preload
בס"ד
פברואר 17

הקלטה (אודיו)

וידאו מהשיעור:

מישהו שאל אותי למה אנחנו מתעכבים הרבה על ה"סינית"? על הטקסטים של האר"י, שקשה מאד להבין אותם, והם מסובכים, למה לא לקפוץ ישר לנמשל, לשאר החלקים המתוקים?

האמת שזה הרב קוק מפורש. יש קטע מפורש בהרב קוק, באורות הקודש (א, צ"ג), זה החלק הראשון שיש לכם כאן:

רזים צריכים להיות מוסברים ומובנים על ידי רזים דוקא,ולא על ידי דברים גלוים. וזוהי השטה הטבעית של גילויי האמתיות, שהיא נעלה באין עורך משיטת התרגום, שהוא בגימטריא תרדמה. דוקא הנעלם בנעלם מתבאר,וריבוי סעיפי התעלומה כל אחד מאיר על חברו, ותעלומה יצא אור. וזהו נקוד על אי"ו שבאליו, למדנו שישאל לאיש על האשה ולאשה על האיש. המדרגות השוות מגלות זו את זו ומאירות אותן, רז עם רז יאחד, ואבוקת אורים תגלה.

יש כאן איזה שהוא משהו. זה שמוז גם לעצמו. הרב קוק התעסק הרבה בתרגומים ובטח התלמידים שלו, שלגמרי עזבו את השפה של הרזים. אם היו שואלים את הרב צבי יהודה אם ללמוד קבלה – חוץ מאולי יחידי סגולה הוא די חסם את זה, די מנע את זה. אמר – כשאנחנו לומדים "אורות" – אנחנו בעצם לומדים קבלה.

מה שהרב קוק אומר – שהרזים צריך להסביר על ידי הרזים. זה מראה שיש ערך מאד גדול ל"שורות הקוד". נכון, כל מי שהולך להייטק רוצה להיות מנכ"ל, רוצה לעזוק אקזיט ולהיות נפתלי בנט, אבל באמת ליצור זה להתעסק בקוד. למה?

יש ערך מאד חשוב ל"קוד", לשפה המקורית, לטקסטים הראשוניים, מכמה סיבות. סיבה אחת – אם אנחנו ישר רצים לנמשל, לא משנה איך אנו לומדים את הנשמל, דרך רמח"ל, או דרך החסידות, או דרך הרב קוק, או דרך הגר"א – יש הרבה מאד מסלולים של הבנת הנמשל – ברגע שנמצאים כל הזמן בנמשל ומתעסקים בו – לאט לאט מאבדים את הקשר עם המקור, והנמשל נובל. צריך להיות, מה שהוא אומר כאן – "תרגום" בגימטריה "תרדמה" – הופך להיות תרדמה מאד עמוקה, וזה ממש מובהק, אפשר לראות את זה – כמעט כל הזרמים שנתעסקו בנמשל – בדור הראשון יש משהו מאד חי, מאד חזק, תראו את ברסלב, את חב"ד, גם את הרב קוק  – כולם – כל מי שנתעסק בקבלת הנמשל – בשלב שהתרגום נעשה יש בזה משהו מאד עוצמתי. יש אור חדש שיורד לעולם. יש גילוי חדש שיורד לעולם. מה קורה אחר כך? עגל הזהב. שוכחים את המשל, שוכחים את המקור, והנמשל הופך להיות תורה אטומה וסגורה, כלואה בתוך עצמה, היא כבר לא מתקשרת, אין בה אוסמוזה, היא לא נושמת, והיא הופכת לאיזה שהיא דת חדשה, והיא יוצרת נזק עצום.

לכן כל הזמן צריך להיות "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", גם בנגלה, גם כשלומדים תורה, גם בהלכה, כל הזמן צריכים לחזור למקורות ראשונים. מי שלומד הלכה ולא לומד מדרשי הלכה, ולא לומד גמרות, ולא לומד משניות – לימוד ההלכה שלו יהיה מאד מלא דין, מלא קושי. מלא בדינים בכל היבטים, בכל הרמות. כשאדם לומד הלכה הוא חייב להיות צמוד לגמרא ולמקורות הראשונים. אחרת הוא הופך להיות פונדמנטליסט.

ואותו דבר גם בפנימיות. מי שהפנימיות כל הזמן נמצא בנמשל, ולא נושם, לא מתחבר לקוד, למקורות – השיטה שלו הופכת להיות פונדמנטליזם, וזה לא אשמה בשיטה כזאת או אחרת – זה כל שיטה שהיא.

בלי להכנס לפוליטיקה, החל מהר המור, המשיחיזם בחב"ד, בברסלב – ברגע שהשיטה לא קשורה ולא מתחברת למקור, מתנתקת – היא הופכת להיות פונדמנטליזם. לכן צריך כל הזמן – "רזים צריכים להיות מוסברים על ידי רזים", כי ברזים עצמם – במקור – יש בתוכו מנגנוני חידוש. יש בתוכו מאפיינים שמתחדשים בכל דור ודור. ברגע שאתה מחובר למקור – בהשגחה פרטית יאיר לך מה שצריך להאיר עכשיו. מה שצריך להאיר בדור הזה. לא יאיר לך מה שהיה רלבנטי לפני 200 שנה, ולא יאיר לך מה שהיה רלבנטי לפני 150 שנה, אלא יאיר לך מה שרלבנטי לעכשיו. זו הסגולה של המקור. וחוץ מזה יש בו סגולה לאמת. כשאתה מחובר כל הזמן למקור – אתה מחובר לאמת. אמנם, אמת יחסית, כי אתה תמיד מתרגם אותה בהתאם לזמן ולמרחב.

לכן זה מאד חשוב – לכן אני מתעקש לא לדלג על הסינית. וכמה שזה קצת קשה, כשאנו נכנסים לטקסטים של קבלה, זה מערכות מורכבות, ולפעמים זה מאד מתסכל, אבל זה מאד חשוב להתאמץ ולהשקיע את האנרגיה – בסוף – זה מסובך, אך אחריי שמשקיעים את האנרגיה – אם קיבלתם 750 בפסיכומטרי זה לא צריך להיות מסובך. ואם לא אז גם. תעשו עוד קורס מבוא.

[אתה רוצה לומר, שהתורה של רבי נחמן היא רלבנטית רק לאותו דור?]

לא. זה לא מה שאני אומר. אני אומר שכל שיטה רוחנית מסוימת היא מתרגמת, יוצרת איזה שהיא תירגום. והתירגום נוצר כיצירה חיה. יש גאון נשמה, רבי נחמן מברסלב. גאון הנשמה, שעבר תהליכים בלתי נתפסים בתוכו, ודרכי עבודה מאד אינטנסיביים. והוא גילה משהו – חד פעמי – משהו מדהים, משהו גדול, משהו ענק, הוא גילה תורה אקזיסטנציאליסטית, גם פרטיקולארית , גם אוניברסאלית, שיש בה הרבה מאד היבטים. ויצר תנועה רוחנית מאד תוססת וחיה.

איך מתוך העוצמה הזאת מגיע עכשיו… והרב ברלנד? איך זה קורה? מה נפל בדרך?  - יש הרי איסור לכתוב את התורה שבעל פה. התורה שלו הפכה להיות קאנון עבור החסידים שלו. היא הפכה להיות מקור. והיא לא מקור! היא פרשנות! היא תירגום! היא תירגום שנעשה בזמן נתון. וברגע שהפכו אותו למקור, ברגע שזה הפך להיות מקור – זה הפך להיות עגל זהב, והתחילו לעבוד את העגל הזהב. נוצר חצרות הרב פינטו כאלה. זה מה שנוצר.

למה הציונות הדתית עברה טרגדיה כל כך גדולה בהתנתקות? כי היא לקחה את מאמר הדור, שהיה תרגום אדיר ומדהים, והפכה אותו לקאנון, לתורה שבכתב. וזה התהפך לה בפרצוף.

אין זה הופך אותה לפחות אמת. זאת אמת עצומה! זאת תורה שבעל פה. התורה שבעל פה היא תורה שמתחדשת בכל דור ודור.

יש את היסוד שבכתב, היסוד הקבוע, היסוד של אור ישר. ויש את היסוד של אור חוזר. האם זה אומר שזה לא רלבנטי? בטח שזה רלבנטי, ועוד איך רלבנטי. כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נמסר למשה מסיני. וכל מה שענק הנשמה, וענקי הדורות חידשו זה הכל חלק מהמסורת שלנו, הכל מאד חשוב. אבל צריך לעשות הפרדה בין מקור לבין פרשנות.

[אז איזה מקום צריך לתת למאמר הדור?]

יש לזה המון מקום! זה פרשנות עצומה, הרב קוק בכלל נתן פרשנות לכל מהלך הציוני, פרשנות רוחנית אדירה! אבל הפרשנות הזאת אם אתה מסתכל עליה – הוא דיבר על מודרניזם, על עולם של אמיתות מוחלטות, העולם של אידיאולוגיות, של "איזמים". התקופה שלו – זה גם קומוניזם, סוציאליזם, ודמוקרטיה, וקפיטליזם, הוא מדבר על העולם שבו התווהו כל האמיתות הגדולות. וקרה משהו במאה שנה שאחרי זה. זה לא ממעט את העוצמה של התורה, התורה צריכה כל הזמן () מתוך התובנות הללו. מה הוא עשה? הוא נתן פרשנות לשבירת הכלים. גם מה שאנחנו עושים עכשיו הוא פרשנות לשבירת הכלים. פרשנות אחרת, שונה. אך מה שהחשוב הוא לתת לתורה כל הזמן לנשום.

איך זה יכול לקרות? כאשר קשורים לרזים. כלומר צריכים להבין, שכל הזמן שבן אדם לומד הלכה, הוא לא יכול ללמוד הלכה מילקוט יוסף או מקיצור שולחן ערוך. הוא צריך … אם הוא מתגייר או חוזר בתשובה, וצריך לדעת מה לעשות – אז כן, שיפתח ילקוט יוסף. אך מי שבאמת רוצה ללמוד הלכה – צריך ללמוד הלכה מהמקורות. הוא לא יכול לדלג על המקורות. הוא חייב להיות כל הזמן קשור למקור. אחרת התורה שלו תהיה מאובנת. הוא לא יהיה קשוב לזרימה, למה שקורה.

אותו דבר גם בפנימיות. צריך להיות כל הזמן בקשר עם המקור, אחרת בקלות אנו יכולים להתנתק.

Series Navigation(ב) נישואי בוסר מול רווקות מאוחרת. יהודה יפרח ט"ו אדר א' תשע"ד