- ההבחנה בין אהבה לתשוקה. יהודה יפרח י"ח שבט תשע"ד (א)
- המשמעות החיובית שבאחור. יהודה יפרח י"ח שבט תשע"ד (ב)
טוב. בוא נקרא קצת סינית, ואחרי זה… זה המשך של הדף הקודם שלמדנו לפני 4-5 שיעורים. המשך של שער ההקדמות.
שער ההקדמות – דף נה עמוד ב
ונחזור לבאר בפרטות, ענין אלו הי' נקודים, איך היו קודם התקון. ואיך היו אחר התקון. דע, כי אעפ"י שאמרנו כי ג' נקודות הראשונות יצאו שלימות כל א' בי' חלקיה, וגם יצאו מחוברות ומקושרות, וכל הקלקול היה בז' תחתונות. עכ"ז, צריך שתדע, כי גם הנקודה הב' והשלישית, אשר נעשו אח"כ בחי' או"א, גם בהם היה קצת קלקול, וחסרון אור עליון, עם שהם מכלל ג' נקודות הראשונות החשובות.
אם אנחנו לוקחים את כל הספירות, חכמה בינה, שזה אבא ואימא, ואחרי זה ז' ספירות תחתונות חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, אז הקילקול לא היה רק בז' תחתונות, שהם זעיר אנפין, אלא גם באבא ואימא – גם בספירות העליונות של המוחין.
אמנם השנוי שיש בקלקולם, לקלקול ז' תחתונות, שהם בחי' זו"ן, הוא זה, כי הנה ז' התחתונות ירדו למטה בעולם הבריאה, במקום הקלי', למטה מעולם האצילות, ויצאו מעולם שלהם, ולכן נזכר בהם מיתה ממש, בסוד המלכים שמתו, לסבת בטולם, בהיותם בתוך הקלי'. אבל המלכים שירדו משני נקודות או"א, לא ירדו למטה מעולם האצילות, אמנם ירדו ממקומם העליון, למטה, במקום נוק' דז"א, בעולם האצילות עצמו, ולכן ירידה זו אינה מיתה, רק בטול בעלמא, ואינו כ"כ פגם, כמו פגם זו"ן, רק הוא ענין ירידה מגדולתם ומעלתם על דרך מ"ש חז"ל על פסוק וימת מלך מצרים, שהורידוהו מגדולתו:
ידוע שהאר"י בכתבים המוקדמים שלו, מה שנקרא השמועה השניה, שם, כאשר הוא לימד על שבירת הכלים, הוא הסביר, ששבירת הכלים הייתה רק בחלקים הנמוכים של האצילות. רק בז' ספירות תחתונות. מה שנקרא זעיר אנפין. אבל במוחין, בתודעה של האצילות, של העולם האלוקי, שמה לא היתה שבירה. כך הוא בכתבים המוקדמים – בשמועה השניה. למרות שגם בכתבים המוקדמים יש מקומות שבהם הוא כן רומז שהיה שבירה בכתר, באריך אנפין, וגם אז הוא מסביר שיש איזה שבירה מסוימת ב.. אך ברוב הכתבים המוקדמים הוא כותב שבעצם לא היה שבירה. אבל כאן, כשאנו מדברים על שמועה רביעית וחמישית, הוא פותח כאן מסלול חדש, שאיתו למעשה האר"י ימשיך עד סוף ימיו, שהוא אומר, שנכון, שרק זו"ן נשברו, אבל גם בג' ראשים, גם באבא ואימא – הם לא נשברו לגמרי, אך היה בהם איזה שהוא פגם.
במילים אחרות, לא יכול להיות שיש חסרון כל כך גדול בילדים, בלי שיש משהו דפוק בהורים. אם הילדים כל כך … – כנראה גם אצל הורים יש איזה משהו. לא התחלנו את הכל מאפס. אי אפשר להאשים את הילדים בכל הבעיות.
[אבא ואימא זה לא נקודה ראשונה?]
יש לנו כתר. אבל מה ההבדל? ההבדל הוא שכאשר אבא ואימא נפלו, הם לא נפלו לגמרי מאצילות, אבל הם נפלו בתוך האצילות. הם נפלו בתוך האצילות אל המקום של נוקבה וזעיר אנפין. לעומת הזעיר אנפין, שנפל מחוץ לאצילות. מה זה אומר? זה אומר שיש שתי בחינות של נפילה. יש נפילה אל הקליפה. כשבן אדם מתפרק לגמרי. מאבד את אלקים. כמו שאומר ניטשה, "אלקים מת", ואז הוא מתפרק לגמרי מכל מרחב הקדושה של הנפש, הוא הולך למקום לגמרי חיצוני, ויש את המצב ההפוך, "ניטשה מת", ועליו חתום "אלוקים". ויש מצב של נפילה בתוך הקודש. שהפגם הוא לא פגם של נפילה לגמרי מחוץ לקודש, אלא יש משהו בתוך הקודש שנשבר והתפרק. יש פגם בתוך המערך של הקדושה, ששם צריכה להיות התחדשות.
כתוב שהמשיח יבוא "לאתבא צדיקייא בתיובתא". עיקר העבודה של המשיח הוא לא להחזיר את הרשעים בתשובה, אלא להחזיר את הצדיקים בתשובה. שלפעמים הצדיקים יש להם פגמים מאד עדינים בתוך המקום שלהם.
אך מה שהוא אומר כאן, בוא נמשיך לקרוא עד שנגיע לנושא של האחוריים.
וצריך לבאר, ענין אלו הי' נקודות, מה עניינם קודם התקון, דע, כי אלו הי' נקודות, שהיו תחלת כל האצילות, קודם שהיה שום תקון בהם, הנה היו אז כדמיון פרצוף א', אך לא היו בציור גמור ממש. פי', כי הנקודה הראשונה, נחשבת ונערכת לבחי' כתר. והב' והשלישית, לבחי' חו"ב. וו' האחרות, לבחי' הגוף. אבל לא היו בציור ממש, כמו שהוא עתה, אבל עכ"ז, כל נקודה מהם, היתה כלולה מי'. פי', כי נקודה הראשונה, היה נכלל בה כללות כל הי' ספירות דא"א, אלא שהיתה נקודה קטנה, וגם כי לא היתה בציור פרצוף, כמו שהוא עתה אחר התיקון. ועד"ז שאר הנקודות. וכבר נתבאר כי אלו הי' נקודות, יצאו כלם בבחי' עצמות, אור וכלים:
במילים אחרות, לכל התהליכים שקרו באצילות יש שורש קדום. כל התהליכים של השבירה, והמבנה, כל התהליכים המבניים שהולכים, כל הדרמה שהולכת לעבור על העולם – יש לה שורש פנימי בתוך האלוקות.
אם אני אשליך את זה על האדם – זה אומר שבתוך הגרעין הפנימי של הנפש, האצילות של הנפש, הנפש האצילית, יש בתוכה בכוח את כל היסודות, את כל האפשרויות הפוטנציאליות לכל התהליכים שאחרי זה יופיעו במהלך… יש בתוך הנפש את היכולת ליפול, ואת היכולת להשתקם. את היכולת ליצור מוחין, את הנקודות היסודיות של האריך, של הכתר, ושל האבא ואימא, ואת היכולת של המוחין להכשל, ליצור מערך של נפילה, מערך של כשל, שאחרי זה ייתרגם לשבירת הכלים. בתוך הנפש יש את הפוטנציאל לכל התהליכים. הנפש היא בנויה בצורה שמאפשרת תהליכים. הלא לא סטטית, כי יש בתוכה את כל השורשים. זה מה שנקרא הספירות השורשיות.
וטרם שנבאר הפגם שאירע בה, צריך שנודיע הקדמה א', דע, כי ד' בחי' יש בעולם האצילות, באופן מצב העמדת הזכר והנקבה אשר שם, בין בהיותם בבחי' נקודות קודם התקון, בין בהיותם בבחי' פרצוף גמור אחר התיקון. וזה סדרם ממש, היותר גרועה הוא, היות שניהם אחור באחור:
למעלה מזה, הוא אחור בפנים. פי', שהזכר יהפוך אחוריו, כנגד פני הנקבה, כי עתה הנקבה תוכל לקבל האור מן אחורי הזכר, דרך פנים שלה, אבל מן פני הזכר, אין כח בה עדיין לקבל האור:
למעלה מזה, הוא פנים באחור, פי', שהזכר יהפוך פניו כנגד אחורי הנקבה, ויאיר בה, וזו מעלה יתירה, כי האור של הפנים עצמם של הזכר, מאיר בנקבה, אלא שעדיין אין בה כ"כ כח, לקבלו דרך פנים, ולכן הופכת אחוריה, ומקבלת דרך שם האור בפנים עצמם, ועל ידי כן מתעבה שם האור קצת, וכאשר יעבור האור דרך האחור, ויגע עד צד פנים שלה, כבר יכולה לקבלו, כיון שנתעבה קצת. וזהו סוד, וחכם באחור ישבחנה. כי החכמה שהוא הזכר, כאשר פניו מביטים באחורי הנקבה, ומאירים בה, ישבחנה, ויאיר בה הארה נוספת, יותר מאלו יהיו להפך, שהוא אחור בפנים כנז"ל, שהיא המדרגה הב':
למעלה מכלם, היא המדרגה הד', והיא, היות הזכר והנקבה פנים בפנים, זה כנגד זה, כי אז מקבלת היא אור פני הזכר, שהוא אור נפלא. ולא עוד, אלא שאין צורך שיתעבה באחור שלה בתחלה, רק יכולה היא לקבלו כמו שהוא זך, דרך פנים שלה:
אני דילגתי על הפיסקאות הקודמות, שהוא מתחיל לדבר על תהליכי התיקון, הוא אמר כאן שני דברים. הוא אמר שיש לנו את הספירות השורשיות, שהם השורשים לכל התהליכים שנמצאים בתוך העולם האלוקי, בתוך האצילות. כלומר, יש לנו בתוך הגרעין של הנפש את כל האופציות, את כל האפשרויות לתהליכי תיקון. והדינמיקה עצמה שמתרחשת בתוך האצילות, זה ארבע מערכות יחסים שיכולים להיות בין הזכר לבין הנקבה. בין זעיר אנפין לנוקבה. יש אחור באחור, פנים באחור.. יש שני מצבים הקיצונים – אחור באחור ופנים בפנים. ויש שני מצבי ביניים: אחור של זכר בפנים של נקבה, והפוך – פנים של נקבה באחור של זכר. בוא ננסה להבין מה זה אומר.
הנושא של אחור אצל האר"י מאד קשור למשה רבינו. משה רבינו מחפש את ההתגלות של הקב"ה. והקב"ה אומר לו "וראית את אחורי ופני לא ייראו". משה מקבל רק את האחוריים של הקב"ה. משה בגימטריה זה שילוב של קפ"ד וקס"א. אהי"ה במילוי יודי"ם זה הפנים של אימא. וע"ב בריבוע זה אחוריים של אבא. שני השמות האלו, קפ"ד וקס"א הם ביחד מרכיבים את משה.
מה זה בעצם פנים ואחור. כל מערכת יחסים, כל אינטראקציה יכולים לבוא משתי אפשרויות. אפשרות אחד זה לבוא מפנים. פנים זה אומר שאני רוצה, שהרצון שלי נמצא בתוך המערכת יחסים, אני רוצה לתת, אני מזרים, אני פה, אני נוכח.
אחור זה הכרח. זה מגבלות של המציאות. מה מציאות מאפשרת. מה מציאות לא מאפשרת.
ההכרח הוא לא רק מגבלות חיצוניות. ההכרח הוא גם מגבלות פנימיות.
כשבן אדם אומר למישהי אני אוהב אותך. והיא שואלת למה אתה אוהב אותי? יש איזה משהו. בתחילת ספר מלאכי, "אמרתי אתכם אמר ה'. ואמרתם במה אהבתנו. הלא אח עשו יעקב". ישראל ויעקב זה אותו דבר, מה פתאם אתה אוהב אותנו? מה הסיבה? בדקות, מה קורה כאן בדיאלוג הזה?
לאהבה אין סיבה. האהבה היא אנרגיה טהורה. מי שהוא שואל למה אתה אוהב אותי, מחפש את הסיבה, אולי אתה רוצה משהו בתמורה, הוא מביא את האחוריים. אחוריים הם הנסיבות. המציאות. המגבלות. הלמה. הכימות – כל אלה קשורים לאחוריים.
מה קורה כאשר יש מצב של שני צדדים, שא' משדר רצון, והשני משדר הכרח. מה קורה בדינמיקה, כשיש מפגש בין רצון לבין הכרח? מה קורה להכרח? ההכרח הוא מקום של חשבונות, של החישובים. מה קורה להכרח? לפי מה שהאר"י אומר כאן, משהו בהכרח נמתק. כי פתאום ההכרח הזה, שכל הזמן מחשב חישובים, כל הזמן לכוד בתוך המציאות, בתוך הגבולות המציאות, הוא בדוק מה יקרה.
בצבא – כאתה רוצה לעשות איזה שהוא פרוייקט. אתה אומר אני רוצה להוציא יזומה. רוצה להוציא מארב לאיזה שהוא מקום. ואומרים לך: אתה צריך רכב חילוץ, ואתה צריך אישור אלוף פיקוד.. מוציאים לך את המיץ. מרב הדברים שאתה צריך אין לך כוח כבר לעבוד. אבל אם אתה ממש רוצה – אתה יכול להדביק בהתלהבות שלך את כולם, ולהגיד… כשיש מצב של רצון עמוק, הרצון העמוק לא מבטל את ההכרח, הוא לא מבטל את הנסיבות, אך הוא מסוגל להמתיק אותם, ואז ממילא להגמיש אותם.
באחוריים יש משהו מאד אמיתי. מצד אחד אחוריים הם ההפרעה. הם החשבונות. "אלוקים עשה את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים" – אומר שלמה המלך. החשבונות הרבים הם המעקשים, זה מה שתוקע את המהלך. אך מצד השני החשבונות הרבים מה היתרון הגדול שהם נותנים למציאות? למה הם חשובים כל כך למציאות? כי הם כלים, הם מאפשרים מימוש.
כי בסוף – אם אתה רוצה לעבוד. אתה רוצה להוציא את היזומה. בשביל שזה יהיה אמיתי – אתה צריך כוח חילוץ.. ואתה צריך אלף ואחד דברים. אתה צריך שהכל יעבוד בשביל שתוכל לממש את מה שאתה רוצה.
כמו שאומרים: "לא הולכים עם אהבה למכולת". וזה נכון, לא הולכים עם אהבה למכולת. אבל רוצים אהבה! ויש גם מכולת! אז מה המצב האידיאלי? זה האהבה שהולכים איתה למכולת! שזה המפגש בין "פנים" לבין "אחור".
המשחק הזה בין המקום האלטרואיסטי, המקום שנותן, המקום שלא מחשבן, לבין המקום המחשבן…
[האגואיסטי?]
לא בהכרח אגואיסטי. המפגש בין הפנים לבין האחור הוא המפגש שכל הזמן קורה. הרגעים של פנים בפנים הם רגעים נדירים. או שיש מצב של פירוד מוחלט של אחור באחור. או שיש מצב של פנים באחור, והרבה פעמים זה גורם להמון תיסכול, כי הרבה פעמים הפנים והאחור הם לא מתואמים.
מה קורה בשיר השירים? כל הזמן א' פנים והשני אחור. כאשר היא קמה – "הדודי חמק עבר". ולפני זה הוא דופק לה – "נפשי יצאה בדברו" – הוא דופק על הדלת, והיא "רחצתי את רגליי איככה אטנפם". כל פעם פנים של אחד ואחור. אף פעם לא נפגשים.
ההפניה של אחוריים מאפשרת את התירגום של הרצון לשפה של אחוריים. זה עיגון שלו. הסיבה שהבאתי לכם את הקטע הזה, כי הוא משלים את הקטע של העלאת המחשבות הזרות מהצד השני. זאת אומרת שלא תמיד המצב הנפול הוא מצב רע. לפעמים המצב הנפול הוא מצב ההכרחי בשביל להגיע אל הדברים במציאות.
[לטפל בזה בצורה שמותאמת לכלים]
כן. יש בסוף כלים. זה שהקב"ה אומר "אהבתי אתכם אמר ה'" וכנסת ישראל שואלת "למה אתה אוהב אותנו". במחשבת ישראל יש המון דיון בטעמי הבריאה. למה הקב"ה ברא את העולם? אין מלך בלא עם. נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. כי ילד לא יכול להבין שאוהבים אותו בלי סיבה. הילד צריך להרגיש למה. אולי בגלל שהבאתי ציון טוב מבית ספר. או בגלל שציירתי ציור יפה. או כי עזרתי לשטוף כלים. טיאטאתי את המטבח. הוא צריך להרגיש סיבה, שאוהבים אותו. הוא צריך ציונים, הוא צריך משהו, כדי להבין את ההתנהגות.
כשמישהו שואלת את החבר שלה – למה אתה איתי? אולי תשאיר אותי אחר כך. אולי תעזוב אותי, כמו שעזבת את ההיא. אולי גם אותי תעזוב? – אלה שאלות של אחור.
מה המטרה? כאשר יש מפגש של פנים ואחור, אז האחור מתמתק. מה זה אומר שהאחור מתמתק? המצב של אחור הוא מצב שלא מאפשר לחוות פנים. לא מאפשר לחוות את האנרגיה הטהורה. לא מאפשר לחוות את הרגש. הוא מחשבן. הוא מסתכל על המסגרת. הוא מסתכל על איך זה בעולם. אבל המפגש של הפנים ואחור הוא מפגש שיש לו אפשרות לתקן את האחור. הכוונה להפוך את האחור ממותק, שפתאום הוא מסוגל לחוות את הרגש דרך מסגרת התייחסות של אחור, דרך השפה של האחור. לחוות את הרגש גם בתוך האחור. לכן ההפניה של האחור הוא חלק מחיזור. "תהיי קשה להשגה". למה אומרים לה? כי זה חלק מהחיזור, כי אין חיזור בלי אחור.
מה שהאר"י אומר כאן? הרי בזיווג יש כל הזמן התחלפה של תפקידים – פנים ואחור, אחור ופנים. יכול לקרות כמה פעמים ביום.
אך מה שהאר"י מנסה לומר כאן, זה משלים את התמונה של מה שאמר הבעל שם טוב. כי מצד אחד אנו צריכים להבין, שהייחוד המיסטי הוא התיקון הכי עמוק של הבריאה, מצד שני אנו צריכים לתת כבוד לכלים, לתת כבוד למציאות ולמוגבלות של המציאות. להבין שבתהליך של בניה, בתהליך של תיקון יש ערך מאד עמוק לאחור, יש ערך לצורה שבה הפנים פוגשים את האחור, הצורה שבה הפנים ממתקים את האחור.
[גם בנפש של האדם יש פנים ואחור. ]
כשהפנים פוגשים אחור, יש שתי אפשרויות איך להתייחס לזה. הם יכולים להתייחס לזה כפגיעה באימון, בגידה, הנה אני התמסרתי, ולא קיבלתי. ויכולים להתיחס לזה בדיוק להיפך, שיש כאן הזדמנות להאיר את האחור. ושיש ערך לזה שבתוך המערכת יהיה גם האחור. שהאחור יהיה ממותק.
החיזור – ללכת אחרי האחור, לחזר אחרי, כמו שאמרתם – זה הזדמנות למתק את האחור. מה זה למתק את האחור? זה לצקת את זה בתוך הכלים. כי אחור הוא חלק מהחיים שלנו. וגם אנחנו – יש יום שבו הפנים נעלמות, יש הסתר פנים, ופתאום אנחנו חווים רק אחור. חווים רק את הסיבות, והמגבלות, ולא חווים את הפנים. לכן זה שתי אפשרויות להתייחס לאחור. אפשר להתייחס לאחור כאל סירוב, כאל הפניית עורף, כאל ניכור. ואפשר להתייחס אליו כאל מצבים טבעיים, שיש בין זו"ן, בין דכר לנקבה.