preload
בס"ד
אפריל 25

בשעתו מסר הפרזידנט של מדינת ישראל, מר שניאור זלמן שז״ר, צילומי כתבי יד קדשם של רבותינו הקדושים, לגרפולוגית המומחית רות צוקר, לעריכת מחקר גרפולוגי עליהם.

בפרסמו את מחקרה על כתב ידו של הרבי הזקן, ב״ספר הקן״ [קובץ מאמרים על אדמו״ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי ־ למלאות ק״ן שנה להסתלקותו] הקדים מר שז״ר, מתרגם המחקר, הדברים הבאים:

גברת רות צוקר, מחברת הנתוח הגרפולוגי הזה של כתיבת יד האדמו״ר הזקן ר' ש״ז מלאדי, הינה חוקרת שחוות דעתה שמשו שנים רבות יסוד להכרעות בתי דין ובתי משפט בישראל, היא למדה את תורת הגרפולוגיה מפי הפרופסור ג.א. מאגנאט, נשיא ארגון הגרפולוגים בג'ניבה שבשויץ, ואחדים ממחקריה הגרפולוגיים על סופרים, חדשים גם ישנים, נתפרסמו בירחונים מקצועיים בלועזית וקנו להם שם.

כאשר בקשתי אותה לערוך נתוח גרפולוגי זה, עוד לא ידעה עברית כלל, מלבד צורת האותיות בלבד, ולא הבינה את פירוש המילים, וכמו כן בחנתי אותה יפה, ונוכחתי כי לא היה לה אז כל מושג על אישיותו של אדמו״ר הזקן, לא על תולדותיו ולא על תפקידו בעולם הרוחני של היהדות. כל כתיבתה זאת לא היתה אלא על יסוד נתוח האותיות בלבד ולא סיפרה אלא את אשר סיפרו לה האותיות.

המחקר נעשה על יסוד צילום של כתיבת יד אויטנטי, שקבלתי לצורך זה מידי האדמו"ר רמ״מ שניאורסון שליט״א, שגם קרא את הנתוח הזה והסכים לפרסמו.

בשעת תרגומי את מחקרה מאנגלית לעברית, לא נסיתי לחפש למונחים שלה לבושים המקובלים בספרות החסידות, אלא נזהרתי יותר, שהמונחים ישארו בפשטותם, כפי שהיא השתמשה בהם.

עד כאן הקדמתו לתרגום.

במכתבו מיום כ״ח חשון תשט״ו, אל מר שז״ר, [אג״ק ח״י ע׳ צט], כותב כ״ק אדמו״ר זי״ע:

במה שכותב ע״ד כתבי יד נשיאינו הק' הנה גוף הכתי״ק שבתורת שמואל אופייני הוא לכתב יד אדמו״ר מהר״ש…

גוף כתבי יד רבינו הזקן שראיתי צילומם בספרים ומקומות שונים, הנה כמעט אין חילוק ביניהם… כתב יד הצ״צ ואדמו״ר אביו של מריח אדמו״ר בקשתי את אנ״ש להמציאם לכבודו…

ובמכתבו אל הנ׳׳ל, מיום ט״ז מנחם אב תשי״ט, [״צדיק למלך׳ ח״ו עמוד 110], כותב כ״ק אדמו״ר זי״ע:

מאשר הנני קבלת מכתבו מי״ג בתמוז, שהגיעני באיחור זמן רב; בצירוף ניתוח הגרפלוגי, ומוכרחני להודות, שלולא קראי במכתבו בפירוש שהמנתח ־ זולת הכת״י ־ לא ידע דבר על בעל הכתב יד ולולא הכירי את כ׳ אישית, לא הייתי מאמין באפשריות הדבר.

להלן, מחקרה הגרפולוגי של רות צוקר, על כתב יד קדשו של הרבי מהר״ש:

הסגולה האופיינית ביותר של כתב יד זה היא – הצפייה, היא איננה רק פסיבית בלבד. היא מתבטאת ביחס יצירתו אל העולם, לא רק על מנת לקבל, כי אם לדעת לספוג ולהעניק, בבל מקום ובכל שעה שיש צורך בכך.

הוא היה מסוגל לראות את הפנימיות הנסתרת שבכוונת הדברים, ולתפוס תכונה וקשרים בין יסודות במו בהברקה של תבונה. הכח האינטלקטואלי הזה להבחין דברים, הובר בנראה בבל פעליו.

המחבר, אם לדון לפי כתב ידו, היה כנראה איש רב פעלים, מציאותי בכל גוניו, על אף היותו מוקדש כולו לרוחניות עילאית.

שווי המשקל הנדיר שלו היה מורכב משלשה כוחות-עוז: מבחינה רוחנית אינטלקטואלית ומעשית. על בן, בנראה, רכש לו את יחס הכבוד של כל הפונים אליו, גם אם היו רחוקים מלהבין – הם, בנראה,היו נאלצים לקבל את השפעתו. אף על פי כן לא היה מאוהב בעצמו יתר על מידה. לפי כתיבתו הוא נראה להיות עניו כלפי שמים, אולם גאה בפני הבריות.

הוא הצטיין בסבלנות מרובה כלפי התפקידים שהוא מילא, באהבתו אותם. הוא היה מסוגל לרדת ממרומים גבוהים רוחניים, שהיה מתבונן בהם, אל ענייני יום יום ותפקידי מטה. היה נבון ורחום, לא רק בשל חדירותו הרוחנית כ״א גם הודות לנסיונו וקשריו עם הצדדים האכזריים וחסרי האונים של הגורל האנושי. הפרעות מסוימות מכתיבה זו מוכיחות כי הוא היה טבוע בחותם של סבל אישי רב, גם מבחינה רוחנית גם מבחינה פיזית. האבקותו המרה, כנראה, גרמה לכך שהוא למד להבין, למעשה, את כל איש ואיש כאילו פתח בקרבו את הכשרון להזדהות עם המתרחש בלבם, בנפשם, כאילו למד לחשוב את מחשבתם.

לשם בהירות נסתכל בכל מה שצפון בכתיבה הזאת בפרקים מיוחדים, קודם, מצד האינטלקטואלי והמעשי של אישיותו ואחרי בן בצד האמוציאני והרוחני.

השגתו היתה מודעית, היה מסוגל לנתח נושא לכל פרטי פרטיו הזעירים והדקים מאד ולשוות להם הגדרות מדויקות כבדולח, הוא כנראה חיה מוכשר לצקת את החומר ההיולי של רוחו לתוך כלי רב תפארת ספרותית או אומנות-אחרת, הכתב מוכיח כי הוא היה אמן גם של נתוח וגם של הרכבה, וההרכבה היתה עדינה ואמיתית, כמעט מפולפלת, או רבת עוז ודינמיות, בהתאם לענין שגירה או הלהיב אותו.

עז היה רצונו לרכז יסודות רוחניים, על ידי צמצום והעמדת הדברים על עיקרם – הוא שואף להביאם לשלימותם. הוא כנראה מאס את המלאכה הבלתי מתוקנת, ובהיותו מושרש באמונתו – הוא שאף לדעת, לדעת צרופה. הוא רצה להתבונן ולהבין עד אשר כל תא יתגלה לפניו על כל צפונותיו, מפני הדברים ועד שורשם הגרעיני.

הנטיה שלו היתה לקראת התקדמות, היה לו רצון מתמיד להתקדם תוך כדי הרמונית, מבלי לצאת לעולם מגדר של בינה, סדר ומדה. משמעת זו היתה נחוצה לו כדי לשים רסן לשפע הרעיונות הפוריים הנובעים ממנו. הוא פסל כל דבר שאיננו חיוני ועיקרי, וגם כשמחשבותיו נבעו מעולם המופשט בלבד הוא השתדל להלביש אותן במחלצות קונקרטיות. מעולם לא ארבה לו הסכנה להתעלם מראיה של עובדות.

כל כתיבתו מעידה כי הוא היה בן עולם הזה, אעפ״י שמטרתו היתה בעיקר רוחנית. אעפ״י שדרך מחשבתו חיתה מאוד מקורית, הוא לעולם לא שכח את תנאי המציאות, מכל דמיונותיו הנשאים הוא היה תמיד מסוגל לרדת אל האדמה הבריאה, של החיים הממשיים, והפוריים. על כן הוא, כנראה, גילה אמיתות לא סוביקטיבית לעצמו כי אם ידיעות חיוניות ונחוצות לכלל כולו.

חדירה לפנימיות הדברים היתה חשובה לו יותר מהרחבת שטח השפעתו. הוא מעולם לא ירד לעשות פרסומות לעצמו. אבל הוא התמכר למחשבות שערכן לנצח. אין פירושו של הדבר שהוא היה נעדר חוש המעשיות, כתיבת יד זו בכל תנועותיה כאילו שואלת תמיד: "מה התכלית המעשית, מהי החובה המוסרית הנובעת מהשגותי׳". יחס כזה לחיים מטיל חובה עצומה, ואישיות אשר כזאת קונה לח את ההרמוניה הפנימית שלה במחיר יקר מאד.

כמעט כל שורה שלו מעידה כי הוא מגיב בנאמנות ובשיטתיות וכי תמיד אפשר לסמוך עליו, משום שהוא נשאר תמיד אותה האישיות ההומוגנית, בכל מצב שהוא ואפילו במצב החמור ביותר. כל מעשיו כאילו מוכיחים על הכרחיותו היסודית לאחד את העומק עם הרום, את השפל עם המעודן.

הצד המעשי שבחיים היה כפי הנראה תעודה קלה בשבילו. על אף כל תשוקתו להתבודדות, הוא היה יכול להיות מלא חן וכובש לב בריות בשעת הצורך, וכנראה, היה לו קל למצוא את המלים הנכונות בשביל כל ציבור מסוים. הגמישות המופלאה שבכתיבתו מעידה כי סגולה זו היתה כנראה מהמצוינות בכשרונותיו.

מבחינה מעשית הוא כנראה השתדל לאגור, לא לעצמו כי אם בשביל הדורות הבאים, כל נכס יקר שניתן לו להשיג, רוחני, אידיאולוגי ואפילו חומרי. זה יש ללמוד מחתימתו שבהם הוא כאילו מושך ומוסיף למשוך את החוט המאגד, למרות כל נטייתו המתקדמת. הוא היה מסוגל להיות זהיר בשעת הצורך, אבל איתן בתביעתו. הוא כנראה היה תקיף בדעתו אבל היה נכון לקבל עצה מגבוה ממנו אילו היה יכול למצוא אותה,אין זאת אומרת שהוא היה נוח לקבל השפעה, במובן המקובל של המושג. טוב-לבו רב החסות כבש לו, כנראה, לבות רבים שידעו יפה כי נאמנות הינה אחת מסגולותיו האופייניות. אבל זהו רק טעם אחד לכוח השפעתו על הבריות.

רב היה כוחו להכריע. זה נבע מאהבתו את החוק, הסדר והצדק. ואהבתו זו התלהטה על ידי כה ההגיון והמוסריות, ושוכללה על ידי יכולת רבה של ארגון.

אבל, על אף כל כשרונותיו המעשיים הללו, כל העובדות החיצוניות לא היו לא הסיבה האמיתית ולא המטרה העיקרית של מחשבותיו, גם אם המחשבות האלה (כנראה בשל לחץ הסיבות החיצוניות של המציאות) הרבו להכנס לתוך התחומים המעשיים. חשיבות הרבה יותר עצומה היתה לו, כנראה, נודעת לרעיונות הרוחניים שלו, לעולמו הפנימי. זה עולמו הפנימי הוא שנתן לו את העוז המיוחד ואת האמונה והכח להתמיד.

כתיבת ידו מעידה כי הוא היה ענק רוחני. אולם לפני שנחקור את התגלות העיקרית הזאת של כתיבתו, נשתדל קודם לפתח את דמותו האמוציונלית האנושית והיום יומית שגם היא היתה בתכונתו של הכותב.

כאמור, מוכיחה כתיבת היד כי המחבר סבל הרבה, והסבל העמוק הזח הטביע את חותמו על כל הצד האמונציונלי שלו. הרגשותיו היו מטבען עמוקות ואימפולסיביות, אולם הוא לא הרשה להן להתגלות כלפי חוץ, בלתי אם דרך מסננת מעודנת של תרבות ומתינות. הוא היה מעיין מתגבר של התלהבות ומרץ, אולם הוא כבש את עצמו על ידי השכל וההוכחה. הכח הדינמי לכתיבה זו מוכיח כי הוא ידע אהבה לכל הנברא, ולעולם הקונקרטי של החושים. אולם בכל תנועה שבכתיבתו מודגש בעליל כי הוא, כנראה מעבר לכל הגילויים של העולם הקונקרטי, חש תמיד בכוונה העמוקה והגדולה שלהם.

צורת הקו שבכתיבתו מוכיחה כי היתה לו עין (אולי גם יד) של אמן. אבל מודגש כי הוא חש שהבלתי נראה היה לו מציאות הרבה יותר יקרה מהנראה והמוחש.

..סגולת הצפיה, הצפונה בכל כתיבתו, מתגלית ביתר שאת בחתימתו, שבה מופיע כוחו להעלות את נפשו ולשוות לנחושיו הטמירים דמויות מאירות. האש הפנימית שיוקדת בקרבו היא שנדמה לשפע הרב של הדמיון, חזיון, שירה יוצרת וסמליות הגולש בגודש רב כזה מחתימתו. אולם כל זה לא היה אלא הגילוי החיצוני, ואם אנו הרשינו לעצמנו לכנות את כותב השורות בשם ״ענק רוחני״ הרי זה בעיקר בשל, היינו אומרים, ״הציור הטרנסצנדנטלי״ של חתימתו.

חתימתו זאת מעידה כי היו לאיש.. שאין כלל יכולת לבטא אותם במילים. כנראה היו זמנים שהתעלה מעל לגשמיותו הארצית לחוות בדברים שהאני האנושי שלו לא יכול או לא העיז כלל להתיצב בפניהם. הוא כנראה היה שוב ושוב אחוז ומוקסם ״בפנימיות שלמעלה מהדברים הנגלים״ שהיתה נושאת אותו הרחק הרחק מכל קיומו היום יומי ומעניקה לו את חשלום האמיתי שאין להשוות כלל את אורו עם שום נסיון אנושי רגיל. בשעת העליותיו אל הנסתרות אל המטרות העילאיות והנישאות ההן הוא כנראה היה מתלבש בעוז זה שהתבטא בכל מעשיו. הוא היה כנראה שב מעליותיו אלו כאילו מוקדש למטרות הללו עד שידע לגלות את כוחן היצירתי בכל דבר שהסתכל בו, ועל אף כל הכיעור שבעולם היה הוא שליו ובוטח ומשוחרר מכל אימת הבאות.

הדבר הנדיר והאישי מאד שנובע מכתיבתו הוא שה… הללו עם כל היותם נשגבים ונשאים מעל כל דבר שבהגיון, הם מעולם לא עשו אותו זר או מנותק מענינים פשוטים של חיי יום יום של אנוש. להיפך, הרושם הוא כי כל גילויו אלו עשהו יותר רחום, ויותר מבין את הבריות ומלא יראת הרוממות, כפי שמוכח מהציור הצנוע של התיבה ״שניאורסון״ שבחתימתו. הוא היה מוכן להקריב את האני החיצוני שלו למען האחרים, על ידי גילוי העוז והאחידות מתוך מעינותיו הפנימיים והנסתרים הוא כאילו גידל את האישיות האנושית של עצמו.

החשיבות האצילית ששיוה המחבר לחתימתו יחד עם כל צניעותה – מכריזה כי כאן שוכן כבוד רם ונשא, כבוד למעשיו וכבוד לכל הויתו.

(אוצר סיפורי חב"ד, כרך 18, ע' 240 ואילך)

תגובות

  1. מאת אסף:

    מעניין . תודה

  2. מאת שי עזרן:

    יש עוד מהרביים?