http://www.youtube.com/watch?v=FSHB-3RUcD8
http://jewish-education.info/uploads/yehuda-yifrah/740827-2.mp3
לא היינו אמורים ללמוד דרושי הפסח ושער הכוונות, אך כיון שראיתי שזה ממש מתחבר טוב למהלכים שלנו, למרות שזה קצת לחזור אחורה, דרוש א' ודרוש ב' יש כמה נקודות שממש מתחברות לתהליך של זעיר אנפין, הפגם, והתיקון של הפגם, אז אני חושב שאנחנו כן נלמד את זה.
בדרושי הפסח האר"י מתחיל מאיזה שהיא סקירה היסטורית, או מטאפיזית-היסטורית, אנחנו נקרא אותה, העיקר הדרוש ב'
שער הכוונות – דרושי הפסח דרוש א
בענין פסח ויציאת מצרים הנה נודע מ"ש ז"ל כי אותם הדורות הראשונות דור אנוש ודור הפלג' סילקו את השכינה למעלה מרקיע השביעי מחמת עונותם. ודע כי ישראל שהיו באותו הדור של שעבוד מצרי' היו בחי' אותם הנצוצו' של קרי שהוציא אדה"ר באותם ק"ל שנים עד שלא נולד שת כמ"ש ז"ל. ואח"כ באו בגלגול בדור המבול ולכן היו גם הם משחיתים זרעם על הארץ כעין השורש אשר משם נוצרו וחוצבו עד שנימוחו. וזמש"ה וירא ה' כי רבה רעת האדם…
ואח"כ הם עצמם חזרו ונתגלגלו בדור הפלגה ועליהם כתיב וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם בנוי דאדם קדמאה והבן זה… וצריך שתדע כי ענין הנשמות הם כענין הזהב הנוצר בבטן האדמה וכשמוציאין אותו הוא מלא טינוף וסיגים דבר אשר לא ישוער ולא תואר זהב לו ולא הדר עד יתחכם הצורף להגות סיגים מכסף פעם אחר פעם זיכוך אחר זיכוך לא ראי זה כראי זה ובכל זיכוך מזדכך לאט לאט עד אשר כל הסיגים נפרדים מן הזהב ואחר כך ניכר היותו זהב. וכן הענין בנשמות כי בחטאו של אדה"ר נתערב טוב ברע ובפרט בניצוצות האלו של הקרי שהוליד בק"ל שנים… ועד"ז היו אלו הניצוצות הולכות ונתקנות לאט לאט עד אשר התחילו להתקן ולהראות בחי' הזהב שבהם וזה היה בדור מצרים. ובזה תבין טעם נכון למה נגזר עליהם אותו השעבוד הקשה שאין כמותו… ואמנם היות השעבוד בארץ מצרים הטעם הוא כי הנה נודע שכל הנשמות באות מן החסדים והגבו' אשר במוח הדעת כי שם תלוי סוד הזווג כמש"ה והאדם ידע את חוה אשתו כו' ואיש לא ידעה לכן נקרא דעת להורות כי משם נמשכת טפת הזווג הנק' בלשון ידיעה כנז'. ומה גם אותם הנשמות של הדור ההוא של מרע"ה…
וכבר נתבאר זה במ"א ולהיות כי כל אותו הדור היו מבחי' הדעת ונודע כי כשח"ו פוגמים למטה באיזו מדה וספי' עליונה הנה הם גורמים הקלי' שיתאחזו ויקחו שפע מן המקור ההוא שנפגם ולכן ירדו ישראל למצרים שהם סוד הקלי' היושבת באחוריים של דעת העליון וכמ"ש אצלנו בענין מצרים שהוא מצר העליון שהוא הגרון ופרעה הוא העורף הקשה שבאחורי הדעת והיו אותם הקלי' נאחזים ויונקים כל שפע הנמשך מן הדעת דז"א ולכן ישראל שבאותו הדור שהם מן הדעת אלא שהיו בסוד הפגם שהיו בחי' הנצוצות קרי לכן נשתעבדו לפרעה ולמצרים היונקים כל שפע הדעת יען כי הם גרמו לכל זה וכל ענין הגלות הזה של מצרים היה לצרף ולתקן בחי' ניצוצות הקדושות ההם בסוד ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים והבן זה כי נדמה מצרים אל הכור אשר בתוכו ניתך הזהב ונפרד מן הסיגים ונתקן. והנה נודע כי בהיות למעלה אחיזת החיצו' באיזו ספי' ח"ו מחמת מעשה התחתו' הרעים הנה מסתלק השפע מן המקום ההוא כדי שלא יצא שפע רב משם אל החיצוני' וכמו שהודעתיך בענין אצילות ז"א בתחילת אצילותו בבחי' ו"ק בלבד ולא כלול מי"ס שבו ונמצא כי בהתאחז פרעה ומצרים בדעת העליון בדור ההוא חזר ז"א לקדמותו כבזמן היותו בעיבור א' גו אי' עילא' בסוד ג' כלילן בג' כנודע אצלנו:
ספר הגילגולים: דפקטים תורשתיים
האר"י מתחיל את הדרוש הזה מאיזה שהוא תיאור היסטורי-מיסטי-רוחני של מי הם אותם בנ"י שהגיעו למצרים, מיהם אותם הנשמות שירדו לגלות מצרים, ומה התיקון שלהם שצריכים לעבור במצרים.
הוא מתאר איזה שהוא תהליך כמעט גנטי. אנחנו יודעים שכל הנשמות שורשם באדם הראשון. ויש איזה שהוא פגם, אותם נשמות שהוא יצר בתקופה של ק"ל שנים שלא היה עם אשתו. ואותם נשמות אחרי זה התגלגלו, ויש להם איזה שהוא פגם גנטי, איזה שהיא דליפה אנרגטית, הייתי קורא לזה פגם הברית. והוא גורם להם לחזור פעם אחרי פעם, ככלב השב על קיאו, חוזרים לאותה סיטואציה, לאותו מקום. אותם נשמות מתגלגלות בדור הפלגה, ובדור המבול, ובסוף הן מגיעות לדור של מצרים. ומצרים הוא כור הברזל שמצרף כמו שכור אמור לצרף את הזהב מן הסיגים כך גם מצרים הוא איזה שהוא תהליך של בירור. כואב מאד, נוקב מאד, ויסודי מאד, שאמור לצרף את הנשמות הללו, ואחרי שהנשמות מתתקנות, הן יכולות לצאת.
יש כאן שני דברים. דבר ראשון, שהדפקטים הם תורשתיים. ההורים יורשים להילדים שלהם כל מיני בעיות. האבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהינה זה לא רק עם סימן שאלה, זה גם עם סימן קריאה. יש פגמים שעוברים מדור לדור. עד לאיזה שהוא שלב שמישהו מחליט לעשות עבודה…
זה קצת מזכיר את תיאוריית הקרמה, שאומרת, שנשמות נמצאות בתוך המיא, בתוך האשליה, אשליית האני, "אני עושה". הנשמות הללו יכולות לחזור גילגול אחרי גילגול במעגל הסבל, עד שאדם יום אחד מצליח לשבור את המעגל הסנסרה, ולהגיע אל המוקשה, השיחרור, סמדהי, נירוונה, אז הוא מצליח להשתחרר מהגלגול הזה של הסבל. כי דפקט שיש בנשמה הוא לא נגמר עם סיום מעגל החיים, והוא יכול להמשיך למעגל הבא, עד שיש איזה שהוא כור ברזל, איזה שהוא שלב של צירוף.
עיקר הפגם – בדעת. משה. פגם במערכות יחסים. נשמות ערטילאיות
מה שיותר מעניין, זה המיקוד, שהאר"י מנסה למקד ולומר מה היה הפגם שלהם. הפגם שלהם הוא פגם בדעת. זה עיקר הנקודה. ולכן הדמות שהייתה רלבנטית לשיקום שלהם, זה משה. כי משה הוא הדעת. אנחנו מכירים את זה גם מהאר"י, ויותר מאוחר גם אצל רבי נחמן, יש תורות שמבוססות על הזיהוי של משה עם הדעת. ולכן דוקא משה הוא שייך לתיקון של אותם נשמות של מצרים.
מהו הפגם הזה? זה בעצם פגם במערכות יחסים. חוסר יכולת ליצור מערכות יחסים. הוא אומר כך: "כל הנשמות באות מן החסדים ומן הגבורות אשר במוח הדעת. כי שם תלוי סוד הזיווג. כמ"ש והאדם ידע את חווה אשתו, וכמ"ש ואיש לא ידעה.
הן נשמות ערטילאיות, נשמות בודדות. נשמות שיש בהם איזה שהוא פגם בקישור. אלה הנשמות של דור מצרים. יש שמה איזה שהיא בעיה במאזן בין החסדים והגבורות, שנמצאים במוח הדעת, וזה הפגם שהולך איתם דור אחרי דור, הרבה מאד זמן, עד שהם מגיעים למצרים, ובמצרים התיקון שלהם. שם מתרחש איזה שהוא תהליך של עיבור מחדש, תהליך שתיקן אותם ואיפשר להם להשתחרר. לעבור את הצירוף ולהשתחרר מהמעגל הזה. למרות שבמצרים היתה התמודדות מאד לא פשוטה עם הקליפה של פרעה וכל מה שקרה שם. דוקא המצרים, דוקא הסבל האיום של מצרים הוא שאיפשר להם להשתחרר.
שלושה סוגים של מחלות. הקבלה בנפש
זה גם משהו שמופיע אצל האר"י. ברפואה מקובל לחלק את המחלות לשלוש קטגוריות. יש מחלה אקוטית, ויש מחלה כרונית, ויש מחלה ניוונית. מה ההבדל ביניהם? מחלה אקוטית זה מחלה שמבחינה חיצונית יש להם סימפטומים הכי חזקים. אתה יושב על המיטה, אתה מת, מתעלף. זה בדרך כלל שפעת, אנגינה קשה. סינוסית. זה מחלות שמבחינה חיצונית הן הכי דרמטיות, עם סימפטומים הכי חריפים, זה התפרצות אקוטית. אחריהן יש את המחלות הכרוניות. זה מחלות עם סימפטומים יותר עדינים, אבל משך הזמן של המחלה הוא מאד ארוך. לדוגמה, סכרת רגועה, אסטמה. זה מחלות שיכולות להמשך שנים ארוכות, והן יכולות להיפתר, אך בדרך כלל הסימפטומים שלהם יותר רגועים. ויש את המחלות הניווניות, כמו סרטן סופני, שהן יוצרות איזה שהוא תהליך של ניוון, שלפעמים הוא בלתי הפיך, לפעמים הוא אולי כן הפיך, אך בדרך כלל הסימפטומים שלהם הם לא הכי קיצוניים. סימפטומים יותר רגועים. ברפואה סינית טוענים טענה מאד מעניינת. המחלות האקוטיות הן מחלות שמגיעות אל גוף חזק. כשהגוף יחסית חזק, יחסית נקי, יחסית מאוזן. והוא צובר רעלים, צובר כל מיני כשלים, אבל יש לו כוח להתמודד עם המחלה. אז הוא פשוט יום אחד מכריז "שביתה איטלקית", מרוקן את עצמו מכל מיני רעלים, בצורה מאד אגרסיבית, לכן אדם כשהוא נופל למשכב הוא מת, לא יכול לנשום, מרגיש שהוא הולך למות, אין לו תיאבון. רוב הרופאים האלטרנטיביים מציעים שבמחלות האלו עדיף להיות בצום, עדיף לשתות מים, אולי קצת תה, תה צמחים, אבל לא לאכול. כי מערכת האיכול היא אחת המערכות שצורכות הכי הרבה אנרגיה מהגוף. וכשלא אוכלים אז משאירים להגוף מספיק כוח, שהגוף כמה שיותר מהר יכול להתנקות – עם זעה מוגברת, הפרשות מוגברות – מהאף, מהידיים, יציאות לפעמים – הן כולם בעצם תהליך של ניקוי. זה מחלה שחדה ומהירה. כמה ימים, הגוף מתנקה וממשיך הלאה.
מחלה כרונית זה המצב שהרעלים נכנסו כבר למקום הרבה יותר עמוק. התיסבוכים כבר נמצאים במקום יותר עמוק. והגוף כבר לא יכול באקט קצר ותכליתי ומהיר ואכזרי להתנקות. אז זה כבר יושב על סמפונות, על הלימפות, על מערכת האיכול, על אף-אוזן-גרון, על מערכת הנשימה. זה מחלה שיכולה ללכת במשך שנים. אדם יכול להיות עם סינוסית במשך שנים. יכול להיות עם אסטמה במשך שנים ארוכות. זה מחלה שיושבת על איזה שהוא משהו, היא לא מתנקה בקלות מהגוף מכל מיני סיבות. לפעמים דוקא התרופות שמדכאות את הסימפטומים, הן התרופות שפוגעות בריפוי. לפעמים צריך את זה. עדיין הגוף יכול להתנקות, אך זה תהליך מאד ארוך. בגלל שהרעלים כבר חדרו עמוק במערכת.
הכי חמור זה מצב של ניווניות. זה מצב שבו הגוף איבד כבר את היכולת החיסונית שלו. אז יש תהליך שהגוף, מערכות מסוימות של הגוף מחסלות את עצמן.
אם ניקח את זה לתחום של הנפש, אז גם בנפש יש תהליכים, מכאובים, צלקות בנפש, שאפשר – החבר שלי קורא לזה "כיסוח הדשא". תהליך עבודה אינטנסיבית, קצרת טווח, ליצור מצב חדש, ליצור שינוי – ע"י טיפול, או טיפול עצמי, וכו.
אך יש דברים שהם הוטמעו במשך הרבה מאד שנים, ולוקח גם כן תקופה מאד ארוכה לטפל בהם.
ויש דברים שלפעמים מגיעים לנירוזות, זה בדרך כלל דברים שמגיעים לתחום הדי אס אן, ששם שיחה או טיפול לא תמיד יעזרו. הן יושבים על גרעין כל כך עמוק, שקשה מאד לרפאותם.
מה הלקח שעולה מכל הנ"ל? הלקח שעדיף יותר מוקדם. עדיף טיפול אכזרי מוקדם, מאשר טיפול מאוחר. עדיף טיפול מוקדם עם משמעת עצמית והרבה יותר השקעה, מאשר לגרור את הדברים לשלבים שכבר הופכים להיות כרוניות או חס וחלילה ניונויות.
אז גם כאן הוא מתאר איזה שהוא פגם של הרבה מאד שנים, שהתהליך של הניקוי שלו הוא תהליך מאד אכזרי. גלות מצרים זה גלות מאד אכזרית. 210 שנה של שיעבוד.
פגם בדעת: יוסיף דעת יוסיף מכאוב
והנה בהתגלות החסד והגבו' למטה מן החזה אז יש קצת אחיזה אל החיצונים בהם כמבואר אצלינו בדרוש הדעת טו"ר וז"ס פסוק ויוסיף דעת יוסיף מכאוב כי בהיות הדעת נעלם ומכוסה תוך היסוד דאי' שהוא עד החזה אז אין הקלי' נאחזי' בו ובהתגלותו למטה מן החזה אשר אז ודאי הארתו נתוספת שם בהיותו בגלוי אז יוסיף מכאוב שהם הקלי' הנאחזים שם ואין מכאוב גדול ממכאוב זה.
תזכרו את הפיסקה הזו. הפיסקה הזו מתארת שיש לנו איזה שהוא פגם בדעת. יש לנו איזה שהוא בעיה בדעת, במודעות. בדעת יש הרבה מאד … יש מצבים שהדעת מתגלה, כלומר מנסה להיתקן, אך בצורה לא נכונה, ואז יש מצב של מוסיף דעת מוסיף מכאוב. כלומר אותה דעת, שאמורה להיות חלק מתהליך התיקון, לפעמים היא מתגלית בצורה שהיא רק מגבירה את אחיזת הקליפות. ואז "אין מכאוב גדול ממכאוב הזה". המכאוב של הדעת יכול להיות המכאוב הכי קשה שיכול להיות.
אני אקרא דרוש ב' לאט, ואחרי זה נדבר.
שער הכוונות – דרושי הפסח דרוש ב
בענין תוקף הגדלת ז"א ביציאת מצרים. ובתחילה נקדים הקדמה א' בענין סדר הגדלת ז"א. דע כי כשנולד ז"א אז הוא זמן קטנותו עד היותו גדול בן י"ג שנים. ובזמן הקטנות הזה ודאי שיש לו ג"כ מוחין דקטנות כנ"ל, והמוחין האלו דזמן הקטנות הם בחי' הלבושים והכלי' של נה"י דאי' ובתוכם מתלבשים גם הלבושים של נה"י דאבא. וכל אלו נכנסין תוך ז"א בסוד מוחין דקטנות עד היותו גדול מבן י"ג שנים ומעלה. ואמנם בחי' הלבושים הנז' דנה"י דאימא בזמן הקטנות הם שמות של אלהים כי הנה הבינה נקר' אלהים כנודע. ובפרט בבחי' האחוריים של נה"י דאי' שהם הלבוש' היותר חיצונים של נה"י דאי' והם בחי' המוחין דקטנות. ולפי שנה"י דאבא באים מלובשים תוך נה"י דאימא ואינם מתגלים בז"א אלא ע"י הבינ' לכן גם הלבושים דנה"י דאבא הם נקרא מוחין דאלהים ע"ש אימא והבן זה.
ואמנם בגדלות דז"א אז הלבושים דנה"י דאימ' הם יותר פנימיים והם בבחי' שמות של אהי"ה כנ"ל. כי במוח הדעת בלבד שהוא היסוד דאימא יש עשרה דמים והם עשר שמות אהיה בסוד האחוריים שלהם ועד"ז גם הנצח וההוד יהיו בבחינת אהי"ה… ואח"כ בא זמן גדלות ז"א והוא בן י"ג שנים ונכנסים בו ממש בחינת מוחין פנימיים דהויות תוך הלבושים דנה"י דאימא מבחינת שמות אהיה כנ"ל וכעד"ז מוחין פנימיים דהויות תוך לבושים דנה"י דאבא ואלו הם בחי' צל"ם והם אות צ' דצלם כמבו' אצלנו. אח"כ בז' שנים האחרים נכנסים ז' מקיפים דמוחין דגדלות והם ב' אותיות ל"מ דצלם שחשבונם ז' ואז ז"א הוא בן ך' שנה גמורי' ויכול לישא וליתן בנכסי אביו
תהליכי התפתחות. תקיעה בשלב הישרדותי
הוא מדבר על התפתחות ז"א שדיברנו עליו כמה פעמים, הוא מסביר שתהליך ההתפתחות מתחיל מזה שמתחיל לקבל את החלקים התחתונים של נה"י דאבא ואימא, אבל כאן יש חידוש, שלא ראינו בשער הכוונות. וזה שיש שלוש שמות. כלומר ז"א מקבל את האורות שלו, את השפע שלו מההורים, את האנרגיה ההורית שהוא מקבל אותה, הוא מקבל אותה לא רק דרך אחוריים של אבא ואימא, אלא ג"כ דרך שמות. ויש מעבר של שלוש שמות. בהתחלה הוא מקבל שם אלוקים. בהתחלה הוא מקבל שם אלוקים. אחרי זה הוא מקבל שם אהי-ה. ובסוף הוא מקבל שם שם הוי'ה. למה זה מאד חשוב?
בוא נעשה איזה שהיא תמונה כללית של התהליך הזה וננסה להבין מה המשמעות של המעבר הזה בין השמות.
בכלל, תהליך ההתפתחות הוא תהליך רגיש. יש סדר ירידת האורות, שזה אומר, שתהליך התפתחות צריך להיות מדורג. אם יש פרח, ונמשוך אותו יותר – הוא לא יצמח יותר מהר. מקסימום הוא יתייבש. כי תהליך ההתפתחות צריך להיות מדורג. קודם כל צריכים להגיע חיצוניות כלים דנה"י דאימא, שבתוכם מלובשים חיצוניות כלים של נה"י דאבא. אחרי זה מגיעים כלים יותר פנימיים של נה"י דאימא, שבתוכם כלים יותר פנימיים של נה"י דאבא. אחרי זה כלים אמצעיים. אחרי זה כלים פנימיים. יש תהליך מאד מדורג של התפתחות. והסיבה לזה – בגלל שהנפש יש לה בכל שלב צרכים אחרים. יש בהתחלה צרכים של נפש, ואחרי זה צרכים של רוח, ורק אחרי כן הצרכים של נשמה. הנפש מתפתחת בצורה מדורגת. ממקום קטן, הישרדותי, מצומצם, נקודתי, שבו הנפש מרוכזת בצרכים הכי חיצוניים שלה, ועד המקום של התפתחות הגבוהה של המוחין יש שלבים מאד מדורגים. ואם יש דילוג על שלב מסוים, אם יש איזה צרכים בסיסיים שלא מולאו, אז הצרכים הגבוהים במקום שיהיו באמת התפתחות וגדילה של הנפש, הם הופכים להיות לפעמים מפלט ומצב מאד מזויף.
הצורך הכי בסיסי של הנפש הוא הצורך ההישרדותי שלה. קודם כל הישרדות הפיזית. התינוק נולד. קודם כל הוא צריך שיהיה לו מה לאכול. זה הדאגה הראשונה שלו. הדאגה השניה שלו היא שלא יאכלו אותו. הוא רוצה להיות קיים. הוא חסר ישע. הוא לא יכול להגן על עצמו. הוא חשוף לחלוטין. אין לו שום יכולת להגן על עצמו. הוא לא יכול להתלבש לבד. הוא לא יכול להגן על עצמו מבחינת טמפרטורות של הסביבה. הוא לא יכול להגן על עצמו מול זרים. זה ההישרדות הפיזית הכי בסיסית.
אחרי זה ההישרדות החברתית. שעדר לא ינטוש אותי. כי אני הרי חלק מעדר. עדר יכול לנטוש אותי. מה היה החוויה של שפינוזה כשרבני אמסטרדם גזרו עליו חרם? – זה חוויה טראומטית, שעדר נוטש אותך. שיום אחד מוציאים אותך מהאוהל, מהציבור. מוציאים עליך פשקויל. לכל אחד יש "אנ"ש". לכל איש יש אנ"ש. אנשי שלומנו. איזה שהיא קבוצת יחוס. מגזר חילוני. מגזר דתי לאומי. חרדי. כל אחד צריך איזה שהיא קבוצה שבתוכה הוא מרגיש "אנחנו". שיכול להגיד אנחנו בגוף ראשון.
יש לו גם צורך נוסף – יצירת המשכיות. הוא מרגיש שיש כאן איזה שהיא זהות שהוא בנה, והוא רוצה שהיא תימשך, ובשביל זה צריך לפרות ולרבות. כשבן אדם חווה חרדה שאין לו המשכיות, היא יכולה לשודד מערכות שלימות. הוא מסוגל להרוס את העולם בגלל הפחד מחוסר המשכיות. הבן אדם מסוגל ליצור דת חדשה בגלל הפחד מחוסר המשכיות. […]
הצרכים הבסיסיים של הנפש הם צרכים הישרדותיים. זה דבר שצריך לזכור. וזה משהו מאד עמוק. ברגע שקולטים שיש שכבה יסודית של הנפש, שכבה שורדת, פתאום יש אלף ואחד תופעות, שאתם מצליחים להבין. אתם רואים את האנשים השורדים. אפשר לראות את זה במצבי קצה. במצבי קצה כמעט תמיד אתה רואה את השורדים. בזמנים של לחץ. אני תמיד רואה את זה במילואים. כשיש תרגיל מאד ארוך, ומגיע ארוחת ערב, וכולם מתים מרעב. ואתה רואה אנשים שבדרך כלל הם מאד מנומסים, ואז פתאום אתה רואה את החיה הזאת, שלא בטוחה שלא יישאר לה פסטה. והיא שואלת את עצמה – מה יקרה? אני באמצע המדבר[..]. היסוד ההישרדותי הוא יסוד עמוק שנמצא בנפש.
חוסר בטחון עצמי – עיקר הסיבה לדפוס הנהגה הישרדותי
גם השכל. מה השכל עושה כשהילד מתפתח? השכל שלו הופך להיות שכל בשירות ההישרדות. השכל הוא מפיק לקחים מהעבר, ומתכנן את העתיד, בשביל להגן על ההווה. וההישרדות היא ערך מניע מאד חזק.
מה הופך את האדם ליותר שורד ופחות בעל בטחון עצמי? מה מגביר את הסיכון שהאדם יהיה יותר מונע מדפוסים של הישרדות, דפוסים נואשים, דפוסים כוחניים בדרך כלל, ופחות לפעול מתוך חירות, מתוך אהבה, מתוך שלוה, מתוך מקום יותר שפוי? – זה הבטחון שלו. ככל שהוא שהצרכים הבסיסיים שלו סופקו, ככל שניתן לו יותר בטחון בשלבים המוקדמים של הילדות, יש לו יותר סיכוי לא להיות איש שורד. לפעול מתוך חירות.
דיברנו על זה כמה פעמים, ששבע שנים הראשונות, עד גיל חינוך, אלה הם השלבים, שבהם הילד בעיקר צריך לקבל. מה שהוא צריך הוא רק לקבל. הוא צריך לקבל מאימא חום ואהבה. מאבא הוא צריך לקבל אישור ללא תנאי. כמובן, יחד עם הגבולות, אך אלה היסודות שהוא צריך לקבל. ואם הוא מקבל אותם, מקבל חום ואישור, ואהבה ללא תנאי בשלבים הקריטיים של ההתפתחות – עד גיל 6-7 – אז הוא אירגן כבר את הבטחון, את השייכות לחיים. הוא אירגן את המקום שלו, הוא מרגיש יציב, הוא מרגיש בטוח בחיים. הוא לא מרגיש שהוא צריך להיאבק על המקום שלו. הוא לא מרגיש שהוא צריך להיאבק מחדש על עצם הקיום.
ואחרי זה – עד גיל 13, כי עד גיל 13זה גדלות א', ואחרי זה מגיל 13 עד גיל 20 זה גדלות ב', תהליכי התבגרות מאוחרים יותר, של השלמה, של הגדרה עצמית, אבל בסופו של דבר כל תהליך ההתבגרות אמור להבטיח את ההישרדות. אמור להגיע להמצב, שהאדם יש לו כלים, יש לו יציבות, הוא בטוח בעצמו, מסוגל לאהוב את עצמו, מסוגל לחוש ערך עצמי.
אם הוא קיבל את האורות הללו, קיבל נה"י דאבא ונה"י דאימא. חיצוניות, אמצעיות ופנימיות הכלים, אז לאדם הבוגר הזה יש לו שלוה. יש לו שקט. יש לו בטחון מלא בעצמו. ואז הוא יכול ליצור מערכות יחסים. להתקשר. להעיז. לפעול. ליצור בעולם. הוא יכול לתת שפע. הדעת שלו מתוקנת. הוא לא כל הזמן צריך לגנוב. הוא לא כל הזמן צריך לקחת בכוח.
אבל אם הצרכים הבסיסיים האלו לא מולאו – אז הוא לא התגבר על המקום ההישרדותי. לא עבר אותו. אז הוא נשאר אדם שורד, אדם שנמצא כל הזמן במאבק.
בגרות חיצונית של אדם שורד
הזכרתם מקודם את הנושא של השואה. התופעה מאד מפורסמת של השואה, ישנו שיר מפורסם של אלטרמן, אימא, האם מותר כבר לבכות. מה … השיר הזה? – הילדים שעברו בגיל מאד צעיר את הסיטואיציה הנוראית ובלתי אפשרית, הגיעו למצב, שאין להם שום יכולת לבכות, לחוש נזקקות, לקבל איזה… הם צריכים להיות מבוגרים. הם מדלגים על השלב הזה שבו הם מקבלים. ואז הילד כלפי חוץ נראה מאד בוגר. בוגר מגילו, אחראי, הוא סמכות, הוא אחד שיכול ללכת להיות פרטיזן ולהילחם. אבל בפנים יש איזה שהוא פער עצום, שלא מולא. והתוצאה היא, שהבגרות שלו היא בגרות חיצונית, כלפי חוץ הוא משדר כוח, אבל בפנים הוא עלה נידף.
הוא יכול להיות פוסט-טראומטי, יכול להיות אחד שנבהל מצרחות, קם בלילה בסיוטים, יש לו מקום הישרדותי מאד קשה. בגלל שיש כאן איזה שהוא חוסר שליטה, אובר שליטה, פרי קונטרול, שמבטא חסך מאד עמוק.
רק אם ז"א קיבל את כל השפע של נה"י דאבא ונה"י דאימא, רק אז יש לו כלים לקבל אור. ואז ממילא יש לו זרימה רגשית תקינה, והוא יכול להגיע בכלל להמצב של חירות. יכול להגיע לחירות לפעול לפי הראייה הפנימית שלו. כי יש לו שורש. יש לו שורש חזק מאד, והשורש החזק מאד מאפשר לו לפעול.
בפועל, רוב רובם של אנשים לא קיבלו את מה שהם צריכים לקבל. רובינו הגדול – להאשים הורים זה לא יעזור – אך רובינו הגדול גדלנו בנסיבות שיהיו לו חסכים כאלה ואחרים.
חסר מנהל. סוגים שונים של חוסר מנהל: אובייקט, תשוקה, רגשות שליליים, ציניות, עודף מודעות. גוש כאב. חוסר יכולת לתת אמון
ומה התוצאה? התוצאה היא שנוצר חסר, חסר מנהל. מה זה חסר מנהל? – יש איזה שהוא חסר, חסך שנמצא, והחסך הזה מתחיל לנהל את הבן אדם בצורה לא מודעת. והוא מתרגם אותו בצורות מאד מתוחכמות. הוא משנה מצבי צבירה. חסר לי X אבל אני רוצה Y. נוצר איזה שהוא רגש שלילי תקוע. הרבה פעמים כשבן אדם לא קיבל משהו – יש לו איזה שהוא משפט בתוך הראש, משפט לא מילולי, משפט רגשי, שהוא מרגיש: מגיע לי ולא קיבלתי. כאילו אומר להורים שלו – בלי להגיד להם את זה – היה לנו איזה שהוא חוזה. הייתם צריכים לתת לי משהו. ולא נתתם. יש דברים שמגיע לי ולא קיבלתי.
זה בולט לפעמים במערכות יחסים. של מגיע לי ולא קיבלתי. יש תיקון שהרש"ש תיקן, למי שרוצה להתחתן עם אישה אלמנה. אז יש תיקון מיוחד של המקובלים, של הרש"ש. שאלתי פעם את אדמו"ר מקומרנה, למה התיקון הזה? – אז הוא אמר לי: מאד פשוט. אישה גרושה היא ברוב המקרים מערכת יחסים שעלתה על שרטון, ושני הצדדים קיבלו החלטה, ונפרדו, והיא סגרה. הסיפור סגור. יכול להיות שיש לה אחרי זה תיסכולים, אבל שניהם קיבלו החלטה.
אבל אלמנה נמצאת בתוך איזה שהיא מערכת יחסים, ולפעמים זה יכול להיות מישהו שברגע אחד נקטע, והיא מרגישה שהיא לא קיבלה ממנו את מה שהיתה אמורה לקבל ממנו. והיא כועסת. היא קשורה אליו באיזה שהיא צורה. יש לה סימביוזה. והיא לא פנויה רגשית להיות בתוך מקום… יש בה גוף של כאב, מטען של כאב שנמצא בתוך המשפט הזה של "לא קיבלתי". וצריך בצורה נשמתית לשחרר אותה מן המקום הזה. זה חלק מהתיקון הזה.
ומה התוצאה? – בדרך כלל המנגנון הזה של חוסר המנהל הוא לא מנגנון מודע. הוא מנגנון עיוור. הביטוי שלו שבן אדם חי בתחושה שיש איזה משהו, והמשהו הזה כל הזמן משתנה – שיש איזה משהו שאם הוא ישיג אותו, הדבר הזה יגרום לו להרגיש טוב.
המשהו הזה יכול להיות אובייקט. יכול להיות שעכשיו הוא רואה איזה פרסומת למזדה 6, פתאום איזה אטרף מתעורר בו, הוא חייב את הדבר הזה. היה לי פעם שכן, שאם היה רואה לפעמים פרסומת של מכונית, זה היה הורג אותו – אם לא היה קונה את זה. והיה הולך, והיה מוכר את האוטו הקודם שגם הוא היה חדש, ולוקח הלוואות, ומכניס כל המשפחה לבראך כלכלי, – הוא היה חייב את הדבר הזה! לא היה מסוגל להיות בלי זה. פעם דיברתי איתו, וזה היה מרתק. הוא היה רואה פרסומות, והיה מרגיש, שבאמת, החירות הזאת, של לנסוע מהר, ולעבוד במגדל עסקים, שכולה זכוכיות, ואשתו תהפוך להיות… – כל הדברים האלו יקרו, אם הוא יהיה בתוך מזדה 6.
הוא באמת הרגיש – יש איזה סיטואציה, שהרכב מסמל, סיטואציה של אושר, סיטואציה של מצליחנות…
[זה עניין של פוזה?]
זה לא עניין של פוזה בכלל. מה שריתק – זה לא פוזה! יש אנשים שעושים פוזה. יש מלא אנשים שמרוויחים מינימום, ונוסעים עם … מנהלים. אם יש לך אוטו מנהלים – קנית אותו ב880, ומישכנת את הדירה ואת אשתך, ואת הילדים – זה בסדר… אתה תקנה אותו! זה כמו הקטע של ההחתונות ובר מצוות. אימא שלי מורה בנווה יעקב, יאללא היסתור. אימהות של התלמידים שהעבודה שלהם זה ספונז'ה. אבל לבר מצוה הם יקנו לו… ילכו לאולמי בונבון, הכי בונבון שיש, הכי רצפת שיש, להוציא לכולם את העיניים.
אבל יש אנשים שלא רוצים לצאת על אף אחד. הם צריכים את התחושה, הוא באמת מאמין, שכל מה שהוא קורא בפרסומות יקרה, העושר הזה, ושיהיה איזה מגדל מלא זכוכיות, ורכב חרישי, ומוזיקה קלאסית ברקע, ואישה יפה – כל הדברים האלו יקרו, והוא יהיה במקום מאושר.
אבל כשאתה מסתכל על זה בחוץ, מה אתה רואה? – אתה רואה חסר מניע. חסך שמניע ונמצא בתוך הדבר הזה. זה יכול להיות תשוקה לאובייקט. זה יכול להיות תשוקה לסטאטוס. זה יכולה להיות התאהבות חסרת פרופורציות, אובססיבית. כאילו שאם היא רק תהיה לי – אותה אחת ויחידה – זהו, אני אהיה המאושר באדם, ומבלעדיה אני לא אחיה. זה היתפסות למשהו, זה השלכה של כל המאווים וכל הצרכים, וכל החסרים, על איזה אובייקט, או מערכת יחסים…
[זה עבודה זרה…]
למה לשפוט כל דבר? זה זה.
לפעמים זה יכול לבוא בתור איזה שהיא תשוקה. לפעמים זה יכול לבוא בתור מה שנקרא מטען של כאב. מטען של כאב זה לא בהכרח משהו רגשי. מטען של כאב זה מין מצב כזה… רגש – הוא מטבעו זורם. הוא משהו שניתן לתת ולקבל. אבל שליליות, כלומר, המשפט הזה שמגיע לי משהו ולא קיבלתי, זה הופך לפעמים לבור של כאב, שיכול להתפרץ בכל מיני בדברים. רגעים של דיכאון עמוק, שיכולים להימשך במשך כמה ימים. לפעמים שנאה, רגשות שליליים מאד חזקים. לפעמים ציניות. עודף מודעות. שכל הזמן חושף את השקרים בכל….
יש אחת אצלנו בעבודה, נועה ידלין, סגנית עורך של סוף שבוע, היא כתבה ספר שזכתה בפרס ספיר. "בעלת הבית". זה סיפור על משפחה, שמאלנים מרחביה, שהאימא היא מנכלי"ת של איזה שהוא מרכז שלום גדול. מרכז גדול למען השלום. פתאום מגלים שהיא גנבה 3.5 מיליון שקל. וכל משפחה נכנסת לתיסבוכת. מחנה השלום לא יודע מה לעשות איתה. והילדים מסובכים. התחלתי לקרוא את הספר הזה. והבנתי לגמרי למה הוא זכה בפרס ספיר. קודם כל יש שמה ביקורת עצמית ואירוניה עצמית שאין אצל דתיים. אבל זה לא סתם ביקורת עצמית. זה הלך נפש. אתה כל כך מודע לכל ניואנס הכי קטן של זיוף, לכל שקר, לא רק לכל עיגול פינות, אלא לכל פוזה, ורבע פוזה, וקריצה – יש שמה שכבות של מודעות על מודעות, וכולם כל הזמן משחקים משחקים כפולים, וכולם יודעים מה הוא אמר, ומה הוא התכוון, ומה הוא לא התכוון, ומה הוא רצה להגיד – האנשים חיים סימולטאנית בכל כך הרבה מישורים, וכולם כל כך מתוחכמים, וכולם דוקטורים, וכולם היו בכל העולם, היו בברלין, ובלונדון, וטיילו פה, וטיילו שם, וכולם יש להם מלא כסף, וכולם ראו הכל ויודעים הכל. ונוצר מצב, שמרוב אובר מודעות, אף אחד לא נותן אמון בכלום. גם לא בעצמו. ואתה כבר לא מרגיש. כי כשאתה מרגיש – הקטע זה לדבר על זה. היא מספרת על הבן, יש שמה כזה משפט, כי גם כשאנחנו מדברים על זה – אנחנו בעצם לא מדברים על זה.
זה גם מקום של גוש כאב. התוצאה הנפשית היא חוסר יכולת לתת אמון, ופשוט לחיות! לחיות, לחייך, לזרום קדימה – כי כל הזמן יש איזה שהיא תחושה של כאילו יש כאן איזה זיוף. לכל דבר יש פרשנות. יש תמיד איזה קריצה. לכל משפט יש קריצה. האירוניה הזאת שהיא אין סופית, מכסה את כל תחומי החיים, הציניות שמגיעה לכל חרך וסדק, יוצרת מצב שהנפש פשוט תקועה.
יש לזה המון צורות. זה יכול להיות התמכרויות, יכולים להיות אובססיות, יכול להיות אובססיה במערכות יחסים, יכול להיות צורך חזק בנכסים חומריים כאלה ואחרים, או באיזה טיול שאני אלך, אם אני עכשיו אהיה חצי שנה בהודו – שמה אני אמצא את עצמי. היתפסות בפתרונות כאלו ואחרים. וזה יכול להיות מצב של התפרצויות רגשיות מאד קשות. זה הכל תוצאה של איזה שהוא מקום שלילי שנמצא בתוכי. שהמשפט הפנימי – לא קיבלתי את מה שהייתי צריך לקבל. יש משהו מאד עמוק שחסר לי. אני מרגיש שאני לא שורד. שהקיום הבסיסי שלי לא מובטח לי. שהאהבה לא מובטחת לי. שאני לא אוהב את עצמי כי לא אוהבים אותי. שהמקום שלי בעדר לא מובטח. שהמקום שלי בחברה לא מובטח. וזה מכוסה בהמון המרות. וזה מגיע בסוף או להתפרצויות רגשיות לא נשלטות, שזה פתאום דיכאון, התקפי בכי, התקפי זעם. זה אפשרות אחת. אפשרות שניה שזה מגיע לאובססיה לצרכים ומקום מסוים. אפשרות שלישית שזה מגיע למין דיכדוך כזה, של אובר אירוניה, ואובר מודעות, שאני לא נותן אמון בכלום, וכל דבר עם קריצה, כי הכל שקר. הכל שקר, הכל פוזה, הכל משחק בקיום. לכן אני לא נותן מקום לשום (רגש).
מצבי קצה
לכל אדם יש את המקומות קצה. גם אנשים שאין להם – כשהם יגיעו למצבי קצה – כמו שאמרתי, שהישרדות נחשף במצבי קצה. למה בגיבושים ביחידות המובחרות מנסים כל הזמן להגיע למצבי קצה? בכלל במסלול שכמעט כל לוחם עובר בצבא – יש הרבה מאד מצבי קצה שמביאים אותך לשם. כי מקומות האלה קופצים. ואם אתה לא מסוגל לשלוט במצבי קצה אז אתה בבעיה. היכולת שלך בכלל לגרד את הקצוות הכואבים האלו – זה בדרך כלל במצבי קצה. זה לכל אחד יש.
שבוע שעבר. יום חמישי. באוניברסיטה צריך להחתים את השכר לימוד שאין לך חובות, ולהחתים שנתת להם לספריה עותק של הדוקטורט וCD. היה לי יום מלא עמוס פגישות וכו'. ותיכננתי שאני אבוא לשם ב9, כמה זמן יקח לי לעשות שתי חתימות? – 15 דקות. לבוא לספריה לשים ספר ודיסק, לקבל חתימה מהמזכירה של הספריה, וללכת לשכר לימוד. כמה זמן זה יקח? – רבע שעה? אז תיכננתי חצי שעה ובניתי עוד לו"ז בהמשך.
ואני מגיע לספריה, שואל איפה זה? מצביעים לי – שמה. אני מגיע למשרד, כתוב שמה על הדלת: משרד קבלת עבודות ו… כבר התחלתי לחשוד. צריך משרד שלם בשביל לקבל עבודות? – למה צריך משרד שלם? דופק על הדלת. נכנס. אני רואה שמה שתי מזכירות. בנות ששים וחמש – משהו כמו זה. שלום. אני רוצה להגיש… – אין בעיה אדוני, בוא תשב. מה יש לך? – אני צריך להגיש את העבודה ואת הדיסק. – עשית את העבודה לפי כל הכללים? – כן, היא נבדקה על ידי כל הפרופסורים. – רגע, אדוני. פותחת את העבודה. יש לה את המשקפיים מולטיפוקל. דקה. שתים. אמרתי לה: הקרטון לא בסדר? – לא, אני בודקת את השם של העבודה. ויש עוד דף. ואז היא מסתכלת וחוזרת וראשון. להשוות. שהקרטון והדף השני… אני לא מבין מה היא רוצה. – לא, אני צריכה לבדוק, זה צריך להיות זהה. אני מסתכל על השעון. עוברים עוד איזה שתי דקות. ואז היא עוברת לתוכן העניינים. היא מסתכלת, ואז היא מדפדפת… – גבירתי, מה את רוצה לברר? – כתוב, שהתקציר מתחיל מעמוד 11. אני רוצה לברר, שבאמת מתחיל מעמוד 11. – גבירתי, זה נעשה בווארד, וזה אוטומטי! – אדוני, אני מבקשת ממך, תמתין בסבלנות! עמוד, עמוד! חשבתי, שאני הולך למות… היא פותחת כל דף ועמוד לראות שעמוד 2 זה באמת 2. עמוד 34 הוא באמת.. אני מנסה להגיד, גבירתי, יש לי פגישות… – אדוני! אם אין לך סבלנות, תבוא ביום אחר! אתה היום תשב בסבלנות, ואני צריכה לסיים את העבודה שלי! חצי שעה. ארבעים דקות. שעה… ואני מרגיש שלאט לאט.. ואז היא מגיעה לאנגלית. ובאנגלית היא מסתכלת ואומרת לי: אדוני, אין התאמה! כנראה בתוכן העניינים באנגלית היתה איזה טעות, ובמקום עמוד 16 יצא 17. – אדוני, עבודה כזו אתה רוצה להגיש לספריה?! אמרתי לה, להדפיס עבודה מחדש זה עולה 100 ₪. – אדוני, זה לא בעיה שלי! עבודה כזו לא מגישים לספריה! אני הרגשתי שאני מתפוצץ. – טוב, בסדר. הבנתי. הלכתי. … מתקרב צהרים. קרוב לצהרים סוף סוף יש לי. הולך לדפוס. מדפיס עבודה חדשה, משלם 100 ₪, מגיע, כולי נוטף זיעה. איפה היא? – אה, היא הלכה הביתה! – אבל היא ביקשה רק שאני אתקן… את יכולה לראות … – אדוני, אני צריכה לבדוק את העבודה! – אבל היא כבר בדקה את העבודה! – סליחה, אדוני. אם אתה רוצה שהיא תחתום לך… אם אתה רוצה שאני אחתום – אני צריכה לחתום את העבודה. וזה התחיל מחדש. עמוד עמוד. זה היה קצת יותר מהר. לקח רק חצי שעה. ואז היא אומרת לי: יש לך סידי? ואז היא גילתה… אמרתי לה, אין לי צורב במחשב. – אדוני, אתה צריך להביא עם הסידי כמו בספר. לא תיקנת את הסידי!
אותו רגע הרגשתי, שאני ככה קרוב לאמריקאים האלה, שנכנסים לקולדז'ים… אני מסתכל על הכסא ובא לי לרסק לי אותו על הראש … לשרוף את המועדון שלה, להרוג מישהו. להרוג הרבה.
הפתיל שלי, למרות השורשים ממרוקש ומקנס, יחסית, הוא לא הכי קצר בעולם. אני לא זוכר הרבה סיטואציות שבהן הגעתי הכי קרוב לקצה. יושבות שמה שתים. הIQ המצרפי שלהם זה בערך אחוזים של גבינת נפוליון. והבנתי גם למה. כמה דוקטורטים יש להם בשנה? 250? 300? – יש שמה שתי מזכירות. יושבות שמה מ9 עד 4. וכל התפקיד שלהם הוא לקבל עבודה ולחתום. אז צריך להיות משהו. בדקה ה90 היא עשתה לי ג'סטה עילאית, שהיא הסכימה – גם בדיסק היא עברה עמוד עמוד – ואז הרגשתי שזהו, אני מתפוצץ.
יצאתי החוצה. והייתי כולי בוער. גוש של אש. אני באמת רציתי להרביץ לה. זה היה ממש קרוב. הפתרון הוא עכשיו לראות את זה. אז אני יוצא החוצה ומתבונן בזה.
רגשות וגוש כאב. ההבחנה ביניהם. העונג שבהתפלשות בבוץ
למה זה משמעותי? – כי אנחנו מבלבלים בין הרגשות לבין כאב. רגשות זה מצב מתוקן. זה לחיות במצב שבו אני נותן ומקבל. הרגשות הן חלק מהתקשורת. זה משהו שאני מעביר. אני מעביר אהבה. אני מעביר בטחון. זה משהו שאפשר לשדר. כאב זה גוש אנרגטי שלפעמים תקוע, בדרך כלל ב… ב.. של הגרון, יש איזה אזור כזה, או בלב. זה גוש אנרגטי מאד חזק, שאצל אנשים שיש להם ניתוק חזק מהרגשות, הרבה פעמים זה קופץ אצלם ממקום התודעתי למקום הפיזי. בתקופה שהיו לי אבנים בכליות, לפעמים היה קורה מצב – זה היה בעיקר לפני התנתקות, שהיה תקופה של הכי הכי לחץ – רגשית הייתי מרגיש רגיל לחלוטין, אך פתאום היה לי אבנים בכליות. לפעמים זה מדלג על המקום הרגשי. זה ממש גוש אנרגטי, שיכול להתבטא פיזית – במחלות, בהתפרצויות, ויכול להתבטא בכאב רגשי מאד חזק.
מה הבעיה שלנו? – בהרבה מאד מקרים, אולי אפילו ברוב המקרים יש לנו נטיה, להתפלש בתוך השלולית העכורה. כי יש משהו מאד נעים במקום הזה של הכאב. כאב ועונג – לא סתם ספר יצירה אומר אין בטוב למעלה מהעונג ואין ברע למטה מנגע. העונג והנגע הם מאד קרובים. הנגע מייצר סוג של עונג, באופן פרדוקסלי. הכאב, הדיכאון, השלולית הזאת של הבוץ, היא מענגת. למה היא מענגת? – כי היא מכניסה אותי למקום קטן כזה, הופכת אותי לקיפוד קטן, שדוקר ודוקר, אך הכל בתוך הביצה של עצמו. כמו שילדים קטנים, הרבה פעמים תינוקות לא אוהבים שמחליפים להם, אחרי שמכניסים בתיתול. כי זה חם להם ונעים. זה כיף כזה לשבת בתוך חם.. זה גם קפיצי, זה הופך את כל התיתול לכרית, שאפשר לקפוץ איתה. ונעים להם. אתה אומר להם. – "לא, לא רוצה"!
יש עונג בהתפלשות הזאת, יש עונג בהתפלשות בבוץ, הילדים הקטנים נהנים להכניס את הידיים, ולהתלכלך, למרוח… גם מבוגרים נהנים מזה – בהתלכלך. רק שמבוגרים – מרוב אינדוקטרינציה אסטטית הם מתנתקים מהמקום הזה. אך להתלכלך בבוץ – יש בזה משהו. זחילות בצבא – זה כייף.
לא רק זה. האדם מרגיש צורך להצדיק את הכאב. אם כל כך סבלתי – כנראה שצריכה להיות סיבה טובה. הרי לא סבלתי סתם. אם סבלתי כל כך הרבה, וקרה לי מה שקרה לי – אני רוצה להצדיק את הכאב. ואיך אני מצדיק אותו? – בזה שאני מעצים אותו.
ומה דרך להעצים אותו? – ע"י הזדהות איתו. הזדהות איתו ועם המחשבות שלו. כל החסכים, כל המקום ההישרדותי, כל המקום הילדותי הלא מתוקן, יש לו שני ביטוים. ביטוי אחד הוא גוש כאב. שמתפרק בכל מיני צורות. הוא מתפרק בצורה של תיסכולים, דיכאונות, כאבים וכו'. או שהוא מתפרק בצורה של צרכים, ואובססיות ותשוקות.
כאב ממיר את עצמו בתשוקה
לא סתם האר"י כשהוא מדבר על פגם הדעת, הוא מדבר על פגם הברית, שקשור לפגם הדעת. כי התשוקה היא תמיד ההמרה של הכאב. הכאב ממיר את עצמו לתשוקה. זה דבר ראשון. ודבר שני – זה מערך שלם של מחשבות, שדפוק לי, ושאני מסכן, ושאני ככה, ושזה לא עובד לי, וכו' – איזה שהוא פיטפוט של מחשבות, שתומך בגוש הכאב, תומך אותו, ומעצים אותו, ומגדיל אותו ומחזיק אותו.
כל אלה – זה הסטה של הנפש, במקום לעבוד בצורה הרמונית, בצורה מקורית, הם עוברים המרה לשירות ההישרדות.
מי שמחובר למהות – שמח ללא סיבה
גם הנפש וגם הרוח – בלידה הם מחוברים למהות. זאת אומרת, התינוק הוא יכול להיות שמח בלי סיבה. אחד הדברים הכי יפים אצל הילדים – אתם יכולים לראות ילד שהוא פשוט צוחק ונהנה – טוב לו בחיים, למרות שהוא ילד קטן ודפוק ואין לו כלום, ואין לו כסף ואין לו קריירה, ואין לו דז'וב. יש לו כל הסיבות להיות מבואס. וכשאתה רואה את הילד הקטן שכולו צוחק – אין סיבות. ממה אתה שמח? – אין לו שקל אחד בראש, אין לו בכלל ראש. אין לו מערכת יחסים. אין לו חברה. אין לו אישה. אין לו כסף. אין לו עבודה. אין לו קריירה. אין לו פסיכומטריה. אין לו כלום. והוא מבסוט עד הגג. למה? – כי הוא מחובר למהות. באופן טבעי. הוא מחובר למהות הנשמתית, מחובר להקב"ה, מחובר להויה.
גם המוח בהתחלה הוא מחובר למהות. יש בו משהו סקרן, לומד, טבעי, משתאה. גם השכל אצל הילדים הקטנים – באמת מעניין אותם ללמוד, להתפתח, לראות. יש להם אנרגיה טבעית של למידה. הילדים הקטנים הם כל הזמן לומדים באופן טבעי.
המוח בשירות ההישרדות
ומה קורה למוח כאשר הוא מתנתק מהמהות? – המוח הופך להיות בשירות ההישרדות. בשירות הכלים השבורים. הוא לא משרת את המהות. הוא ממשיך את התהליך של ההתפתחות והיצירה והלמידה, אלא הוא מתחיל לארגן את ההישרדות. מתחיל להיות מניפולטור. פוליטיקאי. מתמחר. סוחר. ציני. הוא מתחיל לנהל מסחרה של תן וקח. ולפעמים אחד המאפיינים שלו זה מחשבות אובדניות ומחשבות מחלישות, מחשבות שליליות. זה יכול להיות מחשבות שליליות כלפי עצמך, וזה יכול להיות מחשבות שליליות כלפי אחרים.
יש לי איזה מכר שהוא תלמיד חכם, שכל פעם שהייתי מביא לו דבר תורה או איזה משהו שמישהו אמר, אם זה רב חי – "הוא לא זה…" על כל הרבנים שקיימים בעולם, בטח כלפי האנשים שהם לא רבנים – תמיד יש לו ביקורת עוקצנית וצינית: "הוא לא הבין קבלה לעומק", "זה בכלל לא…", "זה יש לו גמרא ורק שוטנשטיין", "הוא לא באמת עילוי, רק למד משיעורים וקסטות". הוא מסביר לך, הוא מוכיח לך באותות ומופתים, שכל הרבנים שאתה מכיר הם כולם עברו מעקפים. הם לא באמת תלמידי חכמים, והם לא באמת למדו, והם לא באמת לומדים, ואם הם למדו – אז הם לא מבינים בפנימיות, אלא רק בחיצוניות. הוא יודע לשלול את כל מי שמסביבו. כולם לא זה. ואנשים שהם לא תלמידי חכמים – זה בכלל –קליפות ותאוות…
למה כל כך חשוב לו לראות שכולם נמוכים? שאין אף רב ששווה משהו, וכולם עמי הארצות, וכולם טיפשים, ואף אחד לא באמת למד, ומי שלמד זה רק לגרמיה, בשביל האגו שלהם, ורק בגלל שהם רוצים כבוד וכו', או בגלל שהם רוצים לפרסם בוינט…. מה האינטרס שלו להרגיש שכולם כל כך נמוכים? שכולם כל כך לא שווים? על איזה צורך נפשי זה עומד? – זה תמונת ראי של השלילה עצמית. הוא חי במקום של חוסר אמון. כשאתה לא נותן אמון בעצמך אתה לא נותן אמון באחרים. אם אתה חושב על עצמך שאתה לא שווה כלום – איך תחשוב שאחרים שווים משהו? אם אתה חושב שהתורה שלך כולה שקר – שכל מה שלמדת בחיים – זה הכל לגרמיה, זה הכל נפש בהמית, זה הכל תאוות ויצרים. אז למה שתאמין שיש רב אחר באמת דבוק במשהו? למה שתאמין שזה בכלל יכול לקרות? אתה לא מאמין שבכלל יכול להיות דבקות. כי אתה ניסית, והכל קליפות ותאוות. אז ברור שכל מי שניסה, וכל מי שעשה כמוך, כל מי שלמד אותם שנים כמוך – גם הוא קליפות ותאוות.
זה תמיד די מצחיק לראות, כל האנשים כאלה, אם רואים מישהו שלמד שנה פחות מהם – אז הוא לא שווה… אני למדתי 15 שנים, והוא למד 14 שנה – מה הוא בכלל מפטפט? מה הוא יודע? יש לי גם חבר א' שהוא כזה, שהוא תמיד סופר שנים. כשאתה מספר לו על איזה רב – השאלה הראשונה שהוא שואל – בן כמה הוא. זה השאלה הראשונה.
מה איכפת לך בן כמה הוא? – לא, כי כמה שנים הוא למד? – מה איכפת לך כמה שנים הוא למד? יש לו מה להגיד – אז בוא תקשיב לו. זה הדרך שלו. אם מישהו למד חצי שנה פחות ממנו – אז הוא עם הארץ.
פתרונות. מדיטציה ריקה
עכשיו. בוא נדבר על הפתרונות. לא חכמה גדולה להגיד מה הבעיות.
למה התעוררתי לזה. כי בשבת היו אצלנו שני אורחים, וא' מהם שאל אותי שאלה: תגיד לי. למה צריך מדיטציה? וחשבתי: על איזה מדיטציה אתה שואל? מדיטציה הוא שם כל כך רחב לכל כך הרבה פרקטיקות. יש מליון סוגי מדיטציה. אז הוא קצת מיקד, ודיברנו על זה. ואז עמדתי וחשבתי – באמת, למה צריך?
יש את המדיטציות שאנו מדברים עליהם, שהם יותר מכוונות תוכן. שיטת התפילה של בעל שם טוב, שיטת המדיטציה של רבי נחמן, מדיטציות קבליות, שהן מכוונות תוכן. אבל מדיטציה קלאסית היא מדיטציה ריקה. לכאורה למה צריך אותה? זה בדיוק קשור לזה.
ההזדהות עם המחשבות – זה מה שמתחזק את המצרים הפנימי
כי מה מתחזק את עולם המסכה שאנחנו בונים? מה מתחזק את המצב שלנו שבו אנו בתוך מצרים, אנחנו לא בני חורין? שבו אנחנו כבולים בתוך חסכים שמנהלים אותנו, כבולים בתוך תיסכולים, כבולים בתוך מקום הישרדותי? בתוך מקום שאין בו שום חירות ושום יכולת באמת לבחור במשהו? שכל מה שאנחנו בוחרים זה בגלל שאנחנו מתוכנתים לבחור, בגלל חוסר אלטרנטיבה? בגלל פחד? אנחנו מונעים על ידי פחדים ועל ידי חרדות. מה מתחזק את זה? – מה שמתחזק את זה, זה עובדה שאנו מזדהים עם המחשבות שלנו. שכל המחשבות שלנו על עצמנו ועל אחרים, אנחנו באמת מרגישים, שכל מה שאנחנו חושבים זה באמת אנחנו. מה שאני חושב על עצמי זה אני. ומה שאני חושב על אחרים זה באמת הם. כשאני כתבתי ביקורת על מישהו הביקורת הזאת מגדירה מה הוא.
ולא. זה שאני חושב מחשבות מסוימות על עצמי – זה לא אומר שבאמת זה אני. בתוכי יש הרבה מעבר למה שאני חושב על עצמי. אם אני חושב מחשבה מסוימת על מישהו – המחשבה הזאת לא מגדירה אותו בהכרח. זה משהו מסוים שראיתי. זה אינטרפרטציה. היא יכולה להיות נכונה. והיא יכולה גם להיות לא נכונה.
אלא מאי? יש לנו מטענים רגשיים שאנו מתחזקים אותם דרך שטף אין סופי של מחשבות. או מטענים רגשיים שגם אותם אנחנו מתחזקים דרך הזנה קבועה.
מה עושה ההתבוננות הריקה? מה התפקיד שלה? התפקיד היא שאם אני מצליח פעם אחת פשוט להתבונן מתוך מצב…
בוא נחזור למה שהיה ביום ה'. מה קרה שמה? יצאתי שמה חוצה לספסל של הספריה. פשוט ישבתי ועצמתי עיניי. היה שמה חום אימים אבל לא נורא. והתחלתי לראות את הזעם שיש בתוכי. ואז אני מתחיל להסתכל איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר. [….]
מה היה בתוך התהליך הזה? הרגע שזה התפרץ ברור שזה יושב על משהו. […] יש סיבה אובייקטיבית. ובכל זאת הייתי יכול לעשות את זה בלי עצבים, בלי כעס. למה הכעס הזה התעורר? – ברור שהוא יושב על משהו. אבל בשלב ראשון אני לא מנסה לברר על מה הוא יושב. אני רק מנסה להגיע למצב של הכלה, של אי הזדהות. אי הזדהות שמאפשרת הכלה. בשלב השני אני אטפל בשורש.
השלב הראשון של תיקון – להגיע להמצב של אי צמידות ואי הזדהות עם המחשבה שלנו על עצמנו
אם נתרגם את זה לפרקטיקה, יש לנו שני דברים שאנו יכולים לעשות, בשביל להגיע להמצב של תיקון החסכים, תיקון הבורות. השלב הראשון הוא להגיע להמצב של אי צמידות ואי הזדהות איתם. להשתחרר מהמחשבה שהכאב זה אני. שכל הסיפורים שאני מספר על עצמי זה אני. אל תאמינו לעצמכם!
[יש מישהי שיש לה שיטת טיפול שמיוסדת על שאלה האם זה באמת ככה? כשאתה חושב משהו על עצמך בעיקר מחשבות שליליות…]
זה מופיע בהרבה שיטות. המקום של זה זה הזֵן. זה הזֵן לדעתי.
אבל ברגע שאתה מתרגל לשבת ולהתבונן בכל המחשבות שעולות, פשוט לתת להם לעלות, שיש מחשבות כמו עננים כאלה, כמו כבשים שאתה סופר. עולה לי איזה מחשבה על עצמי. אז אני לא נלחם בה. זה גם קשור לשיעורים שדיברנו על העלאת מחשבות זרות. בשלב הראשון בכלל לא נלחמים בהם. לתת להם לעלות. ולתת להם להמשיך להתפוגג. כאילו – זה מה שאני חושב על עצמי. אז אני רואה – הנה, אני חושב על עצמי שאני – לא יודע, שאין לי כשרון מסוים. שאני לא טוב בזה.. כשאני חושב על עצמי מחשבה שלילית – אני פשוט מעלה את המחשבה הזאת, מתבונן בה. יש איזה רגש, יש איזה גוש כאב שעלה, יש לי עכשיו דיכאון נורא, יש לי תחושה איומה של געגוע, שמכלה אותי, אני מתגעגע למשהו. כשאני נכנס למקום הזה – אני פשוט מתבונן ברגש. ומנסה לראות אותו – פיזית. איפה הוא נמצא. נותן לו להיות. לא בורח ממנו. לא מדחיק אותו. באמת נותן לו קיום. מתבונן בו. אבל – מתבונן בו כצופה. אני זה לא הוא.
כל רגש שעולה – בשלב ראשון אני מתבונן בו מבחוץ. אני פשוט מתבונן במה שעולה. מנסה להרגיש את הדבר הזה. אבל ברגע שאני מתבונן במה שעולה, יש לי יכולת ליצור הפרדה. כמו שאני יכול להתבונן בהיד שלי, ולדעת שאני זה לא היד. זה מוזר להגיד שאני זה לא היד. באמת תחשבו על זה – אנחנו זה לא הידיים שלנו. גוף – זה כלי שאנו נמצאים בתוכו. זה גוף, שאנו נמצאים בתוכו. יהיה קיום לנשמה גם אחרי שהידיים לא יהיו קיימות.
להסתכל מבחוץ – אין הכוונה להדחיק
כשבן אדם בכלל מסוגל להתבונן על משהו מבחוץ, לא להדחיק ולהקטין את זה, אלא פשוט לאפשר את זה, אפילו לתת לזה מקום להתפרץ, אפילו לפעמים להוציא את זה בקול, בצורה ווקלית, בריקוד, במשהו. אבל להתבונן בזה תוך כדי – כשאני מוציא את הדבר הזה.
כי הרי מה שמעצים את הרגשות השליליות, זה ההזדהות איתם. כלומר, שמתחפרים בתוכם, ומאמינים להם, מאמינים לכל המחשבות – אז זה מעצים אותם.
אבל ברגע שאני מתחיל להטיל ספק – לא ספק אינטלקטואלי, אלא פשוט אני מתבונן בזה מבחוץ, ואני רואה את זה – אז פתאום – אחד הדברים שרואים אחרי תקופה מסוימת שאדם מתרגל לזה, הוא מתחיל לראות את הווקטור הרגשי, את הגרף. הוא מתחיל לראות שיש לפעמים דברים שעולים ומתפרצים ומשגעים אותו – נגיד, בדידות. בן אדם לפעמים עלול להרגיש שהבדידות אוכלת והורגת אותו, וכשהוא מתבונן בזה מבחוץ הוא רואה שזה כאילו מגיע מאיזה שהוא מקום, ואז כאילו מתחיל להירגע קצת ולרדת, ויש שלב שזה עוד יעלה, ועוד ירד. ופתאום קולט שיש כאן איזה דינמיקה, וגם כשהוא מתקרב לשיא, אתה יודע שיש שיא, ואחרי זה הוא ירד. אז אתה פחות נשלט על ידי המקום הזה.
מי שמתאהב בפעם הראשונה בחיים – הוא יורה לעצמו בראש. כי הוא בטוח.. אבל אחרי שפעם אחת התאהבת, וזה נגמר, אתה יודע שגם אחרי התאהבות יש שלב הבא שזה יורד. אתה זוכר את זה מהפעם הקודמת. יותר קל לך להתבונן בגרף.
זה נראה משהו מאד אכזרי.
[תשמע. לפעמים זה אמיתי. בן אדם שקרוב משפחה שלו נספה בתאונת דרכים… לנתק את זה זה חולני]
זה אמיתי. זה לא לנתק. זה לא לשלול רגש. זה לא להגיד אני לא מרגיש. זה לא לברוח מרגש.
[להתבונן בו מבחוץ זה אינדפרנטיות?]
לפעמים בשלבים מסוימים, כשהוא נמצא כל כולו בתוכי, ואני כרגע לא מסוגל להוציא אותו החוצה – אני צריך לשחרר אותו, להוציא אותו. ללכת לאיזה אגרוף חבטות ולתת כמה בוקסים. ללכת לתוך אוטו ולצעוק. זה הפתרון. הצעקות בתוך האוטו – זה התבודדות. בכביש זה הכי עובד. אלה שנוסעים באוטובוסים הם מסכנים.
רבי נחמן אומר שאפשר לצעוק עם הסמפונות. הוא כותב שאפשר לצעוק צעקה גדולה ומרה רק בסמפונות, בלי להוציא את זה החוצה. זה ליקוטי מוהר"ן מפורש.
[זה נשמע כמו הבדלה של הרב גינזבורג?]
הכנעה הבדלה המתקה. זה יכול להתאים.
לפעמים הגוש הכאב הזה יכול לצאת במקומות גופניים, בכאבים גופניים, שגם בהם צריך להתבונן. ההתבוננות הזאת היא לא קלה. מה הסיבה שבאמת קשה לנו לעשות את ההתבוננות הזאת?
אנחנו מפחדים לאבד את הזהות של הסבל
אנחנו לא מפחדים לאבד את הסבל. אנחנו מפחדים לאבד את הזהות של הסבל. ברגע שהסבל הפך להיות לחלק מהזהות המוכרת שלנו, מחלק של איך שאנחנו מכירים את עצמנו, לדוגמה, שאנחנו סובלים מבדידות, או שאנחנו סובלים מדיכאון, או שאנחנו סובלים ממשהו מסוים, זה הופך להיות חלק מהאני, מאיך שאני מכיר את העצמי, שיש לי דיכאון בליל שבת. שיש לי … שזה הפך להיות משהו שאני מכיר את עצמי, אז אני מפחד לאבד את עצמי. אז אני מפחד לאבד את עצמי. כי אני מכיר את עצמי מתוך המקום הזה. מוכר ובטוח.
הצפיה בגוף הרגשי, היא לא שוללת אותו ולא מנטרלת אותו. היא כן נותן לו להיות, היא רק יוצרת איזה שהוא מרחק, יוצרת חוסר הזדהות איתו.
זה באמת לא השלב הסופי. זה שלב ראשון, זה שלב ההרגעה. שלב ההכנעה והבדלה, נקרא לזה. שלב ההבדלה הוא השלב שבו אנחנו הגענו להמצב שהמחלה שהיתה אקוטית, אבל אחרי זה הפכה להיות כרונית, ובשביל לשחרר את המקום הכרוני אנו צריכים את התקופה של התבוננות, תקופה של לראות את גוף הכאב הזה, איך הוא מופיע.
יציאת מצרים של כאבים ומקומות התקועים בנפש – "פה-סח". להתחיל לדבר מתוך הכאב
אבל השלב הסופי הוא לא להישאר שמה. המטרה הסופית היא להגיע להמצב של טיפול שורש בצרכים. ומה זה טיפול שורש בצרכים? – זה להגיע להמצב שבו הרגש שהוא תקוע באיזה שהוא מקום בילדות, מתחיל להתבגר. וזה הדרך היחידה לעשות את זה, זה לצאת ממצרים. מה זה עיקר יציאת מצרים, לפי האריז"ל? – זה פה סח. זה הדיבור. הפה הסח. היכולת לדבר מתוך הרגש. כי כשיש גוף של כאב, הוא תמיד יושב על משהו. אותו אחד שרוצה את המזדה 6, הרצון שלו למזדה שש הוא מכסה על צורך אחר.
אבל אם הוא מסוגל להתחיל לדבר על הצורך היותר עמוק שלו, אם הוא מסוגל להגיד לעצמו, מה באמת חסר לי, מה באמת אני רוצה? אני מרגיש שאני לא מוצלח. הדמיון שלי של מגדל משרדים עם החלונות זכוכית, ואיש עסקים חתיך עם מזוודה מעור שנמצא ליד מזדה 6, שזה מה שראיתי בפרסומת, זה פורט לי על התחושה מאד עמוקה, שאני בחיים שלי לא הצלחתי לעשות שום דבר, והייתי לוזר, ותמיד רציתי להצליח. ולמה באמת רציתי להצליח? רציתי להצליח כדי להרגיש שאני שווה משהו. כי אני לא מרגיש שאני שווה משהו. אני לא רואה את עצמי. ואני לא יודע מה קשור אליי. זה קליפות על קליפות. זה כמו הבצל הזה שיש בו קליפה – יש את מה שאני רוצה, שמתחתיו יש עוד משהו שאני רוצה, ויש משהו יותר עמוק, עד שהאדם מגיע בסוף לאיזה שהוא גרעין מאד עמוק, של צרכים הכי הכי בסיסיים, הצורך בחום, באהבה, בשייכות, בתחושת ערך.
[ואם הוא לוזר?]
אין נשמה לוזרית
מה זה לוזר? אין נשמה לוזרית. יכול להיות שהוא אבד במהלך החיים, ועשה כל מיני שלבים – אז קודם כל הוא צריך להכיר בערך הנשמה שלו, להכיר בקיום העצמי. אבל קודם כל לדברר את הכאב. קודם כל לדעת מאחורי מזדה שש מה אתה מחפש. אבל רוב האנשים לא יודעים מה הם מחפשים מעבר למזדה 6. אין להם מושג.
להתחיל לדבר – מה באמת אתה רוצה. מה באמת חסר לך. למה אתה צריך את הדבר הזה. אותה אחת שרצה באמצע הלילה אל המקרר. זה גם קורה עם הגברים היום. ראיתי מחקר שיש היום יותר גברים עם הפרעות אכילה. זה כל הזמן בגרף עליה. בעיקר בארצות הברית, ובמערב איירופה. אז זאת שרצה אל המקרר וצריכה עכשיו להתפרע על איזה פיצה קפואה – היא לא באמת רעבה. היא לא באמת צריכה עכשיו לאכול את זה. מה באמת חסר לך שם? מה באמת כואב לה? מה המצוקה שעליה זה מכסה? מה הצורך הרגשי שעליה האכילה הזאת מכסה. יש שמה צורך רגשי. אצל כל אחד זה יכול להיות משהו אחר. יכול להיות שני אנשים עם הפרעות של אכילה, שכל אחד מהם יושב על בור אחר לחלוטין. אלא מאי? – היא התרגלה אף פעם לא לדבר על זה. כי זה משתלט עליה. זה גדול ממנה. אז רגע אחד לעצור. אני רוצה לאכול. אני מתה לאכול. מה באמת אני רוצה? קודם כל התבוננות. ההתבוננות היא לקחת את הדמון הזה, את הדרכון הענק הזה, ובהתחלה קצת להקטין אותו. בהתחלה הוא היה כל הגוף בוער, ואחר כך מכאן עד כאן, ואחרי זה הוא נקודה בלבד. קודם כל זה נהיה משהו ששולטים בו.
[…]
הבת הגדולה שלי כל פעם שרואה אותי שותה קפה, היא מעירה לי: אבא, למה אתה שותה קפה? זה לא בריא! אם אני שותה קולה, "למה אתה שותה קולה"…. אמרתי לה: תראי, כל אחד צריך להתמכר למשהו. אי אפשר כל החיים פיור, טהור ומושלם. אני אוהב קפה. יאללה. אז אמנם היא השפיעה עלי, ואני משתדל לשתות לא יותר משתי כוסות ביום, או שלוש אם אני מתפרע, אבל אף פעם לא צריך להגיע להמצב….
..ברור שיש מצב של "אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים". לפעמים ישנם אנשים שצריכים טיפול. האנשים בשלבים הראשונים – לא כל אחד יכול לטפל בעצמו. אבל המצב הבריא הוא מצב שבן אדם מסוגל כל הזמן לדבר.
המאצ'ואיסטים המסתוריים
המאצ'ואיסטים המסתוריים – בכלל, בספרות, באומנות, בקולנוע אמריקאי יש את הדמויות של הנשים המסתוריות, או הגברים המסתוריים, המצ'ואיסטים. דיברנו פעם על איש המרגו. השתקן, שיושב על הסוס המסוקס, האדיש הזה, שמסוגל לשלוף מ150 מטר מכדור ראשון, למרות שאף אחד לא מסוגל מ150 מטר לפגוע מאקדח, גם אם הוא צלף, אבל בסרטים הוא תמיד נפגע.. זה דמות שהאמריקאים העריצו.
גם בארץ. הפלחמניק. השתקן. המוסיף את הקיסם למדורה. והקיסם השני בשיניים. וסמוך על סמוך. ואחרי זה המדריך בגיבוש, היושב מבלי להגיד לך שום דבר, ששותק כל הזמן. השתקנים הללו הם הרבה פעמים אנשים סופר אומללים, שלא מסוגלים לדבר שום דבר. הם מתגרשים מהר מאד, ולא מסוגלים לקיים שום מערכת יציבה, כי אין להם יכולת לדבר על הכאבים שלהם, על מה שנמצא. היכולת לדבר זה דוקא מצב של בגרות.
למה הספרות והאומנות אוהבים אותם? – כי זה אנשים מסתוריים. תמיד כשיש אנשים מסתוריים אתה אומר: ואללה! זה איש עמוק. ואללה, זה איש מאד מעניין! זה קורה עם תינוקות. כשיש לך תינוק – בהתחלה אתה בטוח שהוא ממש חכם. כי הוא לא מדבר. בטח לא בקול. אך יש לו פרצוף שמסתכל. אתה אומר, ואללה! הוא יודע עלינו את הכל! ואז כשהוא מתחיל לפתוח את הפה, אתה אומר: ואללה, איזה אהבל!
הדמויות המסתוריות מושכות אותנו. האנשים שלא מדברים – מושכים אותנו. כי הם מסתוריים. היא אשה מסתורית. ואללה. יש לה איזה סוד. יכול להיות שהיא סתם מצומקת. שהיא לא מדברת בגלל שהיא מתה מפחד. יכול להיות שהמצ'ו הזה שלא מדבר – זה לא בגלל שהוא מסתורי, ועמוק. יכול להיות שיש לו עומק של דף A4. אבל זה שהוא לא מדבר – זה בגלל שהוא מסכן!
הרעיון הוא ש"פה-סח" – זה שינוי מנטאלי. זה יציאה ממצרים. האדם שמסוגל לדבר – ברגע שהוא מתחיל לאט לאט לקלף את שכבות הבצל, לדבר מתוך הכאב, הוא לא חייב להיות חפרן וטרחן. וכל מי שנופל עליו על הבוקר ושואל אותו מה העניינים? – "אל תשאל מה העניינים. איזה כאב יש בתוכי…". נו, תגיד "בסדר"! לא כל מי ששואל אותך מה העניינים רוצה באמת שתגיד מה העניינים. לא תמיד באמת צריכים לענות. לפעמים צריכים להגיד הכל בסדר.
יש את המאבטחים האלה – בכניסה לקניון. שואלים אותך: "מה העניינים, גבר?". אז חשבתי פעם לעצור, ולהגיד לו מה העניינים באמת. אבל הוא רק רוצה לראות שהמבטא שלך בסדר! סבבא, אחי!
אבל זה שזה נמצא בתוך היכולת, לדבר, "פה סח" – זה יציאת מצרים.
פעולת הדיבור – המטענים משתחררים
מה קורה לרגש שמתחיל לדברר אותו באמת? אחרי שיצרנו אי הזדהות, יצרנו מרחק, עכשיו אנחנו מתחילים לדבר מתוך המקום. מה שקורה, שכל המטענים הדמונים הקטנים שמנהלים אותנו בצורה לא מודעת, הם משתחררים. האדם נהיה פחות אובססיבי, פחות קשה. ויש לו משהו יותר גמיש. כמו אחרי כמה חדשים ביוגה. שהגוף שלפני זה היה תפוס, פתאום הוא נהיה יותר גמיש. יש יותר מרחב תנועה. גם במחול בטח זה קורה. בחדשים הראשונים אתה כולך.. ואחרי זה אתה נהיה כזה בובת גומי. שיכולה לקפוץ. ואז מגיעים לחירות. שחירות זה מקום שבו כל הרגשות חוזרים. לא חוזרים – מתבטאים. אבל לא רגשות שמנהלים אותנו כמו איזה מריונטה. רגשות שהם המרה של חסכים, המרה של תיסכולים, המרה של כאבים, שמניעים את האדם בלי שליטה. אלא הרגש שהאדם בוחר בו. לחיות אותו, לבטא אותו. זה לא אומר שלא יהיה אחרי זה עוד פעם כאבים ותיסכולים – הדרמה של החיים לא נגמרת. גם כשהאדם עבר תהליך מאד ארוך של ריפוי – זה לא שהוא לא יחזור לפעמים לנפילות וכו'. אבל יש איזה גמישות. כמו מי שלמד קרטה כמה שנים – גם אם הוא לא מתאמן הרבה מאד זמן, הוא לא יהיה בכושר. אבל כשהוא יחזור – כבר משהו הוטמע בתוך הגוף. הגוף שלו כבר זוכר.