"בית שמים וארץ" נחלת שבעה, ח"י שבט תשע"ד

http://jewish-education.info/uploads/yehuda-yifrah/20140119_202517-e.mp3

ספר תולדות יעקב יוסף – פרשת עקב – אות ג  (קפ"א)

ונ"ל לבאר ענין מהות התפלה לפי מה שקבלתי מרבותי ומפי ספרים, דהתפלה בכל יום צריך כוונה אחרת, וזהו שאמרו בש"ס אם יכול לחדש בה דבר וכו' (ברכות כא.), וראי' מוכרחת לזה דענין תפלה הוא לברר ניצוצות מרפ"ח ניצוצות מאנין תבירין, וזהו בסוד העלאת מ"נ למל' להזדווג אשה בבעלה, והעלאת הנצוצות הוא המחשבה העולות במחשבתו לאדם בשעת תפלתו, והחכם אשר עיניו בראשו יודע מן המחשבות זרות לברר הפנימו' שבו שהוא ניצוצות קדושות שנכנסו בתוך הקליפות ונעשו מחשבות זרות. ובדרך משל שאם בא לו הרהורי תאוות נשים הוא מצד חסד, כמ"ש אשר יקח אחותו חסד הוא (ויקרא כ, יז), ויבין שאם יש לזה תאוה מצד ניצוץ א' קדוש שיש לו, אם ידבק א"ע בשורש של זה התענוג ששם הוא התענוג בלי שום קצבה וערך, וכן בהרהורי ע"ז ח"ו ושפ"ד שהוא קו שמאל, והאריכו' בזה הוא סכנה והמשכיל ידום:

והנה עינינו הרואות שזה א"א שיהי' בכל יום הרהור א' כמו תמול ושלשום, וא"כ גם התפלה שיחדש בה לפי ראות עיניו בהרהורים שלו, ולזה צריך דעת רחבה וכוונה גדולה שיהי' פיו ולבו ומחשבתו בהסכמה א' שוין כנודע, מה שאין כן אם מתפלל בקביעות כמו תמול ושלשום, לשונו רגיל לדבר, והראש כורע במודי' מעצמו, ולבו בל עמו, וכמ"ש התו' (ר"ה טז ע"ב) בשם ירושלמי מחזיקנא טבותא לרישא דכשהגיע למודים כורע מעצמו:

הקראנו את הפיסקא הזאת. אנו דיברנו על היסודות, ואני רוצה להיכנס עכשיו קצת יותר גם למה עומד כאן על המאזנים, וגם קצת לטכניקה של עבודה זו, ולמה זה קשור דוקא לתפילה. Continue reading »

טוב. בוא נקרא קצת סינית, ואחרי זה… זה המשך של הדף הקודם שלמדנו לפני 4-5 שיעורים. המשך של שער ההקדמות.

 שער ההקדמות – דף נה עמוד ב

ונחזור לבאר בפרטות, ענין אלו הי' נקודים, איך היו קודם התקון. ואיך היו אחר התקון. דע, כי אעפ"י שאמרנו כי ג' נקודות הראשונות יצאו שלימות כל א' בי' חלקיה, וגם יצאו מחוברות ומקושרות, וכל הקלקול היה בז' תחתונות. עכ"ז, צריך שתדע, כי גם הנקודה הב' והשלישית, אשר נעשו אח"כ בחי' או"א, גם בהם היה קצת קלקול, וחסרון אור עליון, עם שהם מכלל ג' נקודות הראשונות החשובות.

אם אנחנו לוקחים את כל הספירות, חכמה בינה, שזה אבא ואימא, ואחרי זה ז' ספירות תחתונות חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, אז הקילקול לא היה רק בז' תחתונות, שהם זעיר אנפין, אלא גם באבא ואימא – גם בספירות העליונות של המוחין.

אמנם השנוי שיש בקלקולם, לקלקול ז' תחתונות, שהם בחי' זו"ן, הוא זה, כי הנה ז' התחתונות ירדו למטה בעולם הבריאה, במקום הקלי', למטה מעולם האצילות, ויצאו מעולם שלהם, ולכן נזכר בהם מיתה ממש, בסוד המלכים שמתו, לסבת בטולם, בהיותם בתוך הקלי'. אבל המלכים שירדו משני נקודות או"א, לא ירדו למטה מעולם האצילות, אמנם ירדו ממקומם העליון, למטה, במקום נוק' דז"א, בעולם האצילות עצמו, ולכן ירידה זו אינה מיתה, רק בטול בעלמא, ואינו כ"כ פגם, כמו פגם זו"ן, רק הוא ענין ירידה מגדולתם ומעלתם על דרך מ"ש חז"ל על פסוק וימת מלך מצרים, שהורידוהו מגדולתו:

ידוע שהאר"י בכתבים המוקדמים שלו, מה שנקרא השמועה השניה, שם, כאשר הוא לימד על שבירת הכלים, הוא הסביר, ששבירת הכלים הייתה רק בחלקים הנמוכים של האצילות. רק בז' ספירות תחתונות. מה שנקרא זעיר אנפין. אבל במוחין, בתודעה של האצילות, של העולם האלוקי, שמה לא היתה שבירה. כך הוא בכתבים המוקדמים – בשמועה השניה. למרות שגם בכתבים המוקדמים יש מקומות שבהם הוא כן רומז שהיה שבירה בכתר, באריך אנפין, וגם אז הוא מסביר שיש איזה שבירה מסוימת ב.. אך ברוב הכתבים המוקדמים הוא כותב שבעצם לא היה שבירה. אבל כאן, כשאנו מדברים על שמועה רביעית וחמישית, הוא פותח כאן מסלול חדש, שאיתו למעשה האר"י ימשיך עד סוף ימיו, שהוא אומר, שנכון, שרק זו"ן נשברו, אבל גם בג' ראשים, גם באבא ואימא – הם לא נשברו לגמרי, אך היה בהם איזה שהוא פגם. Continue reading »