preload
בס"ד
מאי 15

Download

אנחנו היום עושים איזה פאוזה קטנה במהלך בשער ההקדמות. אנחנו נלמד הערב מתוך שער הכוונות.

בכתבים של האר"י יש כמה מערכות. המערכת האחת היא כביכול "סטטית", היא מערכת שמתארת.. בריאת האצילות, או היווצרות של האצילות, והשגחה של הקב"ה על עולם דרך האצילות ודרך העולמות. ויש את המערכת הדינמית, שזה מה שמתרחש כל יום. איזה מערכות יחסים משתנות מתרחשות בתוך העולמות בשחרית, מנחה, ערבית, בשבת, ביום טוב. בדרך כלל שער ההקדמות ועץ חיים יותר שייכים – אף כי גם שם יש הרבה חריגות – לתיאור יותר סטטי. ושער הכוונות יותר שייך למערכת יותר דינאמית, הדינמיקות שמתרחשות.

ברור שהכל מתהווה כל הזמן. אך סטטי – במובן שמתוארת מערכת, ואתה לומד אותה פרט אחרי פרט, עד שאתה מבין את הקונסטרוקציה הגדולה של המערכת. והדינאמי – זה המהלכים שקורים בתוך המערכת. אולי ה"סטטי" וה"דינמי" זה לא התיאור הכי  המדויק, כי גם בעץ החיים הוא בהתהוות כל הזמן.

למה זה חשוב? כי דיברנו הרבה על המבנה של ז"א ונוק'. ועל היסודות של זכר ונקבה. ועל פרצופי השורש ופרצופי המשנה. וכשאנו מנסים לראות מה מתרחש אצל פרצופי זכר ונקבה, מה השינויים החלים עליהם במהלך היום, איזה דינאמיקה מתרחשת שמה במהלך השבוע, במהלך השנה, בימים טובים, בשבתות, בראש חודש, לפעמים זה נותן לנו נקודת מבט מאד רעננה על המהויות שלהם, לנסות להבין אותם קצת יותר. מה שאנחנו עכשיו נלמד, זה איך הפרצופים האלה מופיעים במהלך השבוע. דיברנו עליהם הרבה כפי שהם, עכשיו אנחנו נלמד איך הם מתרחשים במהלך השבוע. מתוך זה אנחנו ננסה לחלץ כמה תובנות.

בוא נקרא מדרושי סוד השבת. נקרא את הקטע הראשון ואחרי זה ננסה להסביר.

שער הכוונות – דרושי סדר שבת דרוש א

כולל בכל עליות אשר בתפילת החול והשבת דע כי בימי החול בתפלת שחרית אז זווג של יעקב עם רחל פב"פ רק שיעקב יורד בנצח דז"א ורחל עולה מן הבריאה ועומדת בהוד דז"א אבל ישראל עם לאה הם אב"א

ככלומר, הזיווג של תפילת שחרית הוא זיווג של יעקב ורחל.

ובמנח' אז מזדווג ישראל עם לאה בלבד פב"פ אבל רחל היא עמו אב"א אמנם היא נגדלת שם כנגד כל אחורי ז"א ונמצא שהיא עומדת אב"א עם יעקב וישראל כנז' בדרוש שקדם.

(כאן יש קטע ארוך שדילגתי עליו)

והנה בתפלת ערבית אז חוזרת רחל להקטין עצמה ולהיות אב"א עם יעקב בלבד למטה מן החזה ולכן אז הוא שליטת דינין גמורים ואז הוא לילה וחשך ממש וענין החשך והדינין התקיפין האלו נמשך עד חצות לילה:

והנה בחצות לילה אז לאה נגדלת פב"פ עם בחי' ישראל ויעקב שהוא כל שיעור ז"א כולו ואז לאה כאלו היא ממש בחי' רחל ולכן אז נמתקים הדינין וז"ס ליל ולילה הנז' בפ' בא בס"ה בפ' ליל שמורים וכו' הוא הלילה הזה כו' והענין הוא כי קודם חצות נקרא לאה ליל אבל אחר חצות לילה אז לאה נקרא לילה והענין הוא כי כיון שהיא נגדלת גם מן החזה

אנחנו מדברים על זו"נ, על זכר ונקבה, שהם המרכז של האצילות. הם מרכז התרחשות באצילות, מעליהם יש אבא ואימא, ואם אתם זוכרים, יש לזכר ונקבה את הפרצופים השורשיים, ויש את פרצופי המשנה. ישראל ורחל הם הפרצופים השורשיים, ויש את יעקב ולאה, שהם פרצופי המשנה. המשמעות היא שאנרגיות הראשוניות, הבסיסיות של זכר ונקבה הן אנרגיות של ישראל ושל רחל. אלה הארות הבסיסיות. יעקב ולאה התווספו בשלב יותר מאוחר. השורש של יעקב ולאה – אחורי אבא ואימא שנפלו. יעקב בא מאבא, אחורי נה"י דאבא שנפלו הגיעו ליעקב. ומאחורי אימא שנפלו נוצרה לאה. הם נקראים פרצופי המשנה.

בתיקוני זוהר, וגם בכתבים הראשונים של האר"י, בשמועה הראשונה ושניה, אין בכלל זיווג בימי השבוע. כלומר, זיווג הוא משהו ששייך לשבת. בימי השבוע לא יכול להיות חיבור, ימי השבוע הם ימים של דינים, של עומס, של קןשי, של טרדות הפרנסה – אין רומנטיקה באמצע השבוע. מתי יכול להיות זיווג? – רק בשבת. "עונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת". כך הוא המצב גם בתיקוני זוהר, וגם בכתבים הראשונים של האר"י, שהוא העלה איתו ממצרים. וגם יש את הפסוק המפורסם מיחזקאל, שאומר "שער החצר הפנימית הפונה קדים, יהיה סגור ששת ימי המעשה, וביום שבת ייפתח, וביום חודש ייפתח". מזה דרשו בתיקוני זוהר, שימי שבת וימי ראש חודש הם הימים שבהם נפתח אותו שער שהיה סגור. וכמובן הגמרא, שמספרת, שעונת ת"ח מליל שבת לליל שבת.

ומה שהאר"י מחדש בכתבים המאוחרים שלו, שמועה רביעית וחמישית – שזה לא ככה. כלומר, יש גם זיווגים שמתרחשים בימי חול. למרות שלכאורה הזיווג יכול להיות רק בשבת, ששייכת לעולם הבא, שייכת ל.. יותר גבוהות של הקיום. אנו עכשיו קוראים מהשמועה הרביעית וחמישית, שזה כתבים מאוחרים של האר"י. שאז האר"י גילה, שיש כל מיני סוגים של מפגש אפשריים גם בימות החול. זה נכון שיש משהו מיוחד בשבת ובראש חודש. אבל יש כל מיני סוגים של מפגש שמתרחשים גם בימות החול. אחרי זה על בסיס זה הרש"ש בנה מה שנקרא זו"נ דכ"ד שעות, הזיווגים שיש כל הכ"ד שעות, כל שעה יש משהו מיוחד. אבל האר"י התמקד בתפילות. התמקד בשחרית, מנחה, וערבית ובלילה. והוא דיבר על הזיווגים שמתרחשים בעולם שלנו, כלומר באצילות. לא באריך אנפין. כי באריך אנפין יש כל הזמן זיווג. ואנחנו מדברים עכשיו על הזיווג שמתרחש באצילות. שמתרחש בעולם. ננסה להבין את הקונסטרוקציה, ואחרי זה ניקח את זה לנפש.

למה תיקוני זוהר, וגם האר"י בשמועות הראשונות אומר את הדבר הזה? כי החיבור של הפרצופים השורשיים יכול להתרחש רק בשבת. האנרגיות המקוריות של זכר ונקבה נפגשות רק בשבת. אבל מה שהוא גילה בשלב יותר מאוחר, שיכולים להיות כל מיני זיווגים אחרים, שהם לא זיווגים שורשיים. הם לא אנרגיות הבסיסיות של זכר ונקבה. אלא הם כל מיני זיווגים שמגיעים מסיבות אחרות, מדרייבים אחרים, ממקורות הנאה אחרים. שהם יכולים להתרחש גם ביום חול. אז הוא בא לפענח, מה מתרחש כאן.

מה קראנו? שימי החול ושחרית, איזה זיווג מתרחש בשחרית? – זיווג של יעקב ורחל. זה מה שנקרא זיווג של הנפש. יעקב ורחל שייכים לנפש. למה? בכלל הבוקר – זה הזמן שייצא אדם לפועלו ולעבודתו עדי ערב. אדם יוצא לפרנסה, מתעסק בתביעות של החיים. מתעסק במשימות הדחופות שיש כל הזמן, בלדאוג לקיום, לדאוג לעצם הקיום. לצאת החוצה, לפעול, בפרטים. הזמן של העבודה בעולם הזה – זה הבוקר. בבוקר האנשים יוצאים לעבוד. זה הזמן שהאנשים יוצאים. אלה הצרכים הבסיסיים.

אפשר להסתכל על זה גם על ציר החיים של יעקב. יעקב בחלק הראשון של החיים שלו – הוא אוהב את רחל. ומאד קשור אליה וכו'. וברגע שהוא נכנס לארץ ישראל והשם שלו מתחלף והוא נהיה ישראל, מה קורה לרחל? – היא מתה. רק אחרי המעבר יבוק השם שלו הוחלף לישראל. ואחרי זה במנחה, מה קורה במנחה? במנחה הזיווג הוא של ישראל ולאה, שהוא זיווג רוח. זה הזיווג של מנחה.

אפשר לנסות להבין את זה גם על הציר החיים של האדם. אמרנו, שהמקור של לאה זה אחורי אימא שנפלו.  זה אומר, שלאה מסמלת את התביעות הרוחניות, המוסריות, את הסופר-אגו הנשי של הנפש. את השאיפה לעולם הבא, שאיפת התיקון, שאיפת ההתעלות, השאיפה לתיקון מוסרי, השאיפה לתיקון רוחני. ואם נסתכל על זה לאורך חיים האדם, אז קו המגלם את זה זה גיל ארבעים. עד גיל ארבעים, אדם מתעסק בקריירה, בלבנות את עצמו, למצוא את המקום בעולם, בכן מפטרים אותו, לא מפטרים אותו, באיך למקם את עצמו. מגיל ארבעים הוא מתחיל ללמוד קבלה, לפי וועד ארבע ארצות. מה קורה בגיל ארבעים?

[כבר פיטרו אותו]

או שפיטרו אותו  או שלא. במשבר גיל ארבעים אחד הדברים שקורים, שפתאום הוא קולט, שיכול להיות שהפך דיסק, הוא קולט את סופיות. קולט את הזמן הקצר. קולט שיכול להיות שהלכנו יותר ממה שנלך. אז זה נותן לו דחף לאיזה שהוא חיפוש רוחני. זה השלב שמתחיל כי יינטו צללי ערב. חז"ל דרשו את זה על השלב שבל בגרות, שבו יותר נפתחים למקום של ערב.

מה קורה בערבית? – בערבית יש דוקא יעקב ולאה. אבל בהתחלה זה מסובך. כי יעקב ולאה רק מעל החזה. והזיווג של יעקב ולאה הוא זיווג שלא יורד למטה. הוא מתרחש רק מעל החזה. במקום מאד גבוה של האצילות. למה זה קורה בערבית? – כי בערבית ישראל הוא בדורמיטה, הוא הולך לישון. הוא הולך לישון מוקדם. האישיות של ישראל הוא אישיות החולמת. ישראל נמצא בנסירה והוא נכנס לעולם של החלומות. ולאה מבחינת יעקב היא התיקון הפנימי. היא חיי רוח שלו.

יעקב הוא אחד שאוהב חיי לילה. מהם חיי הלילה של יעקב? – זה לאה. זה התיקון של לאה – זה חיי הלילה של יעקב.

צריך לזכור שיעקב הוא מסובך. יש לו איזה כפל אישיות. מצד אחד הוא נחשב הנפש שברוח, הוא מבטאו של זעיר אנפין בעולם הזה, הוא הצד היותר ארצי, יותר מפוקח של זעיר אנפין, שנמצא בעולם הזה, ומצד שני הוא גם שייך לאחורי האבא והאימה שנפלו. כי הרי הוא בא מאחורי אבא. הסברנו את זה כמה פעמים, זה כוח אבהי, התומך את הילד. זה הקול של אבא, האומר לילד, קום! קום לתפילה! קום לבית ספר! לך לעבודה! גם כשהילד עוזב את האבא – הוא עדיין שומע את הקול של האבא שלו, האומר, נו, מה ייצא ממך? מה יהיה איתך? תעשה עם עצמך משהו! תתחתן! תעבוד! תגמור את התואר!

במישור אחר, מה זה אחורי אבא שנפלו? – זה הקול של המסורת. זה הקול של מחויבות. "תורה ציוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב". זה גם אחורי אבא ואימא שנפלו. זה מה שקורה בחצות הלילה. ומה קורה אחרי חצות? – אחרי חצות קורה משהו מעניין. יעקב ולאה שהם מעל החזה – מתפשטים לאורך כל קומת האצילות. רחל נדחקת החוצה ויורדת לקליפות, יורדת לגלות.

חצות זה נקודת השבר של המציאות. בקדושה ובסטרא אחרא. בסטרא אחרא במועדונים כולם נהיים שיכורים בשלב הזה.  גם בקדושה זה נקודת שבר. הרגע של החצות –זה רגע של העצמה של הרוח. יש איזה שהיא הארה, שערי גן עדן נפתחים, יש איזה העצמה של רוח. והמציאות התחתונה עוברת איזה שהיא משבר. לכן המקובלים מאד אוהבים את הזמן הזה, כי ממלכת העולם הבא מתפשטת, יש יותר תחושה של ממלכת עולם הבא. האר"י העיד על עצמו ועל החבורה שלו, שהם שייכים ליעקב ולאה לפני חצות ואחרי חצות. מי ששורש הנשמה שלו זה יעקב ולאה, כל החיים שלו יהיה לו דחף רוחני מאד חזק. דחף לחיי לילה במובן הפנימי. זה לא משנה, גם אם הוא לא יקום חצות, יהיה לו דחף חזק מאד למקום הזה של התגלות הלילה. כי הלילה זה המקום של תיקון הנשמה, תיקון הפנימיות.

אחרי חצות יש התפשטות. ישראל ולאה שהיו נמצאים במקום מאד גבוה, הם נפתחים למטה, ואז רחל נבעטת למטה.

אם נדבר על זה בשמות, לאה היא כנגד שם ס"ג. ומה זה אחוריים של שם ס"ג? אחוריים זה כמו נ-נח-נחמן מאומן? שם י-ה-ו-ה במילוי ס"ג  בבחינת אחוריים יוצא בגימטריא ל"ז, לז. שזה בגימטריא הבל. כי לאה – מתוך נקודת מבט של לאה העולם הזה הוא כולו הבל הבלים. כל ההישגים בעולם הזה אין להם שום משמעות. לכן בלאה יש יסוד מאד מאד תובעני ודיני. יסוד מאד ביקורתי. האנשים שיש להם שאיפה רוחנית חזקה, שהם משורש יעקב ולאה, יש להם הרבה פעמים נקודה מאד קשה של ביקורת כלפי המציאות. של חוסר יכולת להכיל את הפשרנות, את הלייטיות, את הבינוניות, את הויתור העצמי. כי יש להם בהירות. כי אחוריים שלהם זה הל"ז, זה הבל.

האדם הראשון, כאשר הוא מוצא את חוה, הוא אומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת תיקרא אשה כמאיש לוקחה זאת". האר"י מסביר, שעצם שייך ללאה. היה לו שתי בחינות בתוך חוה, בתוך חוה היתה בחינה של לאה ובחינה של רחל, וה"עצם" זה לאה, וה"בשר" היא רחל.

לכן לאה מצד עצמה היא בגלל שהיא מאד מאד קשה. יש בה צד תובעני, דיני, מאד מאד קשה – היא לא יכולה ללדת. היא צריכה לקבל את הסימנים מרחל. האר"י מסביר, שהיא צריכה להתפשט על כל מקום רחל, ולקבל ממנה את ט' הספירות שלה. במקום אחר האר"י מקביל את זה למדרש של איילה שרחמה צר, שזה גם לאה, שהיא לא יכולה ללדת. הרחם שלה מאד צר, היא מאד נוקשה, כל האזור התחתון שלה מאד נוקשה, לכן היא לא מסוגלת ללדת. "כאיל תערוג על אפיקי מים", יש לה את הכיסופים האלה. ובהתחלה היא נחשבת כמו אייל, ורק בחצות הלילה שהיא מתרפאה, יש את המדרש על הנחש שמכיש אותה, היא מקבלת את הנקודה הנשית, ואז היא הופכת מליל ללילה. בהתחלה היא היתה ליל שימורים, קודם חצות נקראה לאה ליל, ואחרי חצות היא נקראה לילה, ה – זה הנקודה הנשית, האנרגיה הנשית שהיא מקבלת בחצות.

[הזיווג שבנפש זה ישראל ורחל. רוח – יעקב ולאה]

נכון. אך הוא עובר כמה שלבים. בהתחלה הוא נמצא רק מעל החזה, כלומר רק מופשט, אבסטרקטי, מאד מנוכר למציאות ולצרכים שלה. החלק הראשון של הלילה הוא חלק של הדין הקשה לפי המקובלים. זה חלק של הניכור העמוק כלפי המציאות, וחוסר יכולת קבלה שלה. לכן המקובלים מעדיפים לישון בזמן הזה, זה זמן לא מועיל. תלכו לישיבת בית אל, הרב יהודה הלפרין, הם מתפללים לפני שהשמש שוקעת. כי הם אומרים: אחרי שהשמש שוקעת – זה כבר לא מועיל.. החצי הראשון של הלילה עדיף להסתלק. כי זה פשוט לא מועיל. הם אפילו מדליקים נרות חנוכה לפי הרמב"ם, מיד עם השקיעה. עם היסטריה. והדיכאון הכי גדול של המקובלים זה מוצאי שבת. כי להדליק נרות, לנסות להעלות את האורות אחרי צאת הכוכבים – זה כבר לא מועיל, אין לזה שום משמעות.

[חזרה קצרה]

היה ישראל ולאה בהתחלה, במנחה. יעקב ורחל בשחרית. ישראל ולאה במנחה. יעקב ולאה – שזה עדיין תיקון רוח – בערבית. יעקב ולאה כל הקומה – אחרי חצות. ישראל ורחל – זה לא קורה במשך השבוע. גם בשבת מסובך. אנחנו נראה. לשם אני חותר. כל זה הקדמות כדי להגיע להשאלה: למה כ"כ קשה ליצור זיווג שורשי.

[יש קשר למלכות?]

כן, זה נותן לה אנרגיה נשית מרוככת, פחות ביקורתית, פחות רדיקלית. פחות "בלי חוש הומור". בהתחלה היא בלי חוש הומור. כשהיא בלי חוש הומור – היא פותחת סטטוסים בפייסבוק, אך היא לא מצליחה לייצר שום דבר. היא צריכה איזה אות ה', שתרגיע אותה קצת.

בליל שבת, זה מתחיל כמו ביום חול. זה יעקב ורחל. זיווג של ליל שבת הוא זיווג של יעקב ורחל. אבל בניגוד ליום חול, זה זיווג שמגיע במתנה, בלי עמל, בלי התכוננות. כל התהליך ליל שבת אנחנו נלמד עליו בהזדמנות יותר לאורך, זה תהליך של התעלות העולמות, לא תהליך שבא מתוך עמל ומאבק, והתמודדות והתגוששות. הכל ניתן במתנה. זה ליל שבת – והאכלתיך נחלת יעקב אביך, שהוא מקבל את זה במתנה. אחרי זה בשבת בבוקר, אז מגיעים סוף סוף למה שלא היה בכלל עד עכשיו, שזה ישראל ורחל, הזכר המקורי והנקבה המקורית, הפרצופים השורשיים, הם נפגשים לראשונה. אבל הם לא נפגשים בעולם הזה. הם עולים למעלה. בשביל להפגש הם צריכים לעלות אל אבא ואימא, לחיק אבא ואימא. ושם זה מתרחש. מתי זה קורה? זה קורה ב"כתר". בקדושת "כתר". זאת הסיבה שהמקובלים לא סובלים נוסח אשכנז, כי לא אומרים כתר בנוסח אשכנז. היו המון מקובלים שהיו הולכים לבתי כנסת שמתפללים בנוסח ספרד או ספרדי, גם הרב קוק – היה לו סיפור שהיה הולך לשמוע "כתר".

[האר"י האבא שלו היה אשכנזי?]

אבל ה"כתר" צריכים להגיד. זה קדושת הכתר, השלימות של החיים. וכמובן שיש בזה כמה שלבים, זה מתחיל ב"כתר", אבל השיא הוא דוקא ב"איה מקום כבודו להעריצו", וב"שמע ישראל". שזה שיבה לגן עדן, עדן זה אבא, גן זה אימא.

אצל האר"י בכלל, בכל הימים הטובים – אנחנו נראה את זה בדרוש ראש חודש, עיקר הפואנטה היא במוסף. בשבת עיקר מה שקורה זה מוסף. בראש חודש עיקר מה שקורה זה מוסף. ביום טוב עיקר מה שקורה זה מוסף. עיקר החידוש של יום טוב זה במוסף.

מה מעניין כאן? – מה שמעניין כאן, שזיווג של פרצופים מקוריים כמעט ולא מתרחש בהיום יום. גם בשבת – זה כאילו לצאת החוצה. זה בני זוג שלא מצליחים לפגוש א' את השני. הם צריכים לנסוע לאיזה צימר, לברוח מהילדים, לברוח מכל הצרות, לנסוע למקום רחוק כדי להצליח להיפגש. בהיום יום לא מצליח להתרחש זיווג. מכל מיני סיבות. יש המון רעש רקע. יש המון סיבות ששני הצדדים לא מצליחים להביא את האנרגיות המקוריות שלהם. כלומר, כשמתרחש זיווג הוא תמיד מתרחש מסיבות אחרות. זאת אומרת הוא מתרחש דרך אחורי אבא ואימא שנפלו.

יכולים להיות כמה אפשרויות. אפשרות אחת, שבשביל שייווצר איזה שהוא זיווג, הם צריכים ללכת לאבא ואימא. ללכת לאבא ואימא הכוונה לצאת לאיזה שהוא מקום שהוא מעל העולם הזה. שהוא מעל המציאות. כלומר, בתוך המציאות, הם יותר מדאי רואים פגמים, שני הצדדים לא מצליחים להביא את האנרגיות המקוריות שלהם, הזכר הוא לא זכר, הנקבה היא לא נקבה. הם מסובכים בזהות המגדרית שלהם.

[מול עצמם?]

מול עצמם. הם לא מצליחים להביא… הנקבה מביאה אנרגיה זכרית והזכר מביא אנרגיה נקבית, ומשהו שמה לא מתחבר,  ורק כשהם יוצאים החוצה לגמרי מתוך העולם, הם מגיעים למקום מאד מאד אחר, חיק אבא ואימא, שזה מה שקורה בקדושת כתר, אז הם מצליחים להיפגש.

אבל מה שאומר האר"י, וזה הנקודה המעניינת כאן, הוא שזה לא סוף פסוק. החשיבה המקורית של תיקוני זוהר היתה חשיבה דיכוטומית. שזיווג אמיתי זה כאשר האנרגיות הכי עמוקות של הזכר נפגשים עם האנרגיות הכי עמוקות של הנקבה, שזה משהו שיכול לקרות רק בסיטואציות ייחודיות, ואם לא – אז אין כלום! אבל מה האר"י כאן מחדש? – הוא מחדש, שיש הרבה מאד זיווגים, שהם לא נובעים מתוך הפרצופים השורשיים. הם נובעים מתוך פרצופי המשנה. אבל הם לא פחות תורמים ומתקנים את העולם.

זאת אומרת, אחורי אבא ואחורי אימא שנפלו, זה יכול להיות בנפש, דיברנו על זה פעם, זה יכול להיות הפנמה של כל התארים. דיברנו על הארות שמקבלים מנה"י של אבא ונה"י של אימא. חיצוניות הכלים של נה"י דאימא זה הביטחון. זה נקודת הביטחון החזקה. מאד יכול להיות שהדבר הזה אחרי זה הולך עם האדם, ודרך המקום הזה הוא מחפש זיווג. הוא מחפש קשר זוגי, שהקשר הזוגי שלו, עיקר מה שאמור.. בנפש שלו – זה לתת תחושה של ביטחון. לפעמים זה ביטחון כלכלי. לפעמים זה ביטחון פיזי. יש אנשים שמתים פחד לישון לבד. אנשים צריכים את הביטחון במובן הכי פשוט. כלכלי, כזה או אחר. זה יכול להיות מוטיבציה מאד חיצונית. אבל בסוף היא מייצרת חיבור.

אחורי אבא ואימא שנפלו זה יכול להיות צורך מיני. וזה יכולות להיות גם צרכים גבוהים, זה יכול להיות אמונה עמוקה בחשיבות של מוסד המשפחה, בחשיבות של המשכיות. בחשיבות של הזרע. בחשיבות של ליצור דור המשך, של לבנות את העולם. שזה גם – השאיפות העמוקות של אבא ואימא. וכשהן מופנמות – הם גם יכולים להיות אנרגיה שמייצרת זיווג. מה שהאר"י חידש כאן, שלא כל זיווג הוא זיווג שורשי. והזיווג השורשי הוא באמת זיווג נדיר. אבל זה לא הופך את הזיווגים האחרים לפחות אפשריים, וקיימים, ונוכחים בעולם, ולפעמים הם נותנים מה שהם נותנים, הם באים מתוך איזה שהיא נקודה עמוקה. גם זיווגים של פרצופי משנה הם זיווגים שיוצרים חיבורים בעולם. לא כל חיבור זה קשה כשאול, ורשפיה רשפי אש, ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה. לא כל חיבור הוא חיבור של שיר השירים. שגם זה הוא חיבור כושל… אבל לא כל החיבור הוא עד הקצה של הקצה. יש הרבה חיבורים שמגיעים מתוך כל מיני מקומות, מתוך כל מיני אלמנטים שנכנסים לתוך העולמות של זכר ונקבה, והם מצליחים באמת ליצור חיבור. והחיבור הזה יכול להיות מאד יציב ומאד דינאמי, ויכול גם להשתנות. ולפעמים יותר מזה. הוא יכול להיות משהו שיוצר תשתית לזיווג שורשי שאולי יבוא אחר כך.

השאלה – איך מתחילים את השבוע. מאיפה מתחילים לספור אותו. בAPPLE זה מתחיל מיום ראשון. אבל יש יומנים שזה מתחיל משבת. האם הזיווג מתחיל מהזיווג של כתר של שבת, שממנו מתחיל הכל. או שהוא דוקא הסוף? האם החיבור השורשי הוא התחלה שמניע את הכל? או שהוא משהו שמגיע אחרי שלב מאד מתקדם?

מה שהאר"י רוצה לומר, שאחוז מאד גבוה – כמותית – של החיים – לא מתנהל בתוך הפרצופים השורשיים. למרות שעכשיו אני אומר משהו שהפוך לגמרי ממה שאמרתי לפני כמה חדשים, בדרושים של עולם התוהו, אבל זה לא מתנהל בפרצופים השורשיים, אלא דוקא בפרצופי משנה, דרך אבא ואימא שנפלו. ולפעמים אבא ואימא, כמו שאמרנו, זה גם בחינת מחויבות. לפעמים מה שיוצר את המפגש זה מחויבות. אדם מחויב למשהו מסוים.

מה קורה לזוגיות שעולה על שרטון? בני הזוג שואלים את עצמם האם להמשיך או לא להמשיך. ויש להם מחויבות. כי חתמת על הכתובה, יש לך ילדים, יש לך כל מיני דברים.

השיח המודרני הוא שיח שמחפש כל הזמן את נקודת העצם, את הפרצוף השורשי. אז מה זה מחויבות? – מחויבות זה בעצם תירגום של פחד. אם יש פחד – תתגבר על הפחד! אבל יש מצבים, שלפעמים המחויבות שזה חלק מאבא ואימא, נה"י דאבא ואימא שהופנמו, לפעמים זה משהו שכן מסוגל לייצר מפגש. זה לא מפגש שורשי, הוא לא מפגש המבטא את הכיסופים הכי עמוקים והכי פנימיים, אבל הוא מפגש יוצר ופורה.

מה שהאר"י מנסה לומר, שאם לפני כן, בשמועה הראשונה והשניה, היינו בעולם דיכוטומי, שיש שבת ויש כלום, כלומר, או שאתה נמצא בשבת, או שאתה לא נמצא, וכל מה שיש לתלמידי חכמים זה רק מליל שבת עד ליל שבת, ושאר השבוע הם בצום אחד מתמשך – היו הרבה כאלה, שהיו עושים צום, כי רק בשבת אתה חי, רק שמה יש זיווג זו"נ. אז מה שהאר"י ניסה לעשות, בתורות יותר עמוקות, יותר מתקדמות שלו, זה להראות מה מתרחש בימי חול, מה מתרחש בשגרה, השגרה השוחקת.