היות ואני עמוד בקשר מיילים עם הרב גינזבורג שליט"א, אז שלחתי להרב את ההירהורים שלי לי"א ניסן עם ההוספות של מוצ"ש (שם אני מדבר על משיחיות טמאה, ושני סוגים של משיחיות טמאה – ציונות וחב"ד).
הרב ענה לי תשובה מופלאה ומדהימה:
זה נקרא ביעור חמץ (אותיות צמח [הפוך] = מנחם, הלעומת זה).
חשבתי שניתן לפתח את הרעיון הלאה:
חמץ הוא ג"כ "צומח" – אבל זה לא צמיחה אמיתית, זה התנפחות ולא צמיחה, צמיחה שאין בה חיים, צמיחה שאין בה חיות.
ויש לדייק עוד בשני רעיונות טמאות כפי שכתבנו – רעיון ציוני ורעיון ליובאויטש.
הרעיון הציוני הוא – שעבודה בכח עצמו זה מה שיביא את המשיח. לאו דוקא "כוחי ועוצם ידי" אם מדובר על ציוני דתי. אבל עצם זה ש"הכל שפיט", אין שום נקודה מוצקת – בסופו של דבר זה הורס את הכל.
אבל רעיון של ליובאוויטש הוא ביטול. ע"י ביטול – שג"כ שייך ליחידה – לפעול את גילוי יחידה וזה כבר יביא לפעולות משיחיות.
כמובן השאלה המעניינת – איזה מהם יותר "טמא"?
אני הייתי נוטה לומר שהרעיון השני (חב"ד) הרבה יותר טמא, והרבה יותר מסוכן והרסני.
כי לפי השיטה הראשונה, בכל זאת פועלים, ז"א עומדים בקשר עם המציאות, ואם רואים טעות – אז משנים את השיטה, עד שמעבדים שיטה יותר רלבנטית. ובכל זאת יש כאן פעולה, ויש כאן בניין ויש כאן התקדמות.
אבל לפי השיטה השני'ה – זה מנטרל את השכל והרגש, וכל ה"ביטול" הזה הוא מזוייף ביסודו, והבן אדם שחונך ל"ביטול" בלבד – אין לו לא שכל,ולא מידות, ולא דרך ארץ ולא כלום, וגם הביטול שלו אינו ביטול אמיתי. אז בקיצור זה הורס הכל ולא נותן כלום בתמורה.
אני מאד אוהב את מימרא של הגמרא "ענוותנותו של ר… החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגלתנו בין אומות העולם".
הרבה חשבתי על זה עד שדייקתי דיוק פשוט וברור – הענווה, עניוות של שקר – יכול להיות התנועה הכי הרסנית בנפש. ז"א – למרבית הפלא, לשאלה ה"ברורה" – מי יותר אשם – קמצא או בר קמצא? – התשובה היא – ר' זכרי'ה בן אבקולס הוא האשם העיקרי.
בל' של הרב בשיעור האחרון אפ"ל – קמצא – זה "אקסיומות" מושחתות ו"לב אבן", ובר קמצא – זה שהלשין – יש לו "עצות רעות", אבל העפר – שהוא העיקר – כי "הכל נהי' מן העפר" – מתסמא בלעו"ז ג"כ – הוא העצלות והעצבות והעניוות של שקר, חוסר פעולה, חוסר ודאות מתי שצריכים לפעול ולהכריע – וזה מה שבסופו של דבר הורס את הכל ומכלה את הכל.
במילים אחרות – הנהגתם של קמצא ובר קמצא – היא הנהגה של טבע. מושחת, אבל טבע. אבל ההנהגה של ר' זכרי'ה – זה הנהגה של טבע מזוייף – וזה הרבה ויתר גרוע.
יצא "וורט" מעניין: טבע מושחת מול טבע מזוייף – עדיף מושחת ממזוייף…
ונחזור לשיטה של ליובאוויטש – והעולם החרדי בכלל – הדוגל בביטול וקב"ע מופרזת (אתמול התחלתי לקרא את "מאמר הדור" של הרב קוק – הוא נוגע שם בזה מאד חזק)
בפועל – מה שיוצא מזה – בן אדם עם חשיבה מקובעת ומרובעת, המפחד לקחת על עצמו אחריות כל שהוא. הוא לא מסוגל "לצמוח" לבד, לכן הוא "חוסם" כל צמיחה אצל מושפעיו (רעיון של הרב דשיף עפ"י כללי חינוך והדרכה). חבדניק מצוי היום הוא חבדניק חסום וחוסם. ויתר על כן – בן אדם שכל החשיבה שלו מזוייפת, כל האקסיומות שלו מוזייפים ולא שייכים למציאות כלל.