מוצאי בדר"ח איר ע"ב – "בשעה שהקדימו" תער"ב מאמר לט – כפר חב"ד

http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5772/08/5772-08-01-1.flv

http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5772/08/5772-08-01-2.flv

http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5772/08/5772-08-01-3.flv

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. הילולת רבי מנחם מענדל מויטבסק

לחיים לחיים, היום היה ההילולא של הויטבעסקר, רבי מנחם מענדל, על שמו נקרא הצמח צדק, על שמו נקרא הרבי, וממילא (כפי שתמיד מזכירים) על שמו נקראים כל המנחם-מענדלים של היום, בסוד "דור רביעי ישובו הנה". שהם יקיימו את הרצון ומסירות הנפש של הרמ"מ, שעלה לארץ על מנת להביא משיח, תיכף ומיד ממש. לחיים לחיים. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

ניגון "השתפכות הנפש"

יש לו את ניגון של "השתפכות הנפש", באידיש, נתחיל בניגון שלו, שנקרא בחב"ד רבי מ"מ הורודקער (הורדוק היא פרבר של ויטבסק). פעם בשכם הסברנו באריכות את חמש הפעמים 'אם היה לי'. קודם כל, אם היו לי כנפים של זהב – הייתי עף אליך; אם היו לי גלגלים של זהב – הייתי נוסע אליך; אם היה לי סוס ואוכף – הייתי רוכב אליך; אם היה לי דיו ועט – הייתי כותב לך; בסוף, אם היתה לי טבעת זהב – הייתי נותן לך. הסברנו שכנגד נרנח"י. שתי המדרגות הבסיסיות הן כנגד נפש-רוח, קודם השתפכות הנפש, התפשטות הגשמיות, אח"כ רוח. אחר כך, שלשת הדברים בבית השני, עולה קצת יותר גבוה – כנגד נח"י. היחידה היא כנגד הנישואין – אם היתה לי טבעת זהב הייתי נותן לך.

הצדיקים המשיחיים של חדש איר

אתמול היה לנו כינוס ילדים בבית הכנסת, ודברנו על הצדיקים שקשורים למשיח, לארץ ישראל, ולא הזכרנו את רבי מנחם-מענדל. צריך להשלים, וגם לילדים, לומר שהכל הולך אחר הפתיחה – ראש חדש איר. מתוך ראש חדש איר נכנסים ל-ב' איר, הרבי המהר"ש, "תפארת שבתפארת", דמות משיחית מובהקת – "לכתחילה אריבער". אבל מה שקובע הוא הראשון, הרמ"מ מויטבסק, איש של מסירות נפש בפועל. אדמו"ר האמצעי מסביר שלא דומה מסירות נפש מצד הנשמה למסירות נפש מצד הגוף בפועל. מי שעלה לארץ עם מגמה משיחית מובהקת, בפועל ממש, הכל כדי לאקמא שכינתא מעפרא ולהביא משיח בפועל ממש, הוא רמ"מ מויטבסק. אין דמות בדורות האחרונים, מאז הבעל שם טוב, שהוא בחינת משיח כמו רמ"מ מויטבסק. הוא פותח את החדש של "עשו כל אשר ביכלתכם", ואצלו ה"כל אשר ביכלתכם" הוא לעלות לארץ בראש כמה שיותר יהודים, הכל כדי לכוון כוונות, לעשות מעשים, כדי להביא משיח. זכותו יגן עלינו. ממילא, ממנו מבינים מה העבודה של חדש איר. יש ווארט מפורסם שאנחנו מספרים כל שנה, ולא אמרנו אתמול לילדים: מובא שרבי אברהם המלאך, הבן של המגיד, מסר לאדה"ז שכאשר טובלים במקוה בחדש איר זהו זמן מיוחד והזדמנות מיוחדת לכוון לביאת משיח תיכף ומיד ממש. דווקא טבילה במקוה בימי העמר, סגולה למשיח. היום אנחנו כבר ב-ב' איר. הרבי מהר"ש נקרא על שמו של שמואל הנביא, גם נביא משיחי – מושח את דוד מלכא משיחא – וההילולא שלו גם בחדש איר. אמרנו שכוונות העמר הן מהתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, וכך הרבי שמואל הוא ביום השני של איר מהתחלה וההילולא של הנביא שמואל הוא ביום השני של איר מהסוף. היום הרבה יהודים נוסעים לטבריא, לפקוד את הציון הק' של רמ"מ מויטבסק, ועל הציון שלו כתוב שנפטר ב-ב' דראש-חדש איר (לכן יש כאלה שמתבלבלים וחושבים שאולי זה ב' איר), סימן שגם א' איר הוא היום השני של איר. לפי זה יש גם קשר בינו לבין שמואל הנביא, המושח של מלך המשיח – ה-ב מההתחלה ומהסוף. כל צדיקי החדש קשורים לביאת משיח ומסירות נפש להביא את המשיח, החל מרמ"מ מויטבסק, בדר"ח איר.

מאין ולאן – עליה או נפילה מתוך מצבי שפלות ובטול ואין

אם כן, ראוי להתחיל עם איזה ווארט שלו, מפרשת אחרי, שגם יתקשר למה שנלמד בזהר של השבוע ובמאמר ע"ב של השבוע: בפרקי אבות כתוב "עקביא בן מהללאל אומר דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת מטפה סרוחה וכו'". כתוב "מאין" ו"לאן" (בלי י). מסביר רבי מענדלע שבין כל יש ליש יש אין באמצע. מי שהוא בחינת אין יכול לשנות את הטבע, כמו "מי שיאמר לשמן וידליק יאמר לחמץ וידליק", כי יכול לשנות את הצירוף, יכול לשנות את המציאות. אם כי הספר פרי הארץ נכתב על ידי תלמיד, אז יש כאלה שאומרים שאולי אי אפשר לדייק כל כך באותיות, אך בכל אופן יש ודאי לשונות מובהקים שאפשר לדייק בהם. הוא כותב כאן שצריך להגיע ל"שפלות בטול ואין" – תכלית השפלות, הבטול והאין – ומי שמגיע לכך יכול לחולל נסים ולשנות את הטבע. הוא אומר שיחד עם זה מי שבבחינת אין תמיד מרגיש את עצמו בסכנת נפילה. מתוך אין אפשר ליפול מיד לתוך הקליפות, עד כדי כך שאתה עצמך הופך להיות קליפה. הוא מסביר מהי "יראת חטא". את עקביא בן מהללאל חז"ל שבחו שאין כמותו בישראל בחכמה ויראת חטא, והוא אומר שהא בהא תליא – חכמה היא בטול ושפלות ואין, ומי שהוא חכם באמת ירא מהחטא. לא מהענש אלא מהחטא, שהרי הענש הוא בסך הכל רפואה לחטא – אדם לא ירא מהרפואה אלא מהמחלה. יראת החטא היא מכך שאדם שמתרחק מהקדושה הופך בעצמו להיות החטא. איך הוא מגיע להשגה כזו? כי קשור לאין. האין הוא סוד הצמצום, ואי אפשר להוות משהו חדש בלי צמצום. מדמה זאת, כמו בכל דרושי החסידות, לרקבון הגרעין בארץ שרק על ידו יש צמיחה, או לבקיעת האפרוח מן הביצה, שרק לאחר שחוזר לאין. כך סוד הצמצום בכל מקום, שהמציאות הקודמת הופכת לאין. אז, מי שיש לו חוש בכך, יודע שיכול ללכת לשני הכוונים – או שצומח בקדושה, או שנופל לקליפה. ככל שהצדיק יותר קשור לאין כך יש לו יותר פחד ויראת חטא – זה עיקר הווארט בתורה הזו – כי האין הוא היולי, ויש בו סכנת נפילה ללעומת-זה.

מקומה של היראה החיצונית במצבי קטנות

אחר כך הוא מדבר על כך שיש מקום גם ליראה החיצונית וליראת הענש, ועל כך כתוב "הוי מתפלל בשלומה של מלכות", שענינה היראה החיצונית שלפעמים אפילו צדיקים גמורים זקוקים אליה, בעת קטנות מוחין או נפילת מוחין, בלשון הבעל שם טוב, גם להגיע ליראה חיצונית – יראה מהרפואה, ולא מהמחלה. לכאורה לא סביר, אבל לפעמים צריך גם לפחד מהענש, מהרפואה, אפילו צדיק גדול. אז, מתוך זה, הוא חוזר ליראת ה' הטהורה. איך הוא קושר את הכל לפרשת השבוע? כתוב "אחרי מות שני בני אהרן". היראה החיצונית העיקרית היא יראת מות. מי שהוא לכתחילה אין יודע שהרפואה באה לרפא את המחלה (ולפי זה המות הוא "טוב מאד", כדרשת חז"ל), ולא צריך לפחד ממנה אלא רק מהמחלה – לפחד שאני לא אהפוך להיות המחלה. אבל, בכל אופן לפעמים זקוקים, במצב של קטנות, ליראה חיצונית, כדי להתקרב ממנה ליראה הפנימית, לשחזר את היראה הפנימית. מי שאין לו כלל יראה פנימית שקוע כולו ביראה החיצונית, ששייכת גם לגוי – מזהירים אותו שאם יחטא יקבל עונש, גיהנם, או עונש בעולם הזה, ולכן לא ירצח כטבעו (טבע עשו כו'). אבל גם צדיק אמתי לפעמים זקוק לכך, ומיד מעלה לשרש. כך מפרש על "שני בני אהרן" – "שני" לשון שינוי. חז"ל אומרים שיש ריבוי מיתות בעולם, וכל המיתות והיסורים שבעולם, שנקראים "מות שני", הם כולם "בני אהרן" – שייכים לחסד, כי בסופו של דבר הם הרפואה, ולא המחלה. מתוך שמשיג ש"אחרי מות שני", כל שינויי המיתות, הם "בני אהרן", תולדות של חסד ה', נעשה אצלו "בקרבתם לפני הוי' וימותו" – שגם כאשר פוחד לפעמים מהמות, הפחד מקרב אותו לפני ה'. זה כבר דרוש, ווארט, אבל עצם הענין והחידוש – חידוש חשוב ביותר – הוא שמי שבאין נמצא בפחד מנפילה. כמו שהבעל שם טוב התבטא שיש אחד ששומע תורה לא מפי מלאך ולא מפי שרף אלא מפי קוב"ה ושכינתיה בכבודו ובעצמו, וכל רגע פוחד שיפול בנוקבא דתהומא רבא – דבר על עצמו. מי שבבחינת אין יכול לחולל נסים בעולם, לעשות מופתים, ומצד שני הוא בפחד תמידי – "אשרי אדם מפחד תמיד" – מכך שהאין יכול להתהפך לקליפה ממש. מתוך החכמה, הקשר לאין, יש לו יראת חטא – מדתו של עקביא בן מהללאל. עד כאן עיקר הווארט שלו.

סוד ההיולי

דרשנו כמה פעמים שבלשון חז"ל, וגם בדבריו של רמ"מ עצמו, יש את המלה היולי. כל הענין של להגיע לאין, מה היא יראה אמתית ומה היא יראה חיצונית, אפשר לומר שהוא עיקר הספר פרי הארץ. המלה היולי היא מגוירת, "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם", ודרשנו כמה פעמים שעולה בגימטריא אין. אם אני מחשב את המלה היולי במשולש פרטי (כל אות) – ה = 15, י = 55, ו = 21, ל = 465, י = 55 = עולה תורה. כתוב ש-תורה עולה "רצוא ושוב". קודם כל, אני לומד מכך שהתורה עצמה היא דבר היולי, שיכול לקבל כל צורה, ובתוך ההיולי של התורה יש "רצוא ושוב". בתורה הזו ה"רצוא ושוב" הוא "מאין באת", אין שמעלה את האדם מטפה סרוחה להיות אדם עם רמח ו-שסה ונשמה, צמיחה חיובית. אבל יש גם את ה"שוב" השלילי, "ולאן אתה הולך? למקום עפר רמה ותולעה", רקבון לגריעותא, נפילה לפומא דתהומא רבא. לכן אין שם את ה-י של אין, אבל יש שם את ה-אן של אין, כאשר ה-ן מושכת את האלף, אלופו של עולם, מטה-מטה, לשאול תחתית ר"ל. כך הוא מסביר. בכל אופן, "מאין באת" היינו אין כלפי מעלה ו"לאן אתה הולך" היינו אין כלפי מטה, ובשרש הכל אותו אין. ממילא מה שאתה נמצא בעולם הזה הוא הבל הבלים. אותו אין של "מאין באת" בסוף מוריד אותך למקום עפר רמה ותולעה. לכן הצדיק שהוא בשפלות, בטול ואין – עצם החכמה – יש לו את תכלית יראת החטא, היראה מהחטא גופא. כשאמרנו שאין הוא היולי, יש עוד רמז. החשבון ששוה תורה או "רצוא ושוב" הוא משולש פרטי, אבל יש מספר קדמי (סכום האותיות עד לאות, לא המספרים), וכאשר עושים אין במספר קדמי עולה 251, ואין שום סבה שהיולי – אף ששוה אותו דבר במספר רגיל – יעלה אותו מספר, אך יוצא במספר קדמי בדיוק אותו דבר. אז אין עולה היולי גם במספר הפשוט וגם בקדמי. כמה חלק הקדמי מוסיף לפשוט? קץ, נמצא שאין במספר קדמי עולה אין קץ, "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ" נאמר על מלך המשיח.

"זמִרות היו לי חקיך"

בדרוש שדרשנו הרבה פעמים ש-אין הוא היולי, חפשנו רמז למלה זו בתנ"ך. אמרנו שאם מחלקים אפשר לעשות שתי מלים – "היו לי". יש כמה פעמים בתנ"ך, אבל הפסוק הכי חשוב הוא "זמרות היו לי חקיך בבית מגורי", שאם עושים את חשבון כל הפסוק רואים שהוא כפולה של "היו לי" (הוא עולה כה פעמים אין, כאשר כה עולה אין במספר סדורי), כל הפסוק הוא אין, הוא היולי. כתוב – מבואר בסוף התניא – שדוד המלך נענש (עונש הוא רפואה, כנ"ל) על כך שאמר את הפסוק "זמרות היו לי חקיך בבית מגורי", שעשה מהתורה זמירות. "דוד, זמירות קרית להו?!", הוא שבח את התורה מצד החיצוניות שלה כפי שמסביר אדה"ז, במקום לשבח אותה מצד הפנים, כמו הלוחות שאין להם אחור אלא רק פנים, והיינו השעשועים העצמיים של הקב"ה בתורה. זמירות היינו שבח התורה בכך שכל העולמות בטלים אליה ותלוים בדקדוק אחד שלה, ועל כך שאמר דוד הוא נענש בשכחה מצד האחוריים. איך קשור לתורה הזו של רבי מענדלע? מאד קשור. דוד היה בבחינת אין. מי אמר שלומד תורה מפי הקב"ה וכל רגע פוחד ליפול? הבעל שם טוב, שהוא הנפש של דוד המלך. מי שקשור לדוד המלך יותר קשור לתורה זו של רבי מענדלע, ובכלל לספר פרי הארץ – ההשפעה העיקרית של ספר התניא.

חשיבות הספר פרי הארץ (ועבודתו של ר' אשר פריינד זצ"ל)

הספר הזה לא היה מצוי כל השנים, וכאשר הדפיסו את פרי הארץ והגיע לרוסיה, לצמח צדק, הוא למד את הספר והבין שהוא מקור השראה לכל חסידי חב"ד (עד כדי כך שיש שיחה של הרבי עם הו"א למנות את רמ"מ מויטבסק כאחד מאדמו"רי חב"ד, בין המגיד לאדה"ז, שהרי אחרי הסתלקות המגיד אדה"ז קבל אותו עליו כרבי, ויש פלפול שלם שהרבי מסביר למה בכל זאת לא שמענו כך). כאן המקום לומר, שכמו שידוע שדבר ראשון כאשר מקימים בית צריך להיות בו כתר שם טוב, אור תורה ותניא, אם רוצים להוסיף עוד ספר שצריך להיות – הספר הראשון מבין כל ספרי החסידות הכללית, פשיטא שהוא פרי הארץ, שמשלים בדיוק איזה 'חור' (קצת אפשר לומר כך) שיש בין תורת המגיד לתניא. לכן גם כאן המקום להוסיף שאנו בזמן האחרון, גם בזכות שיצא לאור ספר חדש על ר' אשר פריינד, שהספר העיקרי אצלו והדרך העיקרית אצלו הוא ספר פרי הארץ, יסוד היסודות אצלו. גם התורה שכעת חזרנו עליה קצת – כל התורות של פרי הארץ הן שמישהו אמר פסוק או מאמר חז"ל (בזמן שאומרים פרקי אבות הרבה פעמים משנה מפרקי אבות), בשלחן של רעוא דרעוין, ובאופן ספונטאני הוא פתח ואמר תורה (תיכף נדבר יותר על ספונאטניות). התורות הן תורות ארוכות, לא ווארטים, מתפתח כמה עמודים – כמעט כמו מאמר חסידות (לכן בהחלט אפשר לחוש כאן איזה מעבר). זה שאותו אחד שמחולל נסים כי הוא קשור לאין גם מרגיש את עצמו כל רגע עם החטא – שאני עצמי החטא, תכונה של מי שקשור לאין, שהוא סוד הצמצום, והצמצום הולך בשני כוונים, וזו בעצם כל התורה כולה, כל ה"רצוא ושוב" – אין ווארט שיותר מאפיין ומתאר את ר' אשר מהווארט הזה. מצד אחד, אחד שעושה מופתים כי קשור לאין, ומצד שני אחד שמזדהה מאה אחוז עם התהו ובהו ועם האין היסודי של עצמו, של "לאן אתה הולך". שוב, כאן גם דוד המלך אותו הדבר. מצד אחד משהו מאד יפה ה"זמרות היו לי חקיך בבית מגורי", משבח את התורה ואת ה', ומצד שני מכך גופא הוא נופל ונענש – נענש על משהו טוב. למה? כי הוא נפל לאחורים, ולא נאחז בכולו פנים. שוב, כל הפסוק הוא עם הרבה רמזים יפהפיים, והעיקר מה שאמרנו כרגע, שהכל כפולה של אין. לחיים לחיים, זכותו יגן עלינו, שנזכה לאין שמח.

שי יכול לספר את הסיפור של הקשר שלנו, של ישיבת עוד יוסף חי, לרבי מענדלע ויטבסקר. אבל פשוט שכל מי שהוא משיחי, כל מי שקשור לארץ ישראל, כל מי שקשור לנקודה הפנימית ביותר של דרך הבעל שם טוב – רמ"מ מויטבסק הוא אצלו רבי חשוב ביותר. שוב, הוא החוליה המקשרת בין הבעל שם טוב והמגיד – שזה החסידות הכללית – לבין חסידות חב"ד.

יחס הצמח צדק לספר פרי ארץ

היינו באמצע סיפור, שכאשר הרבי הצ"צ קבל את הספר הוא התפעל ממנו, הבין שמכאן התניא – כמו שאדה"ז עצמו כותב, "מפי ספרים ומפי סופרים" – אבל הוא לא כתב זאת בעצמו, ויש מכתבים שכן כתב, אז הווארט שהוא אמר 'הסבא אמר זאת יותר טוב'. זה גופא אומר שאותו תוכן פנימי. פשיטא שהסבה שצריכים הרבה ספרים והרבה צדיקים היא שאפילו שבחב"ד אמרו את זה יותר טוב, אבל זה לאו דווקא חודר אליך – אתה לא מבין את זה יותר טוב. זה בדוק ומנוסה. לכן אדה"ז מתחנן בהקדמת התניא, שאף אחד לא יבין את הספר הזה, אם לא שזקני החסידים – שהיו אצל רמ"מ מויטבסק – יסבירו לו. לחיים  לחיים.

ננגן עוד פעם את ניגון השתפכות הנפש, ומכאן מיד להכנס לניגון לכתחילה אריבער – ב' איר. כמו שכל התניא הוא בהשראת התורות של הויטבסקר, כך הניגון של אדה"ז "קול דודי" הוא בהשראת הניגון הזה. כעת נעבור לניגון לכתחילה אריבער, שגם יונק ממנו השראה.

ב. רמזי "וחי בהם" (דף עבודה לילדים)

רמזי הוי' ב"וחי בהם"

נתחיל עם דף העבודה לילדים בחדר: הקשר המובהק והעיקרי בין פרשת אחרי וקדושים, שמצמידים אותן יחד, הוא שבסוף אחרי יש את פרשת עריות, ואז מתחיל "קדושים תהיו" ורש"י אומר שבכל מקום שיש גדר ערוה יש קדושה, ואחר כך, בסוף קדושים, יש את הענשים (הרפואות) של העריות – המשך פרשת עריות. כהקדמה לפרשת העריות שבסוף אחרי מות יש מהפסוקים הכי מפורסמים בכל התורה כולה, כלל גדול מאד בכל התורה כולה, "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני הוי'" – שהמצוות נתנו בשביל לחיות, שהאדם יחיה בהם ולא שימות בהם (כמיתת שני בני אהרן). כלומר, אף על פי שהפרשה נקראת "אחרי מות", התכלית היא לא למות אלא לחיות – "האדם וחי בהם". נכתוב על הלוח: "האדם וחי בהם אני הוי'", כך מסיים הפסוק – "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני הוי'". נשים לב שלפני שם הוי' בפסוק יש שם הוי' מאד בולט – שילד מיד יכול לשים עליו את העין, אם רק מחנכים אותו נכון – למפרע, בדילוג על שלש אותיות, מהאות שלפני שם הוי': "האדם וחי בהם אני [הוי']". מובנה בצורה מובהקת, מהאות הראשונה של "האדם" עד לאות האחרונה של "אני", ואחר כך באה המלה "הוי'". יש כאן שם הוי' בצורה יפהפיה לפני שם הוי' המפורש, והוא דווקא למפרע (העלאה בהעלם, בחשאי, ותיכף המשכה בגלוי, סוד חש-מל). בתוך כמה אותיות הוא נמצא? סה"כ 13 אותיות, אחד – "הוי' אחד". יש שם הוי' בפירוש, ועוד שם הוי' בדילוג בתוך אחד אותיות. נתבונן עוד יותר: מה הערך המספרי של שלש האותיות בין ה-י ל-ה? מאן (אותיות אמן), 91, הוי' א–דני. בין ה-ה ל-ו יש 20 (חיב). בין ה-ו ל-ה יש את המלה אדם, 45, שעולה יחד א–דני. 91 הוא ז"פ יג ו-65 ה"פ יג, אז סה"כ האותיות שבין שם הוי' עולות ו"פ הוי' – יוסף. כל היחידה עולה ז"פ הוי' – יעקב. עם ה-הוי' בסוף עולה ח"פ הוי' – יצחק. באמצע נמצא יוסף, עם אותיות הוי' של הדלוג יעקב ("האדם וחי בהם אני"[ב], יעקב הוא האדם, "שופריה וכו'", וה"אני" שלו חי בתוך כל אחד מבניו, בני ישראל, על ידי קיום התורה והמצוה, סוד שם הוי' ב"ה), ועם שם הוי' המפורש בסוף יצחק. קוראים לזה חגיגה… רמז מובהק. שוב, בביטוי הכי יסודי שבפרשה.

משוואת "וחי בהם"

רק במלה "וחי" יש משוואה פשוטה של שויון, כמו שיש כמה מלים שהמלה הפשוטה בעצם אומרת משוואה. מהכי מפורסמים אצלנו המלה זהב, ז = הב. זו משוואה פשוטה של חבור, שילד במכינה יכול להבין. למה ז עולה ה ועוד ב? לדוגמה, במנורת הזהב יש חלוקה ב-ז הנרות בין ה ל-ב (בסדר ההדלקה). ב"וחי" יש משוואה קצת יותר מורכבת, בשביל כתה א. זהב זו משוואה לגן, כשמתחילים ללמוד חבור. וחי היינו ו ברבוע ועוד ח ברבוע עולה י ברבוע. קודם כל, וחי היא מלה עולה בדלוג שוה של 2. תיכף נדבר יותר על דלוגים שוים, סדרה לינארית. המשוואה היא ש-ו ברבוע ועוד ח ברבוע עולה 100, י ברבוע. צריך להגיע למאה אורות, מאה ברכות בכל יום, "מה הוי' אלהיך שואל מעמך", "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'". "וחי בהם" שוה 71, אפשר לחשוב שחיים רק 71 שנה, אבל רק במלה "וחי" יש רמז מובהק שצריך להגיע לגיל מאה, ש"בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם". איך עוד רמוז? נעשה "וחי בהם" בחישוב אחוריים – ו וח וחי עולה 44 ו-ב בה בהם עולה 56, יחד עולה 100. קודם היה רק 71, אבל כעת גם עולה 100. נעשה את האדם באותה צורה – ה הא האד האדם עולה 71, "וחי בהם" בחשבון הפשוט. בכתבי האריז"ל 71 הוא עב ד-מה – מה הוא אדם, ומוסיפים לו הוי', שלא עולה עב אלא אחד פחות. אלה רמזים, והרמז העיקרי שצריך להראות לילד הוא הראשון, של ו"פ הוי', ז"פ הוי' וח"פ הוי', עם הדילוג של הוי' בתוך אחד אותיות – "הוי' אלהינו [היינו ההוי' המפורש, ועל דרך הנאמר בסיום הפסוק הקודם "אני הוי' אלהיכם", ראה לקמן] הוי' אחד [היינו סוד ההוי' שמופיע באחד אותיות]".

"בהם"

אם כבר דברנו על הפסוק והפרשה, נאמר עוד כמה דברים בשביל יותר גדולים: כל הפסוק הוא "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני הוי'". יש בפסוק "בהם" אותיות – מלה בתוך הפסוק שהיא סימן למספר כל האותיות הפסוק (גם "האדם וחי", שתי התבות שלפני "בהם", במספר סדורי עולה 47, "בהם" במספר הרגיל, סימן למספר אותיות הפסוק). מה זה חשוב? בפסוק אחר בתהלים, לגבי אורך חיים, כתוב "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", וכתוב בקבלה שיש אורך חיים של "בהם" (שרש בהמה בלשה"ק, הזמן הנחוץ לתקן את הנפש הבהמית, עיקר תכלית ירידת הנפש האלקית לעולם הזה). אם מדברים על הרבי מהר"ש, בעל יום ההולדת של היום, הוא חי עוד קצת, אבל בחב"ד אמרו ששרש אריכות חייו היא בהם, ורק זכה להאריך קצת יותר. הכלל אצלו שהיה שייך ל"בהם" שנים. בכל הפסוק יש "בהם" אותיות.

הפסוק הכולל את פרשת עריות – כל צרופי נאוף

מה הפסוק הבא? הפסוק "וחי בהם" הוא הפסוק שמקדים את פרשת עריות. אחר כך יש את הפסוק הראשון שכולל את כל פרשת עריות – "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני הוי'", גם נגמר "אני הוי'", ויש בו 40 אותיות, ויחד עם הפסוק הקודם, שבו "בהם" אותיות, יש "אני הוי'" אותיות. נאמר רמז ששייך במיוחד לרבי נחמן, שאומר שמי שלומד קבלה שלא כדבעי – קבלה בגימטריא נאוף, אחת הגימטריאות הכי מפורסמות שלו. היום 137 הוא מספר הכי עיקרי במדע, עולה קבלה וגם נאוף. לכל אחת מהמלים האלה יש 24 צירופים (כי יש בהן 4 אותיות שונות – 4 בעצרת = 24). המלה הכי חשובה מבין צירופי נאוף היא אופן, אופני הקדש (המלה שבחרנו עבור "אלקטרון"). למרבית הפלא כל הפסוק – "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני הוי'" – עולה בדיוק כד פעמים נאוף–קבלה, כלומר, כל 24 הצירופים של נאוף–קבלה! יש עוד כמה מלים בלשה"ק שעולות 137 – מוצא ומצבה – גם עם 4 אותיות ו-24 צירופים.

רמז בשלשת פסוקי ההקדמה

נמשיך עוד שלב הלאה: בעצם, יש פסוק שלפני "וחי בהם", הקדמה להקדמה – "את משפטי תעשו וחקתי תשמרו ללכת בהם [גם כאן כתוב בהם] אני הוי' אלהיכם". כתוב שם משפטי-חקתי – משפטי על פי שכל וחקתי למעלה מהשכל. בפסוק הבא כתוב חקתי-משפטי, חותם המתהפך, אבל בשני הפסוקים יש את המשפטים ואת החקים. סיום הפסוק הראשון הוא "אני הוי' אלהיכם" וסיום כל אחד משני הפסוקים הבאים הוא "אני הוי'". בכלל, הפרשיות שיש בהן הכי הרבה "אני הוי'" ו"אני הוי' אלהיכם" הן אחרי-קדושים. הרכוז של ההצהרה "אני הוי'" ו"אני הוי' אלהיכם" (ז ו-יג אותיות) הוא בשתי הפרשיות של השבוע, אחרי-קדושים, וכאן יש דוגמה של שלשה פסוקים רצופים. חשבון כל שלשת הפסוקים האלה יחד – שיש בהם 130 אותיות – הוא 11781, מספר גדול. למרבית הפלא זהו מספר צורני מובהק – המשולש של 153. הנקודה האמצעית של 153 היא מזל – מזל פעמים בצלאל. שרש המשולש הוא עצמו משולש – 153 הוא משולש 17. כלומר, הוא משולש של משולש, והבסיס של הכל הוא 17, טוב, "יוסף בן שבע עשרה שנה". סימן שכל ה"וחי בהם" וכל העריות – חזרנו על פרי הארץ על אחרי, אבל אם תסתכלו בפרי הארץ לפרשת קדושים כל הענין שלו הוא שעריות וקדושה הם מההיפך אל ההיפך, כמה שיש ירידה לעריות יש גם עליה ל"קדושים תהיו כי קדוש אני [יכול כמוני…] אני הוי' אלהיכם". הבסיס כאן היה בשביל הילדים הקטנים.

ג. הזהר לפרשת אחרי מות

חטא בני אהרן – "עבדו את הוי' בשמחה" בלי "עבדו את הוי' ביראה"

נחזור לאחרי-קדושים והקטע מהזהר. הפשט של הפסוק הראשון, "וידבר הוי' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני הוי' וימותו", הוא כמובן לא כמו שרבי מענדלע דרש. בכל אופן, הזהר פותח בחטא בני אהרן, ומה התיקון שלו? כאן כתוב "בקרבתם לפני הוי'", נשמע טוב מאד. במקום אחר כתוב "בהקריבם אש זרה", נשמע רע מאד. כאן האור החיים הק' מסביר שבאמת "בקרבתם לפני הוי'" טוב מאד, שזכו ל"נעימות עריבות ידידות מתיקות" (ר"ת נעים, סימן לזכור את הסדר), ביטוי שמצוטט בחסידות. כפי שהזכרנו כמה פעמים, שיש מאמר של הרבי הקודם שמצטט לשון זו בלי לומר מהיכן. כשהרבי כתב הערות על מאמרי השווער, לפני הנשיאות, כתב שלא יודע המקור. אחר כך הרבי גלה וציין שזו לשון בעל אוה"ח על הפסוק שלנו, "בקרבתם לפני הוי'", ואם כן זו מעלה גדולה ונשגבה, ולא מוזכרת האש הזרה עליה כתוב במקומות אחרים. ידוע מה שחז"ל דורשים, אחד אומר ששתויי יין נכנסו, ויש מי שאומר שהורו הלכה בפני רבם – לא פשוט מה בדיוק היה החטא, מה היתה הבעיה. בזהר יוצא, על פי פשט הזהר, שרצו לקיים את הפסוק "עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה" בלי הפסוק "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה". אלה אנשים שמחים – ידוע שיש יהודים שמחים בעולם, אז לפי הזהר יוצא שנדב ואביהוא היו יהודים שמחים, מאד – אבל הבעיה שלהם היתה שלא היו יראים מספיק. על פי פשט לא הבינו שאי אפשר להיות שמח בלי יראה, אי אפשר להגיע לשמחה אמיתית בעבודת ה' בלי יראת שמים.

דעה-יראה-שמחה

נעשה עוד חשבון פשוט: כתוב "עבדו את הוי' בשמחה" ופסוק שני "עבדו את הוי' ביראה". יראה עולה 216, ריו, מספר חשוב בקבלה. שמחה עולה "סוד הוי' ליראיו", 353. כמה אני צריך להוסיף ל-יראה (ממנה צריך להתחיל) כדי להגיע ל-שמחה? 137. מספר חשוב כנ"ל, קבלה, אבל צריך ללמוד קבלה כדבעי. מה הלעו"ז של שמחה, של "סוד הוי' ליראיו"? זרע לבטלה. זה אם מוסיפים נאוף, קבלה לא כדבעי, אבל כאשר מוסיפים קבלה כדבעי ליראה מקבלים שמחה אמתית, "שמחו צדיקים בהוי'". פגשנו פעם שניה את המספר 137. היות שיש 137 בין יראה ל-שמחה, מתבקש לבדוק כמה יראה פחות 137 – מאיפה תתחיל הסדרה הלינארית, עם הפרשים קבועים של 137? כמובן, המספר לפני יראה הוא הראשון (לפניו מספרים שליליים), והוא 79. זה כבר לא כתוב בזהר, אבל רמוז, במיוחד בפירוש של רבי לויק ושיחת הרבי עליו. מה צריך עוד לפני יראה, ומה המפתח להגיע ליראה שהיא המפתח לכל התורה כולה? דעה – "דעה קנית מה חסרת", כפי שלמדנו לפני כמה שבועות בע"ב. גם ב-דעה יש תופעה של דלוגים קבועים. הרי יש שלשה מוחין, כחות נפש של שכל, חכמה-בינה-דעת. דעת עולה ו"פ דעה, שרש הדעת (שהיא "מפתחא דכליל שית", הדעת כוללת שש דעות). ההפרש בין בינה ל-חכמה הוא 6 ובין חכמה ל-דעה גם 6 – חכמה באמצע בין דעה ו-בינה, שתי הכנפים ("שש כנפים", הכנף עצמו כאן 6)[ג]. כלומר, כל השלשה יחד עולים חכמה–חכמה–חכמה – הכל "חכמה מוחא", כל ה-ג מוחין הם חכמה. בכל אופן, כתוב דווקא "דעה קנית מה חסרת, דעה חסרת מה קנית", ולא חכמה. צריך להתחיל מ-דעה, להוסיף קבלה (י"ל שזוהי קבלת הרמ"ק, קבלת ההשתלשלות) ולהגיע ל-יראה, ואז להוסיף עוד קבלה (י"ל שזוהי קבלת האריז"ל, קבלת ההתלבשות) ולהגיע ל-שמחה.

מדעה לדעה

מה עושים הלאה? אפשר להמשיך את הסדרה הלינארית, וכל הזמן להוסיף עוד קבלות, שתהיינה הרבה קבלות. אבל האמת, כמו מי שמסתכל כעת בזהר, יש יראה תתאה ויראה עילאה. יראה תתאה קודמת לשמחה, היא במלכות כמו שנסביר, ושמחה היא כבר אמא – ה תתאה ו-ה עילאה. אחר כך, משמחה צריך להגיע ליראה עילאה, ירא בשת. כדי להגיע שוב משמחה ליראה – יותר גבוהה – צריך להוריד 137, להוריד קבלה. יש משהו בקבלה שצריך להוסיף לימוד קבלה ולהפחית לימוד קבלה, שתהיה רק נקודה, רק תמצית (י"ל שזוהי קבלת הבעל שם טוב, קבלת ההשראה האלקית, ראה בדרך מצותיך בשרש מצות התפלה ביחס הבעל שם טוב ללימוד הקבלה כו'). יש הרבה שאפשר להמשיך לומר על זה. צריך להוסיף קבלה ועוד קבלה, ואחר כך להוריד את ה-קבלה כדי להגיע ל-יראה פנימית יותר. אחר כך צריך שוב להוריד את ה-קבלה (י"ל שזוהי קבלת מלך המשיח, "תורה חדשה מאתי תצא") כדי להגיע ל-דעה. דעה לפני יראה לכתחילה היא כי בלי דעת האדם הוא גארנישט, לא שייך יראת שמים בלי דעה, אבל זו דעת תחתון. בלי דעת תחתון, שלמטה יש ולמעלה האין, אין יראה. יראה תתאה היא גם איזה אין, איזו דרגה של בטול היש לאין, ובלי זה אין לו שום יראת ה' אמתית כלל. יכולה להיות לו יראת ענש, חיצונית לגמרי, אבל לא יכול לקרב אותה לפני ה'. חייבים דעה – קודם כל האדם צריך להיות בר דעת. איזו דעה בסיסית, שעל גביה צריך להוסיף את הקבלה להגיע ליראה, אחר כך להוסיף קבלה ולהגיע לשמחה, ואחר כך צריך להוריד קצת את הקבלה ולהגיע ליראה עילאה. גם יראה עילאה היא לא תכלית. התכלית של ביאת המשיח היא "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" – צריך להגיע שוב ל-דעה. אם כן, יש פה ארבע קבלות, שתים מוסיפים ושתים מפחיתים. אז יש לנו סדר של התפתחות המודעות והרגש, משהו מאד יפה – מדעה ליראה לשמחה ליראה לדעה. עד כאן ווארט אחד, שלא כתוב בזהר, כי לא מזכיר את הדעה. כותב רק שהחטא של נדב ואביהוא שלא הקדימו את היראה לשמחה.

שמחה – רצוא; יראה – שוב

כך אומר רבי יצחק, לשון צחוק השייך לגבורה-יראה, שיש שני פסוקים סותרים-לכאורה – "עבדו את הוי' ביראה" ו"עבדו את הוי' בשמחה" – והתירוץ שצריך קודם יראה ואז שמחה. הרבי מוסיף שהשמחה היא רצוא והיראה שוב, יש כאן יהודים שמחים בלי שוב, וצריך שוב. הסבר שהוא קצת חידוש, כי שמחה היא התפשטות אבל לאו דווקא רצוא של הסתלקות מהעולם. אבל כנראה שיש משהו בשמחה והתלהבות – אקסטזה בלועזית – שהיא באמת רצוא בלי שוב. איך שומרים שאדם לא יגיע לידי כך? צריך את הבסיס של היראה קודם. כך אומר רבי יצחק, וכך ההסבר של רבי לויק ועליו הסבר הרבי. אחר כך בא רבי אבא בזהר ואחריו רבי אלעזר, ומוסיפים ביאור בענין היראה. קודם נשלים את רבי יצחק: ההמשך של "עבדו הוי' ביראה" הוא "וגילו ברעדה". בפסוק של "עבדו את הוי' בשמחה" אין לכאורה יראה. לא כתוב, אבל איך אני  יודע שבני אהרן רצו רק את "עבדו את הוי' בשמחה"? איפה יש רמז שרצו רק את הפסוק השני? בכך שכתוב "שני בני אהרן" (שואלים למה כתוב כך, למה מזכירים כך ולא את השמות שלהם בפירוש, נדב ואביהוא, ומשמע כאילו שמאשימים את אהרן) – אמצעי תיבות רננה, רמז שרצו רק "עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה". יש מאמר חז"ל ש"עבדו את הוי' ביראה" נאמר לגוים, כלומר שכולל יראה חיצונית, כנ"ל מבעל פרי הארץ. "עבדו את הוי' בשמחה" נאמר רק ליהודים, ובני אהרן רצו רק עבודה עברית, לא עבודה של גוים, רק להיות יהודים שמחים, וקצת מאסו ביראה השייכת גם לגוים.

רבי יצחק: "גילו ברעדה" רק במילי דעלמא

אבל בפרק של "עבדו את הוי' ביראה" יש גם את הפסוק על מלך המשיח "בני אתה אני היום ילדתיך" – ענין גדול. "עבדו את הוי' ביראה" מסיים "וגילו ברעדה" אומר שצריך לסייג הגילה ברעדה. רבי יצחק אומר חידוש עצום – שלא כל כך משמע כך בחז"ל – ש"גילו ברעדה" הוא רק במילי דעלמא. נופל לאדם הון עתק, מרויח בפיס, אז הוא שמח – כל אחד שמח בכך – אבל היות שזה מילי דעלמא צריך להגביל את הגילה שלא יניק את החיצונים. אם אתה זוכה בפיס צריך לרעוד תוך כדי הגילה, אבל אם זו שמחה של מצוה נטו לא צריך לרעוד – אפשר רק לשמוח – רק הסדר צריך להיות קודם יראה ואז שמחה, ואז השמחה יכולה להיות בלי הגבלה. לכאורה בחז"ל לא משמע כך. כתוב "והיית אך שמח", הגבלה על השמחה ביום טוב (ואחר כך צמים בה"ב, שמא השמחה התפשטה יותר מדי). נדבר רגע על שמחת יום טוב, ממנה יוצאים כעת, לפני צומות בה"ב. מה הפחד שם? כמו שדברנו בסעודת משיח ששמחת יום טוב היא הרבה לשחוט בהמות, הרבה לאכול, הרבה להשתולל – מי שקרא התוועדות סעודת משיח – כמה שזו מצוה, כל כך מלווה בשמחה גשמית, כן בשמחה של עלמא דין, שיכול להתפשט ולהניק החיצונים. לכן צריך לומר "אך שמח", להגביל, ולצום אחר כך – התחיל מקדושה, אבל אולי השתלשל וירד לקליפות. אם אני יודע שהשמחה היא נטו של מצוה לא צריך להגביל.

"גילו ברעדה" בחידושי האדם

איך אפשר להוסיף לזה עוד ממד? משהו יותר דק, אם השמחה שלי במצוה היא מצוה כזו שאני היוזם שלה – שלא שמעתי מרבי, לא התייעצתי עם רבי – או שמחה בחידושי תורה, שהרי עיקר החדוותא היא חדוותא דאורייתא. אם אני זוכה לחדש משהו בתורה אני שמח מאד, זה ענין גדול (ראה הקדמה לאגלי טל). אבל היות שזה ממני – רבי אליעזר הגדול לא הוציא מפיו דבר שלא קבל מרבו. כל מה שאנו קוראים עליו הם חדושים מופלאים ביותר, אבל לא הוציא משהו שלא שמע מרבותיו, ולכן מותר לו לשמוח בלי הגבלה (כנראה שזו גם סבה למה שבסוף 'זכה' לשמתא). מה מסופר בחסידות? שלפעמים הרבי במאמר כותב משהו בדרך אפשר – סיפור מפורסם של הרבי הרש"ב והרבי הקודם, שהרבי הרש"ב כותב בדרך אפשר ובנו ממשיכו כותב בפשיטות וודאות. מה אומר לי? אומר שמי ששומע לא צריך להגביל את ההתפשטות. השמחה היא ההתפשטות, כמו באיזביץ' (אולי תיכף נגיע לזה), אבל מי שמחדש כן צריך להיות ב"גילו ברעדה".

שלש מדרגות "גילו ברעדה"

הסברנו אם כן שלש מדרגות ב"גילו ברעדה": בשמחה במילי דעלמא – זכיה בפיס – ודאי צריך להיות "גילו ברעדה". יש שמחה של מצוה, כמו שמחת יו"ט, שאולי גלש והגיע לשמחה גשמית גרידא, ואז גם צריך להגביל, "והיית אך שמח". הכי עדין, דבר שכולו מצוה וחדושי תורה, אבל הוא ממני – אם ממני צריך הרבה רעדה יחד עם הגילה. קודם כל, עצם הווארט שהרבי אומר בדרך אפשר אומר שלא סומך שלגמרי נכון – אולי לא נכון. לכן כשמחדשים נוהגים לומר לפי עניות דעתי וכיו"ב – לפענ"ד ובדרך אפשר הם ביטויי רעדה. כל אלה עבודות "גילו ברעדה" שבהמשך ל"עבדו את הוי' ביראה", אבל התכלית היא להגיע ל"עבדו את הוי' בשמחה" ללא הגבלה.

חטא נדב ואביהוא לפי רבי יוסי: שלא התיעצו – המשכת בינה בלי חכמה

עד כאן דברי רבי יצחק על חטא נדב ואביהוא. אחר כך באים רבי אבא ורבי אלעזר – בינה וחכמה כידוע. כאן רבי לויק אומר שרבי יצחק הוא העטרא דגבורות של הדעת. איך האריז"ל מסביר את חטא נדב ואביהוא? לפי האריז"ל הם נו"ה דבינה, כחות המעשה של אמא, סוד ה"אבנים", שבאמת צריכים למות בשביל להוליד (אחד הסודות של "וימותו"). מה החטא שלהם? זה כתוב בהמשך הזהר, אחרי שלשת הפירושים של "עבדו את הוי' ביראה" (של רבי יצחק, רבי אבא ורבי אלעזר), בא רבי יוסי ואומר שעיקר החטא היה שלא התייעצו באביהם. מי שרוצה באמת לשמוח, להגיע לאקסטזה, זה רק אם עבר את ה"גילו ברעדה" ומותר לו להתפשט בלי מעצור, וזה אפשרי רק אם היה מתייעצים עם אבא שלהם, וגם עם משה רבינו והאחים הקטנים – ששרש כולם בחכמה. שרש שני הבנים הגדולים של אהרן בבינה ושרש שני הבנים הקטנים בחכמה (עליהם נאמר "ימותו ולא בחכמה", ועל כן הם נשארו בחיים), ונדב ואביהוא חטאו בהיותם בינה בלי חכמה. במקום אחר למדנו שהחטא שלא זכו לחבר הספירות העליונות עם המלכות, אבל באריז"ל כתוב שניסו לתקן את המלכות אבל רק עם הבחינה שלהם, עם החידוש העצמי שלהם.

לא מספיק להיות 'מבין' כדי לתקן את המלכות

יש פה הרבה עומק שצריך לנסות להסביר בענין תיקון המלכות, כמו אצלנו – תיקון מלכות ישראל. יש אחד שהוא 'מבין', כמו רבי אייזיק מהומיל, שהיארצייט שלו ביסוד שביסוד – גם מהדמויות המשיחיות של איר, המשיחיות שלו שמדבר על ארץ ישראל ואידישע נאטור, תיקון המלכות. היארצייט שלו הוא גם היארצייט של הרמח"ל, שמסורת מהבעל שם טוב שהוא גם ניצוץ – לא מתוקן לגמרי, אבל ניצוץ דתהו – של משיח. מסורת מהבעל שם טוב שהוא ניצוץ משיחי, ומסופר על המגיד שלפני שהיה אומר חסידות היה מסתכל בקל"ח של הרמח"ל ואחר כך יוצא לחבריא קדישא, אומר "כיתרון האור מן החשך" ופותח בדא"ח. כלומר, הקל"ח אצלו היה החשך שלפני האור, כמוסבר אצלנו הרבה פעמים. למה הזכרנו את רבי אייזיק (וכנראה גם מתאים לרמח"ל במדה מסוימת)? כי אמר שהוא 'מבין' ברביים, אבל לא התיימר להיות רבי בעצמו. יש אחד שחושב שאם אני מבין בענין מסוים אז יש לי את הזכות והכח והיכולת והסיעתא דשמיא גם לתקן את מציאות אותו ענין. כך יוצא, לפי האריז"ל, חטא נדב ואביהוא. יש אחד שהוא פרופסור באוניברסיטה למדעי המדינה – יכול להיות ראש ממשלה?! יש אחד שהכי מבין בבעיות של הממסד, הוא יכול לתקן את המלכות כי הוא 'מבין'? לא. אבל לא פשוט למה לא, זה חידוש, שזה שאתה מבין במשהו לא אומר שאתה יכול לתקן אותו. בשביל לתקן צריך לחדש – כתוב "ונחדש שם המלוכה". כך יוצא מהאריז"ל, שהם היו רק מצד הבינה, ואי אפשר לתקן רק משם. אם כי המלכות שייכת ל-ה עילאה, "כאמא בתה". כתוב שהאחים הקטנים הם חכמה והגדולים בינה, אבל האחים הקטנים אורות פחות גדולים, פחות 'פצצות'. נדב ואביהוא הם נו"ה דבינה – גם 'מבין' וגם עם כח מעשי, וממילא כ"א חושב שלי נאה ולי יאה לתקן את המלכות איך שאני מבין. אבל אי אפשר לתקן את המלכות לפי ההבנה. חייב להיות "אבא יסד ברתא", "הוי' בחכמה יסד ארץ", עם הברקות וחידושי אמת, עם "תורה חדשה מאתי תצא" אפשר לחדש את המלוכה. מה שהרגע אמרנו גם צריך ביאור, כי אמרנו שמי שמחדש בעצמו הוא בסכנת נפילה לפומא דתהומא רבה, צריך "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה". אבל באמת היא הנותנת, שדווקא כך, מתוך ההרגשה של "וגילו ברעדה" המלווה את חידושי החכמה, אפשר לתקן את המלכות. בכל אופן, הם רצו לתקן לפי ההבנה שלהם, שוב, כמו אחד שחושב שאני הפרופסור הכי גדול בנושא ולכן אני יכול לתקן ולי מגיע לתקן. אך האמת היא בדיוק ההיפך, אתה תקלקל יותר מכולם. בהמשך נסביר עוד יותר, כבר לא מרבי לויק אלא מהרמ"ז (הפירוש הכי חשוב על הזהר הקדוש, רבינו משה זכותא, כמקובל במיוחד בחסידות חב"ד). על הקטע מהזהר בתחלת אחרי יש לו אריכות גדולה מאד-מאד, שהוא מסביר יסודי-יסודות של חכמת הסוד ומכניס לכך גם נגלה. רבי יוסי אומר בסוף שהבעיה שלא התייעצו עם החכמה, עשו רק לפי ההבנה שלהם.

סיום ביאור רבי לויק – מדרגות בתיקון המלכות על ידי דעות החכמים בזהר

לפני זה, היינו באמצע הזהר: רבי אבא מביא שני פסוקים. אחרי שרבי יצחק אומר את היסוד שצריך להקדים "עבדו את הוי' ביראה" ל"עבדו את הוי' בשמחה", רבי אבא אומר שכתוב "יראת הוי' ראשית דעת" ו"ראשית חכמה יראת הוי'" (מהפרק החדש של הרבי). מסביר רבי לויק שמה שמחבר את שני הפסוקים – "דעת" ו"חכמה" – הוא בינה. יש לו שני פירושים. הוא מסביר שרבי אבא בא לבנות את הבינה של המלכות. רבי יצחק בנה את הגבורות של הדעת של המלכות, ששם יש ניגוד בין הגבורות שלה לבין החסדים שהיא אמורה לקבל מבעלה – הגבורות שלה הן "עבדו את הוי' ביראה" והחסדים מבעלה "עבדו את הוי' בשמחה". כל המאמר הוא לתקן את המלכות, ולשם כך צריך את רבי יצחק, רבי אבא ורבי אלעזר. רבי אבא מחדש את שני הפסוקים האלה שהוא מפרש אבל נקצר. רבי אלעזר, שהוא החכמה, מדבר על המשך הפרשה – "בזאת יבא אהרן אל הקדש", שצריך להתחיל עבודתו ב"זאת", ביראה, המלכות. כאן הכל מלכות, אז לפי רבי לויק ה"זאת" צריך להיות החכמה של המלכות. גם בפסוק מעמוס יש "זאת" – "עקב כי זאת אעשה לך". מה זה "זאת"? לשון נקבה של "זה", לשון גילוי מובהק, "זה אלי ואנוהו", נבואת משה מצד החכמה. כמו ש"זה" מצד החכמה של משה רבינו, כך "זאת" היינו החכמה – יכולת הזיהוי – של המלכות, הנוקבא, לכן הוא לשון נקבה. החכמה של המלכות נבנית מהנצח של ז"א, והנצח של ז"א כמובן מקבל מהחכמה של ז"א, לכן – הוא גם לא כותב – יש רמז יפה ש"בזאת" היינו 410 שנים של בית ראשון, כך דורשים חז"ל. כל דבר ששואף לאורך זמן, במיוחד זמן ששואף לנצחיות – כמו הבית הנצחי – שייך לספירת הנצח. זה מוסיף למה שרבי לויק מסביר ש"בזאת יבא אהרן אל הקדש" – התוספת של רבי אלעזר – בא לתקן את החכמה של המלכות.

ד. פרשת פינחס תער"ג: העולם – 'רציני' או 'בדיחה'?

ב"איהו וגרמוהי" העולם 'רציני' ("מציאות יש") וב"איהו וחיוהי" העולם 'לא רציני' (הכל בטל)

כבר נאמר ווארט מהמאמר בע"ב: הרבי מסביר במאמר על לשון התקו"ז "איהו וגרמוהי חד בהון" ש"גרמוהי" לשון עצמות, ושם כח הגבול שבא"ס הוא ה"איהו" שמתייחד עם ה"גרמוהי", ועל ידי היחוד הזה מתהוה המציאות יש מאין, והמציאות מרגישה עצמה כיש בפני עצמו, וללא שום הארה של "איהו וחיוהי חד בהון" – שמכח הבלי גבול שבאין סוף – המציאות לא היתה מגלה כלל וכלל את האלקות שבה. אף על פי שיש יותר עצמת אלקות בהתהוות ("איהו וגרמוהי") מאשר בהארה ("איהו וחיוהי"), בלי גילוי האלקות לא היו מרגישים את האלקות שבהתהוות, כי גרמוהי-עצמות הם הסתר והעלם בעצם (והם מציאות הכלים, וכן מדות ביחס למוחין, או גם בינה ביחס לחכמה). מה היא מציאות יש, שהעולם קים? ב"איהו וגרמוהי חד בהון" מרגישים את המציאות יש, וממילא אם העולם יש – נאמר בלשוננו, כדרכנו – העולם 'רציני', וגם המלכות, כל מה שקורה בעולם, הוא רציני מאד, כי הוא קים ויש, כבד, בעל כובד משקל. אבל לפי "איהו וחיוהי חד בהון", כח הבלי גבול שמגלה שבעצם שום דבר לא קים, ויש רק ה' בעולם – הכל בטל לאלקות ו"אין עוד מלבדו" – אז המציאות לא 'רצינית' בכלל. עד כדי כך שבלשוננו, כדי לחדד את הענין, הכל בדיחה.

פוליטיקאים מתייחסים ברצינות למציאות ולעצמם

מה יותר טוב ואיך באים לתקן את המציאות, מתוך שהמציאות היא בדיחה או מתוך שהמציאות רצינית? מי שלומד את המאמר טוב, זה אולי עיקר הווארט של המאמר, מה בין "איהו וחיוהי חד בהון", שמגלה שהמציאות בדיחה (כי הכל רק ה'), ל"איהו וגרמוהי חד בהון", שמגלה שהמציאות היא משהו רציני מאד. מה הטבע של פוליטיקאים, חברי כנסת? הולך להיות 'יום אידם', צריך קצת לדבר על הפוליטיקאים. הטבע שמתיחסים מאד ברצינות למדינה הזו, ולכל מה שקשור לפוליטיקה. אלה אנשים רציניים, לכן גם אנשי מעשה. הרי אותו אחד שנקרא על שם עוף טמא בנה את המדינה – כך הוא אומר. המדינה היא שלי. אני השקעתי, אני השגתי את האמצעים ובניתי, המדינה שייכת לי. כלומר, הוא סופר רציני. כובד המשקל שלו בעיני עצמו (ואוהדיו) הוא איום ונורא, כמה שהעסק הזה רציני. אבל מי שהוא מהצד השני, אולי כל העסק, כל הכבישים, כל הבנינים, כל מה שעשית – לא כל כך רציני?! אולי הכל בסופו של דבר בדיחה אחת גדולה (וגם אתה בדיחה). קשה לומר, מה, מישהו צוחק על המדינה? על הכבישים? על הבנינים היפים והחשובים?

חידוש ההמשך – השיעור בעצמות הוא של כח הבלי-גבול (ולא של כח הגבול)

מה שהוא מסביר במאמר, שהוא היסוד של כל החידוש בע"ב – על כך כל ההמשך – שמה שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל הוא לא כח הגבול שבאין סוף. הייתי חושב בפשטות, וכך גם מתפרש בהרבה ספרי קבלה וחסידות, גם  חסידות חב"ד, שהענין של שער בעצמו – רלא השערים – הוא-הוא כח הגבול, בטוי של כח הגבול שבאין סוף. אבל אז השיעור היה שרש הכלים, בהם מתבטא כח הגבול. החדוש של ע"ב, של כל ההמשך, הוא שהשעור הוא באורות – הסוד של עשר ספירות הגנוזות במאצילן, שרשי האורות ולא שרשי הכלים – וממילא ה"שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" היינו תכונה של כח הבלי גבול, שמסוגל לשער בעצמו איך יאיר בגבול. נקודה זו היא עיקר ההסבר של המאמר היום, שהיא גם היסוד של כל ההמשך. כלומר, בעצם יש שלשה דברים – כח הבלי גבול נטו, אין סוף, בלי גבול, "אין עוד מלבדו", שכאשר הוא מתגלה זהו גילוי אלקות נטו; יש כח הגבול, אותיות הרשימו איך שהיו לפני הצמצום הראשון, ועל ידי הצמצום הראשון אותיות הרשימו מתגלות ומהן הכלים-המציאות, ועל כך כתוב "איהו וגרמוהי חד בהון"; אבל עיקר החידוש הוא, שהרי האור גם רוצה וצריך להאיר בתוך הכלים, כלומר שה"איהו וחיוהי" צריך להאיר בתוך ה"איהו וגרמוהי", מדרגת אבות העולם, גילוי כללות אלקות בתוך העולם, שהעולם לא יסתיר על אלקות כלשונו במאמר היום, ועל זה באות תורה ומצוות שהן עושר אמיתי (יותר ממה שהמשיכו האבות).

שתי דרגות של המשכת "איהו וחיוהי" ב"איהו וגרמוהי" – מופתים (אבות) והפיכת חשך לאור (מ"ת)

הגילוי הראשון הוא "די מחסורו אשר יחסר לו" אבל לא עשירות, ואילו עשירות היא גילוי העצמות ממש, מה שמתגלה על ידי מתן תורה, שהופך חשך לאור. האבות לא עשו אתהפכא, אלא גילו את האלקות בעולם, שהעולם לא יסתיר. כשיש צדיק שעושה מופתים, שיכול להדליק את החומץ כמו שמן, העולם לא מסתיר על אלקות. כל זמן שאין כזה צדיק העולם מסתיר על אלקות, יש לו את ההגבלות שלו. כשבא צדיק ועושה מופת העולם לא מסתיר, אבל לא הפך את החשך לאור. לכן בחב"ד לא היו כל כך חסידים של מופתים, כי עשית מופתים היא באמת על דרך גילוי האבות, אבל לא החידוש האמתי והעצמי של מתן תורה. מה החדוש העצמי של מתן תורה, שהופך ממש את החשך לאור? כמו הווארט בחב"ד ובעוד מקומות, שעיקר המופת של הרבי הוא לא שעושה נס, אלא שלוקח בול עץ והופך אותו לבן אדם – שעושה בעלי תשובה, כח של אתהפכא. גם אברהם לכאורה עשה גרים, אבל הם לא החזיקו מעמד. אתהפכא ממש, להפוך חשך לאור, תלוי בהמשכת אור חדש – עשירות, מה שיותר מ"אי אתה מחויב להעשירו". להמשיך עושר של דעת, כפי שהסברנו קודם שיש בסוף "דעה" – היא העושר שנמשך על ידי מתן תורה, במיוחד ה"אור חדש" של "תורה חדשה מאתי תצא", מתן תורה של משיח.

מלך – חש שהכל בדיחה אבל יודע 'לשחק' רציני; עם – אנשים שתופסים את העולם ברצינות

בכל אופן, הווארט הוא שאו שהמציאות היא בדיחה, או שהמציאות היא רצינית, או – שזה עיקר ההמשך – שמי שאצלו המציאות היא בדיחה משחק, משער בכח, איך אני יכול להתלבש בראש של מי שחושב שהעולם רציני, איך אני יכול לפעול גילוי אור בראש שלו. מי יכול לתקן את המדינה? אצלנו יש בעיה שאין לנו אנשים רציניים. כולם מתייחסים למציאות כבדיחה. אם זו בדיחה, אתה לא עושה שום דבר. אפילו אותו אחד שיכול לשחק רציני, שהוא בעצם בדיחה אבל יכול לשער בכח איך להאיר אצל הרציני – יכולת האור לשער איך יכנס ויאיר בתוך גבול הכלים, החדוש של ההמשך – הוא גם לא יכול לתקן את המציאות לבד. הוא זקוק לאנשי גרמוהי, לעצמות. יש איזו השתתפות של העצמוּת באותן עצמוֹת של הגרמוהי, שעל זה נאמר "אין מלך בלא עם". הוא צריך עם, לשון עוממות, אנשים שחושבים שהעולם הזה הוא מה שאתה רואה, ויודע לעבוד. הוא צריך אינסטלטור, רצף, וכך הלאה. מי הוא המלך? אחד שיודע לשחק, אבל הוא לא יכול לתקן את המציאות לבד, הוא צריך עם, ועל זה נאמר "אין מלך בלא עם". יש את המלך בשרש, שחושב שהכל בדיחה, זה "שעשועי המלך בעצמותו" – מלך שכולו שעשועים עצמיים. הוא ודאי לא עושה שום דבר. יש מלך שכבר בהתנשאות על עם, הוא רוצה לתפקד. הכל היה משחק ("משחקת בתבל ארצו") – באו והשתחוו לו, שמו לו כתר על הראש, רוצים לשחק – באיזה רובד הכל בדיחה, אבל הוא משער איך לשחק ברצינות, עושה מאמץ, חידוש גדול. אבל שוב, הוא לא יתקן כלום בעצמו, ועל זה נאמר "אין מלך בלא עם". הוא צריך אנשים, חילים, שבאמת חושבים שהעולם הוא עולם, עצמוֹת. מה פספסנו בפסח? כשפסח חל בשבת קדש אז יש פספוס גדול מאד – הפטרת חול המועד פסח, חזון העצמות היבשות. כל הפטרה היא משהו עצום, עולם ומלואו, ובחוה"מ פסח זו הפטרת העצמות היבשות. צריך להשלים, ובתור "המעשה הוא העיקר" כל אחד ילך הביתה וישלים – הלילה או מחר. צריך להפיח רוח חדשה בעצמות. העצמות היבשות הן כל בית ישראל. מי הן העצמות היבשות? 'רצינים עד מות', dead serious. כך הם הפוליטיקאים בארץ. אבל צריך אותם, "אין מלך בלא עם". רציני בגימטריא שכם, כי בחינת אחורים. התורה מתחילה בר – בדיחה רצינית. זה ביטוי שדברנו עליו הרבה בשנים עברו, מי שזוכר.

ה. עבודת ההכנה (ביאור הרמ"ז לזהר)

עיקר העבודה – ההכנה למצוה

נחזור לנדב ואביהוא, הכל היה כדי שנבין יותר טוב. הפירוש הכי עמוק הוא פירוש הרמ"ז, בין הפירושים המקובלים, וכאן הוא מאריך מאד-מאד. הווארט העיקרי שלו הוא הוא הדבר שגם דברנו עליו בסעודת משיח, שכתוב שכל דבר שבקדושה צריך הכנה – "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו". יש "הכנה דרבה", שהיא טעם האיסור של ביצה שנולדה ביום טוב, "בית הלל אומרים לא תאכל", גזירה משום יום טוב אחרי השבת. מדאורייתא אין שבת מכינה ליום טוב ואין יום טוב מכין לשבת, אלא רק חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב. מה הפסוק העיקרי של הכנה? אחד מפסוקי העבודה, שהרמ"ז מביא כאן – "הכון לקראת אלהיך ישראל". אנחנו רוצים ללכת בדרך הבעל שם טוב, והבעל שם טוב אמר שעיקר עבודת ה' היא הכנה למצוה. המצוה היא ממילא והגילוי מופיע אחרי המצוה. יש שלשה דברים, יסוד היסודות של דרך הבעל שם טוב – העבודה שלי היא "הכון", מה שקורה בשעת קיום המצוה קורה ממילא (כמו ביצה שנולדה, כבר נגמר והוכן קודם), וגילוי האלקות בא אחרי המצוה, כאשר אני פונה ללכת הביתה מזירת קיום המצוה פתאום יש גילוי אלקות. אבל עיקר עבודת ה' הוא ההכנה.

ה"אש" הפכה ל"זרה" כי הביאו אותה ללא הכנה

מה הבעיה של נדב ואביהוא לפי הרמ"ז? שלא הכינו את עצמם. לכן מה שהקריבו אש הניק את החיצונים, הניק את האש הזרה. כך אומרים כל המפרשים, שלפי הפנימיות, לפי הזהר, לא שהאש היתה זרה מלכתחילה, רק בגלל הפגם שלהם, שעשו משהו לא בסדר, זה השתלשל והניק את ה"זרה", נעשה "אש זרה". הכל כי לא היתה להם הכנה, לא קיימו "הכון לקראת אלהיך ישראל", לא לבשו גרטל. הרי מהפסוק הזה התוס' לומדים שצריך חגורה לתפלה. מה שחסידים לובשים גרטל לפני התפלה ולפני מצוה חשובה הוא כדי לקיים את הפסוק "הכון לקראת אלהיך ישראל". הם הביאו את ה"אש זרה" כמו אלה שלא לובשים גרטל. אם נדב ואביהוא רק היו שמים גרטל קודם – הכל היה בסדר. הגרטל של הכהנים הוא האבנט, גרטל רציני מאד. כך הוא מסביר את מה שלא התייעצו.

נדב ואביהוא – פעולה ספונטאנית

הרי מאד גרוע שלא התייעצו עם אבא שלהם, ולא עם משה רבינו, הרבי שלהם – כאילו הורו הלכה בפני רבם. איך אפשר להעלות על שני צדיקים גדולים ש"בקרובי אקדש", גדולים ממני וממך, דבר כל כך גרוע – היו כל כך חסרי דרך ארץ? הפשט ב"אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" שקודם תהיה מענטש, "האדם", דרך ארץ קדמה לתורה, ואז "וחי בהם". ב"אדם" יש מי שאומר שרק יהודי, אבל "האדם" כולל את כולם, מענטש. מה, הם כל כך אן-מענטשליכייט שעושים כזה דבר בלי לשאול? לא. אם תסתכלו ברמ"ז יוצא משהו יסוד היסודות, שכנראה נהגו כחסידי איז'ביצא, כמו הרבי מאיז'ביצא בכבודו ובעצמו, שלא התעלמו ממשה ואהרן אלא פעלו באופן ספונטאני (ידוע בקורת רבי יצחק מוורקא על האי'זביצער שלא התיעץ עם הרבי שלו, הקוצקער, לפני שפרש ממנו). שאני עושה ספונטאני מה שבא לי בעבודת ה', "זה אלי ואנוהו", ורק אחר כך "אלהי אבי". כך יוצא מהרמ"ז, שעיקר הבעיה שלהם היא פעולה ספונטאנית, והבעיה של פעולה כזו שאין לה הכנה – דווקא מהחול אל הקדש. למה אי אפשר להכין מקדש לקדש (אין שבת מכינה ליו"ט ואין יו"ט מכין לשבת)? כי זו הכנה משמחה לשמחה, וההכנה צריכה להיות מיראה לשמחה, כנ"ל. יראה היא בחול, לכן קשורה גם לגוים. צריכה להיות דווקא הכנה מחול אל הקדש, ועיקר עבודת ה' היא ההכנה שבחול, הקדש הוא השבת, וגילוי האלקות הוא רעוא דרעוין.

התהו שבספונטאניות והלבשתו בכלים דתיקון

מוציאים לעז על ספונטאניות? לכאורה כל מה שמדברים כל הזמן שצריך להיות ספונטאני, זה טוב, זה איזביצא. יש משהו בספונטאנית שבחינת נפל – נולד, אבל בחינת נפל, שלא מחזיק מעמד. גם כאן, יש גם נפל למעליותא – המשיח הוא בר נפלא, הוא קיסר מלא. דוד המלך הוא רק פלג קיסר. קיסר הוא יוצא דופן, והיוצא דופן שלו הוא שפועל ספונטאני. במי התגלגל נדב (שהוא העיקר מבין שני האחים הגדולים בקבלה[ד])? בדן, שמשון הגבור. הוא לא עשה יותר מדי הכנות, טיפוס ספונטאני לגמרי. הוא שפט את ישראל. עולם התהו. ספונטאניות היא תכונה מובהקת של תהו. אם הרבי למד אותנו שלהביא משיח צריך אורות דתהו בכלים דתיקון, הפירוש של תיקון הוא הכנה. עולם התיקון הוא עולם שעושים הכנה לפני שאתה עושה משהו – אתה מתכנן. עולם התהו הוא שאתה פועל ספונטאני, בלי לעשות שום הכנה. כתוב ששמשון הגבור, שהוא הגלגול של נדב, הוא אב-טיפוס של משיח דתהו. כלומר, הוא לגמרי ספונטאני. אבל זה בדיוק החטא של נדב ואביהוא. אפילו כתוב, הרמ"ז מביא, שלא רק שלא התייעצו עם אבא שלהם, אלא גם לא התדברו בינם לבין עצמם – לא התיעצו אחד עם השני. במקרה לגמרי שניהם הביאו קטרת, אפילו אחד עם השני לא התיעצו. כי אם מתיעצים עם מישהו זה כבר לא ספונטאני, לא אני, לא "זה אלי". הם פעלו רק מאה אחוז ספונטאני. סימן שהספונטאניות היא או דבר רע מאד, כמו בחטא נדב ואביהוא, אבל אם במקום הנכון זה טוב. איך אני יכול להיות ספונטאני בכלים דתיקון, בתוך הכנה? [כמו פינחס, ששאל עצה]. במאמר בע"ב בסופו כותב בפירוש שפינחס הוא התיקון של נדב ואביהוא, כמבואר בכתבי האריז"ל. מה התיקון? גם לו יש "רצוא", אבל "רצוא ושוב". יש כאן חידוש מופלא איך הרבי הרש"ב מסביר. תמיד חושבים כאשר אומרים שנדב ואביהוא הם רצוא בלי שוב, שהרצוא הוא ריצה מלמטה למעלה בנעימות עריבות וכו' – רצוא להסתלק מהעולם – ושוב הוא חזרה למטה. אבל כאן הוא אומר משהו אחר לכאורה, שהרצוא שלהם היה אקסטזה, ספונטאני, איך בא להם לעבוד את ה'.

נסיון לאנוס את המלכות לחזור פנים בפנים

נאמר עוד כלל גדול שכותב הרמ"ז – הם חשבו שכך בכח יחזירו את המלכות פנים בפנים. המלכות עמדה אחור באחור, והרי הזווג השלם צריך נסירה והחזרת המלכות פנים בפנים. הם חשבו בתובנה שלהם – מח הבינה שלהם – היות שהם כל כך 'מבינים' במלכות, שהם יכולים בכח הפעולה הספונטאנית שלהם להחזיר את המלכות פב"פ בכח. הוא לא משתמש במלה, אבל כשקוראים הבטוי הוא לאנוס את המלכות לחזור פנים בפנים. יש אחד שאונס רק לצורך הנאת עצמו, ואז לא חשוב לו באיזה מצב נפשי תמצא האנוסה. יש כמו בעל ואשה שהבעל, ביודעין או שלא ביודעין, אונס את אשתו כאילו לחזור אליו פנים בפנים. כאילו שהוא מדמיין שיהיה פה זיווג הכי טוב, זיווג של אהבה – הוא לא רוצה זווג אב"א אלא זווג פב"פ. זה דבר מצוי ביותר, שהבעל מדמיין שהוא מחזיר את אשתו – כלומר מעורר אותה לחזור פנים בפנים – אבל בעצם זה אונס, הוא אונס אותה לאהוב. לכל דבר יש שרש בקדושה, והשרש בקדושה הוא כמו "כפה עליהם הר כגיגית" – שמרבוי אהבה וחבוק מלמעלה בכח מעורר, כאילו האהובה חייבת לאהוב בחזרה. הכל אונס (שעל כן מכאן מודעא רבא לאורייתא). כך כתוב שהם רצו לעשות.

החזרה בתשובה רק בכח הבינה – אונס לחזור פנים בפנים

איך הולך יחד עם מה שאמרנו קודם שהבינה חושבת שהיא יכולה לתקן את המלכות? כמו לעשות בעלי תשובה באונס. מי עושה בעלי תשובה באונס? אנשי התבונה, ההוכחות, שמביאים הוכחות – פטישים בראש, נעל בראש – אני מוכיח לך שהתורה אמת, וכך הלאה. כאילו זה עובד – כאילו. זה נקרא להחזיר פנים בפנים באונס. אז מגיעים לי כל הכוכבים שבעולם, כל הנקודות הטובות, שעשיתי כך וכך בעלי תשובה – זה חטא של נדב ואביהוא, בא מכך שהבינה חושבת שהיא יכולה לתקן. מה זאת אומרת לנו? לגבי התנועה למשל, תנועת דרך חיים – הדמיון שאפשר להחזיר את עם ישראל לרצות באידישקייט בכח. באיזה כח, מה שלא יהיה – אי אפשר. קודם דברנו על כך ש"אין מלך בלא עם", שהמלך צריך את העם שלו, אנשי המעשה, האנשים הרציניים שפועלים בשטח. יסודו של המלך בשעשועים, ואחר כך עושה את התרגיל איך להתלבש – משער בעצמו. אבל הוא לא יכול לכפות, הוא לא יכול לאנוס. גם צריך הרבה ביאור, כי הרמב"ם כותב שמלך המשיח יכוף את בית ישראל לקיים תורה ומצות. כעת אומרים שאי אפשר לאנוס החזרה פנים בפנים. אי אפשר עם מקל לומר לעם ישראל שחייבים מדינת הלכה – אין כזה דבר. יש שחושבים שאפשר ככה, אבל אי אפשר. מי שחושב כך הם נדב ואביהוא, כי כל כך מבינים את הענין, יש להם כל כך הרבה שכל. יחד עם זה – הם לא נשואים. גם חטא שלהם, פגם שלהם. מה אומרים? אני לא נשוי, אבל זכיתי ל"סוד הוי' ליראיו" (שכאילו נשוי, יודע את כל סודות הזווגים, לכן מדמה שיכול לעשות הכל איך שמבין,  וגם ספונטאני). למדנו שלא זלזלו באבא שלהם, רק שאצלם עבודת ה' היא משהו אישי, ספונטאני, תהו. עיקר גילוי התהו כאן הוא באמא, לא באבא. איך המשיח באמת מחבר את שני הדברים יחד? פלא, לכן הוא "פלא יועץ". איך אפשר ספונטאניות יחד עם עולם התיקון, הכנה.

"אורות דתהו בכלים דתיקון" במעשה פינחס

כדי להבין נתבונן בפסוק: הכון – אותיות כונה (הסברנו לילדים שחדש איר חדש של כונה, הכון) – עולה נדב אביהוא (בהקדמת אביהוא = הכ לנדב = ון; בתבת כונה נדב נמצא בתוך אביהוא, ודוק), זה תיקונם. התיקון שלהם הוא מה שלא עשו, וחלק מ"הכון" הוא להתיעץ עם הרב שלך, עם אבא שלך, ולא לעשות על דעת עצמך. אז אתה יכול לשמוח בלי הגבלה. [גם פינחס לא שאל]. יש שלש דעות בחז"ל, כמו שמוסבר במאמר שלנו "וירא פינחס". הדעה הרווחת, ברש"י, ששאל ונענה "קריינא דאגרתא". אבל יש עוד שתי דעות, והכי מתקבל – כפי שאנו כותבים – שראה את המעשה ואמר, האופן ספונטני שבמקום חילול ה' "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד הוי'". לפי הדעה השלישית ראה מלאך משחית בעם, ואז אין זמן לשאול כלל. אז יש שלש דעות, שבשתים מהן לא שאל. איך שהרבי הרש"ב מסביר מתאים שלא שאל. התחלנו להסביר שאני מבין ש"רצוא" מלמטה למעלה ו"שוב" מלמעלה למטה, אך הוא מסביר בתפיסה אחרת לכאורה (לא סותרת, אבל אחרת), שהם פעלו באקסטזה אך לא במקום מצוה, לכן מתו. מה הוא רצוא עם שוב? לא שני כוונים, דו-סטרי – החידוש כאן שעשה מסירות נפש, הלך למות, אבל במקום מצוה, עשה את רצון ה'. הוא הבין שזה רצון ה', ולא חשוב אם שאל או לא – לא נוגע, וממילא יותר מסתבר שלא שאל. אם כן, זו באמת הדוגמה המובהקת של אורות דתהו בכלים דתיקון. מצד אחד, אם לא שאל, הוא פעל ספונטאני, אבל פעל ספונטאני קשור לרצון ה' ידוע ומובהק. כן שמע זאת. מה היתה ההכנה שלו? לפי הפירוש ש"ראה מעשה ונזכר הלכה" – ה"נזכר הלכה" היינו ההכנה. אם ראה מלאך שמשחית בעם, לא צריך לזכור הלכה של "קנאין פוגעין בו", אלא רק לראות שפיקוח נפש וצריך להציל את המצב – רצון ה'. אם לא ראה מלאך משחית, אלא רק שיש כאן חילול ה' (כמו שר' אשר אמר על יום העצמאות, שיש כאן חילול ה' איום ונורא), גם כן – זו ההכנה. שיש פה חילול ה', ועל כך כתוב שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. זה הסבר נפלא, שבאמת פותר את השאלה (והוא שייך למוחין דאבא דווקא, ששם מתאחדים הקצוות, ואין שם מציאות של מדות נפרדות, כמבואר במאמר).

התבוננות בנבואת עמוס "הכון לקראת אלהיך ישראל"

מאיפה בכלל בא הפסוק "הכון לקראת אלהיך ישראל"? יש נביא אחד הכי תוהי, איך קוראים לו? עמוס (כמבואר אצלנו בכמה מקומות, שהוא נביא שלו עולם התהו – מנוקדים, עולם הנקודים). זה פסוק של עמוס. כדאי שנתבונן בכל הפסוק: "לכן כה אעשה לך ישראל עקב כי זאת אעשה לך הכון לקראת אלהיך ישראל". משהו הפלא ופלא, ישר מעולם התהו. המלה "אעשה" חוזרת פעמים – שוה עשו. אם כבר מדברים על כל גלגול נדב, כתוב שיש לו ניצוץ של יפת ויש לו ניצוץ של עשו – אחר כך מגיע לנדב, ומתגלגל הלאה לשמשון[ה]. נחזור לפסוק: "לכן כה אעשה לך ישראל [5 מלים] עקב כי זאת אעשה לך [5 מלים] הכון לקראת אלהיך ישראל" – 4-5-5 מלים, מט אותיות, ז ברבוע. אם כותבים את הפסוק ברבוע מתגלים פלאי פלאים – נשאיר להשלמות[ו].

אבן עזרא – "הכון לקראת אלהיך ישראל" לתפלת בעל דין

נאמר את הפשט. קודם הנביא נבא כל מיני רעות בגלל חטאי עם ישראל, ואז הנביא עמוס – נביא עולם התהו, הנקודים (דרך אגב, יש לנו ספר באנגלית על עמוס, הנביא של עולם התהו) – "לכן כה אעשה לך ישראל" את כל הדברים הרעים שאמר. אבל מה חוזר, "עקב כי זאת אעשה לך הכון לקראת אלהיך ישראל" – טוב או רע? רש"י ועוד כמה מפרשים מסבירים שהיות שעיניכם רואות שאני מביא עליכם את הרעות האלה, שזה יעורר אתכם לחזור בתשובה. "לכן כה אעשה לך ישראל" דברים רעים, ו"עקב כי זאת אעשה לך" – עקב שתראו שאני עושה דברים אלה – שיהווה סבה להתעוררות לחזור בתשובה, "הכון לקראת אלהיך ישראל". אבל האבן עזרא אומר משהו מאד יפה, ואפילו המצודות – פשט בפשט – הולך בעקבותיו. משהו שאף אחד לא חושב כאשר לובש גרטל, "הכון לקראת אלהיך ישראל". ממש תהו, "לכן זאת אעשה לך ישראל", דברים רעים, "עקב כי זאת אעשה לך", עשה עמי מלחמה – נראה אם אתה יכול להתנגד ולסתור מה שאעשה. "הכון לקראת אלהיך ישראל" היינו קריאה למלחמה נגדי – נראה אותך, מה יש לעשות מה שאני מבטיח לך שאביא עליך כל הרעות. מה קשור לחגירת גרטל לפני התפלה? זו תפלת בעל דין בלשון רבי נחמן, תפלה לשון פלילים. כתוב ש"שעת צלותא שעת קרבא" – זמן של קרב. הקרב של התפלה הוא "הכון לקראת אלהיך ישראל".

מלבי"ם – עונש גם על הכרחת ה' להעניש

יש ווארט יפהפה של המלבי"ם – הוא גם אומר שבסוף ה"הכון" הוא לעשות תשובה, אבל קודם מסביר את כפל הלשון, שהוא עיקר הקשי של הפסוק. מה הפירוש של "עקב כי זאת אעשה לך". איני מכיר הרבה, אם בכלל, מקומות שהמלבי"ם אומר שמה שאומר הוא קצת דרך דרוש – בדרך כלל גם כאשר דורש מתייחס לכך כפשט. אומר שדרוש, אבל מאה אחוז נכון, לכן אני יכול להכניס את זה בפירושי. הוא אומר שהקב"ה הוא חסד – עצם הטוב בלשון החסידות, וטבע הטוב להיטיב – ואם יהודים עושים דברים רעים ומכריחים את הקב"ה להפוך את מדתו ולעמוד מכסא הרחמים שלו, הכסא העצמי שלו, ולשבת על כסא דין ולדון את העם על היפך הטוב. בכך עושים עול לקב"ה, שמשנים את טבעו העצמי לרע, ואז אתה מקבל עונש שני על כך שה' העניש אותך עונש ראשון. העונש השני על כך שהכרחת את ה' לתת לך עונש, כי כל כך נגד הטבע של הקב"ה. שני עונשים – מכה ראשונה על מה שעשית, ומכה שניה על כך שגרמת לי לתת מכה. מתלבש יפה במלים – "לכן כה אעשה לך ישראל, עקב כי זאת אעשה לך", בגלל שהכרחת אותי לתת לך עונש מגיע לך עוד עונש. באמת מתאים גם למלמד בחיידר. רק כנראה שהפירוש הזה לא כל כך חלק, כי אבא שיתן לילד מכה נוספת כי גרם לו להתרגז – לא כל כך טבעי. בכל אופן, היה רק לומר שהפסוק הזה הוא תוהי.

ו. שער דב

נדב ודב – חסד וגבורה

אם רוצים ללמוד שער, כדרכנו, העיקר הוא נדב, הבכור. נדב הוא לשון נדיבות, דבר טוב מאד – הוא התנדב, הביא את הקטרת. השער שלו הוא דב, כי ה-נ נופלת. בתולדות החסידות לפי זה, מי תיקון נדב וכל הענין של ספונטאניות וכל מה שדברנו? כל דבי החסידות. היינו לפני שנה – כמדומני בחדש זה – בגן חיות. שם ראינו את הדבים, והסברנו שיש הרבה דבים – המגיד, אדמו"ר האמצעי והרבי הרש"ב (בעל הע"ב). כנראה כל הדבים הם תיקון של נדב (כולם מצד אמא, אך כמו שהיא מחוברת לאבא) – נשמה מאד גדולה, יותר ממשה ואהרן. נעשה סדר מהתחלה – נדב הוא חסד, לכן הוא כהן. איש חסד, איש טוב. דב הוא גבורה, מאזן את נדב – ה-נ נופלת ונשאר דב, הוא גבור. וגם קשור לתפארת בהיותו מסורבל בבשר בסוד תפארת גופא.

דבב – מלכות

מה עוד יש בשער? הכי פשוט – דבב, לשון דבה-דבור. אותו נשים במלכות. לכן עיקר הדבה היא דבה רעה על הארץ, חטא המרגלים. גם יוסף הצדיק, היסוד, דבר דבה רעה על אחיו – גם פגם במלכות. כמובן, יכולה להיות גם דבה טובה, כמו שכותב רש"י, רק משום מה בדרך כלל הדבה היא רעה (כדי להדגיש שלאו דווקא רע, כתוב "דבה רעה" – יהושע וכלב דברו דבה טובה, "טובה הארץ מאד מאד").

אדב-דאב-דבא – נה"י

מה עוד יש ב-דב? שלשה שרשים עם א – אדב, דאב, דבא. יש "ולאדיב נפשך", בקללה שהנביא מקלל את בית עלי בתחלת שמואל. קודם כל נבהיר שאין זה מלשון אדיבות. מה פירוש אדיב היום? מהיכן לקוח בעברית המודרנית? מלה בערבית, לא בעברית בכלל. בתנ"ך זה פשוט חילוף אותיות של דאבון נפש. דאב לשון דאבון, עצבות ויאוש, הרגשה הכי לא טובה. אבל יש גם "כימיך דבאך", דבא – "כימיך" הם ימי הנערות והבחרות, ימים טובים, אין שמצמיח, ו"דבאך" היינו האין שמוריד, ימים מתמוטטים. זה הפירוש הראשון ברש"י, ש"כימיך דבאך" היינו שגם ימי הזקנה טובים כמו ימי הנעורים. אבל יש עוד פירוש ברש"י ש"דב" כמו "זב" (מקשר גם לפרשה הקודמת), שכל הארצות מזיבות את כל הכסף והזהב שלהן לארץ ישראל, כי יש לנו יצוא אדיר של תוצרת הארץ (שנעשה על טהרת העבודה העברית), ותמורתה כל הארצות מדיבות ומזיבות את כל הכסף והזהב לארץ ישראל, עד שאין יותר כסף וזהב בכל העולם. אדב-דאב-דבא הם שלישיה, וברור שהם בנה"י. אדב תחת נדב, נצח תחת חסד, דאב היינו "הודי נהפך עלי למשחית" ו-דבא, לשון זיבה, פשוט שביסוד. יש עוד מלה שהרד"ק נותן לה מקום כבוד, כאילו שרש בפני עצמו – דביונים. או שזו צואת היונים, מה שזב מהם, או הזרעים שבזפק היונים שבשעת הרעב קלפו את זפק היונים ואכלו אותם מחוסר כל. יש כמה פירושים, אבל גם לשון זב.

סיכום שער דב

אז יש בשער זה את כל המדות (כאשר הדוב כולל גבורה ותפארת כנ"ל) – נדב-דב-אדב-דאב-דבא-דבב:

חסד נדב		גבורה דב
	תפארת דב
נצח אדב		הוד דאב
	יסוד דבא
מלכות דבב

ז. סיום ביאור המאמר: "לא תהו בראה"

בתיקון ה"רצוא" כולל את ה"שוב" (ולא מתמעט על ידו)

ננסה לקצר הערב קצת, עוד משהו מע"ב. את עיקר הווארט של המאמר כבר אמרנו. בסוף, היות שהוא מדבר על פינחס – תיקון נדב ואביהוא, שהם פרשת אחרי – הוא מביא את הפסוק מישעיהו "לא תהו בראה לשבת יצרה". ה' לא ברא את העולם בשביל תהו, רצוא בלי שוב, אלא "לשבת יצרה". הוא מסביר שהשוב לא ממעט את הרצוא, אדרבא, הרצוא כולל בעצמו את השוב (שאף מגביר את עצמת הרצוא) בהיותו רצון ה', וממילא יכול להיות "עבדו את הוי' בשמחה" לגמרי.

עולמות בי"ע בפסוק ומסקנת "אני הוי' ואין עוד"

הפסוק כולו הוא "כי כה אמר הוי' בורא השמים הוא האלהים יצר הארץ ועשה הוא כוננה לא תהו בראה לשבת יצרה אני הוי' ואין עוד". גם פסוק מופלא. הרי יודעים שיש שלשה עולמות תחתונים מהנביא ישעיהו, אך בדרך כלל מביאים על כך הפסוק "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", וכאן יש עוד פסוק בישעיהו של שלשת העולמות לפי הסדר – "בורא השמים… יצר הארץ ועשה". יש לפי הסדר בריאה על השמים ויצירה-עשיה על הארץ. אחר כך עוד תוספת "הוא כוננה", גם על הארץ – כאילו המשך של עשיה, צריך לכונן את הארץ, לייסד את הארץ. רק אחרי ההקדמה הזו כתוב "לא תהו בראה לשבת יצרה" ואחר כך כתוב "אני הוי' ואין עוד". הפסוק מתחיל "כי כה אמר הוי'" – מה ה' אמר בפסוק הזה? רק את הסוף – "אני הוי' ואין עוד". מה כל המלים שלפני כן? רק תארים של האומר. הנביא באריכות גדולה מתאר מי אומר כאן את המלים, ותכל'ס הוא מדבר "אני הוי' ואין עוד" – הכל גארנישט, הכל בדיחה – בלשון קהלת "הכל הבל". כל התיאור הוא גארנישט, "אני הוי' ואין עוד". לכאורה זה תהו, אבל קודם היה כתוב "לא תהו בראה לשבת יצרה".

רמזי 137 בפסוק

ידוע ש-תהו עולה ג"פ 137 – ממוצע כל אות, המספר החשוב שפגשנו כבר פעמיים הערב. כמה עולה כל התיאור הזה? "כי כה אמר הוי' בורא השמים הוא האלהים יצר הארץ ועשה הוא כוננה לא תהו בראה לשבת יצרה" עולה כח פעמים 137 (תהו ג"פ 137 וכל השאר עוד כה פעמים 137). סוף כל סוף הוא אומר "אני הוי' ואין עוד" שעולה ט"פ הוי'. אם אני מחבר כל הפסוק יחד כבר עולה 110 פעמים 37 (37 הוא הזוג של 137 – גילאי יצחק ואברהם בעקידה), כלומר שעולה פעמיים הכל פעמים הבל! כל הפסוק הוא נס פעמים 37, ורק ההקדמה כח פעמים 137. גימטריא מופלאה בפסוק.

אורות דתהו בכלים דתיקון וגילוי התכלית של "חד חרוב"

בכל אופן, בסוף איני יודע מה לחשוב – אם "אני הוי' ואין עוד" מה זה "לא תהו בראה לשבת יצרה"? קודם היה בריאה-יצירה-עשיה וגם "כוננה", ואחר כך עוזב את העשיה והכינון, ונשאר "בראה… יצרה". מה צריך ליישב? זה כבר פירוש מובן – צריך לישב את התהו, ולא לסתור או לסלק אותו. צריך ליישב את התהו – אורות דתהו אבל בכלים דתיקון, זו התכלית. אחרי כל "בורא השמים הוא האלהים יצר הארץ ועשה הוא כוננה" התכלית היא "לא תהו בראה לשבת יצרה", ומה שבאמת צריך להתגלות בסוף הוא "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" (אחרי דעה-יראה-שמחה-יראה), אין יותר ארץ, הכל מים, הכל גארנישט. זה "חד חרוב" או "תרין חרוב" – מליון חרוב, הכל חזר לתהו. כתוב שההבדל בין ביאת המשיח לתחית המתים הוא שאת ביאת המשיח אפשר לצייר – ולכן מצוה לצייר, כמו שאמרנו אתמול לילדים – ואת תחית המתים אי אפשר לצייר, הו נכנס ל"חד חרוב". מאד חשוב לדעת. כמו שאמרנו קודם, שכל הענין של ספונטאניות אמתית בתוך הכנה – חוץ ממה שהסברנו מהרבי הרש"ב במעשה של פינחס שהוא הדוגמה, זה דבר שהוא כל כך תרתי דסתרי שמאד קשה לצייר. קשה להבין איך נוסחת משיח לפי הרבי – אורות דתהו אבל בכלים דתיקון, עם הכנה. אם ככה מסבירים, מה הרבי אמר בסוף? שצריך לטכס עצה, אחד מכם, שנים מכם, עשרה מכם. לטכס עצה הוא בדיוק מה שנדב ואביהוא לא עשו, אפילו בינם לבין עצמם. לכן צריך עבודת צות. צריך להתחשב, וצריך גם להתבטל אחד בפני השני. ככה אפשר להמשיך את האורות דתהו, הספונטאניות, לתוך הכלים דתיקון, ה"הכון לקראת אלהיך ישראל".

כאן נסיים הערב. יש ודאי שנטלו ידים ואפשר לברך ברכת המזון במנין. לחיים לחיים.

היות שפתחנו ברבי מענדלע מויטבסק והגענו לרבי המהר"ש, ידוע שאחד מהניגונים של (תקופת) הרבי מהר"ש נקרא הניגון מויטבסק – השגחה פרטית – כדאי שנסיים בו.

---

[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] "האדם וחי בהם" = 121, 11 ברבוע. "אני" = 61, מספר ההשראה ה-6 (6 ברבוע ועוד 5 ברבוע; 6 ועוד 5 = 11), הנקודה האמצעית של 121. יחד = 182, 2 פעמים 91 (הממוצע של 121 ו-61, והוא המשולש של 13, אך יש לו עוד סגולות צורניות וכדלהלן). נפשט את התופעה: לכל רבוע של מספר לא זוגי יש נקודה אמצעית – לפני 121 בא 81 (נדב אביהוא, ראה לקמן), 9 ברבוע (בנדב אביהוא יש 9 אותיות – כל אות בממוצע = 9, שהוא עצמו 3 ברבוע), והנקודה האמצעית שלו היא 41 (אם, נשמות נדב ואביהוא מאמא, כמבואר להלן), 5 בהשראה (ה עילאה של שם הוי' ב"ה), כאשר הממוצע שלהם עולה 61 (אני–אין). ל-49, 7 ברבוע, הנקודה האמצעית היא 25, 4 בהשראה, והממוצע הוא 37. ל-25, 5 ברבוע, הנקודה האמצעית היא 13, 3 בהשראה, והממוצע הוא 19. ל-9, 3 ברבוע, הנקודה האמצעית היא 5, 2 בהשראה, והממוצע הוא 7. ל-1 הכל 1. קבלנו אם כן את הסדרה של מספרי שבת: 1 7 19 37 61 91 (עד כאן = 216 = 6 בחזקת 3, כידוע הכלל בזה עבור מספרי שבת, 216 = יראה, "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה", ראה לקמן)… (נמצא שמספרי שבת הם הממוצעים של הרבועים של מספרים לא זוגיים והנקודות האמצעיות שלהם)!

[ג] סדרה לינארית זו מתחילה מ-1 ועד 100 יש לה טוב אברים: 1 7 13 19 25 31 37 43 49 55 61 67 73 79 85 91 97 שהערך הממוצע שלהם הוא 49 (הנקודה האמצעית של 97), 7 ברבוע, ודוק. ג המוחין – 67 73 79 – הם בין אין ("והחכמה מאין תמצא"), 61, ל-פה ("דעת גניז בפומא"), 85, ו בהשראה ו-ז בהשראה, שהם עצמם בין י במשולש, 55, ל-יג במשולש, 91, ודוק.

[ד] נדב במילוי: נון דלת בית = 952 = הזה פעמים נדב! אך גם אביהוא במילוי: אלף בית יוד הא וו אלף = 672 = זה פעמים נדב! ללמד ששניהם נכללו בנדב.

[ה] הערך הממוצע של נדב שמשון הוא עשו, היינו שנדב שמשון = אעשה אעשה ("לכן כה אעשה לך ישראל עקב כי זאת אעשה לך"). יפת עשו נדב שמשון = 1618, סוד חתך זהב, יסוד היפי שברא ה' בעולמו, סוד "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם".

[ו] הפסוק כולו בצורת רבוע:

ל  כ  ן  כ  ה  א  ע

ש  ה  ל  ך  י  ש  ר

א  ל  ע  ק  ב  כ  י

ז  א  ת  א  ע  ש  ה

ל  ך  ה  כ  ו  ן  ל

ק  ר  א  ת  א  ל  ה

י  ך  י  ש  ר  א  ל

השורה העליונה = 14 ברבוע. השורה האמצעית = 28 ברבוע (יחס של 1:4). הפנות = הפירמידה של 7. האלכסון שיורד משמאל לימין = 3 פעמים 14 ברבוע. הציר המרכזי = בית המקדש שהוא ז פעמים ענג (אהיה פעמים אם, המשולש של אם). שני האלכסונים הציר האמצעי והשורה האמצעית = א באמצע ועוד מט (ז ברבוע) ברבוע. רק הציר האמצעי והשורה האמצעית = "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" שעולה יב פעמים קבלה. הפסוק מתחיל ב-ל וחותם ב-ל ויש בו ז למדין. וכן יש בו ז אלפין ו-ז כפין. והוא מורכב מ-יד אותיות מתוך הא-ב, כשם שיש יד תבות בפסוק, ז ועוד ז, ודוק היטב בכל הנ"ל. תן לחכם ויחכם עוד.