(יש כאן הרבה רעיונות מתורתו של הרב יצחק גינזבורג שליט"א, אבל אין לי כוח לחפש את המ"מ. בכל זאת אין להתייחס להכתוב כאן בתור תורתו והשקפתו של הרב גינזבורג בעצמו, כי הכתוב כאן הוא על דעת הכובת בלבד, ולא עבר שום הגהה מצד הרב או תלמידיו. עוד מקור השראה להכתבה – שיעוריו של הרב דאשיף שליט"א המתפרסמים באתר. בקיצור – כל הבא לקמן הוא לענ"ד של הכותב בלבד)
בהמשך לתגובה:
בכלל הרושם שמצטייר אצלי – לאחרונה יותר ויותר, מה הוא הרעיון המרכזי של ימות המשיח – הייתי אומר את זה בשני מילים – הדגשת תוקף מציאות התחתון, וחיבור עליון עם תחתון מתוך הכרת המציאות והחשיבות התחתון דוקא.
אפשר לראות את זה מהמהפכות האחרונות – שבאות מלמטה דוקא, אפשר לראות את זה מכללות העולם המודרני – בו הדמוקרטי'ה היא השיטה הגוברת של השלטון ברוב מדינות העולם (על כל הגבלותי'ה וחסרונותי'ה), אבל כמובן הכי מעניין לראות את זה בתורה.
ישנו "ווארט" של בעל שם טוב, על פסוק "עשה לך שני חצוצרות" – הבעל שם טוב מסביר "חצצרות- חצאי צורות". כמובן, השאלה – מה הפשט? מה הבעש"ט רוצה להגיד לנו? הפשט לדעתי מאד ברור ופשוט: הקב"ה רוצה שאנחנו נהי' מציאות חשובה. לא רק "מציאות של ביטול" מה שהי' בעיקר מודגש בדורות קדמונים, לא רק "בנים חוטאים" – כפי שזה מתבטא בסגנון הנביאים ותורת המוסר, אלא – הקב"ה רוצה לראות בנו "שותפים" ממש, רוצה לדבר אתנו "בגובה עיניים", וזוהי בעצם הנקודה המרכזית והרעיון המרכזי של ימות משיח.
[באמת – בתורת החסידות (ואפי' בתורה בכלל) ישנם המון התבטאויות המדגישות חשיבות העולם הנברא, רק אנחנו מסתכלים על זה מתוך תודעה גלותית, ממילא לא מייחסים להם יותר מדאי חשיבות. מה"ווארטים" הבולטים: "כי תראה חמור שונאך" המפורסם של בעל שם טוב – עבודה עם הגוף, מתוך הדגשת חשיבות הגוף. "אשת חיל עטרת בעלה" – לעתיד לבוא הנשמה ניזונית מהגוף". בתורתו של הרבי יש המון התייחסויות לחשיבות של העולם הזה, חשיבות של כל פרט בחיי האיש הישראלי, חשיבות חינוך וכו' וכו'. משום מה לא תופסים, שזה לא סתם התבטאות מעניינת פה ושם, אלא בעצם שיטה חדשה וגישה חדשה, שיטה חדשה ומשיחית – ש"תתאה גבר".
אם ננסה לתמצת את החידושים הגדולים בחסידות, אז ניתן לציין:
– הדגשת החשיבות של איש פשוט ("תחתון" לעומת התלמיד חכם – "עליון")
– קשר עצמי של הקב"ה עם עולמו – הרבה יותר ממה שזה הודגש בדורות הקודמים (יש כאן ג"כ שלבים מעניינים: לפני מ"ת הקב"ה הי' כביכול בכלל "מובדל" מהעולם, ומ"ת נפעל חיבור – וירד ה' על הר סיני, אבל זה עדיין הי' חיבור של "מלך" עם "עם", של "אב" עם בנים וכו'. כל תורת החקירה היא – להדגיש עד כמה הקב"ה גדול ומובדל, ועד כמה אנו קטנים ולא חשובים ולא קיימים וכו'. אח"כ באה תורת החסידות וחידשה שאנו מציאות חשובה כלפי הקב"ה, מציאות של ממש ולא אחיזת עינים, ושהקב"ה מעוניין לדבר אתנו ב"גובה עינים" כביכול).
– הדגשת חשיבות שלום בית, וחשיבות האישה, ותקשורת תקינה בין איש לאשתו (במיוחד בתורתו של הרבי האחרון) – שוב יש כאן פן ברור של חשיבות התחתון (אישה) ועולם הגשמי (בית) בכלל הרבה יותר ממה שזה הי' בדורות הקודמים.
– שינוי הגישה כלפי הגוף בכלל – לא לשבור את הגוף, אלא לעבוד עם הגוף (כתורת הבעש"ט הנ"ל)
– שינוי הגישה בחינוך וב"עבודה" עם עצמו – שלילת "תעניות וסיגופים" בגשמיות וברוחניות, לא לבנות יותר מדאי על "קבלת עול" של התלמיד וכו'. כל השיטות החדשות מדגישות את ה"מוטיבצי'ה חיובית", "הערכה עצמית" בריאה, "דימוי חיובי" – כל המושגים האלה הם באמת מהפכה של ממש בכל הקשור בחינוך ובחינוך עצמי. הייתי קורא להם "מושגים משיחיים" של תורת הנפש.
– יחס ענייני לענייני ארץ ישראל – הבולט אצל הרבי האחרון, המלחמה למען שלימות הארץ (הרבי אף פעם לא הי' מוכן לומר "ה' יעזור, יהי' בסדר" בקשר לבטחון הארץ, כידוע)
– מלחמה של הרבי נגד התבוללות – אין כאן "אני את נפשי הצלתי", אבל יש כאן קבלת אחריות על כל הדור ועל עתידו של העם כולו. לא משליכים את הכל על הקב"ה, כמו בדורות הקודמים.
משום מה בכל הנ"ל לא רואים שיטה, ולא מתבוננים שכל הפרטים האלו מאוחדים ברעיון א' – החשיבות של התחתון, וכוחו לפעול בצורה עצמאית ואחראית – "כוח מעשיו הגיד לעמו".
לצערנו הרב, בשנות נשיאותו של הרבי האחרון התפשטה בחב"ד שיטה – לדעתי הרסנית ביותר (ישנם שמות של אנשים שלפי השמועה אחראים על זה אבל לא זה הנקודה) שהמושג הכי חשוב והכי נעלה והתכלית של כל הפעולות צריך להיות "גרימת נחת רוח להרבי". חוץ מזה שזה שיטה די הזוי'ה כשלעצמה, האמנם כל הפעולות שלנו צריכות להיות אך ורק ע"מ לגרום "נחת רוח" לבו"ד? (ראה לדוגמה שיחת י"א ניסן תשמ"ה) – וזה פשוט משתק ומשבש כל פעילות מסודרת בחב"ד (במקום לחשוב על ה"לקוח" חושבים על "בעל הבית" וד"ל) – כי מובן מעצמו – שיש גבול כמה כל חסיד – מקושר ככל שיהי' – מוכן להשקיע ולהקריב ע"מ "לגרום נח"ר להרבי" (וידוע שהרבי נמנע הרבה פעמים מלהציע איזה רעיון כי ידע להעריך נכון את הכוח של היוזמה האישית – יש מלא מכתבים על זה) – גם ובעיקר השיטה הזו היא פשוט נוגדת בתכלית את הרעיון המרכזי של תורת החסידות – הדגשת מציאות תחתון וחשיבות תחתון! הרי כל חידוש של החסידות הי' שהתחתון הוא החשוב. הרבי הוא בבחי' "עבד לעם הזה נתתיך" (אצל פוילישע זה אחרת, אנו מדברים על חב"ד כעת), ומה הועילו חכמים בתקנתם אם הכל שוב תלוי בהרבי ורק בהרבי? (הרבי התבטא פעם "חסידים מחפשים לי עבודה – מה עוד עלי לעשות, במקום לעבוד בעצמם).
אך טבעי הוא שאחרי 40 שנות נשיאותו הרבי התבטא בהתמרמרות – "כל מה שעשיתי – להבל לריק" … כי לא יצאנו מגלות הפנימית…" ומהו והגלות הפנימית? כשאתה עושה "טובה" למישהו, שאתה עושה פעולה לא מפני שאתה חושב שכך צריך לעשות, אלא מפני שמישהו אמר שצריך לעשות, ממילא אתה לא "מתלבש" בפעולה זו, ולא משקיע את הכוחות הפנימים והעצמיים. ההמשך של השיחה הנ"ל נותן הוראה מפורשת לדור שלנו (יש כאלה שיקראו לו "דור שמיני"): עבודה בכוח עצמו, "עשו כל אשר ביכולתכם". כי הוא הוא העניין של הדור של משיח – פעולה עצמאית ואחראית של התחתון עצמו מיוזמתו הוא, ועם כוחותיו הוא, עפ"י הבנתו ושיקול לדעתו הוא.
במקום זה אנו רואים בעשרים שנים אחרונות בחב"ד בעיקר עסוקים בצפי'ה ש"הרבי יחזור", ואיך ללמוד מהשיחות והאגרות וכו' מה שלא כתוב שמה – ר"ל מה שצריכים לעשות עכשיו בכוח עצמם.
[עד כאן – מאמר מוסגר…]
כל ההדגשה של ביטול התחתון – היא, בלשון של תורת החסידות, מצד ה"גילוים". מצד הגילוי אור – למעלה יש הרבה אור, ולמטה יש קצת אור, ולמעלה זה מציאות אמיתית, ולמטה – "כלא חשיב" לגבי למעלה. כדי להיות כלי לקליטת האור – צריך להיות בביטול. כמה שיש יותר ביטול – ניתן להמשיך יותר אור. כל זה נכון, אבל רק בבחינת ה"גילויים". בבחינת ה"עצם", עצמות ומהות ממש – ההיפך הוא הנכון. כי העצמות לא מוגדר בשום דבר, כולל בזה שהוא נמצא רק "למעלה", לעצמות אין בעי'ה לדבר עם התחנון שהוא כאין ואפס נגדו – ב"גובה עיניים", אדרבה, הוא רוצה בכך.
מצד העצמות – אנו "חצי צורה" והוא – ג"כ "חצי צורה". מצד הגילוים – אנו "אין ואפס ממש", "כלא חשיבי", אבל מצד העצמות – אנו "חצי צורה", לא פחות ולא יותר. יש לנו "50%" ב"מפעל" שנקרא "העולם הנברא".
כמובן זה "מהפכה" של ממש בכל ההסתכלות שלנו על היהדות שלנו ועל התורה שלנו ועל החיים שלנו. הגישה ה"קלסית" מלמדת אותנו על גדלות הבורא ושפלות האדם. ופתאום באה תורת החסידות – עוד בזמנו של בעש"ט ומלמד אותנו מבט חדש, משיחי, על המציאות שלנו, ועל המציאות של הבורא.
הבעי'ה היא – שאנו כ"כ "חסומים" בתפיסה הרגילה, הגלותית, של עצמנו כ"אין ואפס" כלפי הבורא – שאפי' אם אנו רואים כתוב שחור על גבי לבן, שאנו "חצי צורה" – זה לא מזיז לנו שום דבר, אנו מתעלמים מכל מה שמדבר על "גדלות" האדם, וממשיכים בכיוון הרגיל – גדלות הבורא ושפלות האדם (במילים אחרות – לקחת כמה שפחות אחריות).
לאחרונה הי' פגישה מעניינת בין הרב גינזבורג שליט"א לבין ראשי תנועת "אדרבה". א' מהנושאים שהועלו שמה הי' – שה"ממסד" לא מוכן לקחת שום אחריות על מה שקורה במדינה, וצריך "מהפכה" של בעלי תשובה. לכאורה יש לומר, שהפסיביות של הממסד נובעת מהתפיסה הגלותית של גדלות הבורא ואפסות האדם.
[חשוב לציין, כי התנועה הזו "מי אני ומה אני" כלפי "גדולים" למיניהם – היא ג"כ תופעה גלותית מובהקת. התנועה ה"משיחית" צריכה להיות – לקחת את היוזמה בידים של כל אחד ואחד – ולא לחכות שה"גדול" שלך יגיד לך מה לעשות, ואני מסכים עם מה שכתב הכותב בבלוג שעיקר המהפכה היא שהעם, התחתון, יתפוס יוזמה (אני רק מוסיף – לא מספיק שה"גדולים" יתנו אימון, העיקר שה"קטנים" יפסיקו להרגיש את עצמם "קטנים". האימון לא כ"כ נותנים, האימון לוקחים. זה על התלמיד – לבוא להרב שלו, ולהגיד לו – סליחה כבוד הרב, אני כבר תלמיד גדול. יש לי כבר דעה עצמאית, ואין בכח שום מיעוט דמות של מישהו, כי לכך נוצרתי.]
המהפכה צריכה לקרות בתוך התודעה שלנו – התודעה המלאה "ביטול" (ממילא – חוסר יוזמה וחוסר אחריות) כלפי מעלה. אתמול זה הי' בסדר, בדורות הקודמים זה הי' בסדר גמור, אבל היום הקב"ה רוצה מאיתנו משהו מעל ומעבר, רוצה שאנו נתפוס יוזמה, שאנו ננצל את הכוחות שניתנו לנו ע"י בורא עולם במילואם. כאן, לדעתי, בעיקר צריך להיות "מהפכה" של התשובה.
התבוננתי לאחרונה במה שאנו אומרים בתפילותינו – "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח"… "מצמיח קרן ישועה". למה הגאולה נמשלת לצמיחה? התשובה (באמת זה קשור לשיעור א' מעניין ששמעתי אבל אכ"מ) היא – לדעתי – כי זה מדגיש שהגאולה צריכה "לצמוח" מלמטה, בכוח התחתון דוקא. אפשר לומר שכל המושג של הגאולה – זה גילוי כוח התחתון דוקא, בדיוק כמו שהצמיחה היא בכוח הצמיחה שישנה בתוך הגרעין עצמו ובכוח הצומח שבארץ, כך צמיחת הגאולה צ"ל ע"י כוח הצמיחה וההתפתחות והיוזמה והמציאות תקיפה שבתוך הבן אדם עצמו.
ברור, שבעל תשובה הוא מלכתחילה בא מהמקום שהעולם הוא "מציאות אמיתית", ממילא הוא מלכתחילה מוכן להתייחס להעולם "ברצינות" ולא לבטל אותו כלאחר יד כמשהו לא חשוב ולא מציאותי לגבי בורא עולם.
זוהי תודעה משיחית, זוהי התודעה שתביא את התגלות המשיח וגאולת עם ישראל במהרה בימינו ממש.
עורך האתר
יצחק רויטמן
מרץ 13th, 2011 at 2:43 am
יצחק, תודה על דבריך היפים. הייתי מוסיף שהגישה שדיברת עליה בחב"ד ביחס לרבי מתבטאת גם ביחס למשיח (לא רק בחב"ד אלא בכל המקומות) כמשהו שבעיקר צרך לבוא מבחוץ אלינו ולגאול אותנו ללא קשר אמיתי עם המעשים שלנו. המחשבה הרווחת היא שביאת המשיח היא פרס על התנהגות טובה ולא משהו שבה מאיתנו בבחינת "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". לר' נחמן יש התבטאות דומה למה שהבאת מהרבי שבה הוא אומר שיש באפשרותו לתקן את חסידיו לגמרי אבל הוא לא עושה זאת משום שזה כמו "שהקב"ה יעבוד בעצמו את עצמו" – שוב, הרעיון, כפי שציינת שהעבודה היא שלנו. קצת אירוני שאמירות כאלה מפי צדיקים גדולים מביאים לתגובה הפוכה מן הרצוי, כלומר הדגשת ה"אכזבה" של הצדיק מחסידיו וייחוסה לכשלון שלנו לחקות אותו בצורה מוצלחת.
גדעון