דבר השבוע
מורנו הבעל שם טוב הורה דרך המתקנת את לימוד התורה ועבודת התפלה, שיהיו ללא פניות וגאווה, ולא תהיה מהם יניקה לצדדים הרעים שבעולם ובאדם. אמנם, אמר הבעל שם טוב, כי למרות שתיקן את התורה והתפלה, את העיסוק בממון לא גמר לתקן, ובעיסוק בני ישראל בכסף באופן בלתי מתוקן מתקיים ומתחזק הרוע בעולם. כך מימי הבעל שם טוב ועד לימינו אנו, נתרחקו יהודים רבים מדרך התורה והמצוות עקב תדמית של חוסר ניקיון כפיים שדבקה בציבור שומרי התורה והמצוות.
תיקון הממון נותר כ"בקעה להתגדר בה" למשיח ודורו-דורנו. להבאת המשיח נחוץ כסף רב – 'בזבוז האוצרות' שנאגרו במשך שנים – אך עליו להיות כסף טהור ומתוקן. תיקון הכסף תלוי ביוסף הצדיק, כנאמר בפרשתנו "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען". יוסף מתייחס לכסף באופן נכון – ללא נגיעות אישיות – ולכן מסוגל לאסוף את כל הכסף. חז"ל מלמדים שעיקר הכסף שאסף נועד לעתיד לבוא: "שלוש מטמוניות הטמין יוסף במצרים – אחת נתגלה לקורח ואחת נתגלה לאנטונינוס בן אסוירוס ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבוא" – מטמון הכסף שיתגלה לעתיד לבוא נועד להבאת המשיח.
(מתוך מעיין גנים)
חולשה אינה חסרון (חלק א')
לכל אדם יש מעלות ויש חסרונות. איזה מושג נוסף יכול להיכנס בין המעלות ובין החסרונות? ניתן לומר שדבר שאינו מעלה ואינו חסרון הוא הטבע האנושי של האדם – החולשות. להיות בן אדם הכוונה להיות עם חולשות. מי שאין לו חולשות הוא 'סופר-מן', ולא רק שהוא אינו אהוב, אלא גם אינו מעניין כלל. הוא מלאך, ובן-אדם הרבה יותר נעלה ממלאך. בני אדם אנושיים הם הטיפוסים האהובים, ולהיות אנושי, כאמור, הוא להיות דווקא עם חולשות. אין טבע אנושי שהוא רק חזק.
לא רק שחולשה אינה בהכרח חסרון, אלא שההגדרה של 'אדם', למרבית הפלא היא חולשה. לומדים זאת מתפילת "על הנסים", שבחג החנוכה, אז אומרים: "מסרת גיבורים ביד חלשים". וההסבר הוא שמי שהוא מצד הקליפה הינו גיבור, ומי שמצד הקדושה – נקרא חלש. אין זה משנה שיהודה המכבי היה גיבור פי כמה וכמה מכל היוונים. מצד העצם הם מעולם התהו, גיבורים, ואילו עם ישראל שייכים לעולם התיקון, ומי ששייך לעולם התיקון נקרא חלש.
מדוע? ראשית, משום שהאורות בעולם התיקון, בתחילה, חייבים להיות חלשים ומעטים כמ"ש "כי אתם המעט מכל העמים" ביחס לאורות המרובים, התקיפים והגיבורים של עולם התהו. ויותר מכך, שלהיות חלש זה להיות מסוגל להתכלל עם הזולת.
ושוב, מדוע לא אוהבים 'סופרמנים'? כי הם לא יכולים להתחבר עם אף אחד. להיות חלש זה להיות מספיק אנושי, שדווקא נקודת התורפה של החולשה משמשת מכנה משותף בין אדם לזולתו, כדי שעל רקע זה ניתן יהיה להתחבר האחד עם השני באהבה וחיבה. לכן הגדרת עולם התיקון זו חולשה.
(התוועדות כ"א אייר, תש"ע)
מידת השפלות (חלק א')
המפתח העיקרי להבנת הבעיות הנפשיות של האדם תלוי במידת השפלות, פנימיות ספירת המלכות. מנין למדים שהשפלות היא פנימיות המלכות? מדוד המלך שאמר, תוך כדי התנצחותו עם אשתו מיכל: "וּנְקַלֹּתִי עוד מזאת והייתי שָׁפַל בעיני". יש לדוד, כמו לכל מלך, התנשאות על עם בחיצוניות, אבל בלבו פנימה כולו אומר שפלות.
על המלכות נאמר "לית לה מגרמה כלום". אדם שפל חש כי רק בנס הוא יכול להחזיק מעמד כדי לחיות בכלל.
פשט המילה שפלות הוא פחיתות ערך, להבדיל מביטול. כל פתרון הבעיות הנפשיות תלוי בקשר שבין הביטול (פנימיות החכמה) לשפלות (פנימיות המלכות).
ביטול – פירושו לא להרגיש את עצמך, ואילו שפלות – פירושו להרגיש את עצמך, אבל בתכלית הגריעות. בשפלות ישנו אמנם 'אני', אבל הוא מאוד מושפל בינו לבין עצמו. זהו 'אני' שמרגיש את פחיתות ערכו. במיוחד יש הרגשת ריחוק מהמקום הרצוי. לכל אחד יש רצונות, שאיפות וחלומות. השפלות היא התחושה של "כמה אני רחוק משאיפותיי!" עבור יהודי שומר מצוות תחושת הריחוק היא מה'. כאשר היהודי מסתכל על הרבי או הצדיק הוא אומר לעצמו: "איפה הוא ואיפה אני?!" וכפי שחז"ל מביאים שעל כל יהודי פשוט לומר "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותיי אברהם יצחק ויעקב". ולבסוף צריך להסתכל על ה', ולומר "איפה אתה ואיפה אני?!"
מי שמרגיש כך, יש לו את ה'כלי', לכל הברכות, ומי שאין לו את ההרגשה הזו, שום ברכה לא תוכל להגיע אליו, אלא רק לעבור מעליו ולהגיע למקום אחר.
(אוצר הנפש א')
גילוי אליהו והסוס הלבן – גילוי המהות הפנימית
איש אחד ראה בספרים הקדושים שכאשר מתענים ארבעים תעניות כסדר ואין מדברים דברי חול, עושים גלגול שלג, והולכים במנעלים שיש להם מסמרים בפנים, אזי לאחר כל העינויים האלו זוכים לגילוי אליהו זכור לטוב. האיש קיים את כל הדברים הללו כפי שמצא בספרים, אבל לא זכה לגילוי אליהו. הוא שמע שלבעש"ט יש גילוי אליהו ונסע אליו כדי שיפתור לו את שאלתו. בבואו לבעש"ט הציג את שאלתו ואמר לו הבעש"ט שיחכה שלושה ימים ואז יתן לו תשובה. קרא הבעש"ט לעגלון הנכרי שלו אלכסי ואמר לו: "תחזיק שלושה ימים את הסוס הלבן באורווה וגם אוכל ומים לא תתן לו עד אשר אומר לך". כאשר כלו שלושת הימים קרא הבעש"ט לאברך שילך עמו לחצר ואמר לעגלון שישלח את הסוס הלבן החוצה. הימים היו ימי חורף ושלג השתרע על פני כל החצר. כאשר הריח הסוס את אויר החוץ וראה את השלג המכסה את הארץ התחיל להתגלגל על הארץ בשלג. אמר הבעש"ט לאברך: "ראה את הסוס שלא דיבר זה עשרים שנה אף דיבור אחד, והולך בנעליים עם מסמרים על רגליו, וזה שלושה ימים שלא אכל ולא שתה, ועושה גלגול שלג, ומכל מקום אין לו גילוי אליהו. וכל כך למה? מפני שהוא סוס… והנמשל מובן.
פרט למוסר ההשכל הפשוט יש כאן מסר לגבי כל עניין החסידות: העיקר הוא הפנימיות ולא החיצוניות. המהות כנגד שם מה – היא הקובעת ולא המציאות – שם בן. בתחילת "כתר שם טוב" אומר הבעש"ט על הפסוק שנאמר על שלמה "נשיו הטו את לבבו" שלכל תיבה שנאמרת יש פירוש 'נקבי' שהוא בן ופירוש שכלי שהוא מה. אם האדם הולך אחר הפירוש ה'נקבי' מציאותי הוא נופל בטעות.
לפני התגלות הבעש"ט הייתה רק בחינת 'בן' בעבודת ה', כלומר ספרי מוסר. הכל נכתב באופן של הוראות – "עשה כך ולא אחרת… תקן את המידה הזאת… וכו'" כמו ב"שולחן ערוך". היה רק תיקון של המציאות ולא של המהות. ב"יום יום" של חסידות חב"ד כתוב שעיקר החסידות היא שינוי המציאות וגילוי המהות. צריך לשנות כמובן את המציאות החיצונית, אבל העיקר הוא גילוי המהות הפנימית.
שם מה עולה בגימטריא אדם ושם בן עולה בהמה. אם מישהו עוסק בשינוי המציאות בלבד הוא נותר בבהמיותו. למרבה הפלא גם אליהו עולה בן משום שבדורות הראשונים באמת היה די בשינוי חיצוני לשם גילוי אליהו ורק הבעש"ט הציב תנאים קשים יותר. הוא לא הסתפק בגילוי אליהו שהיה טפל לגביו לעומת גילוי המהות הפנימית של הנשמה. החסידות הייתה מעוניינת בכך שהקבלה המעשית לא תעבוד וכל מיני 'פטנטים' חיצוניים לא יפעלו כדי שהדבר יכריח את הדור לחפש את הפנימיות ולא להסתפק בחיצוניות. בדומה לתופעה שבה צדיק מעוניין בביטול השיטות הקודמות כדי לחפש פנימיות יתר. המקור לכך הוא גניזת ספר הרפואות של שלמה המלך כדי להכריח את האנשים להתפלל. גם אז סמכו על קבלה מעשית ואמירת שמות קדושים ונטשו את העבודה הפנימית. כאשר זונחים את הפנימיות, חייבים לבטל את החיצוניות.
אנו למדים מהסוס המתגלגל בשלג בעונג רב את הפסוק "שמים מר למתוק ומתוק למר". אחד מסימני האדם החיצוני-בהמי הוא שהסיגופים נעימים לו. בסופו של דבר כאשר הדבר נעשה בחיצוניות הוא נותר 'סוס' בכל העולמות. בקדושה כתוב "לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעייתי", כנסת ישראל היא מציאות – בן לעומת הקדוש ברוך שהוא החתן ועניינו המהות – מה.
(התוועדות, תש"ס)
שתי אמונות ושני ביטולים כדי לרחם (חלק א')
כדי להגיע למידת הרחמים על הזולת יש צורך בשתי אמונות ושני ביטולים. מה הן שתי האמונות?
פעמים רבות מסבירים שראוי שתהיינה לאדם שתי אמונות – אמונה בה' ואמונה במשה – על פי הפסוק "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". ביחס למידת הרחמים על הזולת שתי האמונות הללו יהיו: אמונה בה' ואמונה בקיומו של ניצוץ אלוקי בכל יהודי.
בספר התניא (פרק לב') מוסבר, כי ללא שתי האמונות הללו לא ניתן לרחם על יהודי, ובפרט על יהודי בעל עבירה, רשע, שלעת עתה על פי תורה, אין לאהוב אותו ואף על פי כן ראוי לרחם עליו וביתר שאת (דווקא משום שאין לו דעת, הרחמנות עליו גדולה ביותר) וע"י רחמים נטו (ללא אהבה) – סוף האהבה לחזור. כמ"ש "יעקב אשר פדה את אברהם", שפירושו: יעקב – מידת הרחמים פודה את אברהם – מידת האהבה, כשזו הסתלקה ונעלמה. האהבה למי שאין בו דעת חוזרת לבסוף על ידי רחמים על הניצוץ, ה"חלק אלוק ממעל ממש" שנפל מ"אגרא רמה לבירא עמיקתא" והוא מוסתר לגמרי בתוך קליפתו ובזכות האמונה בה' והאמונה בניצוץ שנמצא בו עתיד הניצוץ בסופו של דבר, להיפדות משביו.
(אוצר הנפש ב')
פרצוף ה'אדם' (חלק ו')
הכוח לבחור – 'אדם' בספירת הדעת
מפורש בחסידות, ש'אדם' נקרא כך על שם כח הבחירה שבו. במדרגות האחרות של ה'אדם' (בסדר יורד) – 'איש'-'גבר-'אנוש' – אין באופן יחסי בחירה וממילא, היכולת לבחור שייכת יותר ל'אדם'.
הבחירה החופשית של האדם היא ספירת הדעת – "דעת מכריע" בין טוב לרע. בתחילת התורה הדעת היא בעץ הדעת טוב ורע. מהו תיקון הרע, שעליו נאמר "גם בלא דעת נפש לא טוב"? בחירה חופשית. היכולת לנצל ולכוון את הבחירה החופשית, לבחור בטוב ולמאוס ברע. יכולת האיזון, מה דוחים ומה מקרבים – זו הדעת של האדם.
עיקרון הבחירה החופשית הוא יסוד היסודות של כל התורה כולה, וממילא גם היסוד של כל יעוץ נפשי. כשמישהו בא לקבל עזרה אומרים לו 'יש בידך לבחור בדרך הטובה, שלך יהיה טוב, אך אתה יכול גם לבחור בדרך האחרת'. בדרך זו מחזקים את הדעת של האדם.
הדעת, כוח הבחירה בין טוב ורע של האדם, היא מתוך ה'גברא', מבפנים. לעומת זאת החכמה של האדם, היכולת להישאר שפוי, להסתכל נכון על המצב – היא מבחוץ לאדם. זהו פרדוקס, שהשפיות היא מבחוץ וכח הבחירה הוא מתוך הגברא. כלומר, שהאדם לא בוחר ממקום גבוה אלא מבפנים. ובכך שונה הדעת מהחכמה ומשלימה אותה.
(התוועדות כ"א אייר, תש"ע)
אמרת השבוע
הלל הזקן העניו אמר: אם אני כאן הכל כאן. באמירת 'אני' לא התכוון לעצמו אלא לה'.
ניתן להשיג את ספרי "אוצר הנפש" בין כל
ספרי הרב גינזבורג באתר www.pnimi.org.il
או בטל' 050-6360882 או 1700700966
הרשמה לקבלת העלון: odedm@neto.net.il