היום י"א ניסן, יום הולדת ה109 של הרבי מליובאוויטש. אתרי חב"ד הרשמיים מלאים הודעות חגיגיות, עם תמונות וכותרות הזועקות – הרבי חי, רבי חי וקיים, הרבי ממשיך ללוות אותנו על כל צעד ושעל, ליובאוויטש חי'ה וקיימת ונושמת (ובועטת)!
אני לא יודע. אני לא מרגיש שזה "חי".
לפני כמה חדשים כתבתי כאן (אח"כ הורדתי) – ע"ד "דור השמיני". אני רוצה להודות עכשיו שטעיתי. אין "דור השמיני". אין ולא יהי'. אין – כי אין המשך. ולא יהי'. אולי תקום עוד תנועה ביהדות ובחסידות – ברוח ליובאוויטש, בהשראת ליובאוויטש, אבל תנועת ליובאויטש כבר לא קיימת. היא נגמרה, היא נסתיימה עם הסתלקותו של הרבי האחרון של ליובאוויטש.
יגידו לי – "אבל ליובאוויטש מתפתחת"! אבל כל שנה יש עוד ועוד שלוחים!
נכון, יש התפתחות, יש שלוחים חדשים. אבל אין תנועה. זה לא חי. זה תנועה בכוח האינרצי'ה.
אולי הגזמתי כרגיל?
תלוי מה אתם רוצים להבין מה זה "חיים"? בן אדם שמנותק מהעולם ומשותק ל"ע – הוא "חי"? נכון, הוא חי במובן הפיזי של המילה, וצריכים לעשות כל השתדלות כדי להאריך את חייו ולו ברגע א' נוסף. אבל במובן הרוחני הוא לא חי. כידוע הסיפור מא' מגדולי החסידים של אדמו"ר הזקן, כשהאדמו"ר רצה לברכו ב"אריכות ימים" – נענה ואמר "אבער ניט קיין פויערישע יארן" – "לא שנים של האיכרים". נמצינו למידים מכאן, שיכול להיות מצב של "חיים", אבל זה רק "חיי איכרים", חיים שאין בהם חפץ, חיים שאין בהם תוכן, שבמובן הרוחני החיים האלה הם שווים למוות.
אז מי שרוצה להגיד ש"ליובאוויטש חי'ה" – איזה סוג חיים הוא מתכוון? "חיי איכרים", "חיים" במובן הטכני של המילה? או חיים ראויים לשמם? חיים אמיתיים?
אני אנסה להסביר את עצמי.
יש חיים של מאבק יום-יומי – חיי הישרדות.
ויש חיים של חזון – חיים שמלאים תוכן, מלאים אתגר, מלאים תנועה, מלאים התקדמות למטרה המיוחלת.
נכון, חיי הישרדות – זה ג"כ חיים. אבל אני רוצה לדבר כאן על חיים של חזון, ולא על חיים של הישרדות גרידא.
אז חיים של הרבי – בחיים חיותו בעלמא דיין – היו חיים מלאים חזון. והחזון של הרבי – תבחרו לבד, איזה חזון קרוב לליבכם – או שזה חזון של הצלת העם והארץ, חזון המלחמה נגד התבוללות, חזון קירוב רחוקים, או שזה חזון של התגלות המשיח – הרבי הי' איש חזו, והחזון שלו הוא הי' משדר לכל חסידיו ומקורביו.
הרבי הי' סמל של חיי חזון וחיי תוכן, חיים מלאים תנועה והתחדשות.
האמנם בליובאוויטש של היום נשאר משהו מהחזון, מהתנועה, מכוח ההתחדשות של הרבי?
הליובאוויטש של היום כולה קיפאון, כולה קיבעון, רק לשמור על הקיים, רק לא לאפשר דו-שיח חופשי, כל הדיונים הם סביב השאלה העיקרונית והגורלית – מאיזה צד צריכים לפתוח את הביצה הקשה – מצד ה"חד" או שמא מצד השני?
יום ליום יביע אומר של עוד מחלוקת, ועוד השמצות, ועוד מלחמות של כסף וכבוד ופוליטיקה.
בליובאוויטש אין היום מנהיגים בעלי השראה. בליובאוויטש אין היום מנהיגים בעלי הגות, בעלי חזיון – חסידי, תורני, לאומי – איזה שיהי'.
אז איך אפשר לומר שליובאוויטש "חי'ה"?
עצם האובסססי'ה – היפך התורה, והיפך הדרך של יהדות המסורתית על דורותי'ה – להיצמד לבן אדם – כמה שיהי' גדול – שכבר נפטר מהעולם – וכ"ש להחשיבו "חי" – האם זה לא סימן מובהק של הרקבון הפנימי של התנועה? לשיבוש תודעתי-מחשבתי? באמת – רחמנות על הצעירים, שבאמת מאמינים, שבאמת מנסים להיות "מקושרים" למה שכבר לא קיים.
תבינו אותי נכון – אין לי צל של ספק בסגולות של הרבי והתפילה על הציון והאגרות. זה מצויין במישור פרטי, אבל זה לא מספיק כלל ולא משנה כלל במישור הכללי והציבורי.
הכל מתחיל מהחינוך והכל נגמר עם החינוך. החינוך של הדור הצעיר צריך להיות מבוסס על חזון ועל אתגר. אם אין חזון ואין אתגר – אז הנוער לא יישאר אתנו. הנוער יילך – לאן שיש תנועה, לאן שיש חזון, לאן שיש אתגר.
ידוע ש אחרי הסתלקות של המגיד אדמו"ר הזקן הלך והתקשר לרב מ.מ. מהורודוק וקיבל אותו על עצמו בתור רבי. וכך נהגו גם שאר התלמידים. יש כאן משום הוראה, מעשה רב – מה צריכים לעשות. בודאי לא להמשיך לחיות עם המחשבה ששום דבר לא השתנה, שג' תמוז לא שינה שום דבר.
אני מאמין שישנם יחידי סגולה, שיכולים להתקשר לרוחו ונשמתו של הרבי, ולשאוף ממנו את הכוח ואת העוז ואת ההשראה. אבל אני לא מדבר על יחידי סגולה – אני מדבר על משהו שהוא נגיש וזמין ומובן לכל אחד.
אין לי פתרונות קסם. ליובאוויטש היא לא התנועה היחידה שמנהיגה האהוב והנערץ נפטר. אז הברירה היחידה שיש – או שמקרב ליובאוויטש עצמה יקומו מנהיגים בעלי שיעור קומה (ויהי' כוח להכיר בהם ולהתקשר אליהם), או שליובאויטש עוד 20-40 שנה פשוט יפסיק להתקיים כתנועה בתוך היהדות.
הוספה במוצ"ש:
עברתי בשבת שוב על השיעור האחרון של הרב – הנקודה שמה, עד כמה שהבנתי אותה:
– גם ביחידה שבנפש יכול להיות לעומת זה. אבל כדי להבין זאת – "צריך ללמוד הרבה חסידות"
– אפי' הפגם הכי קטן שברמת היחידה הופך את כל ה"בית" לטמא, דוגמת טומאת עבודה זרה. עד כדי כך שאפי' אבנים ועפר – פשוטי כלים ג"כ הופכים להיות טמאים
אח"כ חשבתי – מזה זה יחידה שבנפש? ידוע שזה עניין של משיח. אז יוצא לנו, שהרב מדבר על רעיון משיחי טמא. כמובן, הפשט של רעיון משיחי טמא בשיעור – הוא ציונות החילונית, היא היא ה"בית הטמא בירושלים", שצריך לנתוץ.
אבל ניתן לומר בהחלט, שישנה עוד משיחיות טמאה – והיא היא המשיחיזם שבליובאוויטש. ובהחלט ככל המשל הזה – כל הבית הופך להיות טמא – אבנים – אקסיומות, וגם – לב האבן, עצות – דרכי פעולה, ועפר – העצלות שלנו, שאנו לא זזים לעשות משהו כדי לשנות את המצב.
עד"ז (למען לשמור על האיזון) "צריך ללמוד הרבה חסידות" כדי להבין, שבסביבת הרב ג"כ ישנו "רעיון משיחי טמא" – פשוט מהכלל ש"זה לעומת זה עשה האלקים" – אז אם יש רעיון משיחי טהור – אז חייב להיות לעומתו רעיון משיחי טמא, המסתיר עליו והמכסה עליו.
ואם נצליח כולנו לנפץ ולנתץ את הרעיון המשיחי הטמא שאצלנו – אז אולי נזכה להתגלות רעיון משיחי אמיתי שאצלינו.