דבר השבוע – הייחוד היהודי הפנימי
שיאה של ברכת יהודה, בה זכה למלכות נצחית, הוא בחתימתה: "חכלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב". זהו התיאור הבולט ביותר בברכות יעקב לתענוג ואושר. המילה חכלילות חוזרת בתנ"ך פעם אחת נוספת בלבד בגנות היין: "למי אוי? למי אבוי? למי מדנים? למי שיח? למי פצעים חינם? למי חכלילות עיניים? למאחרים על היין". מחד עיקר גנות היין מכוונת למלכים – "אל למלכים שתו יין", ומנגד מופיעה "חכלילות עיניים" כשיא ברכת המלך. כיצד? התשובה היא: "את זה לעומת זה עשה האלוקים" – יש שתי בחינות הפוכות ביין: מלך אמיתי מאופיין ב"חכלילי עיניים" בקדושה ואילו למנהיגות קלוקלת "חכלילות עיניים שלילית. כתוב "כי ייתן בכוס עינו יתהלך מישרים", ומפרשים חז"ל "כל הנותן עינו בכוסו העולם דומה עליו כמישור". מנהיגות קלוקלת מאופיינת בשוויון מלא המטשטש את מושגי הטוב והרע ואת ההבחנה בין אוהב לאויב. השכרות מיין נסך – מוסר הגויים – מטשטשת את הייחוד היהודי והשיכור מתגולל במישור שוויוני. לעומת זאת נאמר על "חכלילי עיניים" של המלך והמנהיג האמיתי "נכנס יין יצא סוד". היין מבליט ומגלה את הייחוד היהודי הפנימי וממילא מתחדדים ההבדלים בין טוב לרע. חז"ל אמרו על 'תירוש' – זכה נעשה ראש, לא זכה נעשה רש. הזוכה ביין נעשה מלך וראש בני ישראל אמיתי ושאינו זוכה – נעשה רש – מנהיג עני ונזקק.
חולשה אינה חיסרון (חלק ב')
פעמים רבות קורה שאדם מוצא את עצמו במצוקה נפשית רק בגלל שהוא מזהה את החולשות שלו כחסרונות, שאז הוא אומלל. הדבר שיכול לעזור לו לצאת ממצבו הוא להחדיר ולהסביר לו שחולשה אינה חסרון, שזהו יסוד מאד גדול של רפואת הנפש. כמובן שחולשה שמחריפה – כמו כל מצב ביניים (בלשון החסידות: קליפת נגה), שעשוי להתפתח לכאן או לכאן – הופכת לחסרון. אם אדם יאמין שחולשתו היא חסרון אזי הדבר באמת יכול להגיע בסופו של דבר לידי כך.
מהו חסרון? כשמשהו חסר לאדם זה סימן שיש לו חור באישיות. אבל חולשה זה לא שמשהו חסר אלא שקיים באדם משהו חלש. לשם המחשה נשאל: האם להיות חלש במתמטיקה זהו חסרון? אולי. וייתכן שיהיה מי שהדבר ידכאו מאד עד שיחליט לעזוב את בית הספר בגלל חולשתו במתמטיקה. מתפקידו של המחנך במקרה זה הוא להסביר לו, שלהיות חלש במשהו זה לאו דווקא חסרון.
כדי להסביר יותר את שלוש המדרגות: מעלות, חולשות, חסרונות נעזר בווארט של הרבי הריי"צ, שכתב לגבי עבודת התשובה/התיקון, כי כאשר מפרקים לחלקים מכונה על מנת לתקנה – יש למיינם לחלקים טובים, בינוניים ורעים. את הטובים יש לחזק, את הבינוניים לתקן ואת הרעים להחליף.
מלמטה למעלה:
יש להחליף את החסרונות, משום שהחיסרון הוא כבר חור "כמאן דליתא" ומקולקל לגמרי ויש למלא אותו – להחליפו.
את החולשות שאינן חסרונות יש לתקן. התיקון הוא, שיכיר בזה גופא שהחולשה יכולה לשמש מנוף לעבודה של "בכל דרכיך דעהו" ו"קדש את עצמך במותר לך" ושהכל יהיה לשם שמיים.
צריך לחזק את המעלות, כי אם לא מחזקים את הטוב, הוא בעצמו עלול להיות סיבה ללא טוב, היינו למודעות עצמית מופרזת. ועל ידי שאדם מתעלה תמיד בקודש אין לו זמן לשים לב למעלת עצמו, שמזה גופא הוא עלול ליפול.
(התוועדות כ"א אייר, תש"ע)
מידת השפלות (חלק ב')
בתורת החסידות קיימת הבחנה בשלושה סוגי שפלות:
שפלות בפני רשעים – זו היכולת הנפשית של האדם להיות שפל בפני הפחותים ממנו. אמנם אין לאדם להחזיק את עצמו רשע ממש, אלא רק "כרשע", ובכל זאת יש לצדיק הגדול ואפילו למשה רבינו שפלות וענוה בפשיטות גם בפני רשעים, לא רק בפני יהודים פשוטים. ישנה יכולת בנפש האדם להיכנע כעפר "ונפשי כעפר לכל תהיה", גם תחת רגלי הרשעים ולא רק הצדיקים.
שפלות בפני בינוניים – זו היכולת של האדם להיות שפל כלפי חבריו, אנשים כערכו. כדי שתהיה 'זרימה' בין איש לרעהו למשל, בהתוועדות של חסידים היושבים כולם ביחד, צריך כל אחד להחזיק את עצמו פחות מהשני. מצד אחד כולם שווים, ומצד שני כל אחד חייב להיות בהכנעה כלפי כולם.
שפלות בפני צדיקים – זו היכולת של האדם להיות שפל בפני אלו הנעלים ממנו ובפני מורמים מעם, שכלפיהם על האדם לחוש בתכלית השפלות, "איפה הוא ואיפה אני?!"
לכאורה, המדרגה הנמוכה, שפלות האדם בפני הפחותים ממנו, היא הגבוהה ביותר. יכולת האדם להיות שפל בפני הפחותים ממנו, היא כביכול שפלות רבה יותר מאשר להיות שפל בפני צדיק. אך יש איכות אחרת של שפלות בשני המקרים. השפלות בפני הצדיק היא שפלות שיש בה אור אלוקי ממש, בעוד שהשפלות בפני הרשע היא ברובד חיצוני יותר, כפי שיתבאר.
במאמרו הידוע של הרבי הרש"ב "החלצו", הוא מסביר שיותר קל לאנשים המקרבים לבבות ליהדות להתעסק עם אנשים פשוטים ורחוקים, מאשר להתעסק עם אנשים שווי ערך. הוא מתאר בחריפות חסידים ששופעים אהבה לאנשים פשוטים ברחוב, מטפלים בהם ומתייחסים אליהם בהכנעה, אבל עם חבריהם החסידים שווי הערך אליהם, הם עלולים לפתח שנאת חינם. עם רשעים הם מסתדרים יפה, אבל עם חבריהם אינם מסתדרים כלל, ובסופו של דבר כל אחד מקים לעצמו מוסד…
אנו למדים שיכולה להיות לאדם שפלות ביחס לרשעים, אבל ביחס לאנשים כערכו אין לו שום שפלות. הסבר זה מתרץ את הקושיה, שלכאורה שפלות כלפי אנשים פחותים היא גדולה יותר משפלות כלפי שווי ערך או שפלות כלפי צדיקים.
(אוצר הנפש א')
קושיות על הבעש"ט – בחירה חופשית (חלק א')
כאשר הבעש"ט היה יושב על השולחן, עליו עמד בקבוק שכר וחציו מלא, ואומר תורה היו פניו מתלהבות מאד.
כאשר היה נוסע לאיזה מקום היה עגלון אינו יהודי בשם אלכסי מנהיג את סוסיו.
ואמר הבעש"ט "השומע ישמע והחדל יחדל". מי שבא אליו והיה צריך להדבק בו ראה שפניו התלהבו מהתורה שאמר ואילו מי שלא היה שייך לו אמר שהוא שתה הרבה שכר ולכן התלהבו פניו. וכן היה לגבי מנהיג הסוסים האינו יהודי.
סוד החשמל – בירור הדיבור
סיפור זה קשור לתורה המופיעה בהוספות ל"כתר שם טוב", שם מבואר כיצד מפרש הבעש"ט את המלה 'חשמל'. מבואר שם שהחשמל הוא הדיבור של הרב אל תלמידיו. לרבי אמיתי מעולם האצילות יש את סוד החשמל בעצם, כלומר שהוא חש (שותק) ומל (ממלל) בעת ובעונה אחת. כאשר הרב מדבר לאדם אחד והלה לא 'שומע' את כוונתו הפנימית הוא למעשה שותק אליו, ואילו כלפי השני שמבין את דבריו הוא מדבר באמת. האור והכח שבדברים מכוונים רק למי שצריך כדוגמת קרני לייזר ממוקדות.
סוד החשמל הוא בירור במקום הדיבור. הדבר מתאים לפסוק "אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי". מפי הצדיק יוצא דבר אחד בקדושה וטהרה, אבל הוא מתחלק לשניים. מי שצריך שומע בדיוק את הפנימיות, והדבר נשמע לו כה עצמי כאילו שהרב מדבר אליו אישית. באותו הזמן ממש מישהו אחר שומע את אותם הדברים, אבל רק נדמה לו כך ובאמת אינו שומע כלום. הבעש"ט אף עשה מעשה כדי לחזק את סוד החשמל כאשר שם את חצי בקבוק המשקה על השולחן. בעת שפניו מתאדמות אומר הבעש"ט פסוק מספר "יחזקאל" (המקור לסוד החשמל) -"השומע ישמע והחדל יחדל". תוך כדי מעשה הוא מלמד שמי שבאמת רוצה לשמוע ישמע ומי שלא – יחדל. מכאן רואים שרבי אמיתי משאיר תמיד מקום לבחירה חופשית, כמו שהקב"ה אומר "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב" ולהפך – "את המוות ואת הרע". הרבי האמיתי נותן לאדם בחירה וכמובן שהוא רוצה שהאדם יבחר בטוב, ותוך כדי דיבורו מתברר למי דיבורו מכוון ולמי לא. בנוסף לתכונה הפנימית של החשמל יש מעשה חיצוני של חצי בקבוק משקה שכר. כולם רואים שהרבי מתלהב, אבל הוא בונה בחירה חופשית כדי שיוכלו לפרש שאין התלהבותו פנימית אלא חיצונית בגלל המשקה. דוגמא נוספת לבחירה חופשית בסיפור, הוא אלכסי הגוי, העגלון, מנהיג הסוסים, שנראה בפשטות מיודד עם הבעש"ט הלוקחו לכל מקום תמיד. הרואה זאת מבחוץ מטיל דופי סמוי באישיותו של הבעש"ט. ניתן לחשוב שהגוי מנהל לבעש"ט את ענייניו. הבעש"ט עושה זאת בכוונה כדי שיהיה ספק כלפיו. הוא מניח בחירה חופשית כמו הקדוש ברוך הוא שנותן לאדם מקום של ממש לטעות. הוא נותן לחשוב שיש כאן תופעה חיצונית ולא פנימית ואמיתית. (התוועדות, תש"ס)
שתי אמונות ושני ביטולים להגיע למידת הרחמים (חלק ב')
בפעם הקודמת למדנו על שתי אמונות ביחס למידת הרחמים על הזולת. כעת נלמד מהם שני הביטולים הדרושים בשביל מידת הרחמים.
בד"כ החסידות מלמדת על שני ביטולים: ביטול היש וביטול במציאות. ביחס למידת הרחמים שני הביטולים יהיו: ביטול הרצון של היהודי בפני רצון ה' – רצון התורה, וביטול הרצון של יהודי בפני רצונו של יהודי אחר.
כשם שראוי להכיר בעצם הניצוץ הקיים בכל יהודי, ובפרט ביהודי שאצלו הניצוץ בגלות ולכן יש להצטער עליו, על "צער גלות השכינה" ולרחם עליו ביותר, כך ראוי גם לבטל את רצוני לרצונו. כלומר, שעלי להכיר בפנימיות את רצונו ואף לבטל במידה מסוימת את רצוני לרצון האמיתי שלו. הרבי מליובאוויטש אמר פעמים רבות, שכאשר יהודי הרחוק מתורה ומצוות מקיים בפעם הראשונה איזו מצווה כמו להניח תפילין, צריך לעמוד דום בפניו, היינו בביטול גמור כיון שבאותו רגע מתגלה בו היחידה שבנפש!
על פי הרמב"ם במקרה קשה מכים בדין את היהודי עד שיאמר "רוצה אני". הרמב"ם מסביר את הצורך בהכאה בעובדה שהרצון אכן קיים בו והוא אינו מעושה, רק שצריך לפעמים להכריחו על מנת שיגלה אותו. דרך החסידות היא לנסות לשחרר את רצונו מבלי להכות… בכל אופן, הרצון לקדושה קיים בכל יהודי וכשהוא מתגלה ראוי להתבטל בפניו.
דוגמא נוספת לביטול הרצון לרצון הזולת היא ההוראה הידועה של הרבי מליובאוויטש לצאת לרחוב ולהתעסק בקירוב יהודים (מה שלכאורה נראה כבזבוז זמן) כמו הנחת תפילין וכו' – על חשבון רצונות שבקדושה של החסיד עצמו כמו לימוד תורה או תפילה – שאותם יש לבטל למען רצונותיהם הטובים של יהודים. (אוצר הנפש ב')
פרצוף ה'אדם' (חלק ז')
הכוח להדמות לה' – 'אדם' בספירת החסד
הכוונה בחסד היא להיות טוב. אברהם אבינו הוא איש החסד. כידוע, האדם נברא בצלם אלוקים, ו"בצלם אלהים" = אברהם (לכן כתוב "בהבראם" אותיות "באברהם").
"בצלמנו כדמותנו" זו היכולת להתדמות לה' ע"י הליכה בדרכיו הטובות – "והלכת בדרכיו", "מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא ארך אפים אף אתה היה ארך אפים" וכו'. קיום מצוות "והלכת בדרכיו" מתחילה מאברהם – "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט". ה' בוחר באברהם משום שאינו מסתפק בהיותו איש חסד, אלא מנחיל את דרך ה' לבניו אחריו.
ובעצם, כוונת רוב המידות היא להיות אדם טוב. לנהוג עם הזולת ברחמים, בחנינה, בסבלנות (ארך אפים). "צלם אלוקים" הוא היכולת להתדמות לה' במידות הטובות שרואים אצלו. ללמוד מה' איך להיות בן-אדם – זה הכל סביב ספירת החסד, להיות טוב. כתוב "אדמה לעליון" – ר"ת אל, שם החסד, "חסד אל כל היום". אדם הוא גם מלשון "אדמה לעליון", והכוונה ל"בצלם אלהים", "בצלמנו כדמותנו". איך אני יכול להתדמות לעליון? כשאני אדם טוב.
(התוועדות כא' אייר, תש"ע)
אמרת הרב
ההודיה לה' על שנותן לנו חיים ונותן בנו חיות (התלהבות), היא על ידי ההליכה בדרכיו, במחשבה, דיבור ומעשה.
ניתן להשיג את ספרי "אוצר הנפש" בין כל
ספרי הרב גינזבורג באתר www.pnimi.org.il
או בטל' 050-6360882 או 1700700966
הרשמה לקבלת העלון: odedm@neto.net.il