דבר המערכת
העולם נקלע לסערה אחרי פרסום סודות הדיפלומטיה האמריקאית הכמוסים ביותר באתר "ויקיליקס". ההתקדמות הטכנולוגית האדירה הביאה את העולם למצב שבו כמעט בלתי אפשרי לשמור סודות. השורש הרוחני של חשיפת הסודות הוא העניין של אחרית הימים והגאולה העתידה, שאז יתגלו סודות התורה והעולם. הבעל שם טוב, מייסד החסידות, אהב במיוחד את חנוכה ובכלל אהב להדליק נרות. חנוכה הוא חג של פנימיות התורה (לכן חג הגאולה בי"ט כסלו סמוך ביותר אליו). כל נר הוא סוד המאיר את חשכתו של העולם הזה. עיקר העבודה בימינו היא להוסיף וללכת בגילוי פנימיות התורה. כל עניין הגאולה הוא לגלות את הנסתר – גל הוא, והחג המסוגל ביותר לכך הוא חנוכה, שבו חשים כי ה' נוכח. יסוד מרכזי בתורת הבעש"ט הינו ההשגחה הפרטית, שכל דבר הכי קטן בעולם מושגח מלמעלה. ככל שהעולם מתקרב לגאולה כך מתגלה יותר עניין ההשגחה הפרטית, שמשמעותה להיות מודע לנוכחותו של הקדוש ברוך הוא במציאות. ושני העניינים הללו של חנוכה – גילוי סודות התורה וגילוי ההשגחה הפרטית משלימים זה את זה. סודות התורה הם הפלא של הרוחניות העליונה ואילו ההשגחה הפרטית היא הפלא של המציאות הגשמית התחתונה המתנהגת ברצון ה'. יהי רצון שנזכה לחזות באור פני מלך בביאת הגואל בקרוב ממש.
חנוכה – בירור היופי של יון והעלתו לקדושה
עיקר עניינו של חג החנוכה, הוא לברר, להוציא ולהעלות את ה'ניצוצות' הקדושים שיש בתוך יוון, ולהחזירם למקורם האמיתי – "יַפְתְּ א-להים לְיֶפֶת וישכון באהלי שם".
מה פירוש המילה "יַפְתְּ"?
על פי חז"ל זהו מלשון יופי, אסתטיקה. היופי של יפת ישכון באהלי שם. בתורה ישנם שמונה לשונות של יופי כנגד שמונת ימי חנוכה, כאשר כל נר מבטא יופי אחר: שפר, יופי, טוב (כמו טובת-מראה) פאר, נוי, הוד, הדר וחן. כל נר בכל יום פועל את פעולתו לברר עוד סוג של יופי מתחת לידי יוון ויפת ולהחזירו לקדושה. כאשר הדבר חוזר לשורש, אז ראוי ונכון להתפתות ליופי.
תרגום אונקלוס מתרגם את יפת כלשון הרחבה, שה' הרחיב ליפת. ישנו מאמר חז"ל ידוע ש"שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם". הראשון והעיקר הוא "אשה נאה", וכן "דירה נאה" ו"כלים נאים". חז"ל מלמדים אותנו שחוויית היופי מרחיבה את הדעת, שזו ההרחבה הפנימית, האמיתית. יש ביפת את כל הנוי הזה. מובא גם שנוי הוא היפוך אותיות יון, כפי שיפת הוא מלשון יופי. צריך לקבל ולהעלות מיפת ומיון את הרחבת הדעת שביופי ובנוי.
יפת הוא גם אותיות פתי, מלשון פיתוי. דבר יפה מפתה. הנפש מרגישה שהיא תבוא מהיופי לידי הרחבת הדעת, שאין דבר מפתה יותר. מי שמתפתה לכל דבר הוא פתי, כמ"ש – "פתי יאמין לכל דבר". הפתי הוא המתפתה.
כתוב במשלי "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל", ודורשים, שאם אשה יראת ה', היא תתהלל בחן וביופי שלה. גם החן והיופי שלה, הכוחות המפתים שלה, הם למעליותא. אבל אם אין לה יראת ה', אז הפיתוי שקרי – "שקר החן והבל היופי". כאשר יש יראת ה', החן והיופי שהיו קודם תחת ידי יפת ויון חוזרים להיות ראויים להלל – "היא תתהלל", כמו ההַלֵל שאומרים בחנוכה. אין צורך לומר שהאשה תתהלל ביראת ה' שלה. אין בכך חידוש, אלא דוקא בחן וביופי שלה, כמו כל הנשים הצדקניות בתנ"ך, החל משרה ומרבקה, כידוע. (אוצר הנפש א')
שמחת ההתבוננות בגדולת ה'; שמחה של מצווה (חלק ב')
למעלה מהשמחה התמידית ישנה שמחה המיוחדת לנשמת היהודי המסוגלת להתבונן בגדולת ה' ולהתמלא אושר מהתבוננות זו. כמו למשל, בעת לימוד מאמר חסידות שעל ידי המאמץ הנפשי של ההתבוננות במאמר, מתמלא האדם שמחה בה'. שמחה זו נקראת בקבלה ובחסידות ה'יין המשמח' המבטאת את חווייתה של הנשמה הטהורה ה'שותה' את ה'יין המשמח' של התבוננות ב"ה' כי טוב". לעומת זאת, כאשר מתבוננים בצד השלילי של המציאות, הדבר מוליד עצבות ומרירות – בחינת ה'יין המשכר' – "ויין למרי נפש".
השמחה בדרגתה הכי גבוהה היא שמחה של מצוה, בה היהודי שמח בשמחת ה', חווה את השמחה שחווה כביכול הקב"ה. רק בזכות קיום המצוות, אנו מסוגלים לחוות את השמחה של הקב"ה.
כשהאדם עושה מצוה, הוא מתדמה אל ה' בכך שעושה מה שה' עושה. הוא שלוחו ו"שלוחו של אדם כמותו". כשהוא נותן צדקה, למשל, ושמח בה באמת – "שמחו צדיקים בה' "- אז לפי מדרגתו, הוא טועם במעט את שמחתו של הקב"ה, שזן ומפרנס תמיד את כל העולם. כשהאדם מזדהה עם ה', הוא נעשה משפיע ולכן תכלית המצוה היא להשפיע בעצם.
המילה "מצוה" סתם פירושה בתלמוד הירושלמי "צדקה". צדקה היא המצוה הכוללת. למרות שצריך להיות שמח בכל המצוות, אבל כאשר אומרים לאדם "לעשות מצוה" למישהו, הכוונה היא לעזור לו – לתת לו צדקה, או לעשות עמו גמילות חסד. כאשר עוזרים למישהו, השמחה הנגרמת היא מעל ומעבר, זו שמחה אלוקית ממש.
שמחה זו עולה אפילו על השמחה שמשיגים כאשר מתבוננים בגדולת ה', שהיא כאמור מעל ומעבר לשמחה הבסיסית, שיש תמיד משהו טוב בנתונים הקיימים בכל מצב.
(אוצר הנפש א')
קן ציפור הזהב – ציפיה לאורו של משיח
בתפילת מנחה בערב שבת קודש היה הבעש"ט מאריך בערך שלוש או ארבע שעות. תלמידיו הקדושים היו יושבים בבית הכנסת ומעיינים בספרים ומחכים עד אשר יגמור הבעש"ט תפילת שמונה עשרה. פעם דברו התלמידים ביניהם למה להם לחכות כל הזמן, הרי אפשר ללכת לזמן מה הביתה, לשתות כוס תה וכדו', או לתקן דבר מה לצורך שבת קודש, ואחר כך יבואו חזרה לבית הכנסת לחכות עד אשר יגמור הבעש"ט את תפילתו, וכן עשו. בבואם חזרה מצאו שהבעש"ט גמר את תפילתו ומחכה לבואם. התפלאו התלמידים שהבעש"ט גמר את תפילתו בזמן מועט, דבר שלא אירע לפני כן, ושאלוהו מה הסיבה שלא האריך היום בתפילתו. אמר להם הבעש"ט: בעת התפילה הנני עולה בהיכלות, וההליכה בהיכלות היא כמו משל לבני אדם שהלכו ביער וראו ציפור מופלאה שנבראה כולה עם נוצותיה כמו מזהב והיא עומדת על עץ ארז גבוה, ואין להם סולם להגיע אליה. מה עשו? עמדו איש על כתף חבירו עד שהגיעו לקן ציפור הזהב. כך הוא בהליכה להיכלות. אם אתם כאן יש בי יכולת להגיע להיכל הנקרא "קן ציפור", אבל כאשר הלכתם לביתכם לא היתה בי היכולת להגיע ל"קן ציפור".
האריכות שבה מתפלל הבעש"ט במנחה של ערב שבת נובעת מכך שיש להעלות לעולם האצילות את כל הנשמות וכל הניצוצות הקדושים שהתבררו במשך כל השבוע. דוקא אז, בשבת, מגיע הבעש"ט לקן ציפור המרמזת לקץ – "למעלה עד אין קץ". "קן ציפור" הוא ההיכל של המשיח. כאשר הבעש"ט מתפלל עם מנין תלמידים הוא מגיע עד למשיח. הבעש"ט לא תלה את קיצור תפילתו בהעדר מנין שעליו שורה השכינה, אלא באי השתתפותם של תלמידיו, אפילו הלא מודעת, במחיצתו. עצם החיכיון שלהם מאפשר לו 'לטפס על העץ'. כל תלמיד שהולך לביתו, הולך בעצם מהבעש"ט. מכאן רואים את מעלת השהיה במחיצתו של הרבי. הרבי חושב על חסידיו והם חושבים עליו. כל יכולתו של הרבי לפעול ישועות בקרב הארץ הוא בזכות הקשר הזה. מובא ש"צפור" הוא נוטריקון "צופה אור". עצם הצפור הוא לצפות לאורו של המשיח תכף ומיד ממש. חז"ל מביאים כי כל העולם כולו לא היה ראוי להבראות בו זהב אלא לצורך בית המקדש. הציפור, הרואה את האור, היא כמו אבא – ספירת החכמה, ואילו הזהב הוא בחינת אמא – בינה. ציפור הזהב הוא יחוד בין אבא ואמא, יחודו של המשיח הבונה את בית המקדש.
כאמור, עיקר עבודת התפילה של הבעש"ט היא להגיע ל"קן ציפור", להיכל המשיח. ידועה ביותר עלייתו של הבעש"ט להיכל המשיח כאשר שאלו "מתי קאתי מר?" והמשיח ענה לו "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". אנו רואים שהבעש"ט עולה בכל תפילה בזעיר אנפין להיכלו של משיח. כל חסיד אמיתי, ההולך בדרכו של הבעש"ט, מתפלל בדבקות ועולה למשיח לשאלו "מתי קאתי מר?". המשיח משיבו תמיד כי עליו להפיץ בעולם את התורה החדשה. תפילה חסידית היא בעצם כמו חסיד שנוסע לרבי לקבל שליחות ויוצא לבצעה. הדבר קורה ומתחדש בכל תפילה. (התוועדות תש"ס)
תיקון המידות (חלק ד')
המכנה המשותף לכל שלוש החלוקות הללו (התנהגות יוצאת דופן, תנודות חמורות במצבי רוח, רגישות יתר) הוא שהאדם אינו שולט על עצמו. לפי ה"תניא" האדם יכול לשלוט על לבושי נפשו – מחשבה דיבור ומעשה ע"י שמשליט את המח על הלב. כך ניתן לפתור לגמרי כל בעיה של שליטה עצמית. מי שטוען שלא ניתן לשלוט על התפרצויות טועה. ההתפרצות אינה מידה בנפש, אלא הביטוי שלה. את המידה לא ניתן לשנות, אבל ניתן לשלוט על ההתפרצות והתוקפנות. יתכן בהחלט שאדם מסוים, שנהג להתפרץ לעתים קרובות, יהפך לאדם רגוע. הדבר אינו בגדר נס. אדם מתפרץ הוא כילד הנמצא במוחין של קטנות. כאשר הוא מתבגר, עליו להשתנות. יש לשנות את השאלה "האם ניתן לשנות אופי?" לשאלה "האם ניתן להתבגר במשך כל החיים?"
ישנם פסיכולוגים הטוענים שרק עד גיל ארבע ניתן להתבגר, יש הטוענים שעד גיל שש ניתן להתבגר וכו'. השאלה עד מתי ניתן לשנות אופי, או להתבגר באופן ממשי, קשורה בחינוך, שכידוע כל המשברים והבעיות צצים בגיל ההתבגרות, הנקרא גיל ה'טפש-עשרה'.
האמת היא שהיהודי אמור להתבגר במשך כל ימי חייו, ויכולים לחול אצלו משברי התבגרות גם בגילאי שלושים או ארבעים, שבהם הוא רק מתחיל להתבגר באמת. על כל ליקויי הנפש ניתן לשלוט, אפילו על רגישות יתר וחרדות. על מקור התופעה לא ניתן אמנם להשתלט, אבל ניתן להתגבר על התופעה החיצונית ולזכות לשליטה עצמית, כלומר להתבגרות.
(אוצר הנפש א')
פרצוף ה'אדם' – (חלק ה')
הכוח לנבא – 'אדם' בספירת הבינה
'אדם' בספירת הבינה הוא היכולת לנבא. רק מי שהוא בדרגת 'אדם' יכול כדרך הנביאים להגיע להתפשטות הגשמיות, שאז הוא נעשה כלי לשמוע ולקבל נבואה מאת ה', כדוגמת משה רבינו שנקרא "אדם".
כפי שחכמת האדם היא בספירת החכמה, כך שייכת הנבואה לספירת הבינה. כתוב "חכם עדיף מנביא" – זו עדיפות החכמה לגבי הבינה, אבל כמובן שיש מעלה בבינה – לא כל חכם הוא נביא. כשנשאל כל אחד מאתנו: מה עדיף – חכם או נביא? בשכל ראשון נאמר שנביא יותר יקר המציאות מחכם. בכל אופן חכם עדיף, כפי שזה מוסבר בחסידות.
הנביא בעיקר שומע. יש גם דברים שהוא רואה, אבל על מה שהוא רואה כתוב "חכם עדיף מנביא", שהחכם בעין השכל שבלבו יכול לראות דברים אין סוף יותר גבוהים ממה שהנביא יכול לראות במראה הנבואה. במראה הנבואה הנביא יכול לראות דברים רק בעולמות התחתונים, לא באצילות וכל שכן לא למעלה מאצילות, אבל אין גבול ליכולת החכם לראות בעין השכל שבלבו (לא בעינו המוחשית).
נבואה היא בעיקר קול, שמיעה. ולכן נביא הוא במובן של 'אדם' שהוא מאד קשוב, גם כשמקשיב לזולת. הוא יכול לשמוע הדים פנימיים מתוך הנפש של השני על ידי הדיבורים שלו או בלעדיהם, שזו מעין נבואה. יכולת ההקשבה, לקבל מסרים מהנעלם – מה שלא נראה לעין – זו תכונה של 'אדם' בספירת הבינה. היכולת להיות קשוב תלויה בשתיקה מול ה' ומול הזולת.
(התוועדות כא אייר, תש"ע)
אמרת הרב
התורה היא ספר סיפורים – סיפורך מתחיל מהרגע שבו עלית במחשבת הבורא.
ניתן להשיג את ספרי "אוצר הנפש" בין כל
ספרי הרב גינזבורג באתר www.pnimi.org.il
או בטל' 050-6360882 או 1700700966
הרשמה לקבלת העלון: odedm@neto.net.il