ב"ה
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5771/06/5771-06-30.flv
ניגנו "ארור המן", "ויהי בימי אחשורוש", "אלי אתה" (צ"צ).
לחיים לחיים, מזל טוב מזל טוב.
נפתח עם השם של הרך הנימול, שניאור-מנחם. שיהיה דומה לשני הצדיקים, לשלשת הצדיקים בעצם – אדה"ז, הרבי וגם הצמח צדק. היות שהאבא של הרך הנימול אוהב מספרי ברית, וזו ברית מילה, לכן הוא לקח שם כזה שהוא 1-3-7, ראשית סדרת הברית – הרבי הראשון, השלישי והשביעי. אם יש שלשה מספרי ברית – זה כולל את כל מספרי הסדרה – לכן זה שם מובהק של ברית, ברית קדש. ידוע שהיום זה יום מיוחד, יום הרדל"א של השנה – ל אדר – שקורא רק שבע בפעמים ב-19 שנים. בסדר קטן יש רק שבע שנים מעוברות, שבהן יש אדר א', שבו יש ל יום, משא"כ באדר-ב – אדר הסמוך לניסן – שהוא תמיד חסר. כשיש אדר-א יש חדש מלא, 30 יום, לכן רק באדר-א יש ל' אדר. ל אדר צירוף אותיות רדל"א. כל חדש אדר הוא "עד דלא ידע", "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", וזה מתחיל מראש חדש, מאדר"ח אדר-ב, יום ל אדר-א. זה רדל"א, הכי לא ידוע.
1-3-7 הם החדשים בהם יש את הרגלים של השנה, "שלש רגלים בשנה". ידוע ש"שלש רגלים" עולה בראשית, שאבולעפיא אומר שזה "שלשה דברים יחד". פסח חל בחדש הראשון, שבועות בחדש השלישי, וסוכות בחדש השביעי, חדש המשובע בכל טוב סלה. אם כן, סדרת מספרי הברית היא הסדרה של חגי עם ישראל – כל חג הוא בחינת ברית, והכל נכלל ברדל"א. במקום אחד בחסידות כתוב שכל החדשים נכללים במדרגה של אדר, "לפני אחד מה אתה סופר". אדר בכלל הוא "לפני אחד", לפני החדש הראשון, ומשם מתחילה כל הספירות – כל ה"עשר ספירות בלי מה". כמו שנסביר בהמשך, רדל"א הוא שרש המושג ברית. לכרות ברית עם הקב"ה – הקב"ה כרת ברית עם אברהם פעמיים, ברית בין הבתרים בתחלה, שם נאמר ברית פעם אחת, על ברית מילה כתוב 13 פעמים ברית, "גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות". שניהם מספרי ברית, לכן נקראים מספרי ברית. אבל השרש של הברית הוא רדל"א, כפי שנסביר תיכף. לכן כל השניאור-מנחם, כל המספרים 1-3-7 יוצאים מהיום הזה. ר"ת של שניאור מנחם הם שם – שם קדוש – "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר".
נתחיל להסביר למה השרש של ברית הוא ברדל"א. רדל"א זו אמונה פשוטה. ברית = אמונה פנים ואחור, ו"פ אמונה (אמונה מונה ונה נה ה א אמ אמו אמונ אמונה). ברית זו התקשרות העצמית, "אמונה אֹמן". מבואר בחסידות שגם כאשר על פי טעם ודעת יש סיבה אולי לא לאהוב, הברית גורמת לכך שזה יתפוס לנצח. אחד מביטויי ברית הוא "ברית מלח", ומלח הוא דבר שקיים לעד – דבר שתופס לנצח, ויהי מה. שרש הנצחיות הוא שלא משנה שום דבר – יש ברית, זה קיים תמיד. בנפש זו האמונה הפשוטה, הרדל"א. אנחנו מאמינים בני מאמינים, החל מאברהם אבינו שקבל את ברית המילה, "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה". זה פסוק שנאמר לו לפני הברית הראשונה, על הארץ. בהמשך הוא קבל את הברית השניה, ברית המילה.
הזכרנו את ספר יצירה. בספר יצירה מוזכרת המלה ברית כמה פעמים. העיקר בפרק הראשון, שהמשניות מתחילות "עשר ספירות בלימה". המשניות הבסיסיות ביותר, של עשר ספירות, כולן בפרק א. שם המלה ברית מופיע פעמיים. לפי המשנה המקובלת יותר, במשנה ג' ובמשנה ח' בפרק הראשון. במשנה ג' כתוב שעשר ספירות כנגד עשר אצבעות, חמש כנגד חמש, "וברית יחיד מכוונת באמצע במלת הלשון ובמלת המעור". זו הפעם הראשונה שיש "ברית" בספר יצירה. ספר יצירה מיוחס לאברהם אבינו, שקבל את הברית. זה שבפרק א', העיקר של ספר יצירה, יש פעמיים ברית – אפשר לדרוש, אולי זה כנגד שתי המילות. בפעם הראשונה יש עשר ספירות, כנגד אצבעות ידים ורגלים, ויש "ברית יחיד". עשר הספירות הן אחד, אחדות, אבל יש ברית שיותר גבוהה – ברית יחיד. הלשון היא בין עשר אצבעות וברית המעור, ברית המילה, היא באמצע – בין עשר אצבעות הרגלים.
כתוב בקבלה שברית המילה היא הרגל השלישית. אמרנו קודם שיש שיש שלש רגלים בשנה. שלש רגלים = בראשית = שלשה דברים יחד. הם בחדשים א-ג-ז (כנגד שניאור-מנחם-מנחם). נשלים רק את הנקודה הזאת: זאת אומרת שהמנחם השביעי הוא כנגד החדש השביעי, החדש המשובע בכל טוב סלה, ואילו המנחם שנקרא על שמו – הרבי הצ"צ – הוא כנגד חג השבועות, ואילו שניאור לפי זה הוא כנגד חג הפסח, "זמן חרותנו". כל החגים הם על שם יציאת מצרים, עד כדי כך שכל התורה וכל מצוותיה הן "זכר ליציאת מצרים". אמרנו שיציאת מצרים זה החדש הראשון, שניאור, אחר כך השלישי, זמן מתן תורתנו, זה הצ"צ, והשביעי זה הרבי, שכנגד כל חגי תשרי. לפעמים אנחנו מכוונים את הרביים כנגד שבעת האושפיזין של סוכות, אבל כאן יוצא משהו הרבה יותר כללי – שכל החדש הזה הוא שביעי, כולו כנגד הברית. כמובן, כמו שאמרנו קודם, ברגע שיש 1-3-7 יש את 13 וכו' – הכל מוגדר על ידי שלשת אלה.
כתוב בספר יצירה פעמיים ברית. פעם ראשונה – "ברית יחיד מכוונת באמצע כנגד מלת הלשון ומלת המעור". בעצם אלה שתי בריתות, אבל מכונות יחד "ברית יחיד". אחר כך עוד משנה, ח' לפי הנוסח המקובל, שגם מתחילה – כמו כל משניות פ"א – "עשר ספירות בלימה". מה זה בלימה? יש שני פירושים. בעצם יש רק שני פסוקים בתנ"ך שיש שרש זה, עד כדי כך שיש גם חולקים על "תֹלה ארץ על בלימה" (= בראשית = שלש רגלים) אם השרש הוא בלם, או שזה הרכב שתי מילים – בלי-מה. התרגום המוסמך מתרגם כשתי מלים, אף על פי שכתובה מלה אחת. יש מפרשים אחרונים שאומרים שבלימה לא משרש בלם אלא שתי מלים, בלי-מה. בכל אופן, הרד"ק כן כותב שבלימה זה שרש בלם, ואז יש לו רק חבר אחד בכל התנ"ך, כי יש רק פעם אחת שכתוב 'על בטוח' את שרש בלם – בתהלים לב, הלב של תהלים – "עדיו לבלום בל קרוב אליך". על סוס. לא צריך להיות כסוס, "מתג ורסן עדיו לבלום", שזו הפעם היחידה בכל התנ"ך שיש את השרש בלם, וזו המלה הכי חשובה בכל ספר יצירה.
יש לציין שחז"ל על פסוק "תלה ארץ על בלימה" חז"ל כן דורשים שהוא משרש בלם, כי אומרים שהקב"ה תולה את הארץ – מקיים את העולם הזה – בזכות אותו צדיק, וזה יכול להיות כל יהודי, שבולם את פיו בשעת מריבה. כשרבים איתו, כשמעליבים אותו, כשמקללים אותו יש לו – בלשון הבעל שם טוב – מדת ההשתוות, "שויתי הוי' לנגיד תמיד". אם באמת יש לו את מדת ההשתוות לא קשה לו לבלום את פיו, יש לו את זה במודעות טבעית. אבל אם אין לו כל כך את מדת ההשתוות בטבע שלו, אז הבלימה היא עבודה קשה, אתכפיא גדולה מאד, שמישהו מקלל אותך ורב איתך קשות ואתה שותק. אבל כתוב שהקב"ה מקיים את כל העולם בזכות מי שבולם את פיו בשעת מריבה. אז מה רואים מכאן? שחז"ל בהחלט מפרשים שבלימה לשון בולם, כמו "עדיו לבלום".
מה זה "עדיו לבלום"? הפסוק אומר לא להיות כסוס. אצל חסידים גם אומרים לא להיות סוס. יש כמה חיות שאוהבים, ויש כמה חיות שלא צריכים להיות כך. מה הטפשות של הסוס? שלא יודע שכאשר חוסמים אותו עושים לו טוב. הבעלים אוהבים ליפות את הסוס, עושה אותו יפה ונחמד, שם לו מתג ורסן – הכל בשביל ליפות אותו. אבל הסוס לא מבין שבעל הבית רוצה ליפות אותו, חושב שזה רק להזיק לו, להכאיב לו. על זה כתוב לא להיות כסוס, שאם אתה רוצה לשים לו עדי – תכשיט – ליפות ולקשט אותו, קודם תבלום את פיו, כי ינשוך אותך. הוא לא מבין שאתה רוצה ליפות אותו ולהיטיב לו, חושב שאתה רוצה להרע לו. לכן לפני שאתה מקשט אותו, עושה לו משהו טוב, תבלום לו את הפה. זה פשט נחמד, אפשר להבין מה זה סוס – אני רוצה לעשות לך משהו טוב, אבל צריך הכנה, כמו רופא לפני ניתוח, להרדים אותך. צריך איזו פעולה של הכנה כדי שלא תבעט בי ולא תנשוך אותי תוך כדי הטובה. זה סוס, זה נקרא "עדיו לבלום". זו הפעם הראשונה שיש בתנ"ך לכל הדעות את שרש בלם.
והנה, הבלימה כל כך חשובה שזו הופכת להיות המלה העיקרית של התורה שבעל פה. הרי ספר יצירה במדה מסוימת הוא שרש תושב"ע. אם כי מיוחס לאברהם אבינו, שלפני תורה שבכתב, אבל כמה שדובר כמה פעמים שאה"נ – תושב"ע קודמת לתושב"כ, "דרך ארץ קדמה לתורה". בלימה וברית הולכות יחד, כי שמירת הברית היא גם כח לבלום. הייתי חושב שהיות שהמלה החשובה בס"י היא בלימה, וכל פעם כתוב "עשר ספירות בלי מה", אז היה צריך להסביר את המלה בלימה בהתחלה, אבל מחכה עם כך עד משנה ח' – "עשר ספירות בלימה, בלום פיך מלדבר, בלום לבך מלהרהר, ואם רץ לבך שוב למקום" (או "שוב לאחור" או "שוב לאחד", כשלש הגרסאות), "שלכך נאמר… ועל דבר זה נכרת ברית". כאן הפעם השניה והאחרונה שכתוב ברית. יש הרבה פירושים מה אסור – אם זה רק בספירות הראשונות, או בכל הספירות, או רק בא"ס מעבר לספירות. יש הרבה מה להתעמק ולהתבונן, אבל יש דבר שצריך לבלום ולא לדבר בו, ויש דבר שצריך לבלום לא להרהר בו.
למשל הרמ"ק, אחד הפירושים, מסביר את ההבדל. הוא אומר שעד החסד – ממלכות עד חסד – מותר גם להרהר וגם לדבר. אלו כנגד ימי בראשית – מה שה' ברא בעולם מותר להרהר בו ומותר לדבר בו, בשביל זה הוא ברא את זה בשבעה ימים. ה' רוצה שנהרהר ונדבר בפלאי הטבע שברא, נפרסם את האלקות בעולם. אבל בבינה שמעל מעשה בראשית אסור לדבר – אך מותר לדבר, כמו שכתוב בזהר הקדוש. איך יכול להיות שאסור לדבר במשהו אבל מותר להרהר אותו? הוא מסביר על פי הזהר שיש דבר שאפשר לשאול אותו. כתוב שבינה נקראת "מי קיימא לשאלה", שאפשר שם לשאול אבל אין שם תשובה. אם אין לי יכולת להשיב תשובה ברורה אז אסור לי לדבר. מותר לדבר רק על דבר שאם תשאל אותי כל שאלה בענין תהיה לי תשובה ברורה בפי. אבל אם אין לי תשובה, ואני יודע מראש שבנושאים האלה אם תשאל אותי שאלות קשות לא יהיה לי מה לענות לך, אין לי תשובה, אז לכתחילה לא צריך להעלות את הנושאים על דל שפתי. אבל לגבי הרהור – יש דברים שמותר לי להרהר בהם, ואני יודע שאני רק מהרהר, ולא אגיע לצלול במים העמוקים ולהגיע לסוף דבר, אבל בכל "דקיימא לשאלה", מותר לי לשאול את השאלה בהרהור. אבל יש דברים שגם בהרהור אסור לי לשאול. הוא אומר שבספירות, באמא מותר להרהר אבל אסור לדבר – כי שאלה מותרת, אבל אין תשובה. אבל בחכמה וגבוה מכך אסור לי אפילו לשאול, ואם אסור לי לשאול אז אסור לי גם להרהר. זו דוגמה, לאחד מריבוי הפירושים במשנה זו – פירוש של הרמ"ק.
בכל אופן, בנפש צריך להיות כח בלימה – עד כאן ותו לא. על כח זה כתוב "אם רץ לבך שוב למקום". לפי הרמ"ק המקום הזה הוא החסד ולמטה, או התפארת שכוללת את כל הו"ק, כל הז"א. זה אותו מקום בו מותר גם ההרהור וגם הדבור. "ועל דבר זה נכרת ברית". מה הוא רוצה בסוף? בפעם הראשונה סתם כתוב ברית, והחידוש בפעם השניה הוא כריתת הברית. בפעם הראשונה יש "חמש כנגד חמש וברית יחיד מכוונת באמצע במילת הלשון ובמילת המעור", יש "ברית יחיד" אבל לא כתוב כרתית ברית. כשעושים ברית מילה לתינוק מברכים "כורת הברית". הקב"ה כרת את הברית עם אברהם אבינו. דווקא בפעם השניה, כשכתוב שנכרת ברית, זה מכוון בעיקר כנגד ברית המילה. יפה שלפי הגרסה המקובלת "ועל דבר זה נכרת ברית" היא המשנה ה-ח', כמו היום השמיני למילה. הכי מענין, שלכאורה את המוצב בלימה היה צריך להסביר מיד כשאומר "עשר ספירות בלימה", והוא מחכה עד המשנה השמינית לומר "עשר ספירות בלימה – בלום". יש אפילו שתי בלימות, שני ברקסים בנפש, שצריך לבלום משהו – "עדיו לבלום". כנראה שאם בולמים כמו שצריך גם זוכים ל"עדי עדיים", הכתרים שה' נתן לו במתן תורה, "נעשה ונשמע", שהפסדנו אותם בחטא העגל ועתידים לקבל אותם לע"ל, כמו שחז"ל מבטיחים לנו, גם בזכות העסק בחכמת ספר יצירה, חכמת אברהם אבינו.
נעשה סיכום: בפרק הראשון, שהוא העיקר, יש רק פעמיים ברית. אם ממשיכים לקרוא את כל ספר יצירה עד הסוף, שמי שיודע ורגיל ב"שערי ציון" (אתה אומר שערי ציון כל יום?) הוא יודע שספר יצירה לומדים על השלחן בתוך הסעודה. כמו שיש חת"ת, אז מה שקוראים בסעודה – לפי השערי ציון, שזה קדש קדשים, כידוע אצל חסידים – זה ספר יצירה. אז אנחנו קצת יוצאים ידי חובה ביום הרדל"א של השנה, סעודת ברית מילה, שמדברים על השלחן ספר יצירה. זה גם טוב בשביל הדו, מנהג מצוין, שכל סעודה צריך לקרוא משנה אחת של ספר יצירה. ככה מקובל, שספר יצירה זה בשעת הסעודה. בשביל הדו זה ממש מעולה. הפרק הראשון כולו שירה. הכל זה שירה, אבל בפרק הראשון של משנה היא שירה עילאית. אין שירה כמו ספר יצירה. אז אמרנו שבפרק הראשון יש פעמיים ברית, במשנה ג' ובמשנה ח'. אחר כך ממשיכים לקרוא – אברהם אבינו היה אוכל הרבה בכל יום, אכל עם כל האורחים, וכל מה שאכל אמר ספר יצירה, כנראה שגמר ספר יצירה כל יום, גרס את זה, צריך לגרוס, ללעוס היטב, בסעודה – וכשהגיע בסוף, השאלה אם הוא כתב את המשנה האחרונה לפי הנוסח המקובל. כל סוף הספר זה שבחי אברהם אבינו, מה היה שהוא זכה לכל החכמה. אז השאלה אם הוא כתב זאת, או מישהו אחר – אולי רבי עקיבא, שהיה המהדר של הספר. בכל אופן, במשנה האחרונה שכולו בשבחו של אברהם אבינו שלו נתגלתה כל החכמה הזו, כתוב שזכה לברית, שהקב"ה בא וכרת איתו ברית, ושם כתוב ברית בין עשר אצבעות ידיו, "ברית הלשון" (כתוב בפירוש ברית, לא "מלּת הלשון ומילת המעור" כמו בפרק ראשון – המדקדקים אומרים ש"מלּת הלשון" לשון דבור ו"מלת הלשון" לשון מילה וכריתה), וברית מילה (לא ברית המעור ולא מלת המעור). יש כמה גרסאות כמה פעמים נאמר שם ברית – 4, 5 או 6 פעמים, אבל הכל בגדר חזרה. אז אפשר לומר בוודאות שעיקר הברית בספר יצירה היא בשני המשניות של פרק א', וחוזר על עצמו בשבחו של אברהם אבינו בסוף. אז גם רואים, שאם כי מוזכר רק פעמיים בהתחלה, זה העיקר – כי זה חותם וסיום הספר, שזכה לבריתות, שה' כרת איתו ברית על החכמה של ספר יצירה. אז קודם כל, לפי זה, נאחל לרך הנימול שיהיה בקי לא רק במילים ובשירה של ספר יצירה, אלא שיוכל לברוא דברים לפי ספר יצירה – לברוא מציאות חדשה, מציאות של ימות המשיח, שזה בעצם מה שהמלמדים רוצים ללמד בחיידר לילדים, איך לברוא דברים לפי ספר יצירה. אם יחייכו מספיק זה גם יעבוד. הכל תלוי ברוחב החיוך, בזה תלוי כמה טוב זה עובד בשטח. יש את שתי הבריתות האלה.
אם נתחיל לעיין בכל מפרשי ספר יצירה זו עבודה רבה, אבל נאמר כמה ווארטים. לפני שנאמר את הווארטים נחזור רגע לשם, שניאור-מנחם, שעוד לא עשינו את הגימטריא שלו. שניאור מנחם= 705. מתי המספר הזה מופיע פעם ראשונה בתורה בצורה בולטת? בחותם יום אחד של מעשה בראשית, "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", בגימטריא שניאור מנחם. זה הסיום, החותם, "הכל הולך אחר החיתום". מה זה קשור לברית? אמרנו שהברית הראשונה היא ברית יחיד, אבל גם כאן יש יחוד של יום ולילה. מפסוקי ברית הכי חשובים – "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי". כך אומר ירמיהו הנביא בשם הקב"ה – "כה אמר הוי' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי". מה הפשט? כולם יודעים את הדרוש לפני הפשט. הדרוש הוא דרשת חז"ל ש"בריתי" היינו התורה, ואם אין לימוד תורה עשרים וארבע שעות, "והגית בו יומם ולילה", אין קיום לעולם. אם אין מישהו אי שם, בכל מקום בעולם, שכל הזמן לומד תורה – ברגע זה – כל העולם הופך להיות אין ואפס, תהו ובהו, כמו לפני ששת ימי בראשית. זה הדרוש של חז"ל, ש"בריתי" הולך על התורה. אבל זה דרוש.
הפשטנים, רש"י וכולם, אומרים שדרוש זה לא מתיישב על הפשט. הפשט הוא שהקב"ה ברא את העולם עשה ברית עם היום והלילה, "יום ולילה לא ישבותו", ועשה גם "חוקות שמים וארץ". כלומר, ששני החלקים בפסוק מקבילים, כמו ברוב הפסוקים בתנ"ך – ש"בריתי יומם ולילה" מקביל ל"חקות שמים וארץ". עד כדי כך שיש רמז מופלא ששני אלה עולים יחד 2000 בדיוק, רמז ל-ב רבתי, האות הראשונה של התורה. 2000 זה "בריתי". גם בראשית זה ברית-אש. הכל זה ב רבתי של בראשית. כשה' ברא את העולם הוא ברא אותו עם ברית, ברית בין היום והלילה, וחק שמכוון את השמים והארץ. אם זה לא יהיה, אז יש הו"א שזרעכם יכלה ח"ו מהארץ, אבל כל זמן שחק השמים והארץ קיים גם עם ישראל קיים. עם ישראל, הקיום הנצחי של עם ישראל, הוא כמו הברית שהקב"ה כרת עם היום והלילה, והחק שהקב"ה חקק עם השמים והארץ.
מה לומדים מכאן? קודם כל, לומדים שברית היא כמו חק (מההקבלה בפסוק). מה זה חק בחסידות? אותיות החקיקה, כמו לחות האבן. למדנו על המשכן והמקדש, והכלי הכי מקודש הוא הארון – ארון הברית – שבתוכו יש את לוחות הברית, ולוחות הברית כתובות באותיות של חקיקה, של חק. מה זה אותיות של חקיקה? אותיות שלפני הצמצום הראשון, "גליף גליפו בטהירו עילאה", ה' חקק את האותיות באור אין סוף שלפני הצמצום הראשון. והחקיקה היא גם מקום הברית – "בריתי יומם ולילה… חקות שמים וארץ", ב רבתי של בראשית.
אמרנו שזה "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". קודם היה אור-יום וחשך-לילה, שני תחומים, שתי ממלכות – אבל בסוף הכל מתחבר. זה הברית. נקצר עכשיו. מכל המפרשים מה זה ברית, בהקשר של ספר יצירה, הווארט הכי עמוק שראיתי הוא בפירוש הרמב"ן על ספר יצירה. הוא מסביר על המשנה של "בלום פיך מלדבר בלום לבך מלהרהר ואם רץ לבך שוב למקום, שלכך נאמר 'והחיות רצוא ושוב' ועל דבר זה נכרת ברית". מצד אחד הברית הוא שלא להרהר במקום שאי אפשר להרהר. כלומר, שיש מקומות שאיני יכול להבין, ואפילו איני יכול לשאול – שום דבר. אבל מצד שני כתוב "מבשרי אחזה אלוה", שכל הספירות הן משל, שדרך המשל אני יכול להציץ בנמשל העליון. הוא קורא לאלקות "אחדות גמורה". אנחנו מכירים בתניא "אחדות פשוטה", ובלשון הרמב"ן כתוב "אחדות גמורה" – ביטוי יפה. ה' הוא אחדות גמורה. אני לא יכול להתבונן בזה כלל וכלל, לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל. אלא מה? מה זה סוד הברית? מדבר במיוחד על ברית המילה. הוא אומר שהברית זה כח בנפש לייחד.
אחת הסיבות שמדברים את כל הדרוש הזה, בגלל שהאבא של התינוק אוהב "עבודת היחודים". הוא אוהב לפרש שעכשיו נסתיימה עבודת הבירורים ואנחנו בתקופה של עבודת היחודים. אומר הרמב"ן שהדבר הכי עמוק שאני יכול להתבונן בו בעולם הזה הוא יחודים. ומה זה הכח של יחודים? מי עושה יחודים? במלה שלו – "לייחד תמורות". תמורות אצל הראשונים זה כמו אש ומים. הראב"ד בספר יצירה אומר בפירוש שיש מים בתוך האש ואש בתוך המים – יש התכללות של התמורות, האש והמים. אבל מי יכול לייחד אותם? זה סוד הברית. גם בברית הלשון – מלת הלשון – שגם פועלת יחודים. האדם יכול לייחד יחודים מכח ה"לשון למודים" שלו, וגם יכול לייחד יחודים על ידי "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", "מלת המעור". רוב המפרשים מסבירים שזה לשון "כמער איש ולויות" – הציור של "ודבק באשתו". אומר הרמב"ן, מתוך ההתבוננות ביחודים שיש בעלמא דין באמצעות הברית, באמצעות הלשון וברית המעור, מזה אני יכול להציץ מרחוק בכך שהקב"ה הוא אחדות פשוטה. זה שאפשר לעשות כאן בעולם הזה, לקחת בן אדם ולחבר אותו למישהו או משהו אחר, ששני האנשים – איש ואשה, אדם וחברו, שכל אחד הוא בריאה אחרת, קול אחר ומראה אחר, כמו שרבי מאיר אומר בגמרא, שכל אחד מתייחד בקול שלו, במראה שלו ובדעת שלו. כל אחד משהו אחר. זה שאפשר לבוא ולקחת שנים, ולהושיב אותם, לייחד אותם – על ידי ההתבוננות בכח היחוד שיש בנפש. בנפש שלי, שלך, יש כח לייחד. זה בעיקר הכח המשיחי – מה שאומר הרבי, שאחרי שנגמרו הבירורים יש את הכח לייחד. על ידי הכח לייחד אני יכול מרחוק לחוש באחדות הגמורה של הקב"ה. זה ווארט חזק ביותר. צריך לראות איך בדיוק הוא אומר בפנים.
אפשר לומר שבלשון זו הרמב"ן קצת עולה על הרמב"ם. הרמב"ם ודאי מחזיק ואוחז מה"בלום", שיש דברים שצריך לבלום לבך מלהרהר, עד כדי כך שאם אתה מהרהר זה ממש חטא. אם אתה חושב שהנמשל, שהקב"ה, דומה לאיזה דבר במציאות – אתה חוטא על נפשך, בגלל שאי אפשר לדמות את הקב"ה לשום דבר. לכן איך יודעים אותו? רק על ידי שלילה. זה שאי אפשר להבין את ה' זה כתוב. לכאורה הוא הוא הדבר, שאם רץ לבך – ולפי זה אם רץ לבך זה חטא. יש באמת מפרשים ש"אם רץ לבך" זה חטא – שאם רץ לבך לעבור את הגבול זה היצר הרע. השרש של יצר הרע זה גבורות בלשון החסידות. נאמר שזה גבורות קדושות, לא יצר הרע. כמו שאדמו"ר הזקן בתניא מבחין בין עצבות למרירות, שעצבות זה רע ומרירות זה טוב. כך ה"אם רץ לבך" – יש מי שיאמר שזה פשוט חטא לחפש דבר שמעבר ליכולת שלך להבין, כמו הרמב"ם. אם מישהו מנסה להבין את ה' באופן חיובי בשביל הרמב"ם זה חטא, "אם רץ לבך" זה חטא. כאן רק כתוב "אם רץ לבך שוב למקום, שלכך נאמר 'והחיות רצוא ושוב' ועל דבר זה נכרת ברית".
על הדבר הזה, "אם רץ לבך שוב למקום", "בלום פיך מלדבר, בלום לבך מלהרהר", יש ברית. מה זה הברית? אני יכול להבין את עצם הענין, ש"אם רץ לבך שוב למקום", אבל מה היא הברית? אפשר לראות מפירוש הרמב"ן שלב מתקדם לקראת החסידות. בגלל שהחסידות אומרת שהיות הנפש האלקית בישראל היא באמת "חלק אלוה ממעל ממש", לכן יש איזו אפשרות להתקשר – ברית זו התקשרות – לקב"ה, לא שאני יודע אותו, אבל כאילו. קשה לומר זאת, כמו הווארט המפורסם של הרבי הרש"ב, שהראשונים אמרו "אילו ידעתיו הייתיו", ואני אומר – כשאני בלום אחרי דלת בלומה, יושב שם עם לקו"ת פתוח, אצלי מתקיים "ידעתיו הייתיו". כמובן שזה לא מובן. לקראת זה יש את הפירוש של הרמב"ן. מכאן נבין את עיקר קדושת הברית, שעיקר קדושת הברית זו היכולת להתבונן בכח – ושהכח הזה באמת קיים אצלי בנפש – הכח לייחד בקדושה. שמתוך ההתבוננות בכח היחוד אני יכול להציץ במה שהקב"ה מעבר לכך – לא רק מייחד, אלא שהוא אחדות פשוטה, אחדות גמורה. יש איזו גישה לאחדות הגמורה תוך כדי הברית, "ועל דבר זה נכרת ברית". מה זה "ועל דבר זה נכרת ברית"? שכן יש איזו ברית, יכולת לדלג מהמשל לנמשל האלקי ממש באמצעות קדושת הברית, פשוטו כמשמעו.
יש פירוש הגר"א על ספר יצירה. כשקוראים אותו פעם ראשונה נשמע טוב, נשמע חכם – מאד חכם, גאוני. כשקוראים אותו עוד כמה פעמים מתחילים להבין כמה זה רחוק מהחסידות. כאן יש דוגמה פנטסטית. איך הוא מסביר "ועל דבר זה נכרת ברית"? לא נוכל להאריך יותר מדי. רק נאמר שאומר ש"ברית" זה ממוצע. הוא אומר שאי אפשר להתחבר לקב"ה, ולכן "אם רץ לבך שוב למקום" וצריך את כל הבלימות – להיות בולם חזק בנפש. שוב, צריך לדעת האם התשוקה האדירה של "רץ לבך" היא משהו טוב או לא. בכל אופן, הוא כותב כדבר פשוט ומובן מאליו שאי אפשר להתקשר לקב"ה ישירות, ולכן צריך ממוצע מחבר (אני הוספתי את המלה מחבר, הוא אומר "אמצעי"). בחסידות יש ממוצע מחבר, שבסופו של דבר הוא כאילו לא שם. כמו שהסברנו הרבה פעמים, שהממוצע בתחלה נמצא, אבל היות שהוא ממוצע מחבר באמת בסוף הוא יוצא מהתמונה, ונשארים רק שני הדברים מיוחדים ביחוד אמיתי באמצעות הקטלזיטור (זרז). ממוצע מחבר הוא כמו זרז, בסוף לא רואים אותו, אבל הוא מצליח לחבר שני הדברים.
לא כך יוצא מפירוש הגר"א. הוא אומר שאי אפשר להתקשר לקב"ה, ולכריתת ברית הוא מביא משל שלם. שני אנשים רוצים לכרות ברית אהבה, גם כשירחקו או יתעלמו זה מזה. אחד מוציא מכיסו מטבע או משהו, כורת-גוזר מעצמו, ונותן לשני – שגם כאשר יתרחקו, ה"חפצא" הזה שגזר מעצמו ומסר לשני הוא כריתת הברית, והוא משמש לחבר אותם כל הזמן, גם כשמתרחקים אחד מהשני לגמרי. זה פירוש אחד. כשקוראים את זה, קודם כל נחמד שנותן משל. בדרך כלל משלים יש בחסידות, אז התחושה הראשונה שזה משהו מאד יפה. אחר כך הוא אומר ככה – שכל המשכן זה הברית. גם התורה היא הברית. אומר שה' כרת מעצמו משהו, את התורה – כמו יד ימין של ה', יד שמאל של ה' – שהוא כרת ונתן לנו, וזה מחבר אותנו לקב"ה לעולמי עד. גם ברית המילה זו כרייתת ברית, הקמת המשכן זו כריתת ברית. הארון הוא ארון הברית. איני יכול לדעת ולהתקשר לה', אבל יש לי את המשכן והמקדש וזו הברית שמחברת אותי לה'. זו מצוה גדולה להסתכל בפנים, ולא רק להאמין למה שאני אומר. צריך לקרוא כמה פעמים, עד שמתרשמים ממש מה הלך המחשבה. קודם אני אומר יפי – גם הגר"א הוא חסיד, מדבר על ממוצע, כמו ממוצע המחבר שאני רגיל לשמוע בחסידות. אבל בסוף, ככל שאני קורא, אני מתרשם שזה ממוצע המפסיק. לא רק שלא ממוצע המחבר, אלא שהברית היא ממוצע מפסיק ר"ל. עושה מהתורה ממוצע מפסיק. אולי אני משוחד, לכן ממליץ שכל אחד יקרא ויתרשם בעצמו.
אחר כך יש עוד קטע בסוגרים, מכתב ידו ממש – בקיצור נמרץ – שהוא אומר שסוד הברית זה כמו גבות העינים. הוא משתמש בלשון מתוך ספרא דצניעותא, שכידוע שני הפירושים העיקריים של הגר"א בנסתר הם פירוש ספד"צ ופירוש ס"י, המשיקים זה לזה. שם יש איזו לשון של גבות עינין שנקראות "טפסין שריקין פתחין וסגרין". הוא אומר שסוד הברית זה "טפסין שריקין פתחין וסגרין" (כדאי ללמוד בעל פה). על דבר זה נכרתה ברית. הוא אומר שזה הסוד של הפסוק "ברית כרתי לעיני", שיש גבות עינים והן מכסות את העינים – נפתחות ונסגרות. נפתח ורואים משהו ונסגר ולא רואים כלום. הוא אומר שזה סוד הברית. שלאדם תהיינה גבות עבות, ש"אם רץ לבך שום למקום", שעל ברית זו איוב משבח את עצמו – בכל הפרקים איוב מצדיק את עצמו, ובפרק שהוא אומר שהוא צדיק הוא פותח – "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה". עיקר השבח שמשבח את עצמו הוא "ברית כרתי לעיני", והגר"א אומר ש"זה טפסין שריקין פתחין וסגרין". הוא אומר שזה ה"על דבר זה נכרת ברית" בס"י. שוב, יש המון מה לפתח בזה, ונעזוב את זה כאן.
רק נחזור לזה שהרך הנימול שלנו הוא הסוד של כל סדרת הברית, מספרי הברית – הברית בין אצבעות הידים והרגלים ו"אם רץ לבך שוב למקום". בעצם הברית במשנה ג' היא בין הידים ובין הרגלים, בין האצבעות, והברית של משנה ח' היא בעיקר הברית של "אם רץ לבך", "ומלתם את ערלת לבבכם", הברית שבלב. כך המפרשים מסבירים, שיש ברית בלב – "בלום לבך מלהרהר" ו"אם רץ לבך שוב למקום… ועל דבר זה [בלב] נכרת ברית". כתוב גם שברית כוללת את כל התורה כולה. היות ש-ברית עולה תריב, ועם מצות הברית גופא עולה תריג מצוות.
נחזור לשם, שעולה 705. ננתח למרכיבים הראשוניים: המספר הראשונה הגדול ביותר של 705 הוא 47, כי טוב, בטול. כמה פעמים בטול? 15 פעמים בטול, כי טוב. 15 זה יה, השם של החכמה, שם קדוש, ובטול הוא התכונה הפנימית של החכמה. לכן ה"ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" – אחד שייך לחכמה, "אחד האמת" מתגלה דווקא בחכמה.
נחזור טפה: אמרנו ש"אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי", זה "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", שניאור–מנחם. אחד הפירושים הקדומים של ספר יצירה הוא "אוצר ה'". הוא ספר יפה וממש מומלץ, חייבים אפילו להתחיל עם פירוש זה, כי מתחיל עם הפשט הדקדוקי של המלה. כשכתוב בלימה הוא צריך להבין את הפשט, וכשכתוב ברית דבר ראשון מברר מה זו ברית על פי דקדוק. הרי ספר יצירה עצמו הוא ספר דקדוק לשה"ק הראשון. הוא אומר שיש כמה פירושים בברית. מה השרש של ברית? (קבלה שהיא דקדוק) הוא אומר שיש מי שאומר שברית משרש ברא, אבל לא במובן של בריאה אלא במובן של "וברא אתהן בחרבותם". לברא פירושו לגזור. הוא אומר שהיות שגוזריםאת הברית, אז השרש של ברית היא ברא מלשון "וברא", ועוד פעם בתנ"ך שברא פירושו לגזור. זה ש-ברא פירושו לברוא יש מאין – הוא אומר שגם מאותו שרש, כי זו גם פעולת גזירה, לגזור משהו מה'. נחזור למשל של הגר"א – הגר"א אומר שלכרות ברית זה לגזור משהו ממני ולתת לך, וזה שומר את הקשר בינינו גם כשמתעלמים אחד מהשני. אבל בחסידות תמיד מוסבר בסוד עולם הבריאה גם כך – שזו יציאה לבר, להוציא משהו זה כבר עולם הבריאה, לגזור משהו, וכמו שהגר"א אומר שזה שומר על קשר יש פה גם ריחוק. לכן בסופו של דבר נשמע לי יותר ממוצע המפסיק מאשר ממוצע המחבר, כששומעים את הרעיון שלו. גם ב"ברא", אם לשון גזרה, נשמע לי משהו מפסיק ולא מחבר. למשל, כתוב בחסידות שכל אור דבוק במאור. הייתי רוצה שהברית תהיה לפחות כמו אור, שזה דבוק. אבל המשל כאן שזה לא דבוק אלא שזה כרות – זה נגזר.
הוא אומר שיש פירוש אחד שברית זה לשון "ברא" עם א, גזור, אבל אומר שיש פירוש שני שהשרש של ברית הוא ברה, לשון בירור. לפי זה ברית היא משהו ברור. עכשיו עשינו מצות ברית מילה, אז הפכנו את הרך הנימול למציאות ברורה. לפני ברית המילה גם היה יהודי מאה אחוז, אבל זה שיהיה יהודי ברור – זה גילוי העטרה, לגלות ש"כל ישראל מלכים", מציאות ברורה כיהודי ברור – את זה עושה הברית. הברית מבררת את המציאות. זה פירוש שני, שברית לשון ברור. הוא אומר רק את שני הפירושים האלה. אבל היות שהסברנו קודם שנסתיימה עבודת הבירורים, וכעת עבודת היחודים, ולפי הרמב"ן יוצא שעיקר סגולת הברית היא הכח שלה לייחד, ומתוך ההתבוננות בכח שלה ליחד אפשר להציץ ולהתקשר לאחדות הגמורה של עצמות א"ס ב"ה – שבעצם כל יהודי נמצא שם – לכן אוסיף שברית בתור התקשרות עצמית (כלשון החסידות), כמו שאנחנו מבינים ברית, לא מלשון גזירה או מלשון ברור, אלא ברית במובן של התקשרות עצמית, כמו שבועה וחק של ביחד לעולם ועד, ויהי מה, וזה מושרש באמונה פשוטה.
היות שיש פה שלש רמות מה זה ברית, מאיזה שרש זה, זה כנגד ג' הרישין שבכתר כמובן. הכל מתגלה דרך החכמה, אבל יש מה שהחכמה מקבלת ממו"ס, מרישא דאריך, שזה הגבורה דעתיק שמתלבשת במו"ס דאריך, וזה שרש עולם הבריאה (מי שמכיר בקבלה, עולם הבריאה יוצא דווקא ממו"ס, בעוד עולם האצילות נמשך מהגלגלתא) – זה ברית מלשון "וברא אתם" לחלוטין. מציאות ברורה, גילוי העטרה, כתר לשון עטרה – זה רישא דאין, או גלגלתא. אבל ברית כמו שאנו מבינים את הפשט, התקשרות עצמית – שלא רק ברור אלא יותר מזה, יחוד, אחד יחיד ומיוחד – זה רדל"א. [בריאה ובירור היינו חכמת הטבע וחכמת התורה, עליהן יחד נאמר "חכמות בחוץ תרונה" – כתוב שחכמת התורה מתלבשת בחכמה הבריאה (כדי לברר אותה), "דא לגו מן דא", והפירוש השלישי הוא בסוד "דא לעילא מן דא" מעל שתיהן].
נחזור ונסיים בכך שהמספר 705 הוא י–ה פעמים בטול. ומה עוד? במקום לחלק ל-יה, ג"פ 5, אפשר לחלק ל-5 (כשרואים מספר שנגמר ב-5, דבר ראשון מתחלק ב-5, ואם חיבור הספרות יתחלק ב-3 אני מבין שיתחלק ב-3, אבל רגע קודם אני יודע שמתחלק ב-5) – 5 פעמים 141, ה"פ מצוה. אז אני רואה ששניאור מנחם = ה"פ מצוה. קודם כל, ה"פ מצוה זה מצוה פנים ואחור. שלמות של מצוה. מה זה אצלנו ה"פ מצוה? חמש המצות הכלליות, כידוע. מי שרוצה להבין מה זה יסתכל במאמר בשם זה במלכות ישראל. היות ששניאור–מנחם שוה ה"פ מצוה אז הוא בסוד ה המצוות הכלליות, הוא ודאי יקיים את חמש המצוות הכלליות של התורה, הכל בשם יה פעמים בטול, עם כל ה"ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", עם כל הכח של שלמות הברית ומספרי הברית. ונאחל שכל תלמידי החיידר, וכל הילדים, וכל הדורות הבאים – כולם יתעסקו בכיף עם מספרי ברית, ועוד כל מיני סוגים של מספרים. אבל הכיף הראשון הוא מספרי ברית. שנזכה לכורת הברית וקיום הברית, והיות שברית היא גם שבועה הקב"ה יקיים את הברית – השבועה שנשבע לאבותינו ולנו.
עוד רמז אחד נחמד: שניאור מנחם ר"ת שם, ס"ת רם, האותיות השניות מהתחלה הן ננ, השניות מהסוף הן וח. בתוך שם רם – י"פ חן – יש חנון. מכל מדות הרחמים, אפשר לעשות הצבעה – אני הכי אוהב חנון. יש יג מדות הרחמים, לכל אחד יש משהו שהכי אוהב, אי אפשר להסביר למה. אני מצביע חנון. אז יש כאן חנון בשם הזה. עוד דבר: יש פה עשר אותיות, זה כבר משולש. שניאור הוא 6, משולש, ו-מנחם השורה התחתונה. אמרנו הרבה פעמים בברית מילה שצריך לעשות לתינוק את החותמת שלו. כאן מאד ברור, משולש 3 ועוד 4:
ש
נ י
א ו ר
מ נ ח ם
הפינות הן ממש – מנחם מענדל שניאורסון. בתוך ה-ממ של מנחם יש גם את המענדל (נמצא כאן באתכסיא – יש כאן סוד, שני סודות, זלמן מענדל, יש לילד הזה חלק הפשט שלו, שניאור-מנחם, והחלק הסודי שלו, זלמן-מענדל), ב-ם הסופית שלו, ולכן פינות המשולש הן ממש, מנחם-מענדל-שניאורסון, שניאורסון זה שניאור. הרבי היה מסיים שתהיה ביאת משיח ממש ממש ממש.
לחיים לחיים.
ניגנו "ויהי בימי אחשורוש".
[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.