- (א) המקוריות והפרשנות ("תירגום") בתורה. יהודה יפרח ט"ו אדר א' תשע"ד
- (ב) נישואי בוסר מול רווקות מאוחרת. יהודה יפרח ט"ו אדר א' תשע"ד
דיברנו בשיעור הקודם על תחילת התהליך של התיקון, אנו נקרא עכשיו שתי פיסקאות, ואחר כך נעשה חזרה קצרה ממה שדובר בשיעור הקודם, כי זה היה מסובך, ונתקדם.
שער ההקדמות – דף נט עמוד א
עוד ביאור מציאות יעקב ולאה ושרשם פעם שנית:
ונחזור לבאר, כללות ענין מציאות יעקב ולאה ושרשם. הנה נתבאר למעלה בדרוש הזה, כי המלכים דזו"ן מתו ממש, וירדו בעולם הבריאה, במקום הקליפות. אבל המלכים דאו"א, לא מתו ממש, רק ירדו מגדולתם למטה, במקום רחל, נוק' דז"א, באצילות עצמו. גם נתבאר, כי השני אחוריים של שני הנקודות, השנית, והשלישית, הנקראים או"א, שהיו אז קודם התקון, בבחי' אחור באחור, אותם שני האחורים ירדו למטה כנז', ומהם נעשו אח"כ בחי' יעקב ולאה, יעקב, מאחורים דאבא. ולאה, מאחורים דאימא:
והנה כאשר ירדו אלו ב' האחורים למטה, עד מקום רחל נוק' דז"א, בעולם האצילות עצמו, היה באופן זה, כי יעקב שהוא אחורים דאבא, ירד ועמד כנגד פנים דרחל. ולאה שהיא אחורים דאימא, ירדה ועמדה כנגד האחורים של רחל. ונשארה רחל באמצע שניהם. וכאשר נפלו אח"כ זו"ן למטה בעולם הבריאה כנז"ל, נשאר מקום רחל, חלל ופנוי וריקם, בין יעקב ולאה, בעולם האצילות. ואז, היו פני לאה מביטים באחורי יעקב:
דיברנו על שבירת הכלים. על הפרשנות שבה האריז"ל בשמועה הרביעית והחמישית מסביר את שבירת הכלים. ועל תחילת תהליך התיקון. בניגוד לשמועות הראשונות בהם העולם שהאר"י תיאר הוא עולם מאד דיכוטומי, מה שנשבר הוא רק החלקים התחתונים, רק זו"נ נשברו, והחלקים העליונים של האצילות נשארו למעלה, והשבירה היתה מחוץ לעולם הקודש, זאת אומר זו"נ נפלו למטה לעולם של קליפות, נפלו לעולמות. ונוצר מצב של עולם קודש, או"א מול העולם של הקליפות ויש ביניהם איזה שהוא מתח.
בניגוד לזה מה שהאר"י מסביר בשמועה הרביעית והחמישית הוא שהפגם היה הרבה יותר עמוק, היה פגם גם בהורים עצמם. הפגם הוא לא רק בבן ובבת, באיש ובאישה, אלא גם אצל ההורים, אצל אבא ואימא. אמנם יש הבדלים, בניגוד לזו"נ שכולם נפלו, או"א רק האחוריים שלהם נפלו, וגם רק החלק האחרון של האחוריים שלהם, נ"ה שלהם, ובניגוד לזו"נ שנפלו לקליפות, או"א נפלו ונשארו בתוך הקודש.
הסברנו מה ההבדל בין שני סוגי המשברים. יש משבר שמרסק את המערכת, ויש משבר שעדיין השחקנים נשארים בתוך המערכת. יש משבר שהוא מפרק את האדם אל מחוץ לקדושה, מוציא אותו לקליפות, ויש משבר שהאדם עדיין נשאר בתוך המערכת של הקדושה.
ואז התחיל תהליך התיקון. התהליך התיקון מתחיל מזה שיש הארה של אריך אנפין, הארה של הכתר, שמתחילה לשקם את אבא ואימא, שנפלו וצריכים לעבור איזה שהוא שיקום. הם משתקמים דרך ההארה של רדל"א. אחרי שאו"א משתקמים, יש שני שלבים. שלב הבא שמתחילים לבנות את זו"נ, את האיש ואת האישה. בשלב השלישי יש את התיקון הפנימי של או"א. אני מדלג לדף נ"ט – קפצנו שלב. קפצנו על כל הסברי התיקון של זו"נ, ואנו קופצים לתיקון של או"א.
[מה זה רדל"א?]
רדל"א זה רישא דלא ידע ולא איתיידע. החלק הכי עליון של הכתר, הממוצע בין המאציל לנאצלים. מקום של אין, שבו אין שום דיבור.
רדל"א – החוויה של שתיקה
מה זה אומר תיקון הרדל"א? זה אומר שני דברים. החוויה הדתית הכי עמוקה היא חוויה של שתיקה. החוויה שאין בה מילים, ואין בה דיבורים, ואין בה מושגים בכלל, ואין בה עולמות, ואין בה פרצופים ואין בה כלום. וכל התחדשות צריכה להתחיל מהמפגש עם המקום הזה. כל התחדשות רוחנית חייבת להתחיל מהמפגש עם משהו שלגמרי למעלה מטעם ודעת. משהו לגמרי לא מושגי.
אולי זה ניצוץ של התורות המזרחיות. השאיפה לאיזה שהוא מקום של אין מוחלט, התאיינות, איזה שהיא אמת מוחלטת שהיא למעלה מכל המשגה, מכל דיבור, מכל מערכת מושגית, אין בה עדיין לא פרצופים ולא ספירות ואפילו לא הנקודות של טרום ספירות – אין בה כלום – ההארה מהמקום הזה היא הארה שיש בה משהו מפחיד, כי היא לא נודעת, ואנו לא יודעים מה המקום הזה האיר. אך היא הארה שמתחילה כל חידוש.
ההתחלה של התיקון הוא הארה של אריך אנפין הוא המקום של הרצון. כל תהליך של תיקון של שבירה מתחיל מהארה חזקה של הרצון. בשיעור האחרון דיברנו הרבה על הרצון. מה זה רצון נפול, מה זה רצון גבוה. מה זה אומר לחדש את הרצון. מה המשמעות של להאיר את הרצון. התעסקנו בזה בארוכה בשיעור הקודם. הארת אריך אנפין, תחילת התיקון מתחיל מהארה של רצון.
כל תהליך התיקון מתרחש בשני שלבים
יש עוד נקודה מאד חשובה להסביר מה קורה. כל תהליך התיקון מתרחש בשני שלבים. זה נקודה מאד חשובה. השלב הראשון הוא התיקון שקורה בתוך הנקודים. הנקודים הוא עולם היולי, עולם הטרום, לפני האצילות. הוא עולם התוהו שנשבר, שבתוכו יש תיקון. אחרי השבירה הם נמצאים אחור באחור, הם נפולים. אחרי זה עוברים לאחור בפנים. מדלגים לשלב שלישי של פנים באחור. פנים של אימא באחור אבא. אחרי זה עוברים לפנים בפנים. יש תהליך שלם בתוך הנקודים. ורק אחרי שהנקודים מסיימים את התיקון שלהם, ומגיעים לפנים בפנים בתוך הנקודים, רק אחרי זה מתחילה עבודה ממשית, עבודה של התיקון בפרצופים.
עוד שתי דקות עם ה"סינית". מה ההבדל בין הנקודים לבין הברודים? הנקודים אין עדיין עולם. יש עדיין נקודות. בוא ננסה לחשוב מה היה התהליך. בהתחלה היה לנו רק טרום ספירות. האר"י קורא לזה הנקודות השורשיות. הנקודות השורשיות הן טרום-ספירות. אין עדיין ספירות. אין עדיין כוחות רוחניים. יש עדיין התחלה, כוחות מאד גולמיים וראשוניים. הטרום ספירות האלה הם כתר, חכמה, בינה. אחרי זה חסד גבורה תפארת, נצח, הוד, יסוד, שש ספירות שהם וא"ו קצוות, שהם ביחד. ואחרי זה יש לנו מלכות. עשר ספירות היוליות שנמצאות בעולם התוהו, בעולם הנקודים, ומה מתרחשת כל השבירה.
כשמתחיל התיקון מה קורה לספירות הללו? הם לאט לאט יתחילו להפוך לפרצופים. כלומר, הכוח הנקודתי, הגולמי, העיוור, מתחיל להתפתח, מתחיל להתרקם. מה שהיה זיגוטה, אמבה, משהו ראשוני, תא זרע בביצית, מתחיל לאט לאט לקבל צורה. להתפרט, להתרחב, ולקבל צורה. הכתר מתחיל להתרחב והופך להיות עתיק ואריך. החכמה מתרחבת והופכת לאבא. הבינה הופכת לאימא. ו"ק הופכים לז"א. למלכות הופכת לנקבה.
יש לנו איש ואישה. אבא ואימא. סבא ועתיק – המקור של כולם.
אחרי זה יש שלב של עוד שיכלול של המערכת. ז"א הופך להיות שניים. יש בו שני היבטים – ישראל ויעקב. הנקבה תהפוך להיות רחל ולאה. האיש יותר מורכב ממה שנדמה לנו, יש בו חלק עליון וחלק תחתון. והאישה ג"כ יותר מורכבת – יש בה חלק עליון וחלק תחתון, פנימיות וחיצוניות. החכמה ג"כ תהפוך לשתיים – החכמה וישראל סבא. התבונה ג"כ לשתיים: בינה (אימא) ותבונה. יש לנו אבא, אימא, ישראל סבא ותבונה, ישראל ויעקב, רחל ולאה.
למה התהליך הזה קורה פעמיים? בהתחלה התיקון קורא רק בנקודות הבסיסיות, בתוך הנקודות של הנקודים, בתוך העולם התוהו, שם יש אחור באחור, פנים באחור, אחור בפנים, פנים בפנים – כל התיקון קורה בתוך הנקודות. ורק אחרי שנגמר כל התיקון של הנקודות, אחרי שעולם התוהו מגיע למצב של פנים בפנים – רק אז, מתחיל מחדש כל התהליך מאפס, בתוך הפרצופים. אחרי שתיקננו אנו מתחילים בתיקון של הפרצופים.
נישואי בוסר ורווקות מאוחרת
יש לי איזה שהוא נמשל כזה, שחשבתי עליו בשבוע אחרון, הוא קצת רגיש. אני רוצה לתת איזה שהוא הסתייגות לפני שאני נכנס אליו. צריכים באופן כללי מאד להיזהר מתיאוריות מיובשות. כשאתה מגיע לאיזה שהיא תובנה – מה אחת טעויות הכי גדולות שאנחנו עושים? יש את התורה. וישר זורקים אותה על המציאות. זה לא כזה פשוט. כי הרבה פעמים המודל יכול להיות אמת, מאד אמיתי ומאד עמוק. אך הרבה פעמים המציאות היא קצת יותר מורכבת. יש עוד גורמים שמשחקים במערכת הזאת. לכן תמיד כשבוחנים בחינה מציאותית – תמיד יש מודל ותמיד צריך לבחון אותה ולהיות מספיק קשובים למה שקורה בפועל, ולא להיות נעולים על המודל. לכן כל הסבר שאנו נותנים הוא הסבר של המודל, לכל השלכה מציאותית צריכים לחשוב אם זה מתאים.
אם ננסה להמשיך את זה בנפש, במערכות יחסים. מה המשמעות של שני מהלכים האלה? הרי המטרה היא בסוף להגיע לפנים בפנים. במילים אחרות – תיקון הזוגיות. תיקון התקשורת. תיקון המפגש. היכולת להגיע למפגש פנים בפנים.
מה האר"י אומר כאן? הוא אומר, שהתהליך של הזוגיות הוא תהליך שקורה בשתי רמות. יש את הרמת הטרום, הרמה המקדימה, הרמה הפנימית. יש את הרמה של הנקודות, שעדיין אין גוף. אין עדיין מציאות. ויש את הרמה שהוא מתרחש בתוך הגוף. מתרחש בתוך הכלים. יש רמה שלפני הכלים, ויש רמה שבתוך הכלים.
כל אינטראקציה, כל התרחשות זוגית, כל מפגש, כל התרחשות של זוגיות, מתרחשת בשתי רמות. ברמה של טרום-כלים, וברמה של הכלים.
איך זה במציאות? לכאורה בצורה מאד פשוטה. בני זוג רוצים להיפגש. קודם כל יש דייטים. נפגשים, מנסים לבחון – יש התאמה, או אין התאמה וכו'. מה קורה בתוך השלב של הדייטים? קורה הכל. יש להם רגשות. ויש להם תחושות. והם נעלבים. ומתאהבים, ולא מתאהבים, מחכים לרגש, מתאכזבים ברגש. והם רוצים שיקרה משהו. וכן קורה משהו. או לא קורה משהו. ויש מצב של אחור באחור, ששניהם לא רוצים להמשיך, והשדכן, או השדכנית משגעת אותם – יאלה נעשה עוד פגישה, למה לחתוך מיד כו'. ויש את השלב שהוא מתרצה, ומתלהב, והיא לא רוצה. פנים באחור. פתאום היא לא בא לה, לא מתאים לה. אבל הוא רוצה, תשמעי, זה לא אתה זה אני, זה לא אני זה אתה, זה אתה בתוך האני, זה השתקפות שלך בתוכי, זה בעצם מה שקורה בתוכי, זה אינטראקציה.. ואחרי זה יש מצב הפוך – פתאום היא רוצה, אבל הוא כבר נמאס לו, נעלב, נפגע – כבר הוא לא רוצה. ויכול להיות גם בסדר הפוך. ויש מצב ששניהם רוצים, ושניהם באורות מטורפים, וההורים אומרים להם לא הולכים עם אהבה למכולת. הרבה דברים קורים. אבל כל מה שקורה – כל הדרמה הזאת, כל הרגשות, כל העוצמות, כל הציפיות, כל האכזבות וכל התסכולים, זה בעצם לא קרה כלום. זה הכל קורה במקום רגשי, פנימי, של חויות עוצמתיות, אבל אין כאן עדיין בית. הם לא מחויבים. אין משכנתא. אין ילדים. אין שום דבר. בסמס אפשר לסיים את הכל. בסמס? או בואטסאפ? אין כלים. הקשר הזה הוא לא מעוגן בשום דבר. הוא לא מעוגן בכלום. הקשר הזה הוא סוג של אונאה עצמית, הוא משחק. אין שמה עדיין עולם. זה איזה שהוא משחק של רצונות, ומאוויים, ותיסכולים, ושאיפות, אך עדיין לא קורה שמה שום דבר.
[אבל אי אפשר בלי זה?]
זה משחק שבלעדיו לא יהיה כלום! בלעדיו לא יהיה גם אחרי זה אצילות. אם לא יהיה פנים בפנים בשלב הנקודים – לא יתחיל בכלל התהליך של האצילות!
מה שכאן אומר האריז"ל הוא שמו"ס מאד גדול לרבנים ולמדריכות כלות. הרי מה אומרות המדריכות כלות הישנות? שהאהבה תבוא – לא צריך אהבה! אחרי החתונה, אחרי המעשים נמשכים הלבבות, האהבה, איך ראיתי בחברים מקשיבים – זה איך שאתה עושה עם סקית הזבל, אהבה זה להחליף טיטולים לילד, זה אהבה. אהבה בכלל לא צריך! אבל מה אומר האר"י? שאין התחלה, עולם האצילות בכלל לא מתחיל, אנחנו מתחילים את התיקון של זו"נ, את הבניה שלהם, רק אחרי שאבא ואימא, החלקים הפנימיים שלהם, הגיעו לפנים בפנים. לפני שלב של פנים בפנים בעצם אין כלום. אין בכלל אנרגיה, שאיתה אפשר לעבוד. לפני פנים בפנים אין אנרגיה שאיתה אפשר להתחיל לעבוד. כל מה שקיים הוא איזה שהוא שלב טרום-היולי – אין אנרגיה שאיתה אפשר להתחיל לעבוד. בשביל שתתחיל הבניה של האצילות, בניה של עולם הקדושה, הבניה של הבית הקדוש, לפני זה צריך להיות מצב של פנים בפנים. בתוך הנקודים – למרות שהנקודים זה היולי, וזה טרומי ועוד לא קרה שמה שום דבר. חייב להיות שמה פנים בפנים!
מה יקרה אם לא יהיה שמה פנים בפנים? בזכות הפנים בפנים של אבא ואימא ז"א בכלל יכול להתחיל להשתקם, יכול להתחיל לקבל את האורות שלו – כל מה שקורה מתחיל מפנים בפנים. חייב להיות בהתחלה פנים בפנים. הקשר חייב להתחיל משם. אם הוא לא מתחיל משם – אז לא קורה שום דבר. זה השמו"ס למדריכות כלות.
אבל יש גם שמו"ס לצד השני.
מה השמו"ס לצד השני? שני המערכות האלו הן נפרדות לחלוטין. אי אפשר לערבב אותם. העירבוב שלהם יכול ליצור מצב שלא יהיה אף פעם היגמלות… מה הסכנה הכי גדולה של הנקודים? שהם משחקים ב"נדמה לי". הם נמצאים בתוך מערכות יחסים של הנקודים, הם עוברים – אחור באחור, פנים באחור, יכול להיות שהם לא מדלגים, יכול להיות שהם עוברים את כל השלבים – כל הדיאלוגים, כל העיבודים, כל הפסיכולוגים, כל התהליכים האנליטיים שהם עוברים, לדבר על זה, מגיעים פנים בפנים, ואיך שהוא זה לא ממריא, וזה לא הופך להיות מציאות, וזה נשאר מנותק. למה? כי משחקים ב"נדמה לי". במקום שאחרי שהתהליך הזה מסתיים והם מגיעים לאיזה שהיא נקודה של פנים בפנים יתחיל להיבנות עולם – במקום זה מה שקורה, הם חוזרים כל פעם לאותה נקודת האפס.
הבעיה היא עירבוב בין המישורים. בשלב נקודים אין כלים. כל השלב הזה הוא מתרחש בתוך המישור של המוחין. מה יכול ליצור אשלייה של כלים ואז לתקוע את כל המערכת? התחושה שכאילו יש כלים, אבל באמת אין כלים. ואז ממילא המערכת לא מסוגלת להתקדם ולא מסוגלת להמריא. – בפשטות, נסיון למימוש. ניסיון המימוש בשלב הנקודים הוא יוצר אשלייה של כלים.
נתרגם את זה לעברית. אין עונש יותר גדול בחיים מאשר העונש של הבדידות. אין כאב יותר גדול בנפש מאשר הכאב של הבדידות. עם כל כאב הנפש האנושית יודעת להסתגל, יודעת להתמודד, יודעת לעבד, יודעת להכיל, יודעת לחפש פיצויים… לכאבים פיזיים הנפש יכולה להסתגל. פאקיר יכול ללכת על הגחלים ולא להרגיש. אדם יכול שיכניסו לו צינור ברזל בגב, ולא להרגיש. זה יכול לקרוא. […].. היה עובר טיפולי שיניים בלי הרדמה. היה נכנס למדיטציה ועובר בלי הרדמה.
אבל עם הבדידות אי אפשר להתמודד. כי זה היסוד של הנפש. הנפש של האדם הוא נפש זוגית. ולכן כאשר אין לו … במקום הזוגי – זה לא משהו חיצוני לנפש. כי זה הנפש. הנפש הוא "אתם קרויים אדם". מה קורה כשאדם חווה בדידות? כשהוא בישיבה תיכונית, ומלמדים אותו, שמירת הברית וכו', והוא נמצא בתוך חממה עוטפת, אז יחסית מאד קל וכו'. ואחרי זה בישיבה עם הרבה חבר'ה מאד קל וכו'.
אך מה קורה כשהוא עובר את השלב הזה? כשהוא מגיע להמצב שצריך לטפס על היכרות? וגם השנים עוברות, והכל עושה את שלו. ואז נוצר המצב של כמעט אנוס. יש אנוס שמדבר עליו רבי צדוק הכהן מליובלין, והגמרא וכו'. אך הוא מגיע למצב של מקום בלתי נסבל, וגם פגיעה מאד עמוקה ביסודות של אנושיות. זה לא פגיעה דתית – זה פגיעה ביסודות של הנפש. אך מה קורה כאשר נוצרים כלים מלאכותיים? כאשר הוא בא ואומר "אני לא יכול לשאת את המצב הזה", "אני הולך לממש כי אני חייב את זה" – אבל בעצם הוא יוצר כלים מלאכותיים. מה שקורה, שהוא לא מצליח לדלג מהשלב הראשון להשלב השני. הוא נשאר בשלב של הנקודים, שלב של השבירה, ולא עובר לשלב של בניית העולמות.
כי בפנים – המערכת משדרת, שיש כלים. אבל באמת אין כלים.
[וזה החטא הגדול?]
לא יודע אם זה חטא גדול. עזוב את המושגים של חטא. אני מדבר על פרקטיקה. איך זה עובד במערכת.
מה יוצר את החיבור של פנים בפנים בתיקון של הנקודים? הארה של עתיק, שמגיעה דרך אריך. בעצם זה הארה של הרדל"א. מה זה אומר בזוגיות? זה התאהבות הרומנטית, העיוורון של המפגש. במפגש רומנטי יש ערפל. כששני אנשים נפגשים במפגש רומנטי, המפגש שלהם הוא מפגש של ערפל. מתי הוא מתרחש? הוא אף פעם לא מתרחש כאשר מתכננים אותו. כשאתה פוגש מישהי ומתכנן להתאהב בה – אתה לא תתאהב בה! אין דבר כזה לתכנן להתאהב במישהי אהבה רומנטית. אהבה רומנטית היא תמיד נוחתת עליך…., תמיד נוחת ברגע שאתה לא מוכן. "היסח הדעת" – משיח, מציאה ועקרב – אלה הדברים המגיעים בהיסח הדעת. אהבה רומנטית היא תמיד "נופלת" – fall in love – אתה תמיד נופל לתוך זה. אין דבר כזה כשאתה נמצא בקשר – "אני מחכה לאהבה רומנטית" – דבר אחד בדוק ומנוסה – היא לא תבוא! כי היא פונקציה של הארת רדל"א, שהארת הרדל"א שהוא חסר כלים יש בה תמיד מרכיב של עיוורון. יש בה מרכיב של מפגש עיוור, ויש איזה משהו חיצוני לך, שמהדד משהו בתוכך. אצל האיש זה מהדד את הנוקבא שבתוכו, או את האימא שבתוכו, או את האישה שבתוכו. זה שאלה אחרי זה לטיפול, איזה קומה זה הידד. אצל האישה זה מהדד מה שהיום קורא "אנימוס". מהדד את הלאה שבתוכה, או את הרחל, את הצד של יעקב, מהדד את הצד הזכרי שבתוכה, וזה יוצר את ההתאהבות. ומה שמאפשר את ההתאהבות הזאת היא הארה שהיא למעלה מטעם ודעת, שמפזרת ערפל, כמו בהופעה, ערפל סמיך כזה. היא מייצרת המון אור, תחושות מאד חזקות ועוצמתיות, "עירפול חושים", לב דופק, אישונים מוצרים, שדה ראיה נהיה יותר צר, בדרך כלל שדה ראיה הוא כמו 90 מעלות, הוא מצטמצם בשלושים אחוז. זה מה שאומרים הפסיכולוגים. נשימות עמוקות וכו'. בן אדם נכנס למצב כמעט פסיכוטי. והוא באמת פסיכוטי. זה סם! זה סוג של סם! דופמין טס למעלה, סרוטונין צונח למטה, כל המערכת בתוך הדם שלו משתנה. לא יכול לישון. כל דבר מזכיר לו. כל מה שהוא רואה – איזה ציור – ואו – זה דומה לה! הוא קורא עיתון הוא רואה אותה. כל דבר קשור. זו הארה חזקה מאד למעלה מטעם ודעת. היא מאפשרת לטשטש את הכלים – יכול להיות שבכלים יש המון דפקטים. ההורים שלה על הפנים. ואחיה גס רוח. ואין לה עבודה. והיא לא עשתה תואר ראשון. וכשהיא תופסת קריזה אז ה' ירחם.
וגם התכשיט שלנו גם הוא לא תמיד כזה מוצלח. גם הוא יש לו כל מיני דברים שהוא מחזיק וכו'. אבל הערפל הזה – אתה בתוך הופעה, לקחת כמה צ'ייסרים, ובתוך ההופעה – אתה רק שמח. פורים! אדר – זה הזמן של אורות. אורות מגולים. יסוד אבא מאיר בקריאת מגילה. זה מה שקורה בפורים.
בזכות הערפל הסמיך הזה אפשר לטשטש את כל השאלה של הכלים, ואז נוצר מפגש רק של שורש הנשמה. והמפגש הזה יוצר מצב של פנים בפנים. וכשיש פנים בפנים – יכול להיות מצב של דילוג אל הלא נודע, והחלטה, וברית. והברית הזה אחרי זה יעשה להם צרות אללה יסתור. הם יירדו למטה. אחרי שהם ייצרו מצב של פנים בפנים, ייצרו את החיבור העמוק הזה – חיבור רק של נקודים, חיבור רק של השלב התיאורטי, חיבור של הנשמה, חיבור של התאהבות – זה רק מה שיקרה שם – זה ייתן להם את הכוח לדלג על המסוכה, לקפוץ אל הלא נודע, לקבל החלטה, ואחרי שהם יקבלו החלטה – מה יקרה ביום אחרי זה, אחרי שהם יתארסו? פתאום הם יצטרכו ללכת, ולקבוע להקה, ותזמורת, וחתונה, ובית, ומשכנתא… ואז הם ייפלו למטה, ואת כל התהליך הם יעברו מחדש, אבל בכלים.
מה קורה במצב שיש מימוש מוקדם? מה קורה במצב שהם מקיימים מגע ביניהם, לפני שהם הגיעו לפנים בפנים אמיתיים? יש להם אשליה כאילו שהם נמצאים כבר בברודים. כאילו הם נמצאים בתיקון. כאילו הם נמצאים בכלים. אבל הם לא בכלים! זה רק אשליה של כלים!
ומה קורה בעולם של הכלים? כל האתגרים של הכלים צפים. הם מתחילים לריב. הקסם מתפוגג, מתחילים לראות א' את השני באור ריאלי, ואז מתחילים כל מיני חיכוכים. מתחילים לראות את הפגמים וליקויים. ואז הם מתחילים לריב. ומה קורה כשרבים? כשיש מריבה בין בני זוג – יש ספרים שלמים שיכתבו איך לריב עם בני זוג. איך לריב עם אשתך. יש תורה שלימה איך לריב. בני זוג יש להם מנגנונים איך להתמודד עם המריבות שלהם. אך כאשר זה לא בני זוג – אז כשרבים – יאללה. הולכים! כי אין מה שיחזיק. אין סיבה שמשהו יחזיק.
אני לא מדבר עכשיו לא הלכה, ולא אתיקה. כרגע לא מעניין אותי. לא אתיקה, ולא מוסר – מעניין אותי רק פרקטיקה – מבנה נפש, איך הנפש עובדת. ארכיטקטורה של הנפש לפי מה שמתאר האר"י. המימוש המוקדם – הוא מה שמפיל את כל העסק.
אמרתי לעצמי. זה תיאוריה. אני צריך לשאול את המומחים. יש לי חבר שהוא מומחה גדול בנושא הזה. הוא התחתן בגיל מאד מאוחר. והוא אומר לי ואללה! זה בדיוק מה שקרה לי! – מה קרה לך? – שמע, אין אחת בביצה שלא היינו באיזה שהוא שלב ביחד. ואז יום אחד פגשתי מישהי, והתחיל איזה משהו. ואחרי איזה שבועיים הזמנתי אותה וכו'. ואמרה לי – אין דבר כזה! לא מגיעה אליך לדירה! – מה, את דפוקה?.. מיררה לי את החיים. לא נתנה לי לגעת בה באצבע. שיגעה אותי. חירפנה אותי. בהתחלה חשבתי לחתוך. אמרתי – או שהיא מסובכת וכו'. ולא התאים לי. אחרי כמה זמן אמרתי – אולי היא תישבר. אך היא היתה כמו ברזל. אימללה אותי! ואחרי חודש היינו מאורסים! זה הסיפור שהוא סיפר. אמרתי, ואללה! כנראה שיש אחד שהמודל של האר"י עובד עליו.
– ומה היה לפני זה? – לפני זה היו לי קשרים מדהימים ומעולים, ואיך שהוא בסוף משהו שם היה כאילו… החשק היה יוצא. באיזה שהוא שלב מסויים…
כמו שאמרתי לכם, זה מודל. על המודל הזה אפשר להקשות אלף ואחת קושיות, וכל אחד יביא מיליון דוגמאות שזה לא ככה, ושזה עובד אצל אחרים כו'. סבבה. זה מה שאומר האר"י. ויש בזה כנראה איזה שהיא תובנה מאד עמוקה בנפש האדם. האר"י אומר כאן אמירה לשני הכיוונים. הוא אומר שאי אפשר לוותר על הפנים בפנים, מצד אחד. אין דבר כזה, שאהבה תבוא אחר כך. האהבה לא אמורה לבוא אחר כך. האהבה אמורה להתחיל מתחילת הקשר להיות ברית חזק מאד. אמור להיות מקום של התכווננות אמיתית. מקום של מפגש אמיתי. חייב להיות! אם אין את הניצוץ – אין בכלל ממה להתחיל.
אבל מצד שני, הניצוץ הזה הוא חייב להגיע לפנים בפנים בנקודים. בלי כלים! ולא לערבב בין הכלים האמיתיים לבין תחליפי כלים. אין פרצופים עדיין בנקודים. אם אנו יוצרים פרצופים מלאכותיים – יש תחושה עצומה של שמחה, של עונג, של אהבה ואחוה שלום ורעות. הוא סיפר לי – החבר שלי – שעם אחת החברות שהיו לו הוא הרגיש כמו חתונה. היה לו תחושות עילאיות, ואחרי זה לא נשאר מזה כלום.
יש תחושה של כלים. אך הם לא באמת פרצופים. יש כאילו פרצופים, זה בעצם אונאה עצמית, ואז כל הזמן הלופ הזה – נשארים כל הזמן בעולם התוהו. אבל התוהו הזה לא הופך לתיקון.
מה שיקרה אחר כך – אחרי הפנים בפנים הזה – זה ייגמר. מה אומרים הפסיכולוגים? האהבה רומנטית מחזיקה בממוצע בין שבועיים לשנתיים. הפנים בפנים של הנקודים ייגמר מתי שהוא. ומה יקרה אחרי שזה ייגמר? כל התהליך יחזור על עצמו עוד פעם! מאפס! אחור באחור, נסירה , פנים באחור… התהליך נהיה גם הרבה יותר מסובך. עד עכשיו היה לנו רק את המוחין, עכשיו יש לנו את כל הגוף לתקן. חב"ד, חג"ת, נה"י, לתקן את כל הסיבוכים הפנימיים של הבחור, את החלק הנשי שבתוכו, את החלק הזכרי שבתוכו, את הסיבוכים הפנימיים של האישה, גם את יעקב וגם את ישראל בתוך הזעיר אנפין לתקן, וגם את לאה וגם את רחל בתוך הנוקבה. והתהליכים שלהם הרבה יותר מסבוכים. הם משחקים על נקודות אמיתיות. הם כבר ירדו למגרש. הם כבר נמצאים בתהליך חתירה לזיווג אמיתי, לא זיווג תיאוריטי מדומיין. כל מה שיקרה אצלם – יקרה עוד פעם. אך זה לא עוד פעם באמת, זה עוד פעם במישור אחר לגמרי. כי זה עוד פעם במישור של הפרצופים. במישור של הברודים. לכן מה שיקרה אצלם אי אפשר בכלל להקיש בין האתגרים העוברים בפרצופים לבין האתגרים של הנקודים. כי אתגרים של הנקודים הם אתגרים בתחום הסקיצה. בתחום התיאוריה. בתחום הכוריאוגרפיה, תיכנון. בתחום אדריכלות של הקשר. ושמה אפשר להגיד הכל. הכל ייתכן.
פעם הייתי באיזה שבע ברכות, ויש איזה מישהו, א' הכי מפורסמים, הוא רב ורווק מאד מפורסם, והוא נתן את הדבר תורה שאני התעלפתי. אמרתי לעצמי – לא יכול להיות שאדם שלא נשוי יש לו כאלה תובנות על זיווג. העומק של הדברים וכו'. ואחרי זה הלכתי ואמרתי לעצמי: ואללה! דוקא בגלל זה! כי כשאתה נמצא בנקודים – הרבה יותר קל להתעסק עם המודל המופשט התיאורטי, במודל המופשט אתה יכול להגיד הכל. לא רק אתה יכול להגיד הכל. אלא הכל אפשרי. באמת הכל אפשרי. הכל יכול לקרות. כי זה אורות. באורות יש גמישות מטורפת. אתה יכול לשחק עם הלייזר לכל הכיוונים. הכל יכול לקרות שמה.
בעולם של הפרצופים כל המערכת מתנהלת אחרת. האתגרים אחרים. הכשלים אחרים. הנפילות הן אחרות. הכל עובד בצורה אחרת! אבל יש משהו מאד מרתק ב"איסתכל באורייתא וברא עלמא", בשלב התיאורטי של הקדם.
שני הלקחים של הנקודים הם מאד חשובים. מצד אחד הנקודים לא מתפשרים, יש להם חתירה בלתי מתפשרת להגיע באמת למצב של פנים בפנים, להגיע למצב שקורה שמה משהו, שיש את האנרגיה האמיתית להניע את התהליך של זוגיות, והיא חייבת לקרות, אם היא לא קוראת אז אין כלום. ואין דבר כזה שזה יבוא אחר כך. זה לא שאדם צריך להיות כל הזמן תחת אטריף, אך צריך להרגיש שיש חיבור מאד עמוק…
למה זה טראגי כל כך? זה טראגי כל כך כי לפעמים יש אנשים שאתה יכול כבר לראות עליהם, אתה מסתכל עליהם ואתה יכול לראות, שהם כבר פגשו את הזיווג שלהם, וביזבזו אותו. אפשר לראות על הבן אדם שהוא כבר היה על הזיווג שלו והחמיץ אותו. הוא יצר כלים מדומיינים, הוא פגש את מי שהוא אמור לפגוש, ומישהי שאפשר לפגוש היא תמיד תהיה הדמיות לפעם הראשונה. וזה קרה בגלל שהוא לא באמת יצר פנים בפנים. הוא לא הבין את ההבדל בין המישורים, ההבדל בין תוהו לבין תיקון.
[ומה עכשיו?]
אתה יודע, העולם הוא גלגל חוזר. יש מצבים שבן אדם מסוים כבר היה במצב… שהדייט 187 לא יהיה שונה מה32. לא יהיה יותר טוב מ32. ב32 היה שמה משהו אופטימאלי. אך הוא היה בתוך לופ, שלא איפשר לו את הדילוג שמה.
אין מה לבכות על החלב שנשפך. בסופו של דבר יש כל מיני רמות. רבי נחמן מברסלב אומר שלכל אחד יש כמה וכמה זיווגים. מכירים את התורה הזאת בשיחות הר"ן? תורה מפורסמת. אומר רבי נחמן, בן אדם שמתחתן עם האישה וחי איתה באושר ועושר – נכון נשמע מדומיין? – עד ששניהם מתו ביחד – אתם מכירים את בתי הקברות – יש שמה חצרות, זה מדהים! החבר שלי, אימא שלו נפטרה, והלכנו להלוויה בירקון, וירקון הוא בית קברות מטורף. בפעם הראשונה שהבנתי עד כמה שהוא מטורף, זה כשטסתי מעליו. כשטסתי מעליו – הוא בגודל של גוש דן. בית קברות בגודל של גוש דן. הגודל של תל אביב, רמת-גן, וגבעתיים – זה הגודל של בית קברות בערך. מי שיטוס עליו במטוס – זה מטורף. אתה לא רואה את הקצה…
ואנחנו הולכים והולכים (בבית קברות). אולי רק כתל אביב וגבעתיים. ואני מסתכל רק על המצבות, ואני רואה מלא מצבות שבאים בשניים. ואתה מסתכל על התאריכים – האיש, משה זוכמיר, נפטר כ"ח ניסן תשמ"ח. האישה – ט' אלול תשמ"ח. עשרות זוגות של מצבות, אנשים שמתו זקנים, ומתים בהפרש של חודש, שלושה חדשים, חצי שנה, שנה, שנה וחצי. וזה מין מצב, שאחד הלך, והשני כבר – לא היה לו למה להישאר. תלכו פעם בבית קברות תראו – זה מדהים לראות את התופעה הזאת.
אומר רבי נחמן מברסלב, יש זיווג כזה. יש דבר כזה. ויש אנשים שהאישה מתה בגיל צעיר, והבעל נשא מישהי אחרת, או הפוך, הבעל מת בגיל צעיר, והאישה נשאה מישהי אחרת, והזיווג הראשון הוא ג"כ סוג של זיווג. ויש שניים שהתחתנו והתגרשו. וגם זה היה זיווג. ויש שניים שהתארסו, ורגע לפני החתונה ביטלו. גם זה זיווג. ויש שניים שהחליטו להתארס. ובסוף החליטו שהם לא מתארסים. גם זה זיווג. ויש שניים שנפגשו. והחליטו שלא להמשיך להיפגש. גם זה זיווג. ויש שניים שרק שני חבר'ה דיברו עליהם, בוא נפגיש אותם, ואמרו, כן נפגיש אותם, הם מתאימים, ואז נתנו לא' את הטלפון, ואמר בדיוק אני תפוס, זה לא מתאים לי. גם זה סוג של זיווג. אומר הרבי נחמן, כל מפגש הוא סוג של זיווג. לא משנה לאן הוא הגיע. לא משנה כמה הוא התממש. בכל זיווג יש בחינה מסוימת של מקבלים דין מדין.
[איפה זה?]
בשיחות הר"ן. לא זוכר בדיוק. חפשו את זה. בשיחות הר"ן? או בחיי מוהר"ן? באחד מהם, או בשיחות או בחיי מוהר"ן.
זאת אומר שכל זיווג הוא רמה מסוימת, יש לו קיום, יש לו אוטונומיה, הוא לא סתם. לכן בתחום הזה צריכים להזהר לא להכנס יותר מדיי למישורים מיסטיים. בסוף זה צריך להיות משהו שמתרחש כאן ועכשיו, אבל העקרונות הם עקרונות חשובים.
עכשיו תשאלו – איך להקל את מצוקת הנקודים? – זה בעיה לא פתירה. זה בעיה מאד קשה ואיומה ונוראית, ואני חושב שזה טרגדיה הכי גדולה שיכולה להיות, ואני לא מקל בה ראש. ואני לא חושב שיש איזה שהוא פתרון, ואני לא חושב שיש למישהו פיתרון. צריכים באיזה שהוא מקום לדעת שהדבר הזה הוא מכשול לא קטן. וזה הופך להיות יותר ויותר מסובך ככל שהשנים עוברות וככל שהחריצים בנפש הולכים ומעמיקים. הופך להיות יותר ויותר מסובך.
אני לא פוסק הלכה, פוסקי הלכה יש להם כל מיני התייחסויות ספיציפיות לכל מיני מקרים פרטניים, ויש אנשים שזה לא הסיפור שלהם, שהסיפור שלהם זה כל מיני בעיות זהות, בקיצור, ברמות הלמעשה, שכל אחד ייתייעץ עם רבותיו.