preload
בס"ד
אוקטובר 08

שער הכוונות – דרושי יום הכיפורים דרוש ד

בענין התפילות דיוה"כ הנה למעלה בענין ר"ה ולמטה בענין חג הסוכות נתבאר ענין זה בארוכה האמנם קיצור הדברים הוא כי בר"ה ועד יוה"כ הוא בחי' שמאלו תחת לראשי וממוצאי יוה"כ עד ח' חג עצרת הוא וימינו תחבקני ובח' עצרת הוא הזווג כי בט' ימי תשובה נשלמה הנסירה כמו שנת"ל בדרוש כל האוכל ושותה בט' כו' בענין דרוש הנסירה כי בערב יוה"כ ננסר הוד ויסוד ומלכות דנוקבע ובעת הנסירה ניתנין כל הדינין שבאחורי ז"א בנוק' ואח"כ שמאלו דז"א מחבקה למתק דיני האחוריים אשר בה כי אין הדינין נמתקין אלא ע"י מקורם ושרשם. והנה ביוה"כ צריכה נוקבא [זו"ן דנקודה חמישית] דז"א אחר שכבר נגמר נסירת' לעלות עד אימא עילאה להתעטר ולהתקשט שם בקישוטין כנודע ואז לוקחת הה"ג מנצפ"ך מן אימא עצמה שלא ע"י ז"א ולוקחת ע"י ה' עינויים הנז' מאכילה ושתיה כו' וע"י ה' קולות דה' תפלות דיוה"כ כנ"ל באורך. ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל כי לכן נקרא כפור שהם אותיות כ"ו פ"ר כי הז"א הוא שם הו"יה שהוא בגי' כ"ו ונוק' לוקחת ה' גבורות מנצפ"ך העולים בגי' פ"ר ונמצא כי הארה שמקבלים זו"ן ביום כפור הוא כ"ו פ"ר כי הנה כו' הנזכר במלואו הוא כ"פ ו"ו והוא בגי' יב"ק ופ"ר הוא בגי' מנצפ"ך והענין הוא כי כל בחי' אלו מקבלת עתה ביום זה מלכות נוק' דז"א מאמא עילאה עצמה שלא ע"י ז"א בעלה. והיותו נקרא יוה"כ בלשון רבים הוא הענין רחל נוק' דז"א העולה ביום זה עד אימא עילאה עצמה כנזכר ומתחברת שתיהן והנה אעפ"י שה' מיני גבורות מנצפ"ך שלוקח' מאימ' עילאה אינו רק אחר תפלת הנעילה בסוד החתימה כמ"ש שם עכ"ז [מתחילת יוה"כ] מתחלת הנוק' לעלות עלייה אחר עלייה ותכלית כוונתה הוא לקחת הה"ג מנצפ"ך מאימא ואמנם מדריגת עלייתה הם כסדר ה' תפלות של יוה"כ וזה ביאורם:

וכאן הוא מסביר, איך מכל תפילה מתחילה העליה.

אם ניזכר בתהליך שדיברנו עליו, של שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, דיברנו, שכל הימים הנוראים בונים את המלכות. בונים את הפרצוף הנקבי, בונים את השכינה, בונים את כנסת ישראל. ובונים אותה דרך זה שמפרידים אותה מהזכר, מפרידים אותה מבעלה. הזעיר אנפין, הזכר, הקב"ה, נפרד מהנוקבה, מהנקבה, מהשכינה, נפרד ונרדם. הוא מאבד את המוחין שלו, ההכרה שלו מסתלקת למעלה, עוברת איזה שהוא תהליך עיבוד בחלום. והיא מתחילה תהליך אינטנסיבי של התבוננות ובניה עצמית. היא נפרדת ממנו, מתנתקת ממנו, ולאט לאט מתחילה להיבנות. התהליך של ההיפרדות הוא תהליך מאד קשה ומאד ארוך. ודיברנו בשיעור הקודם, שכשאנחנו מדברים על הנקבה, יש להנקבה שתי רמות. הרמה של רחל, והרמה של לאה. יש את החיצוניות, הנקבה הנגלית, שהיא רחל, חיצוניות של הנוקבה. היא היפת תואר ויפת מראה, היא הנגלית, היא שייכת לקומת הנפש, היא מקבילה לנפש. ויש את הרמה הנשית הגבוהה, שהיא לאה, שהוא מימד נשי יותר מופשט ויותר גבוה. ויש בהם הבדל בקצב. לאה – התהליך של הנסירה שלה מאד מהיר. הנסירה שלה מתחילה ונגמרת ביום א' של ראש השנה, .. היא כבר חוזרת פנים בפנים. אבל התהליך הארוך, והאינטנסיבי, והממושך הוא התהליך של רחל. דיברנו על זה הרבה בשיעור הקודם.

למעשה זה סוג של פער בין הנשמה לנפש. הנשמה יכולה לעבור תהליכים מאד מהירים. יכולה להגיע בשלבים מאד קצרים, להגיע לתובנות חדשות, להכרות חדשות. גם כשהיא מתנתקת, היא מסוגלת לחדש קשר בצורה מאד מהירה ואינטנסיבית.

והתהליכים של הנפש הם הרבה יותר מורכבים, הרבה יותר איטיים, לוקחים הרבה יותר זמן.

אפשר להסתכל על זה כעל איזה שהוא יחס בין הרצוי למצוי. ברמת הרצוי הרבה פעמים אני יכול לארגן לעצמי תכנית עבודה, תוכנית פעולה, אני יכול לחדש רצון, לתכנן תוכניות וכו'. אבל המצוי, איך שהדברים מתנהלים בפועל – זה לוקח הרבה יותר זמן, הם הרבה יותר איטיים.

דיברנו גם, שרחל ולאה – זה שלב מאוחר בכתבי האר"י. ההבחנה בין רחל ללאה לא מופיעים בשמועה הראשונה ושניה. בדרושים הראשונים של האר"י, הדרושים שהוא הביא איתו ממצרים, כל תורת מצרים, שהוא בהתחלה מסר להרב חיים ויטאל, אין הופעה של רחל ולאה, יש רק הופעה של הנוקבה. ובהתחלה רחל ולאה מופיעים בצורה דיכוטומית, ורק אחרי זה מתחילים להופיע כמערכת מורכבת.

זה נקודה מאד מעניינת. לאה היא אחראית על חיי הלילה. עיקר ההופעה שלה – בלילה. למה המקובלים מאד אוהבים את הלילה? – כי הלילה היא זמן של לאה. היא – מלכת הלילה. הלילה זה הזמן שאין את הפעילות החיצונית. "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב", האנשים חוזרים הביתה, כבר אין את כל הפעילות החיצונית של הנפש, את הדאגה לפרנסה, את המרדף של היום-יום, של המאמץ, את כל הפעולה והיצירה. כל זה מתקלף. רק הלילה זה הזמן של המחשבות הגבוהות, הזמן של הכיסופים, הזמן של הרצונות, הזמן של העולם הבא. ולאה שייכת לחיי הלילה, שייכת למקום מאד גבוה.

ורחל שייכת למשהו הרבה יותר.. בכלל הזיווגים של רחל הם בבוקר. בבוקר עד הצהרים בעיקר. בעיקר בצהרים. היא שייכת לזמן של הנפש. לזמן של הפעילות. לזמן שבו כולם ערים. הזמן של הילדים. הזמן של המציאות. הזמן של העולם הזה.

ויש איזה שהוא סיכסוך. בין חיי הלילה לחיי היום יש סיכסוך. יש אנשים, שמתי הם ערים? – הם ערים בלילה. הם חיות לילה. זה הזמן שלהם. תן להם בבוקר לקום – הם מרגישים עייפים, מטושטשים, הם מרגישים שהם לא מסתדרים. ויש אנשים שהמוקד שלהם הוא המוקד של יום. שם זה המציאות שלהם. אך כשמגיע 11-12 בלילה – הם כבר מטושטשים, נרדמים.

אפשר להסתכל על זה כעל סיכסוך בין הציונות לבין העולם היהודי הקלסי הגלותי האורטודוקסי. הציונות מה העדיפה? – העדיפה את הנפש. העדיפה את היום. לפעול במציאות, לרדת למטה. אבל המקום הגלותי, המקום איפה שכל הצדיקים המקובלים – איפה הם הרגישו בדרך כלל יותר נוח? – הרבה יותר אצל לאה. ממלכת הלילה. בממלכת הלילה אין אומות העולם. אין התמודדויות. אין בירורים. שם הכל פשוט. שמה אתה מתחבר לרצונות העמוקים שלך, לכיסופים, לגעגועים. אין שמה התמודדויות של יום, של מציאות, של פרנסה, של משכנתה, של אלף ואחד קונפליקטים, שיכולים להחריב את כל הרומנטיקה ואת כל היופי של הלילה.

לכן באופן מסורתי, הרבה פעמים עבודת ה' קלסית נתפסה כמשהו שקשור ללאה. גם אצל המקובלים הראשונים היה הרבה יותר התעסקות בלאה. כי זה המקום הטבעי. המקום הטבעי כשאתה רוצה לתקן משהו – אתה מתקן במוחין. המקום הטבעי של עבודת ה' היא עבודת לאה. .. הם מאד אהבו את לאה. ההזדהות האינטואיטיבית שלהם היא הזדהות עם לאה. כי שמה הם נמצאים. שם קל להם. שמה הפתרונות הרבה יותר פשוטים. פתרונות מודולריים, פתרונות של תובנות.

לאנשים מאד קל ללכת לפעמים לטיפולים ולצאת עמוסי תובנות. ללכת לסדנה ולהרגיש שהם הגיעו לתובנות מדהימות על החיים שלהם, ושיש להם מושג מה צריך לעשות, וכאילו התחברו להם כל קרעים, והם רוצים לראות את השיעורים, שומעים הרצאות טייפ, ומרגישים כאילו… זה הרבה יותר קל – כי זה עולם לאתי. עולם של תובנות. שאתה משחק על התובנות, ולא על תוצאות. כי לא צריך לפעול בתוך המציאות. אלא אתה מעל למציאות, אתה מתמלל את המציאות, מנסח אותה, מוצא לה פורמולות, פותר אותה ברמת…

ויש סיכסוך עתיק יומין בין רחל לבין לאה. לא סתם שתי נשים שנשואות לגבר אחד נקראות צרות. כי יש ביניהם סיכסוך עתיק יומין.

[רצוא ושוב?]

בהמשך השיעור נגיע לרצוא ושוב.

[רחל מייצגת את התובנות?]

לאה. לאה נשארת במקום הגבוה, המחשבתי, המקום שמסוגל להבין. רחל היא המציאות, איך זה עובד בפועל. היא הנפש. התובנות לא עוזרות לרגש. אם יש לאדם קונפליקטים רגשיים – אלף ואחת תובנות לא יעזרו. מי שנמצא בדיכאון, במאניה דפרסיה, אלף ואחד הסברים שתתן לו, תנתח לו את המצב שלו, תסביר לו לפרטי פרטים מה גרם למה, ואיך בגלל שהיה לו חסך נעורים, זה גרם לו שהוא הגיע עכשיו למצב כזה וכזה. תתן לו אלף ואחת תובנות מאד מאד נכונות – אין זה עוזר לו, כשהוא נמצא בקונפליקט לא פתור. האם התובנות עוזרות? – התשובה היא לא. ברוב המקרים התובנות לא עוזרות.

.. באופן מסורתי ההזדהות האינטואיטיבית של המקובלים היתה עם לאה. כי שמה הרבה יותר קל לעבוד. שמה גם המשברים נפתרים יותר בקלות. נסירה – נגמרת ביום אחד. יש נסירה א' בראש השנה – פתרנו אותה! אתה מעורר את נקודת הרצון – אתה מעורר אותה בקלות. אך התהליכים של רחל הם תהליכים מסובכים.

מה החידוש של השמועה הרביעית והחמישית? זה מה הופך את האר"י לכל כך מורכב ומעניין. החידוש הוא שבשמועה הרביעית והחמישית, ששמה האר"י מתחיל לתאר מערכות קורלצי'ה, מערכות יחסים הרבה יותר מורכבות בין רחל ללאה. פתאום אנחנו קולטים, שזה לא או-או. זה לא שאו שאתה מתעסק בנפש, ואז אתה נהיה למין חיית ניו אדז', שרץ מסדנה לסדנה, ומחלק את עצמך בין פסיכולוגים ופסיכיאטרים, וכדורים וכו' – הכל הוא רק נפש נפש נפש, ולא מעניין אותך כלום, חוץ מהבועה של הנפש, וחוץ מאיפה אתה פוגש אותי או לא פוגש אותי,

או שאתה נמצא בלאה, שאתה כל הזמן בערכים, באידיאלים האלוקיים, בהמגמות.. של ההויה, בחוכמת הקודש הפועלת, על עמו ועל ארצו, וכשאתה מחדש חידושים באורות התשובה, באור הישר הזורח והמגולה, כפי שמתגלה בדור הזה,

זה לא סתם או-או. מה החידוש העצום של השמועה הרביעית והחמישית? – שאתה רואה שרחל ולאה הן שלובות. יש ביניהן מערכות יחסים מאד אינטימיות. לאורך היום הן מתחלפות. לאורך ימים הנוראים. כאן יש זיווג לאה, כאן יש זיווג רחל.  האינטואיציה שהאר"י מחדש כאן, שהעבודה עם הנפש והעבודה עם הנשמה הן עבודות שמדברות ביניהן. הן לא מנותקות.

זה ידוע, וזה כלל ברזל בעבודת ה'. מי שהולך רק עם לאה או רק עם רחל – בלבלות בלי סוף! או שהוא הולך עם לאה – ואז הראש שלו מסודר, אך יש לו בלבלות בנפש. או שהוא הולך עם רחל, ואולי הנפש מסודרת, אך יש לו בעיות גדולות ברוח, בנשמה. כלומר, בלי סינכרון ביניהן, בלי תהליך, שיש בו גם רחל וגם לאה – אין תהליך אמיתי. התהליך האמיתי צריך להיות גם נפש וגם רוח ונשמה. הוא צריך את כל הקומות. ומה שמרתק בשמועה הרביעית והחמישית – זה שיש ביניהם כל הזמן מערכות יחסים מורכבות.

שנה שעברה למדנו הרבה על דרושי השבירה והתיקון, של זעיר אנפין, וראינו, כשהתחלנו ללמוד את פרצופי המשנה, עד כמה זה מורכב, זו"ן דכ"ד שעות. יש כל הזמן שיח ביניהם.

חזרה ליום כיפור. יום כיפור יש לו צד, שהוא לא שונה מהותית מחגים אחרים. יש בו שביתה ממלאכה. בשבת אנו אסורים במלאכה. ביום טוב אנו גם אסורים במלאכה. חוץ ממלאכת אוכל נפש. וגם ביום כיפור אנו אסורים במלאכה.

באופן כללי מה זה איסור מלאכה? אצל האר"י, המקומות שבהם יש איסור מלאכה, זה כמעט תמיד, צד אחד של המטבע, שהצד השני הוא התעלות עולמות. כאשר יש השבתה של המציאות התחתונה, כשהמציאות הפיזית, המציאות הנגלית, היא מרפה, היא מפסיקה להתאמץ, מפסיקה לחתור, מפסיקה לעבוד מאד קשה – זה מאפשר העצמה של הרבדים הפנימיים. ככל שיש פחות רעשי רקע בחוץ, ככל שיש פחות שאון והמולה ומכוניות, ובלגן – אלף ואחד דברים של רעשים של פעולה ומאמצים של עשיה, של לחרוג מעצמי וליצור ולעשות – כשזה שובת – אז יש התעלות של עולמות. מהי התעלות של עולמות? – הכוונה שהחיים הפנימיים, הקולות הפנימיים הולכים ומתחברים עם המציאות. אדם פחות מקשיב לחוץ, ויותר מקשיב פנימה. העולמות פחות עסוקים בעשיה חיצונית, ויותר מסוגלים להתכנס ולהתעלות למעלה, והעליה הזאת נותנת להם להתחבר אל המקור, להתחבר אל השורש.

באופן בסיסי, מהו ההבדל בין השבת לבין היום טוב? – באופן בסיסי, העליה בשבת, השבת היא קודש, מילתא בגרמיה, קשורה לקודש. ויום טוב זה עונג. קודש ועונג. השבת קשורה מאד לפרצוף אריך. קשורה לחכמה. היא עולה לאריך.

[שבת היא עונג. יום טוב זה שמחה]

נכון. ושמחה – מי זה אם הבנים שמחה? מה זה העליה ביום טוב? – בשבת יש עליה משמעותית מאד אל אבא, ויום טוב יש עליה משמעותית אל אימא. אימא קשורה להזנה, לכן מותרת אוכל נפש ביום טוב.

ביום כיפור עצם העליה, זה תהליך שמאפשר הזנה פנימית, להיות ניזונים ממקומות יותר עמוקים, ולכן זה משבית את הפעילות החיצונית. ביום כיפור העליה היא לאן? לאבא או לאימא? – בגדול ביו"כ העליה היא אל אימא. לכן יו"כ הוא כמו יום טוב, הוא לא כמו שבת.

אבל אם יו"כ הוא כמו יום טוב, שיש עליה אל אימא, מה החידוש ביו"כ שאין בשבת? מה הופך אותו לשבת שבתון? מה עושה אותו ליותר משמעותי?

ביום כיפור קורים כמה דברים. קודם כל יש עליה חזקה מאד של המימד הנקבי, של האשה, עליה חזקה מאד אל אימא. זה בשלב הראשון. היא מתחילה לעלות את תבונה, אל נה"י דאימא, תפילה אחר תפילה. אחר כך היא ממשיכה לעלות אל הרגש של אימא. עד שבסוף היא ואימא ביחד עולות אל אריך. אך מה הנקודה הכי משמעותית שקורה כאן? – בדרך כלל ביום טוב ובשבתות הזכר והנקבה עולים ביחד – או שעולים אל אבא או שעולים אל אימא. כאן – יש הדרת גברים מוחלטת. עד המנחה זעיר אנפין בכלל לא מופיע. זה עליה אוטונומית עצמית שלה לגמרי, היא לגמרי לבד, היא מתאחדת עם אימא בצורה מאד משמעותית, ואחרי זה הוא עולה עד הנקודה המסוימת ונשאר בה, והיא ואימא עולים ביחד אל אריך אנפין.

בואו נקרא וננסה להבין מה זה אומר בנפש.

הנה בליל יוה"כ עולה רחל נוק' תחתו' דז"א עד ראש התבו' שהיא נוקבא תחתונ' דאבא ואח"כ בתפלת ערבית אנו מעלים אותה ע"י תפילתינו עד בחינת המל' של בינה עילא' שהיא נוקב' עילא' דאבא כנודע ובתפי' שחרית אנו מעלים אותה עד חג"ת דבינה בחזה שלה ובחזרת התפילה אנו מעלים אות' עד דעת דבינה ובתפלת מוסף אנו מעלים אותה עד חו"ב דאי' ובחזר' עד כתר דבינה. ואמכם ז"א עדיין הוא למטה במקומו ולא עלה שום עליה אבל הוא מזדווג בתפלות הנז' עם לאה נוקב' עילאה שלו והטעם הוא כי כל תפלות יוה"כ הוא לצורך בנין רחל נוק' דז"א העיקרית   

כלומר, כל יום הכיפורים, מי הפוקוס של יום הכיפורים? – רחל. המטרה של יום הכיפורים הוא להתעסק ברחל. יום הכיפורים נועד בשביל רחל. זה היום שלה. זה היום של הנקבה הנגלית, התחתונה, הנפש, זה היום שלה.

כדי שתתעטר ותתקשט ע"י אימא עילאה כנז' ולכן היא העולה בתחילה עד כתר דאימא והוא נשאר למטה ואינו עולה עד תפלת המנחה ואז בתפלת המנחה עולים ז"א ולאה עד ראש התבונ' ובחזרה עולים עד החזה דבינה עליונה ובתפלת הנעיל' עולים עד ראש הבינה לפי שאינו כמו רחל שעלת' תחיל' בדעת הבינה כו' אבל ז"א לעולם עול' כשיעור מדתו ושיעור קומ' שלו ועתה כבר ז"א ולאה ורחל שלשתם שוים כי עלו עד הכתר דבינה ובחזרת הנעילה עולים שלשתם ז"א ורחל ולאה עם אימא עילאה בדיקנא דא"א:

יום כיפור הוא היום של רחל. היום של הנפש. בניגוד לאלה שיש להם תחושות אחרות, אולי זה יום של לאה – זה היום של הנפש הפשוטה, המציאותית, הנגלית. זו שמזוהה עם המידות, מזוהה עם הרגשות. זו שמזוהה עם האנרגיה הנשית הגלויה, האנרגיה הנשית הפשוטה.

כל השנה היא סובלת. מה הבעיה הקשה של רחל במשך כל השנה? – ש"רגליה יורדות מוות". שהמציאות מורידה אותה למטה. המציאות כל הזמן מפילה אותה. אם זה ברמת האישה – כל הזמן המחזוריות, הדם, הילדים, המאמצים, החודש, שמתגלה ומתכסה. כל הזמן יש לה איזה נקודה של השאיבה חזקה מאד למטה.

ראיתי טור שכתבה איזה מישהי, אימא לכמה ילדים קטנים, שנזכרת בערגה בשנים שהיתה במדרשה, כול עפה מהתלהבות, ועכשיו, עם שני ילדים קטנים – 5 דקות לתפילה היא לא יכולה להיכנס, בלי שמישהו ישגע אותה.

יש לה את הנקודה של השאיבה חזקה מאד למציאות, יש לה משקולות, שמורידות אותה.

ברמת הנפש – הנפש היא בדיוק אותו דבר. האדם יכול להיות במצב, שיש לו חיים נפלאים. הוא מבין, הוא יודע, יש לו עבודה, הוא מצליח וכו'. אך פעם בכמה זמן, out of blue sky, מגיע איזה גל רגשי, ושואב את הנפש למטה, זורק אותה על הקרשים. "רגליה יורדות מוות". וכל ההסברים, וכל מה שהוא מבין, לא עומד לו ביום צרה. ביום שבו הנפש נשאבת למטה, המחזוריות הזאת, שבו הנפש נשאבת למטה, אז כול התובנות – שום דבר ל עוזר. כי המלכות היא מקולקלת. יש לה משהו שמקלקל אותה. יש לה גם יניקה של חיצונים. היא כל הזמן דולפת. יש בה משהו הרבה פחות נשלט, מאשר תבונה. התובנות לא עוזרות לה לפעמים. הנפש היא רגישה מאד. אצל כל אחד הנפש היא רגישה. הנפש היא "עקב אכילס" של האדם.

מצד אחד ביום הזה, יו"כ, יש תנועה של שיחרור. כל הכבלים הללו ששואבים את הנפש למטה – יש התנתקות מהם. ויש כאן תנועת עליה מאד חזקה, שנעשית מתוך קשר מאד חזק בין המלכות לבין הבינה. תוך הדרה של זעיר אנפין. תוך הניתוק מהזכר, ניתוק מהמשפיע. ניתוק מהקב"ה. יש כאן איזה שהיא הדרה שלו מהתהליך הזה.

אז מצד אחד רחל עולה אל האימא. האימא מזוהה עם העולם הבא. מזוהה עם התשובה. מזוהה עם הרצונות הגבוהים. מזוהה עם האחריות. עם כל הנקודות העמוקות של המציאות. לכן במובן הזה יום הכיפורים – כתוב בתיקוני זוהר שעניינו עולם הבא. יום הכיפורים הוא פותח את האפשרות של העולם הבא. פותח את המחשבות הרחוקות. הוא נותן את האנרגיה הזאת.

אך מצד שני – התהליך הזה – כל התנועה של יום הכיפורים זה תנועה שיש בה דומיננטיות נשית מובהקת. הדרמה מתרחשת בין ה.. לבין אימא. הנערה והאימא הן אלה שזזות ביום הזה.

השאלה היא למה הן צריכות לעשות את זה לבד בלי הזכר? מה מאפיין את הקשר העמוק שבין המלכות לבין הבינה? מה הקשר בכלל שיש בין אימא לבת? למה דוקא שתיהן ביחד יוצרות את התהליך של יו"כ? זאת השאלה הבסיסית.

יש כאן איזה שהוא קשר, שיש לו מטרה מסוימת. והמטרה לפי האר"י, הסיבה שהיא עולה למעלה, ואחרי זה עולה ביחד עם האימא למקור, היא בשביל לקבל את ה' גבורות מנצפ"ך.

מה זה מנצפ"ך? באל"ף בי"ת העברי יש לנו חמש אותיות סופיות – מנצפ"ך. האותיות הסופיות – בגי' פ"ר – אצל מקובלים הם נחשבים לשורש של הדינים. אלה הדינים של אימא.

באו ננסה להבין מה זה המנצפ"ך האלה. יש כאן איזה שהיא דרמה שקוראת בין האימא לבת, המטרה של הדרמה היא לתת לבת, לנערה, את ה' גבורות מנצפ"ך, ובזכות זה היא מקבלת כל מה שהיא מקבלת. מהם הגבורות הללו? למה היא צריכה אותם? למה רחל צריכה אותם בשביל הבניין שלה? למה הם כל כך משמעותיים? למה הם כל כך חשובים?,

אנחנו יודעים שבמשך כל נסירה רחל קיבלה גבורות. בהתחלה גבורות עמוקות. אחרי זה גבורות של…

לאימא יש אחריות על בניית הבת שלה, מלכות. בדרך כלל האחריות של אימא היא על בניית הרקמות, בניית המציאות. כשאנחנו מדברים על גבורות, המושג של "גבורות" קודם כל זה כלים. המובן הראשון, האינטואיטיבי של המושג "גבורות" זה "כלים", זה רקמות. מה האימא קודם כל נותנת לתינוק? – קודם כל היא נותנת רקמות. גוף. עור. משהו שיגן בינו לבין הסביבה. אחרי זה זה הגנה פיזית. אחרי זה זה הגנה רגשית. כל אלה הן מערכות של הגנה, שתוחמות אותו, בונות לו את הרקמות, בונות לו את המציאות. וכשהיא בונה את הבת – היא מגדלת אותה מן המצב של הנקודה, עד למצב של שיעור קומה שלם. אך אחרי שהיא הפכה אותה מילדה לנערה, לאישה, מה היא עוד צריכה לתת לה? – היא צריכה לתת לה את הזהות שלה. את הנשיות שלה.

למה היא צריכה לתת לה את הנשיות שלה? תראו בדרוש ה', למה היא צריכה לתת את זה. דרוש ה' פסקה שניה.

ובנעילת יוה"כ אז אנו מזכירין ענין החתימ' כמ"ש חתמנו לחיים וכיוצא בזה והוא כי עתה נעשה חותם דרחל אשר עיקר החותם הוא בה כנ"ל וענין החותם הזה הוא בחי' היסוד שברחל שהוא הכלי של הרחם שבה העשוי לקבל בתוכו הה"ג הנקר' מ"נ שלה וגם לקבל בתוכו טיפת מ"ד בעת הזווג והנה ענין החותם הזה הוא כי נודע כי כל בנין י"ס דרחל הם נעשים ונבנים מן נה"י עצמם דז"א

מי בנה במקור את רחל? – הזכר. נבנתה מהצלע שלו. מנה"י שלו.

ומן החסדים אשר בתוכם מן הפנימיות עצמו של ז"א. והנה בנצח והוד דז"א יש בכל א' מהם ג' פרקין

איך הזכר בנה אותה? בנצח ובהוד שלו כל אחד מהם בנוי משלוש פרקים. מהם נעשו ג' ספירות דקו הימין וג' ספירות דקו שמאל שלה.

ומהם נעשין ג' ספי' דקו ימין וג' ספי' דקו שמאל של רחל אבל היסוד דז"א אינו ארוך ומתפשט כשיעור נו"ה והנה חצי התחתון דת"ת דז"א ממנו נעשה כתר של רחל ומן היסוד שלו שאין בו אלא ב' פרקין והם היסוד והעטרה שבו נעשים הדעת והת"ת של רחל ונמצא כי יסוד דז"א מסתיים עד סיום הת"ת של רחל. והנה היסוד והמל' אשר ברחל אין להם על מה שיסמכו כנגדם בקו האמצעי דז"א

זאת אומרת, במערכות יחסים שבין הזכר לבין הנקבה, הזכר יכול לתת הרבה מאד. הוא יכול לבנות את הנקבה, הוא יכול לעזור לה בהרבה מאד תחומים. יכול לעזור לה בחסד שלה. יכול לעזור לה בדין שלה. יכול לעזור לה בהתקשרות שלה. יכול לעזור לה בבחינת הדעת שלה. בהרבה מאד דברים היא יכולה לקבל מבעלה. דבר אחד היא לא יכולה לקבל מבעלה. אין מקבילה בבעלה. מה היא לא יכולה לקבל מבעלה? – יסוד ומלכות. את גרעין הנשי שלה היא לא יכולה לקבל מבעלה. האישה יכולה לקבל מהבעל חיבור, זיווג, אהבה, פרנסה, תקשורת. אך את עצם הנשיות שלה אינה יכולה לקבל מהבעל. את עצם התשוקות הנשיות שלה. את הגרעין הנשי העמוק שלה – את זה היא לא תוכל לקבל מבעלה. את זה היא יכולה לקבל רק מהאימא. האימא זה ארכיטיפ העמוק שלה. אימא זה נקודה הנקודה הנשית הגרעינית הכי עמוקה שנמצאת מעליה. היא לא תוכל לקבל את זה מהבעל. אחרי שיש לה את זה – היא יכולה לפגוש את הבעל. ואם אין לה את זה – היא גם לא תפגוש את הבעל בצורה של פנים בפנים. היא תפגוש אותו בצורה תלותית.

את הגרעין העמוק שלה היא יכולה לקבל רק מאימא. ומהו הגרעין הנשיות העמוק שלה? – זה מנצפ"ך. מנצפ"ך זה פ"ר. פ"ר לפי האריז"ל הוא שורש של הגבורות בעולם. בעברית פ"ר זה שתי אותיות שיכולות להופיע בהתחלה של כל מיני מילים. פרו ורבו. פרה. פרץ. פרע. פרש. פרק. מה מאפיין את הפ"ר? לקחת איזה שהוא גרעין אחדותי, עם איזה שהוא כוח של ריבוי, גיוון ופריצה, "מה פרצת עליך פרץ" – להופיע אותו בעולם. כוח הפריון. כוח ההולדה. כוח היצירה. לפרות ולרבות – זה הכוח הנשי. זה תשוקת הופעת החיים. במקום הכי עמוק – התשוקה להופיע חיים – זה הגרעין הנקבי. התשוקה לקחת את האחדות האין סופית, ולפרות ולרבות אותה, להוציא אותה לאור, לגלות אותה. התשוקה הזאת היא בעצם התשוקה של החיים. זה תשוקה של גבורות. גבורות קדושות. גבורות עמוקות. התשוקה של האישה להביא ילדים לעולם – ממה התשוקה הזאת באה? מחסדים? – חרתא ברתא. קישקוש. זה לא חסדים. זה דין! זה הגבורות העמוקות! זה תשוקה – "ואם אין מתה אנוכי"! זה לא בא ממקום אלטרואיסטי כזה, "אני רוצה לעשות טוב לעולם". זה לא מלכת יופי, שתומכת בשלום עולמי. זה "אם אין מתה אנוכי", זה תשוקת חיים מטורפת, שאם אין את זה חסר בסיס של הכל. את התשוקה הזאת אי אפשר לקבל מאף אחד. או שיש אותה או שאין אותה.

בלעדיה היא גם לא יכולה להגיע לזיווג. איך היא תגיע לזיווג אם אין לה את התשוקה? היא יכולה להגיע לזיווג רק כשיש לה את התשוקה יותר ממנו. היא צריכה לעורר את הזיווג. הרי כל הזיווג לפי האר"י מתחיל מהתעוררות שלה, מהתעוררות של מיין נוקבין. המיין נוקבין זה התשוקה של הנקבה.  אם היא לא מסוגלת להעלות את המים הללו, אם היא לא נרטבת במים הללו – אז אין זיווג. אז לא קורה כלום. ואת זה איך היא יכולה לעשות? – רק אם היא מצליחה להתחבר לשורש הנשי הכי הכי עמוק, כי אין לה שום מקביל אצל הזעיר. כי היסוד של הזעיר קצר, הוא לא נותן את היסוד שלו.

למה יום כיפור לפי זה הוא סוף תהליך הנסירה? הנסירה מתחילה מזה שקודם כל רחל, הנפש, מקבלת אוטונומיה. מקבלת מציאות עצמאית. אז היא קיבלה אוטונומיה. עשרה ימים היא נפרדה וננסרה וקיבלה אוטונומיה. אבל כל אוטונומיה שהיא מקבלת זה לא עוזר אם היא לא מצליחה להתחבר לגרעין העמוק של הדין שלה, למנצפ"ך שלה. אם היא לא מקבלת את האנרגיות הפנימיות שלה, את המיניות העמוקה שלה, אז היא לא קיימת. היא לא יכולה להתחיל את המשחק של החסדים, את ה"וימינו תחבקני". היא לא תוכל להגיע להשלב השני, השלב של סוכות, של "וימינו תחבקני".

כולנו, כל עם ישראל, אנו חלק מעקרת הבית. בתפילת יום כיפור כשאנו ניגשים לתפילה, כולנו מזדהים עם רחל. מה אנו מנסים לעשות ביום כיפור? – להתחבר לגרעין תשוקת החיים הכי הכי עמוק! זה מה שקורה ביום כיפור. כל מי שלמד פעם את "אורות התשובה" של הרב קוק – זה עומק של אורות התשובה. מה הרב קוק אומר? מה זה באמת התשובה?  – "תשובה קדמה לעולם". מה זה "תשובה קדמה לעולם"? זה עולם שהשתוקק הקב"ה לבוראו. "שוקיו עמודי שש" – זה עולם שהשתוקק הקב"ה לבוראו. לחזור בתשובה, התשובה של יום הכיפורים זה להתחבר לתשוקת החיים הכי עמוקה, הכי יסודית, שהשורש שלה – מאריך אנפין, הדיקנא של אריך אנפין. שזה נקודת הרצון של המציאות. נקודת הרצון הכי עמוקה של המציאות. זה תשובה.

כי כל פעולה בעולם, כל פעולה במציאות לא יכולה להתרחש אם אין התעוררות עמוקה מאד של תשוקת החיים.