- ההבחנה בין אהבה לתשוקה. יהודה יפרח י"ח שבט תשע"ד (א)
- המשמעות החיובית שבאחור. יהודה יפרח י"ח שבט תשע"ד (ב)
"בית שמים וארץ" נחלת שבעה, ח"י שבט תשע"ד
http://jewish-education.info/uploads/yehuda-yifrah/20140119_202517-e.mp3
ספר תולדות יעקב יוסף – פרשת עקב – אות ג (קפ"א)
ונ"ל לבאר ענין מהות התפלה לפי מה שקבלתי מרבותי ומפי ספרים, דהתפלה בכל יום צריך כוונה אחרת, וזהו שאמרו בש"ס אם יכול לחדש בה דבר וכו' (ברכות כא.), וראי' מוכרחת לזה דענין תפלה הוא לברר ניצוצות מרפ"ח ניצוצות מאנין תבירין, וזהו בסוד העלאת מ"נ למל' להזדווג אשה בבעלה, והעלאת הנצוצות הוא המחשבה העולות במחשבתו לאדם בשעת תפלתו, והחכם אשר עיניו בראשו יודע מן המחשבות זרות לברר הפנימו' שבו שהוא ניצוצות קדושות שנכנסו בתוך הקליפות ונעשו מחשבות זרות. ובדרך משל שאם בא לו הרהורי תאוות נשים הוא מצד חסד, כמ"ש אשר יקח אחותו חסד הוא (ויקרא כ, יז), ויבין שאם יש לזה תאוה מצד ניצוץ א' קדוש שיש לו, אם ידבק א"ע בשורש של זה התענוג ששם הוא התענוג בלי שום קצבה וערך, וכן בהרהורי ע"ז ח"ו ושפ"ד שהוא קו שמאל, והאריכו' בזה הוא סכנה והמשכיל ידום:
והנה עינינו הרואות שזה א"א שיהי' בכל יום הרהור א' כמו תמול ושלשום, וא"כ גם התפלה שיחדש בה לפי ראות עיניו בהרהורים שלו, ולזה צריך דעת רחבה וכוונה גדולה שיהי' פיו ולבו ומחשבתו בהסכמה א' שוין כנודע, מה שאין כן אם מתפלל בקביעות כמו תמול ושלשום, לשונו רגיל לדבר, והראש כורע במודי' מעצמו, ולבו בל עמו, וכמ"ש התו' (ר"ה טז ע"ב) בשם ירושלמי מחזיקנא טבותא לרישא דכשהגיע למודים כורע מעצמו:
הקראנו את הפיסקא הזאת. אנו דיברנו על היסודות, ואני רוצה להיכנס עכשיו קצת יותר גם למה עומד כאן על המאזנים, וגם קצת לטכניקה של עבודה זו, ולמה זה קשור דוקא לתפילה.
הוא נותן כאן דוגמה גם מקו הימין, אהבה, הירהורי תאוות נשים, שהמקור של זה הוא חסד, וגם מקו שמאל, שפיכות דמים שהוא קו שמאל.
אני אנסה לחפש טרמינולוגיה יותר מדוייקת, כדי להבין את הדינמיקה הזאת.
העבודה הכי משמעותית שאליה הוא מכוון כאן, זה יכולת הפרדה בנפש בין האהבה לתשוקה. אלו שתי התנועות שיש להם הנטיה הכי אינטואיטיבית להתבלבל ולהתערבב. להתחלף.
העיקרון של הבעל שם טוב, שהכוחות המקוריים של הנפש, הנפש המקורית, הנפש כפי שהיא בטהרתה, כפי שהיא נמצאת בצורה כי מקורית, הפנימית, האלוקית שלה – היא מאד מאד פשוטה. "אין רע יורד מן השמים" – הוא כותב בפיסקא אחרת. הנפש המקורית היא לא יכולה להיות שום דבר רע. היא לא יכולה לייצר שום דבר רע. היא לא יכולה לפגוע, היא לא אמורה להכאיב, היא לא אמורה להיות קשה, היא לא אמורה להיות לא ממומשת, יש בה משהו מאד פשוט. אז איך זה יכול להיות – אם אהבה זה חלק מספירות הנפש, יש לנו 7 ספירות התחתונות, והספירה הראשונה, ספירת חסד – המקבילה הנפשית שלה היא אהבה. האהבה היא הדבר הכי טבעי לנפש. הנפש של האדם – חלק ממנה זה אהבה. זה אנרגיה בלתי נפרדת ממנה.
ואם זה ככה – למה דוקא המקום הזה, יכול להיות הכי מכאיב בנפש? יכול להיות המקום הכי מתסכל, גם הכי כוחני. אם אנו מסתכלים על הקולנוע ההוליוודי, א' הקשרים הכי חזקים – כבר משנות החמישים וששים, ובטח לרוב הסרטים המודרניים, זה הקשר שבין מין לבין אלימות. אבל אם כל העסק הזה בא באיזה שהוא מקום מאהבה, איך הוא מידרדר לאלימות? רוב השיח מסביב למיניות הוא שיח מסביב ההטרדות, פגיעות, משפטים, החפצה, הדרות – המקום שהשורש שלו אמור להיות שיא החיבור, שיא הזרימה וכו' – הופך להיות הדבר הכי אלים. למה זה קורה?
כלומר, יש כאן איזה שהיא אנרגיה מאד פשוטה, מאד אינטואיטיבית, מאד טבעית לנפש, ומשהו בדרך קרה לה, והיא הפכה מהמקום הטהור והזך והנקי הזה – היא הפכה להיות מקום שיכול להיות הדבר הכי מכאיב, הכי מתסכל, האנשים יכולים להתאבד בגלל סיפורי רומיאו ויוליה כאלה ואחרים, דכאונות..
הדוגמה הכי קלסית בתנ"ך הוא סיפור של אמנון ותמר. הסיפור הזה מתחיל מתשוקה אדירה של אמנון, בסוף, כשאמנון מעיף את תמר לכל הרוחות, ופוגע בה וכו' – התנ"ך מספר לנו, "דולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה" (שמואל ב' י"ג ט"ו). מאהבה מטורפת הוא מגיע להמצב שהוא שונא ומתעב אותה. גם פגע בה, וגם פעם שניה נטש אותה, וזנח אותה, תאונת פגע וברח קלאסית. אפילו לא תאונה. הכל היה מכוון. השאלה מה בדרך קרה? זה בדיוק הסיפור של מחשבות הנפולות.
יש איזה שהיא אנרגיה, שבמקור שלה היא מאד פשוטה, אבל משהו, מאיזה שהיא סיבה, ויש כל מיני סיבות שבגינם זה קורה, האדם לא מצליח, הוא לא יודע איך לממש אותה, איך לחיות בתוך הדבר הזה. בגלל שהוא לא יודע איך לחיות עם זה, איך לתת לחוויה הזאת מקור בחיים שלו, הוא מייצר עבורה תחליפים, מייצר עבורה פיצויים. דיברנו על זה בשיעור הקודם, אך אני רוצה לחזור על זה.
לדוגמה. האנרגיה הרוחנית עצמה יש בה משהו אלטרואיסטית, היא לא רכושנית. אהבה זה משהו חופשי. אהבה לא יכולה להיות משהו רכושני. לא יכולה להיות משהו שאני מנכס. אהבה היא לא מוצר. היא לא משהו שאפשר לסחור בו. לא נותן אותו כתמורה למשהו. אלא היא אנרגיה, שמי שחי בה – חי בה. היא אור, חלק מהנפש. היא אור אלוקי, שמי שחי בה – חי בה.
העיקרון של אנרגיה, חוק שימור אנרגיה, כמו בפיזיקה, וכך הוא גם ברוחניות, שהיא זורמת לכל מקום. זאת אומרת, שמי שנמצא בתוך אהבה – חי בתוך העולם של אהבה. וזה זורם לכל מקום. הוא לא מחשבן. הוא לא סוחר בזה. הוא לא נותן את זה תמורת משהו מסוים.
איפה מתחילה הבעיה? הבעיה מתחילה כאשר האדם מכל מיני סיבות עבר כוויות בחיים. נפגע. ננטש. לא קיבל אהבה. מה קורה לילד שלא קיבל אהבה מההורים? הוא מתחיל בתודעה שלו, במקום לתפוס את אהבה כמשהו מובן מאליו, כחלק מהמציאות, משהו שהוא חלק מהקיום, משהו שהוא נמצא פה, ואפשר לבחור להיות בתוכו, אפשר לבחור בחוויה זו, במקום זה הוא מתחיל לתפוס את זה בתודעה שלו כמוצר. כמשהו שנותנים תמורת משהו. כמשהו שצריכים לשלם כדי לקבל אותו.
אם ההורים לא נתנו לו אהבה ללא תנאי, אלא כל הזמן היו מאד ביקורתיים כלפיו, מאד תובעניים כלפיו, מאד קשים כלפיו, והיו נותנים לו איזה שהוא חיוך, או איזה שהיא מילה טובה רק כאשר באמת היה מוציא את המיץ – אז הוא רגיל, שצריך לשלם על הדבר הזה. שצריך לעשות משהו מאד מיוחד, כדי לזכות להיות באהבה. אז מה קורה בתודעה? בתודעה, במקום לתפוס את זה בצורה טבעית, שזה אור שנמצא בעולם, וקיים, וכל הרוצה לבוא וליטול יבוא ויטול, וכל הרוצה להיות בזה, ולהגביר את זה – יבוא ויגביר את זה, במקום להיות ממוקם במקום הזה מה קורה אצל הילד? – הוא מתחיל לסחור בזה.
יש לי חוויית ילדות – לא יודע למה אני לא שוכח אותה. זה היה כיתה ב'. קריית מלאכי. הלכתי מכות עם חבר. והמורה – דינה, כתבה לי פתק – להורים, שבו היא אומרת, יהודה התנהג מאד לא יפה, ההורים מוזמנים ליום א' לשיחה. פתק, ואני לא יודע מה לעשות, ואני הולך בדרך, והיה לי חבר אחד, שקראו לו אבנר. ובדרך – אמרתי לו – מה נעשה? הוא אומר לי – אל תביא את זה להורים! אבל יש פתק? – תקרא אותו למלא חתיכות, יש כאן ערימת חול ענקית, תקבור, תכניס ותסגור! ואללה! איך לא חשבנו על הרעיון! ואני קורע למלא חתיכות, חופרים בור עמוק, מכניסים את הפתק, סוגרים. מגיע הביתה, לא אומר מילה להורים… יום א' אני חוזר. המורה דינה אומרת: יהודה? נתת את הפתק להורים? – אני מסתכל… – נתת את הפתק להורים? – ואז אבנר קם ואומר, המורה, אני ראיתי, הוא קרע את הפתק, ועשה חור ב… והכניס אותו וכיסה, שלא יראו שיש לו פתק! ואני מסתכל ככה על האפס הזה! נבל! בוגד! אשמדאי! והתחלתי לבכות, ולבכות! וצעקתי עליו באמצע הכיתה – תמות טמא!.. והוא – אחרי זה בכיתה ד' עלה לקומה שניה ושבר שלוש שיניים, אז אמרתי לו: מגיע לך! וכמה שנים אחרי זה הוא נהרג בתקרית בלבנון. אבל זה לא קשור.. אבל אני קיללתי אותו ממש…
אבל תחשבו על החוויה הזו. של מי, שיש לו חבר. שהוא איתך! ואתה פותח לו, ויש לכם סודות ביחד. ויום אחד הוא משפריץ אותך על כל.. מה קורה אחרי דבר כזה לילד? – אין חברים! אין! אין מישהו שאתה יכול לספר לו. אם אנשים ככה נועצים סכין בגב – אין חברים. זה חוויות כאלה קטנות שילדים אפילו לא זוכרים אותם בכלל. אבל זה זכרון תאי. זה לא איזה מסקנה לוגית, שאתה אומר, אה, אולי יש כאן אבנר! זה לא מסקנה לוגית. זה זכרון בתא. זה זיכרון שצרוב בתוך הנפש.
ואז מה שהקורה, שאלף ואחד אירועים קטנים כאלה, בילדות, ובגדלות, גם כשבן אדם הוא מבוגר קורה לו כל הזמן, הם בעצם יוצרים כל הזמן מצב, שבו אנו מפסיקים.. אנחנו לא נותנים מקום לנפש. לא נותנים לה מקום. כל פעם שהנפש מנסה לבטא את הכוחות המקוריים שלה, אנחנו מדחיקים את זה. אנחנו לא נותנים לה לאהוב, כי אנו פוחדים, שאם היא תאהב יהיה לזה מחיר. אנחנו בכלל לא נותנים לגיטימציה להרגשות. ואז מה קורה כשאנו לא נותנים לגיטימציה להרגשות? לכל ההרגשות? מה קורה כשהם לא קיימים? מה שקורה שהנפש מייצרת כל מיני פיצויים. היא מתחילה לסחור, היא מתחילה לתמחר. היא מתחילה להפוך את זה למצרכים. היא מתחילה להקטין את הכל. וזה התשוקה.
כי מה המהות של התשוקה? תשוקה – זה "אין אהבה. אני אקח אותה!" האהבה זה משהו שלוקחים. בכוח הזרוע. ביד חזקה ובזרוע נטויה. בחימה שפוכה אמלוך עליכם. זה המהות. למלוך בחימה שפוכה. "מה שלא נתתם לי אני אקח". פנתר שחור. "להתהפך עליך". ואז באותו רגע…
למה זה מבלבל? כי בתוך התשוקה נכנס האנרגיה, או לפחות הצורך באהבה, נמצא שמה בתוך התשוקה! כמו בן אדם שמממש תשוקה עד הסוף, רודף אחרי התשוקה, ונלחם עליה, ועושה אלף ואחד מניפולציות… האנשים כל כך מתוחכמים בלהסוות את התשוקה שלהם, שזה מדהים, כמות המניפוליות שבן אדם יכול להסוות, וכמה מלל, וכמה יכול לעטוף את הדברים האלה במילים גבוהות, ולהסתיר משהו מאד מאד ספיציפי שהוא מחפש. משהו, מוצר מאד מוגדר, עם התחלה אמצע סוף ובר-קוד.
וכמה אפשר לעטוף את זה! וכמה אפשר להסתיר את זה! זה יכול להיות תשוקה בקריירה. בלימודים. במין. באלף ואחד דברים. בכסף. בכבוד. כשבן אדם יכול באלף ואחד דברים לעטוף ולרמות את עצמו ואת כל העולם, ולעטוף את זה במילים גבוהות, ולנסח את זה ברוחני, ולנסח את זה בפסיכולוגי באלף ואחד דברים, כדי להסתיר איזה שהוא מקום מאד קשה, מאד רכושני, מקום סוחר, מקום שלטתן, מקום מכאיב… באיזה שהוא מקום כן השורש שלו בנפש ובנשמה. אבל מהנשמה המקורית עבר הרבה מאד, כי במקור שלה, האהבה לא יכולה להיות רכושנית. היא גם לא נצמדת. היא לא אמורה להיות מלווה בכאב. כי אין בה שום דבר שתופס. אתה אוהב פרח – אתה לא קוטף אותו! אתה נותן לו לחיות. אתה מסוגל לשחרר לו. אתה מסוגל ליהנות ממשאב החוזר שלו. מהמראה שלו. מבלי המשחק הקשה.
כי איפה מתחיל הכאב? איפה מתחילה המצוקה? איפה מתחיל התיסכול? איפה מתחילה הנטישה? – בכל המקומות שבהם מעורב האגו. שבהם מעורב הילד הקטן הזה שלקחו לו. שרימו אותו. שעינו אותו. שניצלו אותו לרעה. הפיקדון שנתת – הפיקדון הזה נשלף נגדך בהזדמנות אחרת. כל המקומות האלה הם שבירות כלים קטנות – שבירת כלים של אימון. שבירת כלים של בטחון עצמי. שבירת כלים של אמונה, של אהבה, של חום. שבירת כלים של יסודות של כוחות הנפש, שנשברו, ואז התיסכול הזה ממשהו שלקחו לי, משהו שלא קיבלתי, התיסכול הזה ממשיך ומלווה אותי.
כאילו שהיה לי איזה שהוא חוזה עם העולם. והחוזה הזה הופר. ואז אני מאבד את החוש של מה זה לחיות, של מה זה לתת ביטוי לנפש במקור שלה.
איך עושים את התיקון? התיקון לא יכול להתעלם מכל המכשולים שהתרחשו בדרך. אם הבן אדם יש לו כאב היום, אם אני, כאילו, שונא את אבנר, אילו היום לא הייתי סובל את אבנר – אני לא יכול לברוח מזה! תמיד, המודל הזה של האישה הפולניה: "לפני שלושים שנה פתחה עלי את הפה!" ההתעלמות הזאת, היא שתיקה, שאני לוקח את הכעס, בולע אותו חזק, ואז הוא מרעיל לי את הישות הפנימית, הוא מזהם אותי מבפנים. ברור, שתהליך ההתנקות, חלק ממנו הוא גם לפגוש. לפגוש את המקום הכואב הזה. חלק מהעלאת מחשבות זרות הוא לתת לגיטימציה למחשבות הזרות. כי הם שברי הכלים שמכילים את הניצוץ הקדום של הנפש. שם זה נמצא!
אם יש לי כאבים – אם אני לא אשב בתוך הכאבים, אם אני לא אהיה מוכן to face it, להתמודד מולו, לעמוד מולו פנים אל פנים, לעמוד מול.. – אני לא אהיה באמת מסוגל להעלות אותו לשורש שלו, לתקן אותו אל השורש. לכן העלאת המחשבות הזרות מתחילה מהיכולת לפגוש את המחשבות הזרות! לפחות לראות אותם, לראות אותם פנים מול פנים. להבין את הדינאמיקה שלהם. איך הן פועלות.
אבל מה? המטרה היא בסופו של דבר, שברגע האדם מסוגל לזהות את השורש של המחשבה הזרה – התיקון שלו מאד מאד פשוט! שימו לב, למה שהוא אומר כאן:
ובדרך משל שאם בא לו הרהורי תאוות נשים הוא מצד חסד, כמ"ש אשר יקח אחותו חסד הוא (ויקרא כ, יז), ויבין שאם יש לזה תאוה מצד ניצוץ א' קדוש שיש לו, אם ידבק א"ע בשורש של זה התענוג ששם הוא התענוג בלי שום קצבה וערך
זאת אומרת, המקור הוא פי אלף. הוא אין סופי, הוא לא מוגבל, יש שמה מקום לכולם! לא צפוף שמה, בשורש! הוא לא כואב בכלל, הוא רק ממלא! וברגע שבן אדם מתחבר אליו, כמו שהוא אומר בא' הפיסקאות הבאות, "מתיר את החבלים השקים נופלים". כל השקים הכבדים שהאדם סוחב, כל המשקל הזה משתחרר. משהו נפתח. משהו בנפש משתחרר. כי אתה כבר מסוגל להיכנס לתוך המקום הזה.
[כל פסיכולוג יידע להגיד אותו דבר?]
אנחנו עוד מעט מגיעים לתפילה. למה זה קורה דוקא בתפילה.
האדם שהוא נמצא במצב שהוא מתוסכל מאלף ואחד דברים. שהוא כואב, ושהוא ננטש. ושהוא נבגד. ויש לו כעסים על אבא, ואימא, ועל האקסיות, כל העולם ו… ואז בשלב מסויים הוא בוחר – להגיע לשורש של זה התענוג. הוא אומר: אין לי אמון בחיים – אני עכשיו מתחיל לתת אמון! אני מתחיל להתרגל לתת אימון. אני לא תמים. אני יודע שיש דז'ון קרי בעולם. שיש BDF. שיש איחוד איירופי. ושיש קתרין אשטון. אני יודע שאנ צריך להיות לפעמים FIGHTER. לצאת להלחם עם זה. אבל באופן בסיסי. אני בוחר בחיים שיש בהם נתינת אימון. יש בעולם המון מניפולציות. אבל אני בוחר במקום שיש בו אהבה. שקודם כל אני נותן הזדמנות. אני פותח. אני נוכח במקום. אני לא רק מחשבן. מה יהיה? אולי אחר כך? אולי יקחו לי. אולי זה לא ימשיך. אולי לא יהיה לזה תכלית. לאן זה יוביל. זה כן יוביל, או שזה לא יוביל. אני נותן לזה. אני זורם עם זה!
לא שאני מנותק מזה שבעולם יכולים להיות… שהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות. אבל אני כן נותן לזה… ואז אני מגביר אנרגיה. מגביר אנרגיה חיובית. וכשאני מגביר אותה, ואני מאמין באמונה שלימה שזה הנשמה, כך הקב"ה ברא את הנשמה בצלם. צדי"ק למ"ד מ"ם. שכולם נקראים צלם. שהם כולם חלק מהנפש. וברגע שאני מגביר את הצלם, אני מאמין שמקבלים דין מן דין. זה משהו שאני מוסר וגם מקבל. אין אנרגיה לשוא! אנרגיה חיובית היא לא הולכת לשוא! אתה נותן, וזה חוזר. שם כאן, וזה בא מכאן.
[אבל כל אחד יש לו סריטות. אין מישהו…כל אחד יש את ההתמודדות הזאת = לנסות לחזור לשורש…]
לחזור לשורש זה לבחור. זה ההבדל בין המבוגר לבין ילד. שהילד צריך לקבל את זה. הילד הוא תלותי. הוא ביניקה. והמבוגר מסוגל ליצור את זה. להחליט שהוא יוצר את זה. להחליט שהוא עושה את זה.
[והוא יכול לטעות?]
הוא יכול. זה הבחירה שלו. הבחירה שלו זה ליצור. לא להיות קרבן של הנסיבות. תמיד יש את מי להאשים. "אני מרוקאי דפוק אין מה לעשות".. תמיד יש לי תירוץ – להסביר. כל מה שלא הולך – אני מרוקאי, דפקו אותנו.. האבא שלי היה במעברה, והאימא שלי גם היתה במעברה. מעברות שונות. מושב דז'סיקו וטירת הכרמל. מה יכול לצאת מזה? כל דבר, אני תמיד יכול להאשים. אבל כמה תבכה! יאללה, חלס! שד עדתי, שד עדתי.. כמה תבכה על זה? יש שלב מסויים שאומרים לך: יאללה! קיבלת? GO AHEAD! אתה רוצה שיהיה טוב? – תתחיל לעשות טוב! אתה רוצה שהחיים ייראו אחרת? תעצב אותם אחרת! לא לנצח אתה יכול להיות ילד קטן שבוכה אכלו לי שתו לי.
[משהו שקרה בעבר שמשפיע…]
זה גם בעבר, זה גם בהווה. יש תיסכולים מהווה, ויש תיסכולים מהעבר. אבל יש דרך אחת לפרוץ אותם. למה זה קשור לתפילה?
אנחנו מסבירים כאן איזה שהוא הסבר בשכל. אנחנו אומרים: תשמע! הכאבים, והתיסכולים, והמצוקה, וחוסר האמון, והשפלה, והחרדות, והפחדים, שזה המנוע הכי חזק של האדם המודרני – הפחד. פחד ממה יהיה. פחד ממה יקחו לי. פחד מאם אני לא אצליח. הפחד הוא המנוע הכי חזק שמניע אותנו. יותר מכל מנוע אחר. פחד מנטישה. הפחד הרבה פעמים הוא מכוסה. הרבה פעמים כשאתה הולך.. האדם שמפחד ממשהו הרבה פעמים הוא יגרום לעצמו להכשל, בשביל לשלוט…
אתם מכירים את הדבר הזה? אני פעם רעיינתי איזה מישהי, לתפקיד מסויים. היא אומרת, אני לא בטוחה שאני מתאימה לעבודה הזאת…. אם את לא בטוחה, למה באת? – כי אני מאד רוצה! – אז למה את לא בטוחה שאת מתאימה? – כי אני מבינה ש… אמרתי לה: אם אתה מאד רוצה, תגידי שאת רוצה! אבל אם את לא בטוחה.. – אז תגידי – יש לנו הרבה מועמדים!
אתה קולט, שהיא עברה כמה רעיונות עבודה, בכל מיני מקומות אחרים שלא הלכו, והיא יודעת שיש אפשרות שהיא לא תעבור. אז היא אומרת, במקום שאני אספוג את ההשפלה – אני כבר אפיל את העסק הזה! אני אחריב את הרעיון! ואז אני לפחות מרוויחה את השליטה!
זה שיא אונאה עצמית! בכל תחום! בן אדם מחריב לעצמו את החיים בכל מיני תחומים – בשביל לשלוט! בשביל "לצאת גבר".
תמיד אני חוזר לקרטה. בקרטה – אם אתה מפחד לחטוף – אתה לא תהיה לוחם בחיים! אין דבר כזה – לא לחטוף! אין דבר כזה תמיד להצליח. בשביל להיות בתוך סיטואציה אתה צריך להיות מוכן גם להתלכלך בבוץ! זה חלק מהחיים! זה חלק מהכייף גם! צריך ליהנות ממכות! צריך ללמוד את זה! לחטוף כאפה, אבל לחייך! מי שלא יודע ליהנות מכאפות – יש לו משהו מאד מאד…
חלק מהעסק – זה לדעת להתלכלך בבוץ! ילדים קטנים למה חשוב לתת להם להתלכלך? דרך אגב, הפסיכולוגים אומרים את זה. ילד קטן מתלכלך בבוץ. אסור כאילו, לפעמים זה ממש מעצבן, החבר'ה חוזרים מהחול, ומטנפים לך את כל הסלון. יש המון הורים, שכשהילד שלהם רק נוגע – לפעמים אתה רואה הורה כזה, שהילד שלו רק נוגע בחול, הוא מתחיל לצעוק, חיידקים! איזה חיידקים?!
הילד שאין לו בוץ, אין לו צבעי ידיים – יש משהו פגום בבטחון שלו, ביכולת שלו להשפך על העולם. הוא כל הזמן צריך להיות סטירילי. אחר כך אתה רואה אותם בטירונות, שבוע שטח בלי מקלחת הם מתים!
[ללא קרם ידיים]
כן! זה חלק מאד בסיסי מהנפש, הבטחון הזה להתלכלך, הבטחון הזה לחטוף… במה זה תלוי? ברגע שיש אי צמידות. ברגע שבן אדם חי בתוך אהבה, הוא מכיר, שהעולם הוא למעלה ולמטה, מוחין דגדלות ומוחין דקטנות – הוא מוכן לקבל כשלונות ומוכן לקבל גם הצלחות. הוא לא מחזיק שום דבר! הוא בא בטוב! הוא בא בזרימה חיובית, ממילא גם כשלונות לא יצרבו צלקות.
מי שמבין, שהמוות הוא חלק מהחיים. זה חלק לגמרי מהחיים. אנחנו כולנו, כל מי שנמצא כאן, עוד מאה ומשהו שנה, מתחת האדמה. הסוד הכמוס… הוא לא יקבל טראומה מגופות. הוא יתאבל קשה מאד במקרים של מוות וכו', אבל הוא מסוגל להתמודד עם זה. הוא קולט. זה חלק מאהבה, להבין את המעגל הזה, את הזרימה הזאת, להבין את הטבע הזה.
לעלות אל המקום הזה – זה מאד מאד קשה. איך משקמים את האמון? איך בונים את זה? למה זה קשור דוקא לתפילה? אני רוצה רק לחדד את הנקודה הזאת:
כל מה שדיברנו עד עכשיו זה דיבורים בשכל. אנו אומרים: תשמעו! האהבה לא צריכה להיות רכושנית. לא צריכה להיות כפייתית. לא צריכה להיות בהצמדות. לא צריכה להיות בסימביוזה. היא יכולה להיות משהו זורם.
אבל בנפש.. כשהלב שבור – אלף ואחד הסברים, ודוקטורטים, וספרי חסידות וקבלה וכו' – לא ישנה אותה. הם יעזרו משהו לכאב? מה כל זה עוזר?
בצד השמאל. אדם שיש לו פחדים וחרדות. הוא מנסה להעלות את זה לשורש של היראה, של הגבורה. הוא עכשיו רועד מפחד! הוא עכשיו מרגיש עלה נידף! הוא מרגיש מושפל! מרגיש קטן! מרגיש שלא מתייחסים אליו. שאף אחד לא סופר אותו כו'. אלף ואחד הסברים – לפעמים זה לא עוזר.
הרבה פעמים אנחנו מסוגלים להבין בשכל, שיש מקום גבוה, ואנחנו לא חווים אותו. אנחנו לא רואים אותו כאופציה ריאלית.
מה הגאונות של המהלך של הבעל שם טוב? בעל שם טוב אומר דבר כזה. התפילה שלנו היא לא תפילה רגילה. היא תפילה מיסטית. המטרה שלה – שכשבן אדם קורא אהבת עולם אהבתנו, זה לא סתם מילים, אמירה כזו, שהקב"ה אוהב אותנו אהבת עולם, אלא שיש לו אפשרות להיכנס אל האור של האותיות, ולחוות את זה כחוויה של טראנס, כחוויה מיסטית.
ברגע שהאדם מתרגל את התפילה, ונפתח אל המקום העמוק שלה – יש כאן קל וחומר. הוא אומר לעצמו: האדם יש לו תאוות נשים. שזה תאווה קטנה. ונותנת את התענוג מסויים. ואז הוא קולט שיש תאווה הרבה יותר גדולה שזה אהבת ה', שהיא אהבה פנימית, אהבה של נשמה. מכוח קל וחומר, ברגע שהוא מבין שבשורש יש אהבה הרבה יותר גדולה – הוא הולך לאהבה הרבה יותר גדולה ועוזב אהבה קטנה.
הקל וחומר כזה הוא לא מהלך לוגי. הוא מהלך מיסטי. הכוונה שהאדם מסוגל בתפילה, בתודעה שלו, להכנס בחוויה מיסטית, להיכנס אל תוך השורש בנפש, של מה זה אהבה. האדם שהצליח פעם אחת לפתוח את המקום הזה בתוך הנפש – זה לא תובנה אינטלקטואלית, שהוא יודע שיש דבר כזה אהבה. זה פתאום חוויה אחת, שהוא מרגיש שהוא נשטף בטירוף במין איזה משהו, אור מקיף שגדול ממנו, שמעליו, הוא פתאום קולט מה זה להיות בתוך אוקיינוס. מה זה להיות טיפה בתוך אוקיינוס.
לכן העלאת מחשבות זרות קוראת דוקא בתוך תפילה מיסטית, כי שמה אתה מעלה את זה לאוקיינוס. וכשאדם טובע בתוך האוקיינוס, עם האותיות נכנס אל האוקיינוס, נכנס אל השורש של הכל – בתוך הנפש המאזן משתנה. פתאום הנפש קולטת – בקליטה בלתי אמצעית, בקליטה חושית בלתי אמצעית – זה בכלל לא דרך השכל – קולטת בצורה אינטואיטיבית שיש מרחב ענק, אין סופי בתוכו, שהוא לא מוגבל, של ים. הוא רואה אותו.
ואז ברגע זה פתאום כל ההאחזויות הקטנות, הידיים המכווצות, הציפורניים, הזזים האלה שמנסים להתפס בהם – פתאם הכל נראה כל כך מיותר! כל כך לא לעניין. כל כך לא משמעותי. פתאום אדם מוותר על זה בלרג'יות.
תנסו לחשוב על חוויה, שאתה מסתובב במחנה יהודה, ואתה רב עם רחמים, ההוא של התפוזים. אתה רב איתו הוא אומר לך – 3.80 תפוזים. ואתה אומר לו: לא 3.80! עכשיו יום ששי מאוחר, תן 3.20 אח שלי! ואז אתה מקבל טלפון ממפעל הפייס. זכית במליון וחצי. יאללה, קח 10!
השלב הזה שכל המשחקים שאתה משחק פתאום נראים לא…
הבעל שם טוב אומר שהעלאת מחשבות זרות זה משהו שקורה בתוך התפילה. אדם שנמצא בתוך מדיטציה, בתוך המצב של תפילה, ופתאום עולה לו איזה מחשבה – אז הוא ממשיך בתפילה ומעלה אותה – הכוונה שהוא נכנס איתה לתוך חוויה מיסטית. ואז פתאום היא נפתחת לאיזה שהוא מרחב, שכל המשחקים הקטנים, והכאבים הקטנים והתיסכולים הקטנים פתאום נראים "ממעוף הציפור", הכל נראה כל כך קטן, פתאום נפתחת פרספקטיבה אחרת לגמרי בחיים.
[מה זה אומר חוויה מיסטית?]
כשאדם נכנס לתפילה, הוא בהגייה שקטה אמיתית של האותיות. והנפש שלו מפענחת את האותיות. זה לא שהוא קולט בשכל, שיש לתשוקה שורש יותר גבוה באהבה. אלא הוא כאילו מתבונן בתשוקה. באותה תשוקה, שבזמן אחר, כשהוא בלילה, מיואש, מתוסכל, אחרי יום עבודה, היא שואבת אותו למטה, גורמת לו להשתכר, גורמת לו להרים טלפון, לחפש איזה משהו, איזה פורקן מהיר – אותה תשוקה עצמה פתאום כשהיא בתפילה, פתאום הוא רואה את השורש שלה, ואז הוא מסוגל, היכולת שלו להכיל אותה, להתייחס אליה בחמלה, ליצור ממנה מרחק, שהיא כבר מפסיקה להפעיל אותו, היא מפסיקה להיות משהו שמחזיק אותו, יש לו משהו אחר, הוא פתאום רואה, לא רואה בשכל – הוא חווה…
[מהו האקט החיובי של חוויה מיסטית]
כשהוא מתמקד באותיות – הוא היה בתוך האותיות. הוא נכנס לתוך תהליך מיסטי, אבל תהליך אינדפרנטי. המחשבה הזרה עוררה בו – התעוררה בו תשוקת נשים – זה עורר בו את הצד החסד, ובזכות זה כאשר הוא מתבונן בזה פתאום נפתחת בו אהבה. לפני כן היתה לו איזה שהיא חוויה של מיקוד, של ריכוז עמוק, של איזה חצי טראנס. אבל לא היה פה אהבה. ודוקא מה שעורר בו את האהבה הוא המחשבה הזרה.
אבל ברגע שהוא תופס אותה מתוך החויה הפנימית – הוא תופס אותה ממרחב אחר לגמרי, ממרחב לא רכושני. מרחב לא כוחני. מרחב שהוא משחרר ומאפשר. הוא נהיה LARGE במקום הזה. ואז כשהוא יורד למטה – כי כל התהליך הוא של רצוא ושוב, וזה הרצוא. אז בתהליך השוב יש לו פתאום יכולת להפגיש את המקום הזה הפנימי, ולתת ממנו, בלי פחד, בלי לתמחר את זה, פשוט להיות נדיב. להיות LARGE במקום הזה. למה? כי זה אוקיינוס! הוא לא מוגבל.
יש כמה טכניקות של העלאת מחשבות, אבל כאן הטכניקות הם יותר בכיוון של האר"י, הוא אומר ע"י שימוש בכוונות, כמו בסוד הרומח וכו'. שהם פחות דרך תהליך מיסטי, ויותר דרך תהליך קוגניטיבי. יש לו טכניקות כאלה. אנחנו עוד נראה בנושא של צירופי מילים, שזה דברים שמי שבעיקר פיתח אותם זה קומרנה. שהם פחות דרך תהליך המיסטי הטהור, ויותר דרך התהליך של יחודים. נראה את זה בפיסקאות שבהמשך. אבל העבודה הבסיסית היא דרך הדבר הזה.
מה זה אומר? זה אומר שהחוויה המיסטית היא למעשה מכשיר טראנספורמטיבי. היא למעשה מכשיר, תווך או מרחב פעולה, שבתוכו הנפש משתנה. זה לא הוקוס-פוקוס של באבות, להוציא כסף, להשקיע.. הייתי פעם אצל אדמו"ר מקומרנה בסעודה של סוכות. ונכנס שמה איזה אחד. "הרב, יש לי .. להשקיע לקנות יורו או לקנות דולר?"
מה התודעה של אחד כזה שנכנס? שהעולם המיסטי הוא מין איזה מערה חשמלית של … שאתה לוחץ על איזה כפתור, וזה משפריץ משהו. לא שזה לא קיים. לא שלא יכולות להיות אינטואיציות כאלו, על מה עכשיו יעלה דולר או יורו – זה יכול להיות. אבל זה פיספוס של כל המהות! כל המהות של החוויה המיסטית הוא להגדיל את הנפש. לתת מוחין דגדלות. להגדיל צלם אלוקים.
… התגלגלות מתחת לשולחן ולא עניין אותו. ומסופר שכשהוא היה בדרך למגיד ממז'ריצ', הוא עצר אצל ר' ברוך ממז'יבוז', ואמר לו, בוא אליי, ואלמד אותך לעשות מופתים, אלמד אותך שיחת עופות ודקלים וכו'. אז הוא אמר – לא מעניין אותי. מה שאני רוצה לדעת – זה כוח הפועל בנפעל. הדבקות. החוויה המיסטית המטרה שלה הוא לתקן את הנפש. זה לא לעשות את הוקוס-פוקוס. לא לפתוח את החצר עם ראש ב433, וראש … נותנים שוחד, מקבלים שוחד, אני כבר לא יודע מי שמה נגד מי. זה הקליפה הכי עמוקה שיכולה לבוא מן הדבר הזה.
הוא אומר כאן, שהאדם, את הקונפליקטים הכי עמוקים של הנפש שלו, הוא מסוגל לתקן דרך תפילה. זה "ניתוח נשמה פתוח". כי דרך החוויה המיסטית אתה משנה את היחס היסודי. חבר'ה, זה עובד! יש מצבים כאלה, שאדם בתוך חוויה מיסטית עובר שינויים, שאי אפשר להאמין. זה נכון, שזה מתפוגג אחרי כמה זמן, אבל גם כשזה מתפוגג זה משאיר רשימו.
אם אתה רוצה גם לקרוא על זה – יש ספר "חוויה דתית לסוגיה" של דז'יימס. הוא תיעד הרבה מאד מקרים – הוא לא חקר.. הוא היה מייסד הזרם של פילוסופיה פרגמטיסטית בארה"ב. ובתחילה של המאה הקודמת היה לו סדרת הרצאות באיירופה. הוא בא ואמר – אני לא יודע האם החוויה מיסטית היא אמיתית או לא אמיתית. אני לא מתעסק בזה. אני מתעסק בפנומנולוגיה שלה. זאת אומרת אני בוחן אנשים שעברו חוויה, ומנסה לראות מה השתנה בהם. הוא אסף עשרות עדויות. הוא התעסק בנוצרים. לא התעסק ביהודים. וראה שהאנשים בעקבות הדבר הזה עברו קונוורסיה. היפוך הלב. המרה. זה לא שאדם עבר פעם אחת משהו כזה, וזהו, כל החיים שלו נהיה.. יושב ככה תחת העץ הלוטוס, ונופלים עליו גשם של פרחים לבנים כמו הבודהה. זה לא עובד ככה. ברור שהאדם יכול ליפול גם לתמוהות גם אחר כך. אבל יש משהו בחוויה מיסטית חזקה.. התקופה של חודש-חודשיים-שלוש אחריה…
[שתי דקות משפיעות על שלושה חדשים?]
זה יכול להיות שתי דקות, או עשר שעות, לא משנה
[זה משנה את מבנה הפסיכולוגיה?]
כן, זה משנה את מבנה הפסיכולוגיה.
[במקום טיפול פסיכולוגי של שנים…]
מה זה במקום? זה לא בהזמנה. אבל כן. זה תהליך אחר. זה המון עבודה. זה לא שאתה מבין דברים אחרת. אלא פתאום הנפש קולטת – ישנם פרופורציות אחרות בין דברים. יש לנו כל הזמן מבט שיפוטי כזה. מבט מדרג. והנפש בתוך המקום של גילוי מיסטי – פתאום היא רואה דברים במרחבים אחרים.
[משהו ביסוד]
משהו בקונספט. במערכת ההפעלה. זה לא שינוי בתוכנה, אלא במערכת ההפעלה. בצורה שבה אתה מריץ את הדברים. וגם שנים אחרי שדבר כזה יכול להתפוגג, יש איזה רשימו. מי שהיה שמה, מי שטעם ייין הונגרי, כמו שאומרים.
אני רוצה לדבר קצת על הנושא של אחור. נדבר על אותו דבר מכיוון של פנים ואחור, תיקון האחור, תיקון האחוריים.
[דיברת על העלאה של שפיכות דמים. שפיכות דמים יש לה תיקון?]
השורש של שפיכות דמים זה כליון, זה חזרה לאין. לביטול. היה פעם אחד הסרטים הכי מזעזעים שיצאו אי פעם – בשנת 1994. Bon to kill של אוליבר … יש שמה מונולוג של שני רוצחים, שמנסים להסביר למה הם רוצחים. לא זוכר בדיוק את המילים, אך הם מדברים על כך שהאנשים חיים חיים כאלו קטנים, ואנחנו מתקנים אותם, מעלים אותם, אנחנו מתקנים את העולם בזה שאנו הורגים את האנשים…
[שחיטת קורבנות]
אך בעצם מה השורש של זה? זה לא משהו מופרך לגמרי. יש משהו במוות, שהוא הייחוד. חזרה לאין. כמובן שמי שהוא רוצח צריך לתת לו מאסר עולם. אבל לכל דבר יש שורש.
[ומה עם עבודה זרה?]
עבודה זרה זה המימוש. ההורדה. ההמחשה.