preload
בס"ד
נובמבר 05

הרב יצחק שפירא. ראש ישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר. 52. אבא ל12 ילדים כ"י

השיעור ביוטוב:

הערב אנו נעסוק בחינוך ילדים, בדגש מיוחד על כמה נושאים מתוך החוברת שנכתבה, אספר קצת איך התגלגל הנושא הזה של חינוך ילדים, ואיך הוא הגיע לזה שאתם שומעים דוקא בתחום הזה.

לפני כשנה (השיעור שודר ב2014) הוריי חגגו 50 נישואין. לכבוד שנת החמישים שלהם כתבתי חוברת מאד אישית ומשפחתית בתוך המשפחה על החוויות שלי בחינוך, איך אני רואה את ההורים שלי כמחנכים אותים. אחר כך החוברת הזו שימשה רבים. ואספר קצת על ההתהוות של החוברת.

"ככה לא מחנכים" – כך היתה שמה של החוברת במהדורה משפחתית שלה. החוברת התחילה מזה שביארתי משפט של האבא שלי, ששמעתי אותו פעם אומר למישהו ברחוב. שאל אותו אותו אחד: איך חינכת את הילדים שלך? האבא שלי ענה בתמיהה ובטבעיות לגמרי: "אני חינכתי את הילדים שלי? אצלי חינוך הילדים זה שהם מחנכים אותי…"

לקחתי את המשפט הזה כמוטו חשוב בחינוך אצל אבא שלי, וכתבתי עליו חוברת שלימה. אחר כך הכותרת שנתתי לחוברת "ככה לא מחנכים". האבא אמר שהוא לא חינך אותנו – אז קראתי לזה "ככה לא מחנכים".

תוך כדי שיעורים והעברה של החומר התוודעתי לעוד אמירה של האבא שלי, שאלו אותו, איך מחנכים ילדים, ואמר, "95% זה סייעתא דשמיא, ו5% זה תפילות". זה עוד פן, איך האבא הסתכל על החינוך, על "ככה לא מחנכים" שלו.

מתוך החוברת הזו התגלגלתי לעסוק יותר בנושא הזה, ועכשיו אני מגיש לבקשתכם – לבקשת בית ספר בתורת הנפש את הסידרה לחינוך הילדים.

איני בא לומר אמיתות שהם תמיד נכונות או דברים בהכרח תמיד עובדים ואי אפשר להסתכל עליהם אחרת. סיפרתי את הרקע על החוברת כדי להמחיש איך אני בתור ילד הרגשתי איך ההורים שלי חינכו אותי. ואיזה השראה זה נתן לי לחנך את הילדים שלי. או להגיד לכם כל מיני דברים שאני מרגיש בקשר לחינוך הילדים.

אך כל אחד בסוף כשהוא מגיע לבית שלו ולמשפחה שלו הוא נמצא בסיטואציה שונה, ורקע אחר, תגובות וכו'. כל אחד יקח מתוך זה מה שיעזור לו. אין זו תורה מסיני אלא מזוית אישית. ההרצאות האלו באו בהשראה של זוית אישית. כיף לי לספר איך האבא שלי חינך אותי. וכמו שאני מרגיש שהוקרן לי הרבה על ידי הדרכה של האבא שלי, הרבה אחרים יוכלו להיות שותפים לזה.

אנחנו נעבור לתוכן של הערב.

באופן כללי אנו הערב ניקח שלושה נושאים מתוך החוברת. את החוברת אני מעריך שתכירו בהמשך. הנושאים העיקריים שנדבר עליהם הם

א.      איך שההורים הם דוגמה אישית לילדים. כמה הדוגמה הזו טובה, איזה משקל נותנים לדוגמה אישית.

ב.       הדבר השני כמה אנו צריכים להיות מרוכזים בילד. איך אנחנו עושים את זה. כמה משקל אנו נותנים לזה.

ג.       איך אנחנו משתעשעים עם הילדים.

שלושה הדברים האלה יש להם מבנה והקשר, כל אחד מוביל את השני ומעשיר את השני.

להיות דוגמה אישית

כשאני אומר "להיות דוגמה אישית" אני אומר לעצמי, אל תחנך מישהו אחר, אלא תתחנך בעצמך. אם אני חוזר על המשפט של האבא שלי, אפילו יותר חריף ממה שאמרתי עכשיו: "אני מעולם לא חינכתי את הילדים שלי, הפוך, הם חינכו אותי". אל תחנך מישהו אחר. תחנך את עצמך.

כשאני רוצה להגיד שאני מחנך את עצמי אני לא רק חושב על דוגמה אישית שהילד יראה ויבין. זה משהו יותר עמוק מזה. כי הקשר של הילדים עם ההורים הוא מאד מאד חזק. והילדים מבינים היטב את מה שעובר על ההורים, מה שהורים חווים בתוך עצמם, בפנים בפנים – זה מה שהילדים קולטים. לכן כשאני אומר דוגמה אישית אני בעצם רוצה לומר, שאני עכשיו מרגיש שאני מחנך את עצמי, וזה שאני מחנך את עצמי, זה עצמו גורם שהילדים שלי יתחנכו. בשלב הזה שאנו מדברים עליו אני לא חושב על החינוך שלהם. אני חושב בעיקר על החינוך שלי. אני יוצא מנקודת הנחה, שהקשר הוא כל כך חזק, שכל דבר שקורה בתוכי הוא משפיע גם עליהם.

הדרך הרגילה שלי לחשוב על חינוך הוא שאני רוצה להעביר מסר. יש איזה מסר שאני רוצה להעביר אותו, איזה תובנה שהתחדשה לי, או תובנה שהבאתי מהעבר שלי, לתוך חיי המשפחה, לגידול הילדים, ואני רוצה להעביר אותו. מה שאנחנו רוצים עכשיו להדגיש, שבמקום להעביר אותו, צריך לבצע אותו. כי הילד מבין הכל. הפוך. במקרה שהילד קולט שאתה נותן לו מסרים, אבל אתה לא חי אותם בפנים, הוא מתחנך לחיות בשניות. שבחוץ צריך לעשות הצגה. ובפנים חיים חיים הרבה פחות יפים, הרבה פחות אמיתיים, הרבה פחות נכונים. הילדים צריכים ל הרגיש, שיש זהות בין מה שמתחולל אצלך בפנים, לבין מה שאתה משדר בחוץ. אחרת הם קולטים את זה מיד. הגמרא במסכת סוכה אומרת שהשיחה של הילדים בחוץ היא או מהאבא או מהאימא. זאת אומרת שהילדים קולטים היטב איפה שההורים נמצאים. וכשאתה רואה ילד איך שהוא מדבר או מתנהג, אתה מבין שהוא קיבל מההורים את הדברים האלה. כי מה שמעניין את ההורים זה מה שמעניין אותו באופן כללי. לכן כשאני אומר דוגמה אישית אני אומר שני דברים. שלא יהיה פער בין איך שאני מדבר עם הילד לבין שאני חי בתוך עצמי. שיהיה זהות גדולה בין החיים הפנימיים שלי לבין מה שאני דורש ממנו. אבל עוד יותר פנימי מזה שאני חווה חזק, שכשאני מתרומם אני מביא יחד איתי את כל מי שקשור אליי. ומי שקשור אליי הכי חזק זה הילדים שלי. וזה שאני כל כך קשור אל הילדים זה פועל שכל עילוי שאני פועל בעצמי זה מעלה גם אותם.

זה כל כך מובן מאליו הקשר בינינו, שאם אני מתקדם, אם אני עובד, ממילא זה מרים גם את הילד. זה החלק היותר פנימי. וככל שאני יותר מאמין שהקשר בינינו הוא חזק, והקשר עצמו הוא זה שמקפיע על הילד, ככה באמת כל התקדמות שלי מקדמת גם את הילד.

אתן שתי דוגמאות לדוגמה אישית. לחינוך על ידי דוגמה אישית.

הסיפור הראשון הוא מאמרי אמת מגור. אדמו"ר מגור שנפטר לפני כ60 שנה, והאמרי אמת היו לו שלושה בנים, ששלשתם היו אדמורים אחרי פטירתו. אחד אחרי השני. לעת זקנתו ישבו שלושתם אצלו בסעודה. בגמר הסעודה האימרי אמת קם לקחת מים אחרונים. היו לו כאבים גדולים ברגלים. אשתו אומרת לו למה אתה קם? תבקש מא' הילדים להביא את המים האחרונים! אז הוא ענה: כל עוד אני יכול לעשות את זה לבד אני עושה את זה לבד! אמרה לו אשתו: ומה יהיה עם החינוך של הילדים? אמר ה"אמרי אמת": בזה אני מחנך אותם! זה מה שאני מחנך אותם, שכל עוד הם יכולים לעשות לבד, הם לא יבקשו.

לפעמים ההורים עלולים לחשוב, טוב, שהילדים יעזרו לנו. לפעמים זה באמת כך. לפעמים זה באמת טוב שהילדים ירצו לעזור. אבל האבא צריך לתת לילדים תחושה שכל עוד הוא יכול לבד, הוא מתאמץ לבד. ואת הדבר הזה הילדים יכולים ללמוד מההורים. שההורים מתאמצים להיות עצמאים, לעזור לעצמם, הילדים מכוונים את אותו דבר וגם הם מתאמצים.

הסיפור השני הוא מהאבא שלי, כמו שציינתי קודם, כייף לי לספר על החויה האישית שלי בחינוך. יום אחד סיימנו שחרית, היות ואנחנו המשפחה של הכהנים, אז בסיום התפילה האבא שלי היה צריך לקשור את הנעליים. לפני שהוא יוצא מבית הכנסת ללכת הביתה. ואני רואה שהוא הולך לאיזה שהוא מקום לא לכיוון שהולכים הביתה. אני שואל אותו לאיפה אתה הולך? הוא מהנהן בראש, שהוא רוצה לעשות משהו. ואז אני רואה שהוא הולך ושם את הטלית ואת התפילין על איזה גדר, במרחק של כ20 מטר, כדי שיוכל להניח את הטלית ואת התפילין על הגדר, והידיים יהיו פנויות לקשור את הנעליים. אז שאלתי אותו: למה לא נתת לי? אני הייתי יכול להחזיק לך את זה? אז הוא הסתכל עלי במבט מוזר כזה: "מה, להשתמש בך? עדיף לי להשתמש בגדר!"

הסיפור הזה נחרט בזכרוני, והזכיר לי את הסיפור מ"אמרי אמת". שנזכה במקום להשתמש בילדים, להיות דוגמא אישית לילדים שלנו.

עד כאן דיברנו על שלב ראשון.

השלב השני: להיות מרוכזים בילד.

הרבה פעמים אנו כל כך עמוסים או בדברים חשובים או בדברים שאינם חשובים שהילדים הם לא חלק מהדבר שאנו מרוכזים. עד כדי כך אנו יכולים להסתכל על הקשר עם הילד ועל המפגש איתם כמטרד. אני מגיע הביתה מעבודה ורוצה לנוח והם מתחילים לקפוץ עלי, לצעוק, להשתולל. אני באתי לנוח מהעמל של היום ויש לי גורמים מפריעים. התפיסה הזו שהילד הוא גורם מפריע היא לא מחשבה שמלווה אותנו. אבל בפועל הרבה פעמים אנו כך מרגישים. אתה מאד עסוק והילד לא נותן לך לנוח. מהווה מטרד.

כשאדם מגיע הביתה הוא צריך לדעת הוא מגיע למפגש עם הילדים. הוא מרגיע לאדם – כמה שזה נראה מצחיק שדוקא לילדים אני צריך להדגיש את זה אך זה המציאות – שלפעמים דוקא אליהם אני הכי פחות מתייחס כאל בני אדם. אני מתייחס אליהם כאל איזה משהו שצריך להסתדר איתו. ברור שהחשיבה הכללית שלי היא לא כזאת. אני מפרנס אותם, אני הלכתי לעבוד בשבילם, אני תמיד מגיע הביתה כדי להיות איתם, אז הקשר שלי איתם הוא ודאי אינו קשר שאיני רוצה בו. אני רוצה בו. אבל בפועל במקום להרגיש שאני הולך להפגש איתם אני מרגיש שאני הולך לנוח, והילדים נפגשים איתי, הם פוגשים אותי, אבל אני כמעט ולא פוגש אותם. הם גם מרגישים את זה.

כמו לפני פגישה עם מישהו אתה מתכונן ואתה חושב מה להגיד. אתה חושב מה הוא חושב, איך הוא יתייחס אליך, ואיך אתה תגיב אליו. ככה אתה צריך לחשוב לפני שאתה מגיע הביתה, או כשאתה נמצא בבית, אתה צריך לחשוב, איך אתה הולך להגיד לילד. איך הילד תופס אותך, ואיך להתייחס אליו. אם אינך נותן את הדעת על זה בעצם התייחסת לילד שלך במפגש היום-יומי הישיר, התייחסת אליו פחות מאשר התייחסת לאדם זר! שזה אבסודר לגמרי. לא יכול להיות שלאנשים זרים אתה תתייחס יותר מאשר אתה מתייחס לילדים שלך!

לכן האדם צריך לתת את הדעת איך הוא מתרכז בילד, כלומר, הוא חושב, מה הילד חושב, מה הוא רוצה, מה הילד מצפה מהמפגש, ממילא איך אני ניגש למפגש הזה.

כדי שנוכל להיות מרוכזים בילד, או בכלל בילדים, אנו צריכים להחליט, שהילדים זה לא איזה משהו שמובן מאליו. לפעמים האבא או האימא מרגישים שהילדים זה משהו שמובן מאליו. מישהו זר – זה לא מובן מאליו. לכן בהם צריך להשקיע מאמץ. אבל מישהו שקרוב אלי, מסיבה הפשוטה שאני חי בה, אז זה מובן מאליו, ומכיון שהוא מובן מאליו, אני לא צריך לחשוב איך להתייחס אליו. ההיפך הוא הנכון. כיון שהילד קשור אליך מאד, אתה צריך להשקיע בו יותר, ולא פחות. ולכן אני צריך לתת הרבה את הדעת איך להתייחס לילד.

יש ווארט מהרש"ב, שהאדם צריך לחשוב חצי שעה ביום, איך לחנך את הילדים. שנזכה להיות קצת מרוכזים בילדים שלנו.

הילד הוא לא מוצר בפס הייצור

כדי להתקדם הלאה אני רוצה לתת הסברה, למה החלק הראשון והחלק השני הם קצת סותרים. בהתחלה נראה שהדוגמה אישית והריכוז בילד הם שני דברים. אבל אם אני מסתכל יותר טוב אני פתאום רואה שהדברים האלה הופכים להיות קצת סותרים.

כדי להבין למה זה שני תנועות הפוכות בנפש, אנחנו נסביר, איך אני רואה את הילד שלי באופן פשוט. אני רואה אותו כאיזה מין, לומר בצורה גסה, כ"מוצר בפס הייצור". יש לי את המשפחה שלי, את החיים שאני מנהל, יש לי את המחשבה איך הילד שלי אמור לגדול. וכשהילד לא גדל כמו שאני רוצה, וכמו שאמרנו קודם, כשאני מגיע עייף מהעבודה, אני מרגיש מוטרד מהילד שלי, ואני צריך להפוך את את המגמה, אני צריך מראש ליכנס לבית עם תחושה שאני הולך להפגש עם הילדים, ולא להרגיש מוטרד מהם, כך גם לגבי המחשבה הכללית על הילד, על הגידול שלו, על היעד שאליו אני מצפה שהוא יגיע, אם הוא פתאום לא הולך כפי שרציתי – אסור לי לחשוב שזה "מטרד". אני צריך לשמוח שיש לו את האשיות שלו, יש לו את הרצונות שלו, יש לו את המטרה שמיועדת לו, ואת המקום שאליו הוא צריך להגיע. וככל שאני יותר תפוס במחשבה איך הוא אמור לגדול, כך אני פחות שם לב לדברים החשובים לו, וממילא אני לא מתייחס אליו כמו שצריך.

אנחנו צריכים לעשות חושבים, האם זה טוב או האם זה רע שיהיה לנו ציור בראש, לאיפה אנו רוצים להוביל את המשפחה שלנו. לאיפה אנו רוצים להוביל את הילד.

וכאן נמצאת הסתירה בין שני מגמות. מה שדיברנו בהתחלה על דוגמה אישית. ובין מה שאנחנו מדגישים שצריכים להתייחס אל הילד ולהיות מרוכזים בו. למה יש סתירה בין הדברים? – מצד אחד אנחנו חייבים שיהיה לנו הרגשה שאנחנו מובילים את המשפחה לאיזה שהוא מקום. שאני מוביל את עצמי לאיזה שהוא מקום. אני רוצה תמיד להתקדם. אני רוצה להתעלות יותר ויותר. להיות אבא יותר טוב. להיות אדם יותר טוב. להיות יותר קשור להקב"ה. להיות יותר קשור לתורה, למצוות, למעשים טובים.. וככל שאני יותר מצייר לעצמי לאיפה אני רוצה להתקדם, ושמה אני יותר מונח, ככה אני בעצם חושב, שככל שאני יותר אתעלה, ככה הילד ילמד מזה יותר טוב. ככל שיהיה לי יותר ברור לאיפה הוא צריך להגיע, לאיפה אני רוצה להוביל, זה בעצם להגיד שאני יותר דואג לו, יותר רוצה להטיב איתו. ואם אני אוותר על זה אז ויתרתם על דבר מאד חשוב.

מצד שני להיות מרוכז בילד זה באיזה שהוא מקום לעזוב את הציור שלי, את התמונה שיש לי. את ה"פס ייצור" שקראנו לו. אני צריך לעזוב את ההתעלות האישית שלי. וגם את זה שבמילא מתוך ההתעלות שלי הוא יגדל. ולהתייחס לילד כפי שהוא. לכן הרבה פעמים אני מתבלבל. אני לא יודע להבחין. לפעמים אני רוצה להתעלות, ובעצם לפעמים אני מתנתק מהילד. ולפעמים אני מרוכז בילד, אך אני לא מוביל אותו לשום מקום. אני המון מתייחס לילדים, אך זה לא מוביל אותם לאיזה שהוא מקום טוב, זה לא מרים אותם, זה לא מחנך אותם. שני הדברים האלו צריכים להעשיר א' את השני במקום לצמצם א' את השני.

כלומר, כשאני מרגיש שאני רוצה להתעלות ולהיות דוגמה אישית, ולהוביל את המשפחה לאיזה שהוא מקום, אני צריך להרגיש שזה נובע מקשר מאד עמוק. קשר שבו הילד הוא מובן מאליו. הקשר שלו איתי הוא כל כך חזק, שברור לי שעצם זה שאני מרים את עצמי זה גם מרים אותו.

אבל אם אני אתייחס לגמרי ככה לילד – אני אאבד את האישיות שלו, ואני אחשוב שהוא לא כל כך קיים. כשאני מרגיש שזה מה שעושה לי ההתעלות שלי, זה מה שעושה לי ההתקדמות שלי, אני צריך מיד לעבור להדבר השני, להיות מרוכז בילד. רק אם אני אהיה מרוכז בילד יותר מדי, אני אשכח שבעצם אני צריך לעבוד על עצמי. אני אתבע ממנו את החינוך שלו. במקום לתבוע את החינוך שלו ממני, אז אני מפסיד את הצד השני.

לכן אם כשאני מרוכז בו אני מרגיש שהקשר שלי איתו מתעצם, אז הרווחתי. על ידי הקשר הזה אני מרוכז בו. אני יודע טוב טוב שהוא אישיות בפני עצמה, שיש לו את המקום שלו, ואני מזוהה עם האישיות שלו. וככה אני מעצים את האישיות שלו ואת המיוחדות שלו. אך ברגע שאני מרוכז בו כל כך עד שאני חושב שעכשיו הכל מוטל עליו, אני מתחיל להפסיד. ואז אני צריך לחזור להשלב הקודם, השלב שבו אני מרגיש חזק מאד את הקשר כמובן מאליו, וכשאני אקדם את עצמי זה גם יקדם אותו.

כשאני רוצה לקדם את כל המשפחה למה שאני חושב שהוא הכי טוב למה שמשפחה כמשפחה תהיה שותפה לו ותהיה מחוברת אליו, אם זה כמו שהזכרנו, מעשים טובים, מצוות, תורה, אז אני משקיע בזה. והילדים הם ממילא איתי, הם חלק ממני.

בעצם מה שאנחנו צריכים זה לשלב בין מה שאנחנו מהווים דוגמה אישית ועובדים בתוך עצמנו לבין מה שאנחנו מרוכזים בילד.

סעודת שבת

עכשיו אנחנו ניתן קצת משהו מוחשי יותר. דבר שאנחנו הכי נתקלים בו – אפשר לומר שלוש פעמים בשבוע, שלוש סעודות, הוא סעודת שבת. סעודת שבת הוא האירוע המשפחתי שכיח ביותר.

הרבה פעמים כשאנחנו חושבים על המשפחה, אנחנו לא שמים לב שאחד הדברים שהכי בונים את התא המשפחתי, זה סעודות שבת. זה זמן שכל המשפחה יושבת ביחד, וזה זמן שבמילא מתעצבת המשפחה, והקשר בין ההורים להילדים הכי חזק. אז המשפחה היא כמשפחה. לפעמים האבא מדבר עם הילד שלו, משכיב אותו לישון, עוזר לו להכין שיעורי בית, מתעסק במריבות בין הילדים, מאכיל אותם וכו'. כל זה הוא התנהלות היום-יומית. אבל הזמן שבו המשפחה נראית כמשפחה, זה כשיושבים כולם ביחד, והישיבה ביחד היא תופסת מקום מרכזי, היא חשובה בפני עצמה. לכן הסעודת שבת מאד בונה את המשפחה. לכן צריך לשים לב איך כל מה שאמרנו הוא מתממש בסעודת שבת.

כשאני רוצה לבנות את הקשר המשפחתי אני צריך לאחוז בשני חלקים. גם להרגיש שזה זמן של של התעלות, וגם להרגיש שזה זמן של קשר. קשר בין כל בני המשפחה. קשר בין ההורים. קשר בין כל אחד מההורים לכל אחד מהילדים. כל המערכות הקשרים ביחד כולם נמצאים בתוך הזמן הזה. אבל זה לא הדבר היחיד.

עושים את זה דוקא בשבת כי זה זמן קדוש. גם הקשר הוא קדוש, אבל צריך שתורגש בו הקדושה. זה גם הזמן של התעלות. זה לא רק זמן שבו אני מביע את הקשר ביני לבין המשפחה שלי. אלא זה הזמן שבו אני מראה שהקשר הוא מבוסס על התעלות והקשר עם הקב"ה. ואם זה לא בא לידי ביטוי אז החשיבות והתוכן שיש בסעודה, ממילא החשיבות והתוכן שיש בהקשר הם גם יורדים.

מאידך, אם אני מדגיש יותר מדיי את הזמן של התעלות אז הרבה פעמים אני מרגיש שאני מאוכזב מסעודת שבת. אני מגיע. רציתי שיהיה סעודה נחמדה, שידברו דברי תורה, ישירו זמירות, רציתי שאוכל להרגיש שכולם מתענגים מזה שיש לנו קשר עם הקב"ה. יש הרבה חלומות. אך איך הכי כדאי שיהיה סעודת שבת? לפעמים הרצון הזה שיהיה התעלות היא זאת שגורמת הרבה מתח. כי יש הרבה אכזבה. פתאום אחד הילדים מציק לשני. הוא לא מעניין אותו מה שמדברים על השולחן. הוא לא רוצה לשיר זמירות. הוא רוצה לשיר ליד השולחן, רוצה לאכול וללכת. אין לו זמן עד שיגמרו שלום עליכם וה קידוש, הוא רוצה כבר לאכול עכשיו. כל ילד עם הזמן שבו הוא מאבד את הסבלנות בסעודה, או את הזמן שבו הוא רוצה להשתובב בסעודה. ואני תיכננתי ובניתי על הסעודה כבר גדולות ונצורות, איזה זמן נחמד יהיה לי בסעודה, לאיפה אני אצליח להוביל את המשפחה, לאיפה אני אצליח להוביל את עצמי, וממילא את המשפחה. לכן הזמן הזה הוא זמן של התעלות, הוא לפעמים יוצר מתח. ואם אני חושב רק על זה שהוא זמן של התעלות – אז הפסדתי. אני לא שם לב שזה גם זמן של קשר. והקב"ה מעוניין שנשב ביחד. שנשיר ביחד. ושתנייחס אחד להשני. לכן אני צריך להחזיק בראש שני דברים. גם את זה שאני רוצה להתעלות וממילא להעלות את המשפחה. וגם את זה שאני רוצה את עצם החיבור עם המשפחה. שזה הזמן הכי טוב הזמן של סעודת שבת.

לפעמים נשים מרגישות שזמן של סעודת שבת זה זמן שבו הרמה הנמוכה שנמצאת בסעודה היא מייאשת אותה. היא מורידה אותה. זה בגלל שהם יותר מדיי רצו התעלות ופחות מדיי רצו קשר. כי כשאתה רוצה להתאמץ על הקשר, כשאתה חושב שהקשר הוא גם חשוב,  כי הקב"ה רוצה שיהיה לך קשר טוב עם המשפחה שלך, ולא רק הזמן של התעלות – אז אתה לא מאוכזב מהרמה שבו מתנהלת המשפחה. אך זה בתנאי שהרצון שלך ליצור את הקשר הוא נובע מהקשר עם הקב"ה. ולכן אתה משקיע דוקא בשבת. דוקא בזמן של קדושה, בזמן שהקשר עם ה' הוא יותר חזק – דוקא אז משקיעים בהמשפחה. אפשר להגיד דבר תורה – קצר. אפשר לדבר עם הילדים דברים קצרים. לא צריך הרבה להאריך. אך כן צריך לתת להם תחושה שרוצים גם את הקשר איתם. וזה שרוצים את הקשר איתם הכל נובע מהקשר עם הקב"ה. בהמשך נסביר עוד קצת על סעודת שבת.

להשתעשע עם הילדים

אנחנו עוברים עכשיו לשלב השלישי. שבו אנו מדברים על השתעשעות עם הילדים. אם עד עכשיו דיברנו איך האבא והאמא חווים את עצמם בשלב הראשון, איך הם מתייחסים להילדים בשלב השני, בשלב השלישי ההורים לא רק מרוכזים בהילדים, אלא במידה מסויימת הופכים להיות בעצמם הילדים. האבא הופך להיות חבר של הילד, בעצם הוא הופך להיות ילד. אבל כדי להפוך להיות ילד אני צריך להיות בעל יוזמה. אם אני רוצה להיות ילד ולהשתעשע עם הילד רק בגלל שאני גם רוצה לשחק, אני גם רוצה לעשות שטויות, אין לי כוח לחיות במתח חיים גבוה – זה לא מספיק. אדרבה, הילד רואה שהכל יורד רמה. מה אני כן צריך? כשאני מגיע הביתה, אני צריך לדעת שהפגישה שלי בבית זה הרבה יוזמה. אני צריך ליזום בהקשר עם הילדים. לא לבוא אל הבית כמקום של מנוחה, או רק למקום של התייחסות, אלא למקום שבו אני יוזם ופועל. זה מקום של עבודה, אך זה עבודה מענגת. העבודה שלי במשך היום היא פחות מענגת.  כי היא בדרך כלל אמצעי למשהו אחר. אך העבודה עם הילדים היא לא פחות עבודה – היא יותר עבודה. אך שיש בה מימד שהוא לא כל כך דומה לעבודה, כי זה לא אמצעי למשהו אחר, זה פשוט להשתעשע עם הילד. אך בשביל להשתעשע אני צריך להתאמץ. כמו שהילדים כשהם משתעשעים הם הרצים הרבה. הם רודפים אחד אחר השני, הם מזיעים. גם אני כשאני משתעשע אני צריך להתאמץ. אני צריך לזוז, אני צריך לנוע. אני הופך להיות קצת ילד, ואני יוזם בקשר.  אם אני לא יוזם את הקשר, אז אני הופך להיות מגיב. הילדים זזים ונעים במהירות, ואני פסיבי. בעצם כל ההתייחסות אליהם הופכת להיות רק תגובה. ובדרך כלל עיקר התגובה שיהיה שקט ויהיה סדר ושלא ישתוללו יותר מדי. אך באמת מה שאני צריך לעשות זה להיות בתנועה ביחד איתם.

לפעמים הבן אדם מגיע הביתה ומרגיש שזה כמו שדה קרב. יש כזה בלגן. הילדים רבים אחד עם השני, צועקים. זה מושך לזה. העיקר שהמלחמה תיגמר. באמת הבן אדם צריך להרגיש שכל קרב הוא מלשון קירבה. אני גם צריך ליכנס לתחושה של קרב עם הילדים. קרב במובן החיובי. כתוב שעת צלותא שעת קרבא. התפילה נקראת קרב. כי הויכוח, כביכול, הרצון שלי מול הרצון של ה' הוא כמו קרב. אנחנו מנסים להתקרב א' אל השני, על ידי שאני מביע את הרצון שלי והקב"ה עונה מה הרצון שלו – שעת צלותא שעת קרבא.

אותו דבר בהמפגש עם הילדים. שאני אומר מה אני רוצה והוא אומר מה הוא רוצה. וככל שאני יותר מצליח שהמפגש יהיה חי וקרוב, ככל שהקרבה יותר גדולה, כך השעשועים יותר חזקים. לכן כשאני רוצה להכנס לתוך הזירה טוב, אז כמו שני הילדים שרבים א' עם השני, כי כל אחד רוצה משהו. ובעיקר מה שהוא רוצה זה תשומת לב של השני. כך הוא גם רוצה את התשומת לב שלי. וגם אני צריך לרצות את התשומת לב שלו. ואז אני נכנס איתו לתוך שעשוע.

אתן כמה דוגמאות של מפגש חי עם הילדים. מה זה שאני יוזם את המפגש החי? אתן שלוש דוגמאות, למרות שבחיים יש הרבה דוגמאות אך הם יכולים לפתוח את הראש.

דבר ראשון זה לרקוד עם הילדים. הסיבה למה אני לא רוקד עם הילד כי אני כבר זקן. אין לי כוח לזוז. אבל הילדים צריכים שאני אהיה גם ילד. לא רק שאני אהיה מבוגר. אמר מישהו "מפני סיבה תקום" – תתקומם נגד הזקנה. צריכים להתקומםם נגד הזקנה שנופלת בגיל כל כך צעיר. הדבר המתבקש הוא שאני ארקוד איתם. אם אני רוקד איתם אז יזמתי מפגש חזק איתם. הילדים מאד אוהבים לרקוד כי זה טבעי להם לזוז.

מה שדיברנו קודם שאני מחנך את עצמי ושאני מרוכז בילדים הם יכולים להשאיר אותי עדיין זקן כבד ועצלן. אני יכול מאד להתיייחס אך אל תגיד לי לקום מהכסא. אני יכול מאד לחנך את עצמי לעבוד על עצמי, ללמוד הרבה, לנגן ניגונים טובים, לתקן את המידות שלי, לא לכעוס ועדיין להישאר כבד מאד. השלב השלישי זה השלב שבו אני יורד להיות כמו ילד, אני משחזר את הילדותיות שלי. אני גם ילד. איני רוצה לאבד את הילדות שלי. ולרקוד זה להתנהג כמו ילד.

דוגמה שניה זה לשיר עם הילדים. זה קצת דומה להיות מרוכז בילדים. זה משהו קצת יותר עדין מאשר לרקוד. אף על פי כן לשיר ביחד עם הילדים זה פותח מאד את הלב. במיוחד השירים שהילד מכיר גם מהגן או בית הספר או תלמוד תורה – כשהוא שומע ששרים אדון עולם ביחד – הילד מתפעל מזה, שמה שהוא שר בתלמוד תורה הוא שר גם בבית. כשהאבא שר את זה עם כל הלב. הוא מתייחס ברצינות למה שהילד עובר בגן. הילד בגן שר את זה. אך אם הוא שר את זה רק בגן הוא חושב שזה שיר של ילדים. אך כשגם האבא שר את זה אז הוא רואה שזה משהו חשוב מאד. אז הוא מתחבר לזה עוד יותר.

דוגמה שלישית. יש הרבה מה לומר עליה. אנחנו נקצר קצת. אבל זה משהו חשוב. לכן לא נדלג. זה לדגדג את הילדים. זה להשתעשע איתם ממש. כשאבא מדגדג את הילדים הילד מרגיש שהעונג של האבא הוא זה שהילד  מתענג. הילד גורם שמה שמצחיק אותו זה גורם כל כך תענוג לאבא – זה מייצר אצל הילד החיבור הכי חזק. זה שהעונג של האבא הוא העונג של הילד זה אומר שהקשר הוא שא' מענג את השני. הילד מרגיש שאם אני יכול לענג את האבא כנראה שאני מאד חשוב. מאד חשוב לאבא, מאד חשוב החיים שלי. וזה נותן הרבה בטחון להילד.

רק צריכים קצת להזהר בזה. כי אם אתה עובר את הגבול יש בזה מימד של ניצול והשתלטות. צריך להרגיש שעיקר הכוונה שלי כשאני מדגדג את הילד, זה שהוא ירגיש שאני מתענג ממנו. שהתענוג הכי גדול שיש לי זה כשאני רואה שהוא מתענג.

נחזור לסעודת שבת. הבאנו את הדוגמאות של לרקוד עם הילדים ולשיר עם הילדים. זה מאד שייך לסעודת שבת. סעודת שבת הילדים צריכים להרגיש גם עונג שבת. ולא רק אנחנו צריכים להרגיש עונג שבת. ולכן אני רוצה שזה לא יהיה רק הזמן של התעלות ולהיות בקשר, כמו שדיברנו, אלא אני רוצה שהם ירגישו את זה חזק, ולכן אני צריך לרקוד איתם ולשיר איתם. זה זמן של התעלות, וזה זמן של קשר, וזה בא לידי ביטוי חזק בזה שאני רוקד איתם. ואם אני רוקד איתם ושמח איתם ושר איתם, אז בתוך הריקודים ובתוך השירים מרגישים הילדים את ההתעלות ואת הקשר. ואז לא רק הילדים מתענגים מהשבת, אלא גם השבת מתענגת מהילדים.

נסכם.

דבר ראשון זה דוגמה אישית. האדם צריך לחנך את עצמו. החינוך הזה הוא לא רק בגלל שאני צריך "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים", ולא רק בגלל שהמסר שלי יעבור יותר טוב ויותר חזק, אלא גם בגלל שההתעלות שלי מעלה את הילדים בדרך ממילא. בגלל הקשר החזק. ככל שיותר ברור לי שהקשר הוא מובן מאליו ולא שייך לחשוב שאין קשר, ככה כל תיקון שאני מתקן את עצמי שזה גם דבר חשוב וטוב, זה גם מרים את כל המשפחה.

דבר שני, להיות רק עסוק בתוך עצמי ולחשוב שהילדים זה מובן מאליו – זה מונע מאיתנו את הקשר עם הילדים, עם התשומת לב שיש להם את האישיות שלהם. לכן אני צריך כאילו לשכוח את עצמי ולשים את המודעות שלי מאד חזק בקליטה של הילד. איפה הילד מונח, איך אני קשור אליו. וממילא להתייחס לאישיות כעיקר ולמסגרת כטפל.

אחר כך הסברנו שהאדם צריך לצאת מהאישיות הרצינית שלו, מהאישיות הכבדה שלו, ולעורר את הילדות שלו, ועל ידי זה שהוא מעורר את הילדות שלו הוא מתחבר אל הילדים חזק מאד. וכמו שהסברנו שעיקר הקשר עם הילדים הוא כשהם מרגישים שהעונג שלהם הוא העונג שלנו.

שנזכה להתענג מהילדים שלנו.

=====

המקור: "בית ספר לתורת הנפש".

הירשם  עכשיו לסדנה "ככה לא מחנכים" (מחיר מיוחד לנרשמים עד ח"י חשוון):