preload
בס"ד
פבר 24

חמשה פירושים כנגד נרנח"י

היות שהגענו עד כאן, ספר החסידות הכללית שהכי נתפס – יש לו 'חוש' – ב"'לי' לשמי" הוא הספר שכל אחד צריך ללמוד אחרי ספרי היסוד של החסידות בכלל הוא נעם אלימלך. אחרי כתר שם טוב, אור תורה של המגיד ותניא קדישא, ועוד כמה ספרי חב"ד יסודיים, צריכים את ספרי היסוד של החסידות הכללית. הכי חשוב ביניהם הוא נעם אלימלך, שמקובל שהוא "ספרן של צדיקים", והיות שבדורנו "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ" – כדי לרשת את הארץ – הוא מאד-מאד חשוב בדורנו. הזכרנו את הצעטיל קטן שלו, וכעת מגיעים לספר עצמו. בנעם אלימלך בתחלת פרשת תרומה יש חמשה מאמרים קצרים של "'לי' לשמי". מאד תופס אותו, יותר מכל הספרים, הרש"י הראשון של "'לי' לשמי". קודם הקדמנו, כדי שנבין טוב, שמביא בתניא ש"אותי אתם לוקחים", עצמות. בתניא לא מביא "לשמי" כי מספיק לו "לי", לא צריך את ה"לשמי" של רש"י. אבל רש"י כותב "לשמי" וצריכים אותו, והכי מאריך בכך הוא הנעם אלימלך. לכן, בקיצור, לכבוד הכניסה לחדש אדר – החדש של רבי אלימלך, שבחדש אדר ההילולא רבא שלו. כדאי גם שכל אחד ילמד את הפירושים שלו בתרומה. נסדר את חמשת פירושיו לפי נרנח"י, ומתוך הפירושים נלמד הרבה דברים יפים. נאמר לא לפי סדר הספר אלא לפי ההקבלה לנרנח"י:

פרשת תרומה – נדבת הלב לה' – נדיבות שבבחינת י-ה

כנגד הכתר, היחידה, הוא אומר ש"ויקחו לי תרומה", "'לי' לשמי", קשור לאותם צדיקים שזוכים לטעום מעין עולם הבא בעולם הזה. בפירוש הראשון, פירוש הבינה שנגיע אליו תיכף, הוא קובע כמה כללים. שם כותב שאם רש"י אומר "'לי' לשמי" הכוונה להמשיך מה"לי" לתוך ה"לשמי". גם 'מבין' ש"לי" היינו העצמות, אבל החידוש של רש"י שצריך להיות "לשמי". גם כאן, יש מי שזוכה לטעום עולמו בחייו – "בכל מכל כל", כל היינו שער ה-נ של הבינה שנקרא "לעתיד לבא", הגילוי הכי גבוה של כתר עליון, לכן נשים את זה בכתר. כמובן שהפשט שהכל שייך לנדבת הלב למשכן. כשאדם הוא נדבן יש שתי בחינות בכללות, כנגד יה וכנגד וה – "הנסתרֹת להוי' אלהינו… והנגלֹת לנו ולבנינו". כשאדם מתנדב לבית הכנסת, לבית המקדש, הוא בעצם נותן לה' – נותן להקדש, מקדיש. כל נדבת המשכן היא לתת לה', "כי ממך הכל ומידך נתנו לך", "תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכן בדוד הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'". ויש נדיבות לב שאדם רואה עני, תראה ערום וכיסיתו, נותן לחם לרעב – זו נדיבות בגדר "והנגלת לנו ולבנינו", בין אדם לחברו, "כל ישראל חברים". אלה שני טיפוסים, אפשר לומר נדב עליון ונדב תחתון[1]. יש מי שאוהב לתרום לבית כנסת, ולא כל כך אוהב לתרום לעניים – סוג של מנטליות. יש אחד הפוך – אוהב לתת לעניים, אבל לא מבין למה לתת לבית כנסת. לתת לבית כנסת היינו לפאר את מקדש המעט – תנו כבוד לה', שיהודים יבואו לבית כנסת ויתפללו, יעבדו את ה'. שוב, יש נדיבות ל-יה, "הנסתרת להוי' אלהינו", ויש נדיבות לב ל-וה. בפרשתנו הנדיבות היא ל-יה, זה הפשט, "ויקחו לי תרומה" – מרימים תרומה, כסף או חפץ מסוים, לה'. לה' יש הכל, צריך את הכסף שלי? כן. יש כזה רגש של "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" – שאני נותן לה'. יש מקום אחר, שקראנו בפרשה הקודמת, "אם כסף תלוה את עמי" – "עמי וגוי עמי קודם וכו'". יש רגש שצריך לתת למי שצריך, "אשר יחסר לו" – "פתח תפתח את ידך". זו צדקה כפשוטה. בכל ספר התניא, אגרת הקדש, כאשר משבח את הצדקה לא מדבר על נתינה לבית כנסת אלא לעניים – לעורר רחמים על מי שאין לו, ובזכות התעוררות זו ה' מרחם עליך, "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים". הפרשה הקודמת, שכל, אור פנימי, שייכת יותר ל"אם כסף תלוה את עמי". בפרשה הזו, "זר זהב סביב", אור מקיף – נדיבות הלב היא לתת לה'. כל זה הקדמה. כל הפירושים שנאמר ב"'לי' לשמי" הם באים על "ידבנו לבו", לתת לה', "ויקחו לי תרומה".

יחידה: חיי העולם הבא בעולם הזה

הפירוש הראשון[2] הוא שכאשר אני נותן לה' אני זוכה להמשיך גילוי שכינה, מעין עולם הבא ממש, לתוך התודעה שלי – כמו האבות הקדושים. כל אחד צריך לומר "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב", "מעשה אבות סימן לבנים" – להמשיך את גילוי הכתר. על הווארט הזה הוא אומר שעל כך כתוב בפרקי אבות (מה שדברנו עליו הרבה פעמים) "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס" (או "על מנת שלא לקבל פרס", כגרסה הנוספת). בנעם אלימלך הכל צדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים" – צדיקים מסוגים שונים בכל תורה. הוא אומר שיש צדיק שעובד על מנת לקבל פרס – יש לו תודעת עולם הבא. עיקר החידוש שלו, שמי שממשיך עולם הבא לעולם הזה – "כימי השמים על הארץ" – הוא מי שלא חושב על עולם הבא, לא בראש שלו כלל. למה אין לו בראש עולם הבא? כי כל כך מתענג על עצם קיום המצוה (בדבקות אלקית) שלא צריך עולם הבא. מיד בקיומו את המצוה הוא נמצא בעולם הבא. ודאי הפירוש הזה הוא בהשראת הבעל שם טוב, שהצדיק האמתי גם מוכן לוותר על העולם הבא שלו. הוא לא צריך עולם הבא כלל, כי לומד דף גמרא, עושה מצוה. כזה צדיק הוא הטועם את העולם הבא בעולם הבא, ובכך הוא לקח את ה"'לי' – לשמי", המשיך את ה', את השכינה, לתוך חייו, וממילא לא צריך עולם הבא כלל. סתם עולם הבא בקבלה הוא באמא, אבל מי שלא צריך את העולם הבא כי יש לו עולם הבא בעולם הזה – זה כבר גילוי היחידה שבנפש, לכן נכוון את הפירוש כנגד היחידה, כנגד הכתר. מי שכן צריך את העולם הבא – שייך לבינה. אבל מי שלא צריך את העולם הבא, וממילא מוותר עליו, כי לא צריך אותו כלל – שייך לשער ה-נ מהכתר. אם לא צריך – ממשיך את ה"'לי' לשמי" לתוך חייו בעולם הזה. עד כאן פירוש אחד ב"ויקחו לי תרומה".

חיה: תורה לשמה רק ביחוד משפיע ומקבל

הפירוש השני[3] הוא כנגד החכמה, החיה שבנפש. את כל הפירושים שלו הוא מקשר גם לתרומה מלשון תורה (אפילו בלי לכתוב את הווארט של תורהמ). נקדים הקדמה חשובה בכתבי האריז"ל: האריז"ל אומר שכדי להזדווג – כמו שדברנו קודם על "בן שמונה עשרה לחופה", ה"בן עשר קופץ כגדי", קופץ לגיל גדי. הקשר של גדי ליוסף הצדיק היא שכל הטראומה שלו – שנטרף על ידי אחיו, ואחר כך כמעט נטרף על ידי הדוב, אשת פוטיפר – היה כאשר "יוסף בן שבע עשרה שנה"; אחר כך יעקב אבינו – הכבש – חזר להיות גדי ב-גדי השנים האחרונות שלו במצרים. ברכה גדולה שזקן מופלג, שעד אז ימיו היו רעים (כפי שאומר לפרעה, הופך להיות גדי – "ויחי יעקב" בחיות של גדי. איך אני יודע שבגיל 130 יעקב חזר להיות גדי? יש מקום בארץ שאפשר לממש זאת – עין גדי, חי עין שנים ואחר כך חזר להיות גדי. באותן שנים הוא תקן את גדי השנים בהן חנך את יוסף, ולא ידע לחנכו טוב – לכן הוא נטרף בסוף. אז יעקב טרם ידע את הסוד של "לא תבשל גדי בחלב אמו". האריז"ל כותב שכל סוד של זווג תלוי במוחין דאבא. כותב הנעם אלימלך שאין דבר בקדושה שאין בו זכר ונקבה – אם אין זווג אין קדושה. גם המושג קדושה בעצם שייך למוחין דאבא, "קדש מלה בגרמיה" בפנימיות אבא. מה הוא כותב כאן בפירוש? ש"ויקחו לי תרומה" היינו שאדם רוצה לדבר תורה. הפירוש הזה הוא "תורה לשמה". בפירוש הראשון כבר אומר שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה, הכל "לשמי", אבל דווקא בתורה יש מושג "תורה לשמה" (שנלמד אצלנו באריכות, בפרט בספר חתן עם הכלה). אומר ש"תורה לשמה" לא יכולה להיות כשאדם לומד בפני עצמו. חידוש שלא ראיתי שאף אחד אומר. יש אחד שמתבודד, צדיק נסתר, ולומד תורה לשמה באמת (יש הרבה שמרמים עצמם, כידוע הספורים מהבעל שם טוב), אבל אצלו יש כלל – תורה לשמה היא תורת חסד, למוד על מנת ללמד. למה? כי רק כאשר אני מלמד תורה לזולת, בפה, יש זווג, יש משמיע ושומע. הזווג בין המשמיע והשומע הוא כמו כל זווג של זכר ונקבה, שמתחולל רק מכח מוחין דאבא. שוב, בלמוד תורה ביני לבין עצמי אין זווג אמתי, ולכן מספיק מוחין דאמא. מדברים על גילאים, ועיקר הגיל שמקבלים מוחין דאבא הוא גיל עשרים. כנראה הזמן העיקרי בו יש לך כח בנפש, וחובת קדש, להפיץ תורה. אם כי גדולי ישראל, כמו אדמו"ר הזקן למשל, החזיקו ישיבה עם תלמידים הרבה לפני גיל עשרים. בכל אופן, מי שמלמד תלמידים למודו כולו זווג (אדמו"ר הזקן גם התחתן לפני גיל עשרים). הוא אומר שרק אם זווג יש תורה לשמה. בלי זווג יכול להיות "לי" אבל לא "לשמי" (שגם משמע גילוי אור כנ"ל).

"רננו צדיקים" – "זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין"

כותב לפי הזהר, שלא מביא – "זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין", אשרי מי שמדבר על אזנים ששומעות. כלומר, לא כל רב זוכה לאנשים שיושבים כאן ושומעים מה שהוא אומר – כלומר, שומעים בפנימיות, קולטים, כח התבונה כפי שנסביר תיכף במאמר בע"ב. "זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין". הוא מסביר שאם יושבים תלמידים ומקשיבים, צבור קדוש, ולא בדיוק שומעים ולא בדיוק קולטים – אין זווג, לא זווג אמיתי. אולי אפשר לקרוא לכך זווג אחור באחור, וכיו"ב. אם אין זווג אמתי ממילא הוא לא מסוגל להמשיך את חדוש התורה שהוא רוצה לומר משרשו בפנימיות אבא – זה עיקר החידוש בפירושו. שוב, עיקר הווארט בפירוש זה הוא שכאשר הרב מלמד תורה הוא מנענע בשרש – בשרש נשמתו כפי שקשור לשרש התורה – וממשיך משם את האור, כמו אור חדש. מנענע כמו נענוע בחבל, כפי שכתוב בתניא על הקשר בין הנשמה שבגוף לשרש הנשמה – קשור על ידי חבל, שחלקו העליון באצילות. סתם אצילות היינו חכמה, אם כן כל משל של נענוע החבל מלמטה למעלה הוא מהמקום בו אני נמצא לשרש בחכמה. גם כשאדם רוצה לומר דברי תורה, חדוש, הוא מנסה לנענע בשרש, להוריד משם, אבל לא יוכל להוריד באמת משם – "תורה לשמה" – אם אין מי שמקשיב לו בפנימיות. כל הפירושים כאן הם דברים נפלאים, לכן צריך לקרוא בפנים איך הוא אומר. הוא מפרש "ויקחו לי תרומה" – לקחת את חידוש התורה מהשרש, ואיך? "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". יכול לקחת את התרומה רק בזכות שיש לך צדיק כמוך בצבור, שמתנדב לשבת בשקט כמה שעות לשמוע מה שאתה מדבר – הוא יותר צדיק ממך. על כך נאמר "מאת כל איש אשר ידבנו לבו [בזכותו אתה] תקחו את תרומתי". בזכות האנשים הצדיקים, "ועמך כלם צדיקים", שמוכנים לשמוע אותך – "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". רק בשביל הפירוש הזה היה כדאי לעבור על כל הפירושים האלה. אז התורה היא לשמה, ונקרא שאתה לוקח את ה"לי" ומחבר "לשמי" מכח התורה. כל אחד צריך להיות משפיע, ושוב – "זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין". קשור למי שאומר בשנה זו "רננו צדיקים בהוי'", פרק לג בתהלים. בלשון נעם אלימלך כולם צדיקים, יש רק דרגות שונות של צדיקים. "רננו צדיקים" היינו יחוד צדיק עליון וצדיק תחתון – המשפיע והמקבל. בלי צדיק תחתון, "איש אשר ידבנו לבו" שמתנדב לשמוע אותך, אינך מנענע את השרש – לא ממשיך מהחכמה, כי המשכה מהחכמה היא רק במקום שיש זווג אמתי, פנים בפנים. כשיש את החבור – על כך נאמר "רננו צדיקים בהוי'", ששני הצדיקים מתחברים ואז הרנה עולה וממשיכים מהחיה שבנפש.

נשמה: העלאת הדינים להמתיקם בשרשם

הפירוש השלישי[4] הוא הפירוש הראשון שהוא כותב. כותב ש"ויקחו לי תרומה" היינו העלאת דיני העולם הזה לשרשם כדי להמתיקם בו. אנחנו יודעים שהרמת דין לשרש היינו הרמתו לפנימיות אמא. שרש כל הדינים באמא – הנשמה בנרנח"י – ומי שיכול לקחת דין ולהרימו לאמא היינו להעלותו לעלמא דאתכסיא. דומה למה שהסברנו על "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" – יש קושי בעולם הזה, למה יש חיות טורפות ואנשים טורפים, וצריך להרים לשרש בעלמא דאתכסיא, "כמים לים מכסים". הרמה זו נקראת "תרומה". הכח להרים דינים לשרש הוא אצל מי שמקיים "ויקחו לי", "'לי' לשמי" – על ידי ההמשכה מהכתר להחכמה מקבלים כח להעלות את הדין לאמא. היות שחכמה ובינה הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" (זה תוספת הסבר באותיות הקבלה), על ידי למוד תורה לשמה (אך כאן מדובר בלמוד בינו לבין עצמו, לא משפיע ומקבל, כמו קודם – הוא כותב מה שבחב"ד תמיד מובא לענין מאחז"ל "דוד המלך היה מחבר תורה של מעלה בקדוש ברוך הוא") אפשר להעלות דינים לשרשם באמא ולהמתיקם. עיקר החדוש הוא פעולת המתקת הדינים, ולשם כך צריך "'לי' לשמי". מביא על כך את הפסוק "אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי" ומפרש שאדם יכול לקרוא ל"אלהים עליון" – שרש הדינים ("אלהים") בבינה ("עליון"). על ידי שאני קורא לאלקים עליון מתקיים "לאל גומר עלי" – אני הופך את שם אלקים, שם הדין, לשם א-ל, "חסד אל כל היום",  והא-ל "גומר עלי", אני ממשיך אותו למטה עד עלי ממש. כך מפרש את הפסוק. הכל מכח למוד תורה לשמה, לחבר את ה"לי" ל"לשמי", לחבר קוב"ה לתורה של מעלה.

רוח: עבודת ה' בתדירות מביאה לידיעת ה' – "יודע הוי' ימי תמימים"

יש פירוש[5] כנגד המדות, שכללותן בדעת, "מפתחא דכליל שית": יש צדיק, "ועמך כלם צדיקים", שהוא צדיק לפרקים – יהודי שעושה דברים טובים וחשובים  לפרקים, אך לא תדיר. קשור מאד ליחס בין מקודש לתדיר, שדברנו עליו הרבה. יתכן שעושה הרבה דברים מקודשים מדי פעם, אבל אין לו עבודת ה' יום-יום. יש מי שיש לו עבודת ה' יום-יום, כל יום מתחדש ומתדבק בה', והתורה שלו היא בבחינת "יום ליום יביע אמר", כל יום מביע מחדש, ועליו כתוב "יודע הוי' ימי תמימים". הוא לא מביא את הפסוק "ואברהם זקן בא בימים", עליו כתוב בזהר (ומובא תמיד בחב"ד) "כל יומא ויומא עביד עבידתיה" – אצלו אף יום לא הולך לאבוד. הוא אומר שאחד כזה שתדיר בעבודתו, שום יום לא הולך לאבוד, זוכה להדבק בדעת – "יודע הוי' ימי תמימים". אחר כך מביא את הפסוק "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" – מה הכוונה? מכיון שאתה מתמיד לעבוד אותי, ועומד בנסיון – העקידה סוף עשרה נסיונות – אתה נדבקת בדעת שלי, "עתה ידעתי", שהיא כללות כל עבודתך בלי להחסיר יום, "מפתחא דכליל שית". הוא אומר שלכך קוראים "'לי' לשמי". מפרש "לשמי" – להדבק בדעת ה', על ידי עבודה מתמדת של יום-יום. "יום יום" בו"ק, לכן שמים את כל הפירוש ברוח, בו"ק, שפנימיותה הדעת. מגיעים לכך בזכות עבודת ה' יום-יום, עבודת ה' בכל החויות הרגשיות – יום שאתה בחסד, יום שאתה בדינים, יום שאתה בתפארת וכו'. כל מדה היא הרגשה אחרת, ואם אתה זוכה להדבק בה' בכל הימים זוכה לדעת.

המשכת שפע גם מצדיקי הדורות הקודמים

צ'ופר בפירוש זה: לפי זה, איך מפרש "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" היינו שכל צדיק – כל אחד מאתנו – בונה וממשיך את עבודת כל הצדיקים שקדמו לו. גם קשור לגמדים שדברנו עליהם לפני שבוע – כל אחד הוא צדיק גמד לעומת הענקים של פעם, אך כמה שהוא גמד הוא יושב על כתפי הצדיקים הקודמים, כידוע המשל בזה. הוא אומר שאחד שעובד בהתמדה יום-יום, וזוכה להדבק בדעת ה' על ידי כך – "לשמי", "יודע הוי' ימי תמימים" – חוץ מכך שממשיך שפע ברכה לעם ישראל (עיקר מה שהנעם אלימלך רוצה, שפע בגשמיות להחיות יהודים), מלבד מה שאתה ממשיך למטה שפע ברכה מ"יום יום" (מתחיל מחסד, "יומם יצוה הוי' חסדו עמי", "יומא דאזיל עם כולהו יומין"), מסוגל להמשיך מכל הצדיקים, "מאת כל אשר ידבנו לבו". מזכיר את דברי הזהר על "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" – "נודע בשערים בעלה" "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", ואיך ה' נודע? "בשבתו עם זקני ארץ", כפי שיושב עם זקני הצדיקים של פעם. מה זה אומר לחסיד? שכמה שאני עובד את ה' בעצמי (שייך במיוחד לחב"ד, שצריך עבודה בכח עצמו – הרבי הוא מדריך בעבודה), זוכה להיות "תמים" ("יודע הוי' ימי תמימים", פסוק שגם אליו התכוון הרבי הרש"ב בקריאתו את הישיבה תומכי תמימים ואת התלמידים תמימים), ואז ממשיך שפע, "ויקחו לי תרומה", ובנוסף "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", אתה ממשיך גם מהאישים הגדולים שהיו לפניך[6]. אתה ממשיך את העבודה, ובמיוחד כאשר אתה שליח שלהם. בשביל חסיד שהוא תמים הכוונה שכאשר הוא עושה משהו בעולם הוא גם מנענע – כמו בבטוי לנענע את החבל הנ"ל – את נשמת הרבי-המשלח, שעוד תוספת שפע, "תוספת מרובה על העיקר", תרד מנשמת הרבי לעולם. אתה גמד סך הכל, אבל היות שאתה בא אחרי הענק ויושב על כתפיו במדה מסוימת, אתה ממשיך שפע וגם ממשיך "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" בדורות הקודמים. עד כאן הפירוש, שעיקר הווארט שלו הוא המשכת שפע למטה על ידי שאתה זוכה להתדבק בדעת של ה'.

נפש: כח השפעה במציאות דווקא לצדיק שבדבקות המחשבה

הפירוש האחרון[7] הוא של המלכות: הוא אומר שיש שני סוגי צדיקים. יש צדיק שעובד את ה' בעיקר במעשה – כולל כמובן למוד תורה, כל דבר שאפשר להגדירו כמצוה – ויש צדיק שעובד את ה' בעיקר בדבקות המחשבה (קשור למה שמוסבר כהתפעלות שכלית של ישראל סבא במאמר בע"ב, דבקות המחשבה). מה ההבדל? ווארט חשוב. הצדיק שעובד במעשה, תכל'ס, מתקן את השכינה, ולכך קוראים "'לי' לשמי" – "לשמי" היינו המלכות. הוא מתקן את השכינה למעלה, בעולם העליון, אך אין לו כח לשנות את המציאות למטה. מה שאין כן אותו צדיק שנמצא בדבקות המחשבה 24 שעות ביממה, על דרך "לא פסיק פומיה מגרסא", יותר פנימי שלא פסיק מוחו מגרסא, כלומר ממחשבות טהורות, יחודים בלשון הקבלה. הוא לא פוסק לשניה, להרף עין, את דבקות המחשבה בה'. דווקא אותו צדיק שעובד ה' בדבקות המחשבה יכול לשנות את המציאות – נקרא המשכת שפע, אך הכוונה לשנות את המציאות הגשמית, לחולל משהו, לזרז את ביאת המשיח, לעשות מלכות ישראל (מלך ישראל שדברנו עליו קודם), לעשות שינוי. זה ווארט מאד חשוב, שמי שעובד את ה' תכל'ס, מאה אחוז, מליון אחוז, מקיים את כל השלחן ערוך – לא יכול לשנות את המציאות. קצת איפכא מסתברא. הייתי חשוב שמי שהעיקר אצלו מצוות מעשיות משנה את המציאות, אך הוא אומר שבדיוק הפוך. מי שעובד את ה' במציאות מתקן את השכינה למעלה. זה מוסר השכל עצום. כל תריג מצוות התורה, כשאתה עושה אותן פיקס, מאה אחוז, פרקפט – הכל מועיל לעשות תיקונים בשכינה למעלה. אבל לשינוי המציאות למטה מסוגל רק הצדיק העליון, העובד את ה' בדבקות המחשבה. לפי פירוש זה, "'לי' לשמי" היינו המדרגה התחתונה, לא העליונה. הוא מפרש "ויקחו לי תרומה" – "'לי' לשמי" – מדבר על הצדיקים שעובדים ה' בתכל'ס, כולל תרומה כפשוטה, שנותנים נדבה, והם מתקנים את השם, את השכינה, אבל רק בעולמות העליונים. אבל "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – מי שמנדב את לבו, שדבוק במחשבה – "תקחו את תרומתי", יכול לקחת את התרומה שלי ולהוריד למטה, ובכך גם להשפיע במציאות ובעיקר לשנות את המציאות.

עד כאן – כל כך יפה, שלכן רציתי שנלמד יחד – חמשה פירושים יפהפיים של הנעם אלימלך שסדרנו כנגד נרנח"י, וכל אחד מוסר השכל עצום בפני עצמו.


[1] ב פעמים נדב = הוי' אלהים, שם מלא – שם הוי' בכללות כנגד נדב עליון, תרומה להוי', ונדב תחתון כנגד שם אלהים בגי' הטבע, טבע הרחמנות והגמילות חסדים של כל יהודי לתת לחברו (גימ"ל אומרת: גמול יהודי מטוב לבך). נדב עליון = 222, כפולה של יחידה. נדב תחתון = 920, כפולה של חיה, ודוק.

[2] או יאמר דאיתא במשנה אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרם אלא וכו'. ויש לדקדק על כפל הלשון ויש לומר דהנה הצדיק העובד השם במצות ומשמר את עצמו שלא לעבור ח"ו על איזה מצוה קלה ומהדר אחריה לעשותה כתקנה אבל אינו במדריגה זו שיבא בהמצות אל הדבקות הבורא ברוך הוא וחשקות גדול אליו יתברך. לזה הצדיק יש לו לצפות לתשלום גמול לעולם הבא. אבל יש צדיק שעובד במחשבות טהורות ומדבק את עצמו על ידי המצוות בבורא ברוך הוא בדבקות וחשקות גדול ורואה תמיד רוממותו יתברך הצדיק הזה הוא מושך תענוגי עולם הבא אליו כאלו נהנה מזיו השכינה בעולם הזה. וזה הצדיק אינו מצפה לתענוגי עולם הבא כי יש לו תענוגי עולם הבא בעולם הזה. וזהו דאיתא בברכות שברכו עולמך תראה בחייך רוצה לומר שתזכה שתהיה כל כך צדיק שתהיה בדביקות תמיד ואז תהיה לך תענוגי עולם הבא בחייך. וזהו פירוש המשנה אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס בעולם הבא היינו שמצפים לתשלום שכר אלא היו כעבדים כו' רוצה לומר שתהיו כל כך צדיקים שתהיה לכם השכר מיד בשעת עשיית המצוה כנ"ל דהיינו התדבקות על ידי המצות תמשיכו את התענוג לכם. וזהו ויקחו לי תרומה רוצה לומר שתזכו להנות מזיו שכינתי בעולם הזה וזהו כמו תרומה והפרשה מעולם הבא. וזהו ויקחו לי לשמי דהיינו שתקחו ותמשיכו את הבורא ברוך הוא אצליכם ותהנו מזיו שכינתו. ומפרש הכתוב מי הוא שזוכה אל מדריגה זו ואל מי אני מדבר דהיינו מכל איש אשר ידבנו לבו דהיינו שנדב לבו לעבוד את הבורא ברוך הוא במחשבות טהורות ודביקות הבורא ברוך הוא תקחו את תרומתי וק"ל.

[3] או יאמר ויקחו לי תרומה דהנה הצדיק כשרוצה לפרש איזה תורה או איזה פסוק אזי כשמתחיל לדבר הוא מנענע בשורשו ובא לו הפירוש מהשורש שלו וזהו דוקא כשמדבר אל צדיק חבירו ומנדב את לבו לשמוע אליו אזי דבורו אינו נפסק מהשורשו ויכול למשוך הפירוש משורשו כי כל דבר שבקדושה צריך להיות דכר ונוקבא להשפיע למקבל מה שאין כן כשרוצה לדבר וחבירו אין נותן לבו לשמוע אזי דבורו נפסק. וזהו ויקחו לי תרומה רוצה לומר התרומה שאתם מרימים הפירוש מעולם העליון תקחו לי לשמי דהיינו לשמה. ואמר הכתוב אימתי אתם תוכלו להרים הפירוש מעולם העליון מאת כל איש אשר ידבנו לבו היינו כשתדברו אל הצדיק אשר נדב לבו לשמוע וק"ל.

[4] ויקחו לי תרומה פרש"י ז"ל לי לשמי. נראה לי דהנה הצדיק על ידי עוסקו בתורה לשמה ומנדב את לבו למקום ברוך הוא על ידי זה הוא מרים ומעלה את הדינים לשורשם וממתיקם שם וממילא פועל רחמים וחסדים. וזהו ויקחו לי תרומה רוצה לומר שיקחו וילמדו את התורה שעל ידי זה ירימו לי תרומה דהיינו שיעלו את הדינים למעלה להמתיקם. וזה שפרש"י ז"ל לי לשמי רוצה לומר שרש"י ז"ל מרמז שקאי על התורה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא ותלמדו את התורה לשמה להמשיך אותי לשמי דהיינו לתורתי שהיא שמותי. וזהו לי לשמי להמשיך אותי לשמי לתורתי וזאת התורה תפעול המתקת הדינים בשורשם. וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום אקרא לאלהים עליון כו' דאלקים עליון הוא עולם העליון אשר משם התחלת הדינים. והצדיק הממתיק אותם צריך להמתיקם שם בשורשם. ואמר דוד המלך עליו השלום אקרא לאלהים עליון רוצה לומר שאני ממתיק הדינים שם בשורשם הנקרא אלהים עליון. לאל רוצה לומר וממילא נעשים רחמים וחסד כמ"ש חסד אל כל היום. גומר עלי רוצה לומר ואז ממילא בא החסד אלי למטה ונגמר אלי הרחמים והחסד והבן וק"ל.

[5] או יאמר דהנה הצדיק בכל יום ויום הוא מרבה השפעות יותר להשפיע לעולם. וזהו פירוש יום ליום יביע אומר יביע מלשון מעיין הנובע שבכל יום נובע השפעתו שמשפיע יותר ויותר. וזהו יודע ה' ימי תמימים כו' דבאברהם אבינו עליו השלום נאמר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולהבין איך שייך לומר אצל הבורא ברוך הוא עתה ידעתי משמע ולא קודם חלילה אך הענין הוא כשהצדיק מתנהג בקדושתו ימים רבים אזי הוא מביא קדושתו ועבודתו למעלה עד הבורא ברוך הוא. ולכן אחר שנתנסה אברהם אבינו עליו השלום בעשר נסיונות אמר השם יתברך עתה ידעתי רוצה לומר שעלה קדושתך למעלה אלי וזה נקרא ידיעה לשון חיבור ממש בבורא ברוך הוא. וזהו יודע ה' ימי תמימים פירוש כל יום ויום של הצדיקים התמימים עולים למעלה עד הבורא ברוך הוא ומתקנים הצינורות ההשפעות ואחר שיקום עוד צדיק כמותם אזי הוא גם כן מתקן הצינורות וממשיך השפעות עוד נוסף על הצדיקים הראשונים דהיינו מה שתיקנו ופעלו הצדיקים הראשונים קיימת לעד וכל צדיק הבא אחר כך הוא מוסיף תיקון על תקון הראשונים. וזהו ונחלתם דהיינו ירושתם שהם מורישים לעולם. לעולם תהיה. וזהו ויקחו לי תרומה רוצה לומר על ידי שאתם תעלו ותגביהו עבודתכם הקודש אלי עד שמי ממש. וזהו לי לשמי על ידי זה תקחו תרומה דהיינו השפעות. ולא זה בלבד שעל ידי מעשיכם ועבודתכם תגרמו השפעות. אלא שגם מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו תרומתי פירוש גם מכל איש צדיק וצדיק הקודם לכם תקחו גם כן תרומתי דהיינו השפעתי לישראל וק"ל.

[6] כל הפסוק "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" חוץ מאותיות "לשמי" שבו כנ"ל עולה יה פעמים איש, יה אישים שבדרגת יה, הנסתרות, היינו "קדושים אשר בארץ המה", וד"ל.

[7] או יאמר ויקחו לי תרומה דדוד המלך עליו השלום אמר מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך. יש לומר הפירוש דהנה יש ב' מיני צדיקים דהיינו יש צדיק העובד השם במעשים טובים ועובדות כשרות בגופו ועדיין לא הגיע למדריגות מחשבות בדבקות גמור בבורא יתברך ויתעלה במחשבתו הטהורה. והצדיק הזה הוא גורם תיקון השכינה הקדושה והטהורה אבל עדיין אין בידו הכח להשפיע השפעות טובות לעולם. ויש צדיק הדבוק בבורא יתברך במחשבות קדושות תמיד ודבקות בלי הפסק הצדיק הזה הוא גורם השפעות גדולות לעולם. וזהו מה גדלו מעשיך ה' רוצה לומר מדרגות הצדיקים העוסקים במעשים טובים. מאד עמקו מחשבותיך רמז לצדיק הנ"ל העובד במחשבות זה עמוק עמוק מי ימצאנו. וזהו גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם דהיינו המעשים טובים והתורה והמצות הם גדולים מאוד. ולא עוד אלא שהצדיק יכול לדרוש אותם לכל חפצי בני אדם לגרום להם השפעות וברכות וטובות. וזהו ויקחו לי תרומה פרש"י ז"ל לשמי רמז למדרגת הצדיקים העובדים במעשים טובים וגורמים העלאת השכינה הקדושה. מאת כל איש אשר ידבנו לבו רוצה לומר אבל על ידי אותו הצדיק המנדב את לבו בכל מכל כל במחשבותיו ומנדב את עצמו לשמים על ידי הצדיק תקחו הכל דהיינו תקחו את תרומתי דהיינו קדושתי. וגם נוסף על זאת שיהיה לכם השפעות על ידו. וזהו וזאת וי"ו מוסיף על ענין ראשון תקחו את תרומתי גם וזאת אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת דהיינו השפעות גדולות ברכות וטובות וק"ל…

Series Navigation

הוסף תגובה