שלש פעמים "זר זהב סביב"
הפרשיה הראשונה של תרומה מתחילה "וידבר הוי' אל משה לאמר" – הפרשה הראשונה שמתחילה כך, בפסוק הכי שכיח בתורה – וממשיכה "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי וגו'". בהמשך, אחרי מנין כל המרכיבים שצריך להתנדב למשכן, הפסוק אומר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ומסיים "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו". עד כאן הפרשיה הראשונה, ואחר כך מתחילים לפרש את הכלים, אחד לאחד, קודם הארון והכרובים ואחר כך שאר הכלים והמשכן עצמו. יש סימן מאד יפה, רמז יפהפה בפרשתנו, בבטוי שמופיע בהקשר למשכן וכליו שלש פעמים – פעמיים בפרשתנו ושלישית בסוף תצוה – "זר זהב סביב". יש שלשה כלים שעושים עליהם "זר זהב סביב" – קודם הארון, אחר כך השלחן ("ועשית לו זר זהב סביב"), ובסוף פרשת תצוה במזבח הקטרת (יש לו שלשה שמות, הקטרת, הזהב, הפנימי). נשים לב שב"זר זהב סביב" של הארון כתוב "ועשית עליו זר זהב סביב" ובזר הזהב של השלחן ושל מזבח הקטרת כתוב "ועשית לו זר זהב סביב"[1] – רומז שזר הזהב של הארון קצת יותר גבוה, למעלה, לפחות במשמעות הפנימית שלו, מאשר ה"זר זהב סביב" של השלחן ומזבח הקטרת.
שלשה זרים כנגד שלשה כתרים ו"ציץ נזר הקדש" עולה על גביהם
מהם שלשת הזרים האלה? לפי חז"ל הם שלשת הכתרים שרבי שמעון מונה בפרקי אבות – "כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות". "כתר תורה" היינו הזר על הארון, "כתר מלכות" הוא הזר על השלחן ו"כתר כהונה" על מזבח הקטרת. יש דבר נוסף, זר נוסף, שנקרא נזר – "ציץ נזר הקדש" על מצח הכהן הגדול, שבכחו לקיים את מצות מחית עמלק, כמבואר באריכות בדרושי החסידות על פרשת תצוה, בה בדרך כלל קוראים גם פרשת זכור (כמו בשנה זו). מכל בגדי הקדש של הכהן הגדול, הציץ הוא הבגד שיש לו כח לנצח את עמלק – שהוא הספק באמונה, כידוע הרמז מהבעל שם טוב. אם כן, יש בכלי המשכן שלשה זרים, כל אחד "זר זהב סביב", ובנוסף על מצח הכהן עצמו יש את "נזר הקדש"[2]. לכן השער בלשון הקדש שנתבונן בו הערב הוא שער זר.
סימן האותיות והפסוקים של הפרשיה הראשונה בתרומה
מה הסימן היפהפה? שבפרשה הראשונה של תרומה יש "זר זהב סביב" אותיות ו-סביב מילים (סביב = ר"ת "זר זהב סביב"!). הדבר הכי דומה לכך הוא דווקא בתחלת הפרשה הקודמת, משפטים, שהנושא הראשון הוא "כי תקנה עבד עברי", ובכל פרשית עבד עברי יש עבד מלים ו-עברי אותיות – אחד הפלאים היפהפיים ביותר שיש, לעינינו, בשכל שלנו, בתורתנו הקדושה. בדומה לכך בפרשת תרומה, שיש בטוי מובהק שמופיע בהמשך – לא בתוך הפרשיה הראשונה, אלא כמה פסוקים אחריה, כמו שנסביר – "ועשית עליו זר זהב סביב" (ויש עוד הרבה רמזים יפהפיים בבטוי "זר זהב סביב"), והוא סימן למספר המלים והאותיות בפרשה הראשונה, סביב מלים ו-זר זהב סביב אותיות (כמובן – בדיוק!).
אור פנימי במשפטים ואור מקיף בתרומת המשכן
קודם כל נסביר את ההבדל: בפרשת משפטים הבטוי שמהוה את הסימן הן למלים והן לאותיות הוא הבטוי שבתוך הפרשה גופא, ראשית הפרשה, "כי תקנה עבד עברי". ואילו כאן הסימן של "ויקחו לי תרומה" – "'לי' לשמי" כמו שנסביר, ואחר כך "ועשו לי מקדש", "בית קדושה לשמי" כפי שכותב רש"י, והוא סוד "'חכלילי עינים מיין' – כל חך הטועם אומר לי-לי" – הוא סימן שמופיע בהמשך. מה ההבדל? בדיוק ההבדל בין פרשת משפטים לפרשת תרומה. פרשת משפטים נקראת "פרשת דינין" בחז"ל, ומשפט מובן על פי שכל – המשפטים הם המצוות השכליות. איזה אור מאיר במצוות שהן משפטים? אור פנימי, לכן יש בתוכו ממש סימן להכל. אבל "ויקחו לי תרומה", "ועשו לי מקדש", במקדש מאיר אור הסובב כל עלמין – לא ממלא כל עלמין, לא אור פנימי – אור מקיף, בדיוק כמו הבטוי "זר זהב סביב". זר הוא כתר, כבר סביב, והזהב הוא מה שהעולם לא ראוי לו, מעל העולם, וכמובן "סביב" הוא מקיף – לכן גם מקיף לפרשה שהוא הסימן עבורה. שוב, הוא לא בתוך הפרשה. כמו שכתוב גם במעשה בראשית, שכל אותיות האלף-בית מופיעות בו חוץ מ-ס, שמופיעה לראשונה ב"הוא הסֹבב" – כי ס היא סובב. מה הכוונה סובב? לא בתוכה, מחוצה לה, אבל מקיף – נוגע ואינו נוגע (מקיף קרוב). גם כאן הבטוי, שהוא סימן הפרשה, כלל הכל, הוא בטוי מובהק לענין שרומז עליו – שכל מה שמאיר, קודם כל כאשר יהודי מתנדב לה', ואחר כך כאשר עושים עם נדבת לבו מקדש לה', ממשיך את ה"זר זהב סביב" על כל המקדש, כנגד שלשת הכתרים הראשונים שרבי שמעון מדבר עליהם, "כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות", ואחר כך זוכים ל"ציץ נזר הקדש" על מצח הכהן, שכנגד "כתר שם טוב עולה על גביהן". כתר שם טוב הוא משיח ממש, המקיים את מצות מחית עמלק בהידור רב.
ארבע שיטות מהו שרש המלה זר
לגבי המלה "זר", יש בין המדקדקים לא פחות מאשר ארבע דעות שונות מה השרש. זר הוא שער, רק שתי אותיות. רש"י, שהולך בעקבות חז"ל, אומר ש"זר" היינו נזר, כאשר ה-נ נופלת – זר הוא שם נרדף לנזר, עטרה, כתר[3]. נזר כמובן גם לשון נזיר, לשון הפרשה והבדלה, להזיר לה'. זו דעה אחת, שגם הכי מתקבלת בהשקפה ראשונה כאשר אני משוה בין "זר זהב סביב" ל"נזר הקדש", היא ש"זר" בא מ-נזר[4] – אך זו רק דעת רש"י. האבן עזרא, הפשטן הכי פשוט, וגם הרד"ק, אומרים ש"זר" לשון "ארחי ורבעי זרית" בתהלים, לשון סבוב. בכתר למדנו שיש שלש משמעויות – המתנה, עטרה וסבוב. גם בלשון זר, אם השרש הוא זרה, הכוונה שמקיף, כמו ב"ארחי ורבעי זרית" – אתה מקיף את ארחי ורבעי (רבעי – מה שאני רובץ ושוכב; גם כשאני הולך בדרך, "ארחי", וגם כשאני שוכב, "רבעי", אתה שם – ה' מקיף, הוא הצל שלי תמיד). את הפסוק "ארחי ורבעי זרית" מביאים גם האבן-עזרא וגם הרד"ק להסביר מה הוא זר. יש מי שאומר שהשרש הוא זור, על דרך מזור. זור הוא לשון הידוק ואפילו מעיכה. לשים מזור על מזור – מזור הוא גם פצע ומחלה וגם הרפואה, תחבושת ששמים ולוחצים, מהדקים, את המזור על המזור. יש מי שאומר שזר הוא לשון חיזוק, לחץ פנימי – דבר שמאד קשור לענין יסודי בפיזיקה, שתכף נאמר, הכח המהדק שהשרש שלו בלשה"ק הוא זור. יש דעה רביעית, ש"זר" לשון אזור – שרש אזר – חגורה (גם ציץ נזר הקדש על מצח אהרן חוגר-אוזר את מצחו, ודוק). כמו שיש מי שאומר ש"זר" הוא נזר-כתר, וה-נ נופלת, כך יש מי שאומר שזר הוא לשון אזור-חגורה, וה-א נופלת – מאד מתקבל. אם כן, יש ארבעה פירושים שונים לגבי המלה "זר [זהב סביב]" – ארבעה שרשים מתוך שער זר. יש עוד כמה שרשים ב-זר, אבל משהו מופלא, שיש מלה פשוטה ודי נדירה בתנ"ך, ויש ארבעה פירושים שונים מה השרש שלה.
"צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו"
נתחיל מהפירוש האחרון, לשון אזור, וממנו נחזור לגדי ולנער: מה אולי הפסוק הכי חשוב בתנ"ך של אזור? על משיח כתוב בישעיה יא "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה. ונחה עליו רוח הוי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת הוי' וגו'" ואחר כך כתוב "והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו". לא רק אזור אחד, אלא פעמיים אזור.
רבי מאחור ונער מלפנים
הפסוק הבא הוא "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" – חזרנו לגדי – "ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטן נוהג בם", יש גם נער. מי הנער שנוהג בם? "נער ישראל ואהבהו". מי שמסתכל בפסוק "נער ישראל ואהבהו", דבר ראשון כאשר לומדים פסוק מסתכלים בתרגום, עוד לפני רש"י, ותרגום "נער" הוא "רבי". התרגום הוא פן האחור ופן הפנים הוא לשון הקדש, סימן שהרבי הוא האחור, אבל מי שזוכה לראות את הפנים של הרבי רואה שהוא "נער ישראל ואהבהו". מי שרואה רק את העורף רואה שהוא רבי. אשרי מי שזוכה לראות את הפנים, להיות "פנים בפנים" (ומה שנאמר "אי לך ארץ[5] שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו", ופירש"י: "בזמן שמלכך ודייניך מתנהגים בנערות" היינו הנער של הלעומ"ז עליו נאמר "כי יצר לב האדם רע מנעריו", שמנוער מכל טוב. מה שאין כן "כי נער ישראל ואהבהו", הנער של הקדושה. ועוד, וביתר עומק, מול העם המלך מראה את צד האחור שלו דווקא, מה שהוא רבי, ואם באחור זה יתנהג כנער בהתיחסו לעמו הדבר יהיה לגריעותא, מה שאין כן השעשוע העצמי, הנער של הקדושה, נשאר בקדש הקדשים, לפני ולפנים, וכמו שיתבאר, ואשרי מי שזוכה לראות את הפנים, סוד המשך הפסוק הבא: "אשריך ארץ שמלכך בן חורים", משוחרר מכל, עיקר תכונת הנער של הקדושה). בכל אופן, יש פה "נער קטן נהג בם".
חנוך הגדי להיות נמר
כתוב "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" – "ירבץ" לשון הרבצת תורה. למה צריך את הגדי? הגדי הוא "בן עשר קופץ כגדי", ילד יהודי שצריך לחנך. למה צריך לחנך? לפני שבוע הסברנו שלא לחנך אותו, לא לבשל אותו "בחלב אמו", חלבי, אלא בשרי. כאן עוד יותר מדגיש – צריך לחנך אותו להיות נמר[6] (במ"ס נמר = אמו במ"ה, וכמבואר לפני שבוע שצריך לבשל אותו עם אמו ממש, לא עם חלבה). את הגדי צריך לחנך שיהיה נמר. איך אני יודע? מה ראשית החנוך? טור-שלחן-ערוך, והדבר הראשון שמחנכים כל יהודי – כל גדי (יהודי = גדי חי, שתי הדעות לגבי "בן שמונה עשרה לחופה", ראה לקמן) – הוא "הוי עז [גם עֵז] כנמר". הגדי צריך לגדול להיות עז, והעז הוא כמו נמר, לכן כתוב "ונמר עם גדי [ונמר עם גדי = ט"פ אמו, הערך הממוצע של כל אות] ירבץ". לכך מחנכים, זו הרבצת תורה. "ירבץ" כמו "רבעי"[7] ("ארחי ורבעי זרית") שהסברנו.
טורפים ונטרפים מהקל אל הכבד
אם כבר הגענו לכך, נתבונן בכולם: מי שזוכר, לפני שנה דברנו על פסוקים אלה בישיבה, ב"עוד יוסף חי". לפני שבוע ראינו שיש מחלוקת בין רש"י (על פי חז"ל) לאבן עזרא במשמעות גדי. רש"י אומר ש"גדי" הוא "כל ולד רך" – גם כבש, גם עגל, הכל גדי. האבן עזרא חולק ואומר ש"גדי" הוא רק עז, ומסביר למה לפעמים כתוב "גדי עזים" בהבדל בין מצבים שונים של הגדי. מהפסוקים כאן יש קצת הוכחה לאבן עזרא, שפשוט שהגדי לא כבש ולא עגל – "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו" – הגדי בין הכבש והעגל, לא זה ולא זה, בפסוק הזה על כל פנים, ופשוט שהוא עז. בכלל, מה סדר החיות כאן? הסדר הוא שכל חיה כאן מצטרפת לטורף המיוחד שלה. כמדומני שלא הסברנו כלל זה לפני שנה. גם פשט, וסדר הפסוקים הולך מהקל אל החמור יותר. כלומר, בין הטורפים, מהטורף הפחות רציני – אם כי שהוא גם טורף – הזאב, לטורפים היותר כבדים. כמו שהטורפים עולים, כך הנטרפים מתחזקים – זה ההגיון של הפסוקים. כלומר, הטורף העיקרי והמיוחד של הכבש הוא הזאב, כמו שחז"ל מדמים אותנו, עם ישראל, לכבשה אחת בין שבעים זאבים. הזאב והכבש הם צמד של טורף-נטרף ("טרף טרף"). כך גם הנמר והגדי. מכאן נלמד פשט מי הוא נמר. לפני שנה שאלנו האם נאמר הוא טייגר ("אריה דבי עילאי" בחז"ל) או לאפורד. כאן ברור שנמר אינו טייגר – הוא בין זאב לכפיר. אז מדובר בנמר המקומי, האופייני, לארץ ישראל. איזה נמרים היו בארץ, עד לזמן האחרון ממש? או לאופרד או פנתר (בעיקר פנתר, עם עור מאד יפה של נקודות וצורות). הנמר המקומי של ארץ ישראל הוא פנתר, והוא כנראה הטורף העיקרי של הגדי. אחר כך יש "עגל וכפיר ומריא", ובהמשך "ופרה ודב תרעינה יחדו ירבצו ילדיהם". דב, כמו שלמדנו לפני שנה, הוא במדה מסוימת יותר חזק מאריה, אך היות שהאריה הוא מלך החיות יתכן מאד שיש אריה שיותר חזק מהדב ומתגבר עליו. כאן הדב בין הכפיר לאריה, שהרי בהמשך כתוב "ואריה כבקר יאכל תבן". סדר הטורפים העולה הוא זאב-נמר-כפיר-דב-אריה ואחר כך "ושעשע יונק על חר פתן". עיקר הטורף של האדם הוא הנחש. כמו שלמדנו על שלשת הפחדים (הפוביות) בנפש, זאב-ארי-נחש, כך גם סדר הפסוקים כאן – יש זאב, שני סוגי אריה, ואחר כך שני סוגי נחש – "ושעשע יונק על חר פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה". אז בא הסיום הטוב, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" ובכך מסתיימת הפרשיה. לפי כתבי היד המדויקים, כמו הכתר, הפרשיה מתחילה "ויצא חטר מגזע ישי" ומסיימת "כמים לים מכסים", והסימן של מספר המלים בפרשיה הוא "ויצא", המלה הראשונה. לכל הפרשה הגענו מ"והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו", ומתוך שני האזורים האלה מגיעות כל החיות, לפי הסדר. יש כאן סיפור של סרט – צריך לעשות סרט מ"וגר זאב עם כבש וגו'" – וכמה משתתפים יש בו?
תיקון הנפש – הנטרף ("כלים דתיקון") מאמץ את מדות הטורף ("אורות דתהו")
לכל טורף יש את הנטרף הטבעי שלו, אך היעוד העתידי שהם גרים יחד ורובצים יחד. מה היעוד בכך? שהנטרף לומד איך לאמץ את התכונה של הטורף לעצמו. נאמר כך בתורת הנפש: בגלגול הקודם – או כשהייתי צעיר, או ממש בגלגול קודם – אתה נטרפת. אנחנו כבשים, העם היהודי, והיה איזה זאב שטרף אותי. מה התיקון בנפש, עליו נאמר "וגר זאב עם כבש"? כל הטורפים הם "אורות מרובים דתהו" וכל הנטרפים הם "כלים דתיקון", והתיקון של משיח הוא להמשיך אורות דתהו בכלים דתיקון (כך למד הרבי, וידוע הרמז שזאב כבש = מנחם מענדל) – שהכבש יהיה זאב, שהכבש יצליח לקחת את הטורף שלו ולאמץ אותו, להפנים אותו, להחדיר את ענינו לתוך האישיות של עצמו (על דרך "הקל קול יעקב והידים ידי עשו" – יעקב אמץ לעצמו את ידי עשו[8]). זה המסר הפנימי כאן של כל הפסוקים. אז יש שלום. מתי הדבר יוכל להיות, שהנטרף יוכל לאמץ את האורות מרובים דתהו של הטורף? נתן רק דוגמה כדי להמחיש: לא צריך להיות שממש מישהו אכל אותך חי. סבלת ממישהו, עבדת אצל מישהו והבוס שלך טרף אותך – יצאת עם צלקת חמורה ביותר, כי נטרפת. מה התיקון? יעקב ראה שבאיזה ממד יוסף באמת נטרף – יעקב חשב שהוא נטרף לגמרי, מת, אך הוא באמת נטרף על ידי אחיו, שזרקו אותו לבור ואחר כך מכרו אותו וכו'. מה התיקון שלו? אם הוא עושה את התיקון הוא גם לא כועס על אחיו שמכרו אותו, לאמץ את כח הטורף לתוך עצמו.
הזדהות הנטרף עם הטורף בלעומת-זה
יש גם לעומת-זה בתורת הנפש – תופעה ידועה מאד בשואה, מחלה בנפש, של יהודים שנעשו כמו נאצים ימח שמם וזכרם. זה הפוך מהתיקון. גם בדור שלנו היה אחד כזה. בהמשך נסביר קצת על אינטליגנציה, כמו איי-קיו. אחד מאלה שחושבים שהיה עם האיי-קיו הכי גבוה במאת השנים האחרונות, בובי פישר, אפילו יותר מאינשטיין. הוא מסטר של השח העולמי, ש'לפניו לא היה ואחריו לא יקום'. הוא כמובן יהודי, אבל מה שקרה לו, נעבעך – הוא מת לפני כמה שנים באיסלנד – שהוא הפך להיות שונא ישראל ואנטישמי הכי גדול שיש בעולם. אמא שלו יהודיה וגם האבא הביולוגי כנראה יהודי, והוא הפך להיות שונא יהודים ושונא ישראל הכי מפורסם בעולם, ויש אומרים שהוא בעל האיי-קיו הכי גבוה בעולם. זו דוגמה לנרדף או נטרף שהופך להזדהות עם הטורף. הוא שבח את היטלר, ימח שמו, כתב מכתב מחיאות כפים לבן-לאדן, איך כל אמריקה היא רק ת"פ של ישראל, "זקני ציון" וכו' וכו'. זו הקיצוניות עד הקצה בה הנטרף מתדמה – בחולי נפש – לטורף.
"דעה את הוי'" – למה ה' ברא טורפים בעולם
אבל יש את התיקון האמתי, שאפשר להמשיך את האורות דתהו לתוך הכלים דתיקון, ועל כך נאמר "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ וגו'" – משהו משיחי לגמרי, שיכול להתקיים רק כאשר מתקיים הפסוק האחרון, החותם, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי [למה?] כי [נתינת טעם] מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". יש "דעה את הוי'" שמלאה את כל הארץ "כמים לים מכסים". איך "דעה את הוי'" פועלת שלום בין הטורף לנטרף, עד כדי כך שהנטרף-הנפגע יכול לאמץ את הכח התוהי של הטורף אותו, של הפוגע בו, ושכל האנרגיה האטומית הזו תהיה אנרגיה לצרכי שלום? מה פירוש "דעה את הוי'"? הגילוי של "דעה את הוי'", שיפעל את היעוד המשיחי של "וגר זאב עם כבש" – שלא נשכח, הכל בגלל ה"אזור" – הוא כמו שכתוב בספר הכוזרי, באחד הדיונים בין מלך כוזר לחכם היהודי. אחד הנושאים שם הוא למה ה' בכלל ברא חיות טורפות, למה יש בטבע סדר של טורף ונטרף? שאלה חמורה. בגלל "כי מלאה הארץ דעה את הוי'" "לא ירעו ולא ישחיתו", וממילא "וגר זאב עם כבש" – זו בדיוק התשובה לשאלה, ה"דעה את הוי'" לדעת למה ה' ברא טורפים. ברגע שאני יודע למה ה' ברא טורפים, ממילא "לא ירעו ולא ישחיתו" – ידיעת הסוד ממתיקה את הדין, כלל גדול.
"כמים לים מכסים" – ראית הכל בשרשו בעלמא דאתכסיא
הפסוק ממשיך ש"מלאה הארץ דעה את הוי'" היא "כמים לים מכסים". למה הדימוי של ארץ לים? ידוע בחסידות שארץ וים הם "עלמא דאתגליא" ו"עלמא דאתכסיא". ה"דעה את הוי'", הידיעה למה ה' ברא את העולם עם טורפים ונטרפים, היא על ידי ראית כל דבר במקיף, ב"אזור" שלו, להחזיר הכל לעלמא דאתכסיא. יכול להיות שיש יהודי, חסיד עם כל הלבוש, והוא טורף – ואתה נטרפת ממנו. למה ה' ברא כאלה יהודים? על כך כתוב בחסידות שצריך לראות כל יהודי בשרשו בא"ק, אז אתה יכול להיות רבי, להיות אותו "נער קטן" ש"נוהג בם", יכול להיות מנהיג של הטורפים והנטרפים – אם אתה יכול לראות את שניהם בעלמא דאתכסיא. זה הסוד של "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". ה"דעה את הוי'" היא הדעה למה ה' ברא כזה עולם אכזרי (מתאים לדיון בספר הכוזרי, שאלה של מלך כוזר). הרי שם הוי' הוא שם הרחמים, למה יש כזו אכזריות בעולם?! כמובן, כמו שאמרנו, שיש יהודים טורפים – כל שכן וקל וחומר יש גוים טורפים, כל הגוים הם ה"שבעים זאבים" שביניהם הכבשה, כולם חיות טורפות (סימן טומאה מובהק). למה ה' ברא כך? יש סוד, והסוד הוא "כמים לים מכסים" – עלמא דאתכסיא – כשהכל במקיף העליון, בתכנית-על, "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית וגו'", "תבנית" לשון תבונה, כמו שנמשיך לבאר במאמר בע"ב. יש שתי דרגות של תבונה – "את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו" ולפי התבונה-התבנית "וכן תעשו", "אסתכל באורייתא וברא עלמא", וכפי שכתוב על כל התנאים והאמוראים שראו למעלה ואמרו למטה, כך כותב רבי לוי'ק אבא של הרבי. השרש הוא "כמים לים מכסים", ושם רואים למה ה' ברא כך. קשור לווארט המפורסם שרבי לוי יצחק אמר רק בסוף ימיו שאילו היו נותנים לי להנהיג את העולם הייתי מנהיג כפי שה' מנהיג, ואדמו"ר הזקן אמר כך גם בתחלת דרכו, שאם היה נתון בידי הייתי מנהיג בדיוק כמו ה'. כך אומר רק מי שהגיע ל"דעה את הוי'… כמים לים מכסים", ואז יש שלום. הכל תוצאה של האזור – "אזור מתניו" ו"אזור חלציו".
רמזי ה'שחקנים' בשלום העתידי
נעשה רק רמז יפהפה: אם אני לוקח רק את שמות החיות, הטורפים והנטרפים, עם שלשת הילדים שם (נער קטן, יונק, גמול) – הכל zoo, "עם זו יצרתי לי" – כל השחקנים במשחק לעתיד לבא, יש גדי מלים. זאב, כבש, נמר, גדי, עגל, כפיר, מריא, נער קטן (שם תואר), פרה, דב, אריה, בקר, יונק, פתן, צפעוני, גמול. אם עושים את הגימטריא של כל גדי המלים האלה, כמובן ופשוט הסיכוי שהמספר שיצא בסוף יהיה כפולת גדי הוא 1 ל-17, אבל פלא שמתחלק, ולא רק שכפולה, אלא עולה 17 פעמים אריה! כלומר, כל המבנה כאן הוא גדי פעמים אריה – ה-גדי הוא מספר המלים ו-אריה הערך הממוצע של כל גדי המלים בהרכב, סימן שצריך להיות גדי-אריה יחד. גדי אריה עולה עץ החיים. ארבעת הראשונים עד הגדי – זאב כבש נמר גדי – עולים עץ הדעת, צריך לחבר אותם יחד עד שיהיו לעץ אחד.
אזור מתנים, אזור חלצים ואזור גב
להכל הגענו בגלל האזור, אחד מפרושי זר. היות שיש במשכן שלשה "זר זהב סביב" הייתי חושב שצריכים להיות שלשה אזורים, אך כתוב "והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו" – יש רק שנים. איפה השלישי? צריך גם להחליט איזה אזור כנגד איזה זר. מה כתוב אחר כך? "וגר זאב", אותיות אזור–גב (על דרך אבולעפיא). יש אזור-מתנים, יש אזור-חלצים ויש אזור-גב (משהו מיוחד למי שיש לו כאבי גב, לישר את הגב). אמרנו שהגב, שהוא האחור של הנער, הוא הרבי – צריך אזור גב, אותיות "וגר זאב". אז יש באמת שלשה אזורים, אחד אחרי השני, כנגד שלש פעמים "זר זהב סביב" בפסוק.
"נדמה נדמה מלך ישראל"
הנביא אומר "כי נער ישראל ואהבהו". נער ישראל בגימטריא בית המקדש (= אם במשולש ["אם הוי' = יבנה בית", כדלקמן], בה, באם ממש, מבשלים את הגדי להיות נמר ו"נער ישראל" כנ"ל). הפסוק הוא "כי נער ישראל ואהבהו ממצרים קראתי לבני". המפרשים אומרים שהפסוק הוא המשך סיום הפסוק הקודם, שהוא בטוי שצריך הרבה להתבונן מה הוא אומר ומה הקשר שלו להמשך – "בשחר נדמֹה נדמה מלך ישראל". אם כן, יש לי "מלך ישראל" ו"נער ישראל" אחד ליד השני, סימן שיש קשר אמתי ביניהם. כאשר אני מוסיף מלך ל-נער – "בשחר נדמה נדמה מלך ישראל. כי נער ישראל ואהבהו ממצרים קראתי לבני" – עולה "שמע". כמו שכתוב במאמר בשם הזהר שיש שתי בחינות, ישראל זוטא וישראל סבא, שהם "נער ישראל" ו"שמע ישראל", אך כדי שהנער יהפוך ל"שמע" צריך להוסיף לו מלך. יש מוחין של ישראל זוטא ומוחין עליונים של ישראל סבא. נחזור לפסוק, "בשחר [בראשית דרכו, כמו השחר] נדמה נדמה מלך ישראל". רש"י אומר ש"נדמה נדמה" קשור ל"נים [ולא נים, תיר] ולא תיר" – נרדם, שמלך ישראל נרדם. אבל שאר המפרשים אומרים שיותר חמור – ש"נדמה נדמה" פירושו נכרת, מלך ישראל נכרת. מתייחס למלכות הצפון, מלכות ישראל, שכאשר סנחריב בה והגלה אותם מלך ישראל "נדמה נדמה". בשחר שלו, בתחלת דרכו, "נדמה נדמה מלך ישראל". והפסוק ממשיך "כי נער ישראל ואהבהו ממצרים קראתי לבני". יש פה הרבה התבוננות. שני הפירושים על פי פשט ל"נדמה נדמה" הן נרדם או נכרת, אבל כשאני קורא בתמימות אני חושב שהוא מלשון דמיון.
תקוות דורנו – ש"נער ישראל" יציל את "מלך ישראל"
נקח ענין זה בתור התבוננות וננסה להפשיט: התקוה שלנו, בדור שלנו, היא "נער ישראל ואהבהו". שהגדי ילמד את השו"ע מהתחלה, וילמד שההלכה הראשונה – ה"יסוד היסודות ועמוד החכמות" של השו"ע – היא "הוי עז כנמר"[9], וילמד גם רמ"ח אותיות, שם כתוב שהתנאי הראשון להיות חסיד הוא עזות דקדושה ("עז פנים לגיהנם"[10] למעליותא, שמעיז להכנס לגיהנם על מנת להעלות משם נשמות אובדות, ע"ד הפירוש החסידי ל"טוב שברופאים לגיהנם"; ה"עז פנים" של הקדושה זוכה ל"ציץ נזר הקדש [על מצחו העז תמיד]") – בלי עזות אינך חסיד כלל – וזו התקוה היחידה שתקום מלכות ישראל, שיהיה שינוי לטובה בארצנו הקדושה ותבוא גאולה לעם ישראל. לכן הרבי הדגיש כמה פעמים בתחלת הנשיאות שבארץ עיקר העבודה היא עם הנוער. דברנו על כך פעם שמשמע שבחו"ל עיקר צבאות ה' הם הילדים לפני גיל בר מצוה, ואיתם העבודה, אבל בארץ עיקר העבודה אחרי בר מצוה – אחרי בר מצוה ולפני צבא, כדי שיתגייסו לצבא האמתי. המנטליות של צבא כבר מתחילה מהקטנים, צבאות ה'. בכל אופן, בשחר של שיבת ציון "נדמה נדמה מלך ישראל" – נדמה שיש פה איזו מלכות. אבל מי שיודע שהמלכות כאן היא דמיון שוא, מי שיכול לקרוא את המפה נכון, הוא "כי נער ישראל ואהבהו". נדמה, "נדמה נדמה מלך ישראל", אבל באמת אותו מלך ישראל שנדמה הוא נרדם ואחר כך גם נכרת. שוב, מי יכול להציל את המצב? "כי נער ישראל ואהבהו". אותו "נער ישראל" שעליו נאמר "ממצרים קראתי לבני" – הוא יוצא ממצרים, מכל המיצרים והגבולות, יכול לפרוץ. שוב, זה גדי שמלמדים אותו "ופרצת" – לפרוץ.
אזור התעשיה, אזור הבילויים ואזור המגורים
נאמר עוד משהו מאד חשוב לגבי "וגר זאב עם כבש": אפילו רק במלה "גר" יש כבר רמז לגדי ולנמר – ראש גדי וסוף נמר. יש שלשה אזורים – אחד הוא אזור התעשיה, השני אזור הבילויים והשלישי אזור המגורים. אזור הוא מלה בחז"ל – בתנ"ך אזור פירושו חגורה, אבל בשפה שלנו יותר שגורה המשמעות של אזורים שונים. באמת כל אזור הוא כמו חגורה, סביבה. "חסיד עושה סביב" – חסיד צריך לעשות אזור. איך הוא עושה אזור? על ידי עזות דקדושה, "הוי עז כנמר". בדרכי נעם, באהבת ישראל אמתית, עם כל הלב, אך יחד עם זה צריך להיות עז כנמר – לא לבוש מפי המלעיגים, זו ההוראה הראשונה שכל גדי צריך ללמוד. אזור התעשיה, מן הסתם, הוא ה"זר זהב סביב" של השלחן – כי עיקר התעשיה היא תעשית מזון. אזור המגורים הוא מן הסתם ה"זר זהב סביב" של מזבח הקטרת שכנגד התפארת, "כתפארת אדם לשבת בית". נמצא ש"ועשית עליו זר זהב סביב" צריך להיות אזור הבילויים – הוא מועדון הלילה של הקדושה, חדר המטות. הרבי תמיד היה מסיים שיחות, שיבוא תיכף ומיד משיח ונעלה כולנו לארץ, לירושלים עיר הקדש, להר הבית הר הקדש, לבית המקדש, ואז נכנסים לקדש הקדשים ושם רוקדים יחד עם השכינה. כך הרבי סיים – זה החזון, זה הבילוי של הקדושה. ידוע שהבילוי של הסטרא אחרא הוא הקניגיא שעושים ברומא, עם הגלדיאטורים וכל חיות הטרף. מי שנזהר ולא משתתף בכך בעולם הזה הוא שזוכה לקניגיא – המאבק, הקונפליקט – של הקדושה. קונפליקט בלשון הקדש הוא מאבק ודילמה היא בעיה. יש מאבקים, "ויאבק איש עמו עד עלות השחר", ואז זוכים לקניגיא בין הלויתן ושור הבר לעתיד לבא. לא כתוב איפה בדיוק קורה. איפה התאטרון? כנראה בתוך קדש הקדשים. כולנו נכנסים לשם, חווים את הקניגיא, ותופסים בידים-כביכול של השכינה הקדושה, ורוקדים יחד. שוב, זה היעוד לעתיד לבוא, האזור של הארון. "והיה צדק אזור מתניו" – צדק הוא תורה. "מתניו" מלשון המתנה, כתר מלשון "כתר לי זער ואחוך" (כתר תורה, הזר שמעל ארון הקדש). האמונה כאן – "והאמונה אזור חלציו" – היינו "כי באמונה הם עושים", משא ומתן באמונה, עבודת המלך באמונה כחלוץ היוצא לפני המחנה (כתר מלכות, זר השלחן, שלחן לשון שליחות, שליחות המלך, וחזקה ששליח עושה שליחותו ו"שלוחו של אדם כמותו" "כי באמונה הם עושים"). "וגר זאב עם כבש" היינו אזור המגורים, אזור-גב (כתר כהונה, זר מזבח הקטרת – הכהן משכין שלום בישראל, בין הזאבים לכבשים בעם ישראל גופא, בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, כמו אהרן אוהב שלום ורודף שלום וכו'; גב היינו מקום משכן-מגורי גבר וגברת).
בנימין זאב הקדושה ושאר השבטים שנדמים לחיות
עוד נקודה, לפני שנעבור לנושא הבא: מי הזאב של הקדושה? שבט בנימין, "בנימין זאב יטרף", ודווקא עליו כתובה המלה טורף. הוא ראשית כל הטורפים, הכל מתחיל ממנו, אם כי הוא הכי חלש בין הטורפים. הוא הראשית, כפי שגם למדנו לגבי שלוש הפוביות, החרדות בנפש. פחד הזאב הוא פחד אונס, ממנו הכל מתחיל. "בנימין זאב יטרף". כמובן הכל קשור לספור פילגש בגבעה של שבט בנימין. אם בנימין הוא הזאב, מי הכבש? יש תופעה פלאית במה שיעקב אבינו מברך את בניו, השבטים, יש חמשה שמברך אותם להיות כמו חיות. חוץ מהאילה, שהיא חיה טהורה, כל החיות טמאות. רובן, שלש מתוך חמש, הן חיות טורפות. קודם מברך את יהודה להיות אריה ולביא. אחר כך מברך את יששכר להיות חמור – לא טורף, אבל טמא. דברנו על החמור לפני שבוע. אחר כך הוא מברך את דן להיות נחש – הכי גרוע. נשים לב, בפסוקי "וגר זאב עם כבש" כנגד הנחש נמצאים הילדים עצמם. עד כאן היתה חיה טורפת כנגד חיה נטרפת, אבל בסוף "ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה" – הנחש הוא האויב העיקרי של האדם. פחד הנחש הוא פחד משגעון, הטרפה שם היא טרוף הדעת. הפך טרוף הדעת הוא השעשוע של הקדושה, "ושעשע יונק על חור פתן ועל מארת צפעוני גמול ידו הדה".
הכבש שמגדל בן זאב
שוב, הטורף הראשון הוא "בנימין זאב יטרף" בקדושה. למה אין שבט שהוא כבש? הרי כל עם ישראל הוא כבש, למה לא ראינו שום שבט כמו כבש? הכבש הוא יעקב עצמו. כתוב בקבלה על הפסוק "הכשבים הפריד יעקב" – יעקב הוא הכבש. אז החזון של "וגר זאב עם כבש" הוא שהבן יכול לגור עם אבא שלו (וגם אמא שלו היא רחל, כבשה). יש בן שהוא זאב, ולא רק שהוא זאב אלא שאבא שלו מברך אותו להיות זאב – האבא מיפה את כחו להיות זאב טורף, "בנימין זאב יטרף". מי המברך? כבש. כבש מברך שהבן שלו יהיה כמו זאב. הבן באמת גדל זאב, ויש לו בעיה עם האבא – איך יכול להסתדר עם האבא, שהוא כבש? זה אחד הפלאים של ימות המשיח, שהזאב גר עם הכבש, והוא ענין ביאת אליהו הנביא לבשר את הגאולה – "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". מה עיקר החדוש והפלא? שדווקא לכבש יש כח להאציל תכונות של זאב. יעקב הוא בעל עולם התיקון, אבל כשהוא יורש את האורות דתהו מעשו אחיו הוא יכול להעניק אותם לילדיו, וזה עיקר תכלית הכוונה. שוב, כלל גדול ועצום בחנוך, שאתה המחנך – האבא – צריך להיות כבש, וממילא אם אתה כבש כולם כבשים, אבל החינוך שלך הוא לקחת כבש ולעשות ממנו זאב (יש בתוכך גם גנים של זאב). זה בדיוק הווארט שהסברנו קודם – לקחת את האורות דתהו ולהעניק אותם לילדים-הכבשים, "שה פזורה ישראל".
שטח צבאי סגור
עד כאן רק לומר שיש שלשה אזורים בפסוק של המשיח. יש עוד אזור רביעי, שכנגד "נזר הקדש" – שטח צבאי סגור. כשמלמדים את הגדי לקפוץ – שאלנו קודם לאן צריך ללמד אותו לקפוץ? יש אחד שרק קופץ למעלה, קופץ חבל, אבל זה לא עיקר הקפיצה. ב"מקפץ על הגבעות" צריך יעד. לאן צריך ללמד את הגדי לקפוץ? לאיזה אזור? מן הסתם ל"שטח צבאי סגור" – שיקפוץ לשם. כמה שוה שטח צבאי סגור? "נצח ישראל". ניל"י – "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם".
עוד גימטריא ששייכת למאמר בע"ב: הוא אומר שיש מוחין של יעקב, סוג של התפעלות, מוחין שמולידים התפעלות בלב, ויש מוחין יותר גבוהים, שגם מולידים התפעלות בלב, שנקראים "ישראל זוטא". למעלה מזה יש את עצם המוחין, וגם בהם יש התפעלות – ישסו"ת – ויש או"א עילאין. כלל גדול שלומדים במאמר שיש בכללות ארבע דרגות של מוחין (בפרטות כל מדרגה מתחלקת לעוד פרטים) – או"א עילאין כנגד ה-י של שם הוי' בכללות (כפי שיסביר בפירוש במאמר הבא); ישסו"ת כנגד ה של שם הוי'; ישראל זוטא ה-ו של שם הוי'; ויעקב – כתוב בכתבי האריז"ל, אף שלא מביא – הוא בן הזוג של רחל ונכלל בדרגה הכללית שלה (בסוד קול ודבור), כנגד ה תתאה של שם הוי'. ארבע דרגות מוחין כנגד י-ה-ו-ה, פשוט ביותר ויסודי ביותר:
י אבא ואמא עילאין
ה ישראל סבא ותבונה
ו ישראל זוטא ולאה
ה יעקב ורחל
ישראל כולל את חמש המדרגות
היות שיעקב על שם יעקב, ויש שתי מדרגות ישראל – השם שיעקב קבל, אותיות לי–ראש – צריך לומר שגם או"א עילאין קשורים לאיזה שם, חוץ מהאותיות של קבלה, פרצוף אבא עילאה (כולל גם אמא עילאה). יש מאמרים בחסידות, במיוחד של רבי הלל, שמסבירים שאבא ואמא עילאין הם אברהם ושרה. אנחנו נקח רק את שם האב – אברהם. איך אני יודע שבאמת אברהם הוא עצם המוחין, מוחין בעצם? כי כתוב שאברהם, עוד לפני שקבל את ה-ה, נקרא אברם על שם "שכל הנעלם מכל רעיון". גם אחרי שהוא קבל את ה-ה, היא רק פעלה שיוכל לגלות את השכל הנעלם מכל רעיון, כמבואר באריכות בדא"ח. אברהם בעצם, בתור שכל, הוא השכל הנעלם מכל רעיון. אז מאד מתאים שנשים את אברהם במקום הכי גבוה, כנגד ה-י של השכלים. אחר כך יש ישראל סבא, ישראל זוטא ויעקב. כתוב בכתבי האריז"ל עוד סוד, שהוא לא מביא במאמר אך צריך להוסיף. יש לעם ישראל עוד שם – ישרון. איפה הוא נמצא? במאמר כותב שישראל זוטא מהחזה ולמעלה ויעקב מהמחזה ולמטה. באותיות פשוטות, אצלנו בחסידות, מהחזה ולמעלה היינו ללא מודעות עצמית ומהחזה ולמטה עם מודעות עצמית. אבל מי שמכיר טוב את כתבי האריז"ל יודע שפרצוף יעקב אינו הז"א עצמו, אלא פרצוף שמתהוה מהארת יסוד אבא (שארוך כו') שמאירה ובונה פרצוף מחוצה לז"א מהחזה ולמטה. מה עם החלק מהחזה ולמטה של הז"א עצמו? יש בכתבי האריז"ל שכותב שזה ישרון. כלומר, יעקב מקביל לישרון, אלא שישרון הוא חלק מהז"א עצמו ואילו יעקב פרצוף מיוחד מקביל לו מבחוץ. כלומר, אפשר לומר שיש ישרון בתוך יעקב, למעלה ישראל זוטא, יותר למעלה ישראל סבא ועוד יותר למעלה אברהם, "האדם הגדול בענקים". אם נעשה את חשבון כל השמות (מלמעלה למטה: אברהם ישראל–סבא ישראל–זוטא ישרון–יעקב) ונחלק לארבע – יש ארבע מדרגות בכלל – נראה שהממוצע הוא "ישראל", השם הכללי ביותר של עם ישראל (וגם של שלשת האבות, חז"ל למדו שגם אברהם נקרא ישראל וגם יצחק נקרא ישראל, משא"כ ביחס לשם יעקב).
סדרת "קופץ כגדי"
יש ישראל ויש נצח ישראל שהוא שטח צבאי סגור, והגדי צריך ללמוד לדלג. איך אני יודע? לפני שבוע אמרנו שמאותיות גדי אפשר ללמוד איך קופץ. רק ג היינו גדי שקופץ במקום, בלי להתקדם. אבל גד היינו התקדמות, עשיר שרץ לגמול (גימל) חסד עם הדל (דלת), כדרשת חז"ל – "ושפט בצדק דלים". הקפיצה מ-ג ל-ד היא התקדמות באחד. אחר כך גדל עוד (למדנו ששרש גדל מסתעף משער גד, ממנו נמצא הגדי; גדל מדגיש ביותר שה-ג גומל דלים, וכן גדל הוא צירוף דלג – "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות"), מתחזק עוד, מתחנך כמו שצריך על טהרת הקדש, ויכול לקפוץ מ-ד ל-י. לאן יקפוץ אחר כך? זו סדרה רבועית פשוטה. לאן יגיע אחר כך? מי שעושה את החשבון יראה. בין ג ל-ד יש א, בין ד ל-י יש ו, בין א ל-ו יש ה – הוא הבסיס ("'בהבראם' – בה' בראם") – וכשאני מוסיף ה ל-ו אני מקבל יא, קפיצה מ-10 ל-21. אם אני רוצה לתרגם לאות, אין בחשבון הרגיל אות ששוה 21, אבל במספר סדורי – כל אותיות גדי זהות במספר רגיל וסדורי (משא"כ במספר קטן, בו ה-י שוה 1) – הוא קופץ ל-ש. נעשה ממנו "גדיש".
ראשית החנוך – לקפוץ לאש במסירות נפש
לאן הוא קופץ? לתוך האש, כי ש היא אות האש בספר יצירה. מה הוא חנוך הגדי לקפוץ לתוך האש, להיות גדיש – "כי תצא אש… ונאכל גדיש"? למה צריך לחנך נער, חוץ משלחן ערוך? כתוב "ונער קטן נהג בם". אחד הדברים שצריך לחנך נער הוא שילמד יחד עם "יהודה בן מתיא אומר הוי עז כנמר" את הצעטיל קטן, שהוא בשביל "נער קטן", ואיך הוא מתחיל? זו הוראה לכל בני הישיבה שלנו, מי שלא זכר – כמו שיש שו"ע יש צעטיל קטן, ותחלת צעטיל קטן היא לקפוץ לתוך האש. מי שלא מכיר צעטיל קטן ומכיר תניא קדישא, מה זה בתניא? מה שחתנים לומדים ביום החופה, פרק כ"ה בתניא, הפרק המקביל לסעיף הראשון בצעטיל קטן, הנכונות למסור את הנפש, לקפוץ לאש ולא לעבור עבירה, כמו שדברו הרבה פעמים. הפסקה הראשונה של "צעטיל קטן" היא באמת בשביל קטנים-נערים, הדימוי שם, והמקביל במוחין יותר דגדלות, חב"ד, הוא פרק כ"ה בתניא. מתי קופצים לאש? כשמתחתנים – "איש ואשה זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתן". מי קופץ לאש? הגדי. רק לגדיים יש את העזות, "עז כנמר", לקפוץ לתוך האש, שזו גם קפיצה לשטח צבאי סגור. מי שעושה זאת זוכה לכתר שם טוב – כותבים עליו כתבה בקול היהודי וזוכה לכתר שם טוב. בעצם הוא זוכה גם ל"ציץ נזר הקדש" של הכהן הגדול, וזוכה לקיים את מצות "תמחה את זכר עמלק".
[1] בשלשת הלשונות – "ועשית עליו זר זהב סביב" ופעמיים "ועשית לו זר זהב סביב" – יש 50 אותיות (50 = לו זהב), רמז להשראת וגילוי שער הנון, האור המקיף העליון (אור אין סוף הסובב כל עלמין). במספר קטן, "זר זהב סביב" = 34 (3 פעמים 34 = 102 = אמונה במ"ה). "עליו זר זהב סביב" ופעמיים "לו זר זהב סביב" = 137 = קבלה וכו', חכמת הסוד. "ועשית" = 21 (השם הקדוש אהיה, שמופיע שלש פעמים בתנ"ך, כולן בפסוק אחד: "אהיה אשר אהיה… אהיה שלחני אליכם"). ג פעמים 21 = 63 (שם סג בקבלה). נמצא שכל ג הלשונות במספר קטן = 63 ועוד 137 = 200.
והנה, הביטוי "זר זהב סביב" מופיע שש פעמים בתנ"ך (כנגד ו הצירופים של ג תבות "זר זהב סביב"), ג פעמים הנ"ל בשעת הציווי ועוד ג פעמים בשעת הביצוע, שם כתוב כל פעם בלשון "לו" – "ויעש לו זר זהב סביב" (נמצא שבשעת הביצוע, המעשה, אין גילוי מעלת הזר של הארון ביחס לשני הזרים האחרים, ודוק). במספר קטן, "ויעש לו" = 26 (שם הוי' במ"ה), "ויעש לו זר זהב סביב" = 60 = ס (במ"ה), אות הסובב!
והנה, פעם אחת "עליו" ועוד ה פעמים "לו" = 296 = "זר זהב סביב" ע"ה (שעולה ד פעמים סביב!). במספר קטן, "עליו" = טוב ו-ה פעמים "לו" = מאד (במ"ה) – "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי [כנגד שש פעמים 'זר זהב סביב' הנ"ל]".
[2] ג פעמים "זר זהב סביב" ועוד "ציץ נזר הקדש" = 1741, 30 בהשראה.
[3] לפי זה נזר הוא נ–זר, גילוי של שער הנון, ראה בהערה לעיל. נזר = ארון (בארון כתוב "ועשית עליו" משמע ככתר על הראש, זר לשון נזר, משא"כ בשני הזרים האחרים שכתוב בהם "ועשית לו", ודוק).
[4] ג פעמים זר ועוד נזר = 878 = משיח במילוי: מם שין יוד חית = "יתרון האור מן החשך" וכו', כמבואר סוד מספר זה במ"א.
[5] תבת "אי" (א מעל י, סוד "חד ולא בחשבן") מופיעה לא פעמים בתנ"ך. והנה, "אי – לך ארץ", "לך ארץ" = לא פעמים אי! כל הפסוק "אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו" = 1989 = 13 (אחד, אהבה) פעמים גדי במשולש! הר"ת = 400, ת, כ ברבוע, השאר = ז פעמים ברכה – שבע ברכות של חתן וכלה. "שמלכך" (מופיע בשני הפסוקים – "אי לך ארץ שמלכך… אשריך ארץ שמלכך", היינו מלך בתוך נער [= שך, השער של משכן] = שמע, וכמו שיתבאר).
[6] כאשר מחנכים את הגדי להיות נמר מתקנים את השוא (ראה לקמן), הנקודה האמצעית של תריג, שהוא תיקון הברית (תיקון השובבים). גדי נמר במילוי = 1233 = 9 פעמים 137, סוד הקבלה, קבלת הבעל שם טוב, וד"ל. הפשוט (307) יחד עם המילוי (1233) עולה 1540, 55 במשולש, 20 במשולש של ג ממדים (טטרהדר, 'ארבעון'), סוד ישראל (כאשר ה-א = 1000).
[7] שרש רבץ כמו שרש רבע – הרבה פעמים צ ו-ע מתחלפות.
[8] "ידי עשו" = 400 – ארבע מאות אנשי עשו – "וגם הלך לקראתך [להכלל בך] וארבע מאות איש עמו" – שבסוף התגלגלו ונכללו בארבע מאות אנשי דוד (ה"אדמוני", כמו עשו; דוד = יד, דויד = ידי) – "וירדף דוד הוא וארבע מאות איש". "ידי עשו" בה"פ = 1960 = י פעמים יד (דוד) ברבוע.
[9] נבנה סדרה רבועית משלש התבות "הוי עז כנמר" (= זאת [קול צום ממון] – "בזאת יבא אהרן אל הקדש", "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל"): שני ההפרשים הם 56 (יום) ו-233 (עץ החיים = גדי אריה כנ"ל). הבסיס = 177 = "קומה הוי'" (כח הצומח וכו'), ראה לקמן. המספר הבא בסדרה: 720 (ב"פ "כמים לים מכסים"), ע"כ 1128 = 47 (אמו, נמר במ"ס) במשולש. שבעת המספרים הראשונים של הסדרה: 21 77 310 720 1307 2071 3012 = 7518 = הוי פעמים משיח!
יש בדברי יהודה בן תימא ארבע חיות שצריך להדמות להן על מנת לעשות רצון אביך שבשמים: "הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי וכו'" = 1233 = 9 פעמים 137 = גדי נמר במילוי כנ"ל. עז וקל רץ וגבור = 720, המספר שבא בסדרה הנ"ל לאחר "הוי עז כנמר" (הר"ת – עורו [סוד "עורו ונמר"] = 282, הערך הממוצע של ארבעת המספרים הראשונים בסדרה)! "הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי" = 1974 = 7 פעמים 282! יהודה בן תימא ועוד "הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים" = 4384 = לב פעמים 137 (בקלה–קבלה; 32 ועוד 137 = 169 = 13 ברבוע) = 1233 הנ"ל ועוד 3151 = 23 פעמים 137!
"יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי [עד כאן = בצלם פעמים גדי] לעשות רצון אביך שבשמים [עד כאן גדי תבות]. הוא היה אומר עז פנים לגיהנם ובשת פנים לגן עדן" = 6400 = 80 (יסוד וכו') ברבוע!
המשך (וסיום – תכלית) משנת יהודה בן תימא (תפלה כחלק מהמשנה – עיקר התורה שבעל פה, "תפלת כל פה", ובתפלה זו אנו מסיימים את תפלותינו מדי יום ביומו): "יהי רצון מלפניך הוי' אלהינו ואלהי אבותינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו [= גדי פעמים גדי עז, ב"פ אמו–נמר במ"ס] ותן חלקנו בתורתך" = 3276 = יעקב פעמים חי ("אמת ליעקב" – יעקב לא מת). התכלית: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם [בתוך הלב של כל אחד ואחד, סוד 'ותן חלקנו בתורתך']". כל דברי יהודה בן תימא: "הוי עז כנמר… ותן חלקנו בתורתך" = 10152 = אמו–נמר במ"ס פעמים אריה!
[10] "עז פנים לגיהנם" ר"ת עפל – "עפל בת ציון", מגדל גבוה וחזק. העז פנים של הקדושה הופך גיהנם למנהיג, הוא זוכה להיות מנהיג הדור.