- ו. ד"ה "ואשים דברי בפיך" תער"ג
- ה. זהר על הפרשה: משכן ומקדש – שני שלבים בחיי הצדיק
- ד. פירושי הנעם אלימלך ב"'לי' – לשמי"
- ג. "'לי' – לשמי" – דילוג לילדים
- ב. שער זר
- א. "זר זהב סביב"
- ז"ך שבט ע"ב – "בשעה שהקדימו" תער"ב מאמר לד – כפר חב"ד
בנין ושמירה מ"אם הוי'"
יותר בקצור נמרץ נאמר את הזהר, שטרם הגענו אליו: הזהר אומר, בקיצור, שיש משכן ומקדש. הזהר דורש תהלים קכ"ז, "שיר המעלות לשלמה אם הוי' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו אם הוי' לא ישמור עיר שוא שקד שומר". הזהר אומר שהפסוק הולך על בית המקדש של שלמה, ו"לשלמה" רומז גם לבינה, "מלך שהשלום שלו" (ש"עושה שלום במרומיו", בעלי הקונפליקטים במדות). רבי לויק מביא את הרמז ש"אם" היינו בינה (אל תקרי אִם אלא אֵם) ו"אם הוי'" עולה בינה, ונוסיף לכך ש-אם הוי' היינו חלוקה בחתך זהב של בינה. "אם הוי' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו" – "בוניו" היינו הז"ת, ובעיקר התפארת שכוללת שבעה עמודים, ויוצא מהחסדים דאמא. המצוה העיקרית של הפרשה היא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כמובן הווארט מתאים מאד לכל שיפוצניק, מי שעוסק בבנין. אם ה' לא יבנה – הכל להבל ולשוא. יש גם מי שעוסקים בשמירות – גם בישובים, ויש גם חברות שמירה (יש לנו כמה חברים שם). "אם ה' לא ישמור עיר – שוא שקד שומר". יש בונה ויש שומר – הבונה היינו ז' עמודים שעיקרם תפארת הנוטה לחסד, בא בעיקר מחסדים דאמא, והשומר על העיר היינו ספירת היסוד בפרט, שם "שדי" שלומדים עליו בע"ב. אם ה' לא ישמור – שוא שקד[1] שומר. כלומר, בשניהם צריך "אם הוי'", בינה.
"קומה הוי'" במשכן ו"קומה הוי'" במקדש
הזהר אומר ווארט מאד חשוב: מה ההבדל בין המשכן והמקדש? למשכן יש מעלה לגבי המקדש – הוא של משה רבינו שכל מעשה ידיו נצחיים, ולכן המשכן נגנז ולא נחרב, ואילו המקדש נחרב. המקדש אינו מעשה ידי משה רבינו אלא מעשה ידי שלמה המלך. מצד שני יש הרבה מעלות של המקדש לעומת המשכן, ועיקר המעלה שהמקדש נקרא מנוחה. המשכן, במדבר ועד שילה (ועד בכלל), הוא בחינת מלחמה. לגבי המשכן כתוב "קומה הוי' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" – קריאה למלחמה – כי המשכן הולך במדבר, מקום נחש עקרב וכל הקליפות. צריך ללכת ולנצח את הקליפות במדבר העמים, וזו פעולת המשכן – "קומה הוי' ויפוצו אויביך". המקדש גם "קומה", אבל "קומה הוי' למנוחתך אתה וארון עזך", לא כדי להלחם. "קומה הוי'" עולה כח הצומח, גן עדן וכו' – כמדובר לפני שבוע. יש שתי בחינות "קומה הוי'". מה ההבדל? כל אחד יכול להבין.
פרסום הצדיק – שני שלבים בעבודה
יש שני סוגי צדיקים – אני אומר צדיק כמו בחסידות פולין, שכולם צדיקים – אחד צריך לנסוע כדי להשפיע, כי שמו לא יצא בעולם. אורו לא גדול מספיק, וכדי לקבץ ניצוצות הוא צריך הרבה לכתת רגלים, לנסוע לחו"ל, להרצות. מי שצריך לנסוע כדי להשפיע נקרא "משכן", הוא בבחינת משכן. אבל מי ששמו כבר יצא, שלא צריך להוכיח שהוא חכם. בכלל, צדיק צריך להוכיח שהוא חכם? לכאורה צדיק הוא ענו, לא צריך להוכיח שום דבר. אבל לא נכון – כדי להשפיע אני צריך להוכיח. הרבי, שהוא נביא, צריך להוכיח זאת? זה דבר יפה שאני צריך להוכיח שאני משהו גדול? לכאורה לא מתאים, אבל לא נכון. בעולם הזה, שכולו עלמא דשקרא, וה' רוצה להפוך אותו לדירה בתחתונים לו יתברך, כמה שקשה נגד הטבע צריך "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". כדי שאברהם יפרסם אלקות צריך להוכיח שהוא החכם הכי גדול, שיאמינו לו, ואחרת לא שוה. יש תקופה בחיים – תקופה ראשונה, כך כתוב בשיחה – שאתה צריך לצאת ולהוכיח את עצמך. כל אחד, כמו זמר מפורסם, שלפני שהוכחת את עצמך – כמו אלוף העולם בשח שהזכרנו קודם, שהפסיק לשחק. יצא לפנסיה, וכל מי שאומר שהוא אלוף העולם אמר לו – לא, אני אלוף העולם. כמו רב שיגיד שהוא הגדול לנצח, חיים נצחיים לעולם ועד. מי שכבר מפורסם הוא בחינת מקדש. שצריך להוכיח את עצמו הוא בחינת משכן, צריך לנסוע ודווקא במדבר העמים, בין כל המרעין בישין. מי שכבר הוכיח את עצמו, כמו שלמה, יכול לשבת במנוחה – יש שיעור מרכזי, מי שרוצה שיבוא אלי. אין יותר לנסוע לחוץ לארץ – זה ההבדל. בכל אחד יש מעלה ויש חסרון. יש מעלה של משכן ויש מעלה של מקדש. אפילו הבעל שם טוב, בכבודו ובעצמו, היה בבחינת משכן. הוא נסע. המגיד, בגלל שהיה חולה רגלים – השגחה פרטית, הסיבה הגשמית – לא יכול היה לנסוע, לכן ישב במקום וכולם היו צריכים לבוא אליו. כלומר, המגיד, בגלל הנסיבות, היה מקדש, אבל הבעל שם טוב היה משכן.
שמירת המשכן – נער; שמירת המקדש – אמא
מה ההבדל ביניהם? הזהר אומר שההבדל הוא בעיקר בשומר. הרי כתוב "אם הוי' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, אם הוי' לא ישמר עיר שוא שקד שומר". הזהר אומר שעיקר ההבדל הוא השומר. מי שמר את המשכן? "ומשרתו יהושע בן נון נער [הנער שמדברים עליו] לא ימיש מתוך האהל". הוא שמר את המשכן ארבעים שנה במדבר, וגם כאשר נכנס לארץ – עד סוף חייו. מי שמר את המשכן בסוף? בשילה, הקירות כבר היו קבע, אבל הגג היה מיריעות המשכן – היה שס"ט שנים, כמעט כמו המקדש. מי שמר אותו בסוף? "והנער שמואל משרת". בתחלת שמירת המשכן זה נער, יהושע, ובסוף גם נער, שמואל. שומר המשכן הוא הנער. לכן הזהר אומר, כמו שמסביר רבי לוי'ק, שברוחניות הנער הוא המלאך מט"ט (ש"שמו כשם רבו", מטטרון בגימטריא שדי), הוא שומר המשכן. בבית המקדש לא מספיק שמירה של נער, וצריך מלך שהשלום שלו – אמא עילאה, "שיר המעלות לשלמה". איפכא מסתברא. הייתי חושב שאם יש תקופה של מנוחה – שאיני צריך יותר לנסוע, שמי התפרסם, אין מה להוכיח יותר, ורק שכולם יבואו ויתבסמו – לא צריך הרבה שמירה, ממילא. הייתי חושב שהייתי יכול להסתפק בשמירה פחותה. אבל המשכן, שהוא באמצע מלחמה, "קומה הוי' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך", צריך שמירה מעולה, ממקום מאד גבוה. והנה, הזהר אומר הפוך – במשכן מספיקה שמירה של "נער", ובמקדש לא מספיק וצריך שמירה של ה'. אמרנו שהאחור של הנער הוא הרבי, אז נאמר כך. בשביל המשכן צריך רבי לשמור, שפנימיותו נער, כנ"ל. אבל בשביל לשמור את המקדש צריך אמא. כתוב שהשמירה של ה' כאן היא בחינת אמא. מה הווארט? נקצר: אנחנו באמצע מסע המשכן. אצלנו המשכן הוא הפצת הענין שלנו בעולם, לפני שכל עולם מכיר אותנו. כל עוד שלא כל העולם מכיר אותנו – ודאי עדיין המצב, לדאבוננו – אנחנו בבחינת משכן, ואז השומר המלוה הוא נער. הכל חוזר לאותו נער, שצריך לעשות שבע פעמים הפטשי כדי להתחיות, "ויזורר הנער עד שבע פעמים". אותו נער, שיעודו להיות "נער קטן נוהג בם", בכל הטורפים והנטרפים. ברגע שזוכים למנוחה, ימות המשיח, בעצם השומר עולה בדרגה – המקיף, שבלעדיו גם לא ישמר. החידוש שכמה שהגיע ליעד והכל בסדר, הכל בדרך ממילא, וכולם נמשכים – צריך אור מאד עליון לשמור שיהיה נצחי, שלא יחרב לעולם. למה בית המקדש נחרב? כי לא היה "אם הוי' לא ישמר עיר". אנחנו מצפים שבית המקדש השלישי לא יחרב – אחרי שמוכר בכל העולם, צריך אור מאד גדול וחזק של "אם הוי' לא ישמר עיר" ולא מספיק נער. שוב, יש פה מוסר השכל עצום, שדווקא את הנער צריך כדי לשמור את המשכן (הארעי) במסע שלו, וגם לתת השראה בעבודת המשכן (עבודת המלחמה המתנהלת על ידי נערים), ואילו המקדש – כשהכל בסדר (קבע) – צריך "אם הוי' לא ישמר עיר שוא שקד שומר". במלה "שוא" יש הרבה רמזים וענינים, תורה שלמה, שנשאיר.
[1] "שקדתי" סוד שם שדי במילוי: שין דלת יוד = שקדתי (שקדתי = 22 פע' 37, שקדתי במילוי: שין קוף דלת תו יוד = 1406 = 38 פע' 37, ודוק; במספר קדמי, שקדתי = 3250 = 26, הוי', פעמים 5 בחזקת 3. חלק הקדמי = 2436 = 42 פעמים 58, וד"ל).