ג. דילמות וקונפליקטים בעולמות אבי"ע

ג. דילמות וקונפליקטים בעולמות אבי"ע

"אולי"

מה הוא המספר "אמו"? אצלנו בדרך כלל, כל מי שלומד את הדברים שלנו מזהה עם המלה בטול. מי שבקי בכתבי האריז"ל, היינו יחוד הוי'-אהיה (יחוד או"א), זו הכוונה תמיד. בתור שם עצם פרטי, זהו שם של אחד מנביאי ישראל – יואל. אותיות יואל עושות את המלה הכי חשובה לעניננו במצוה של "לא תבשל גדי בחלב אמו" – אולי. "אולי ירחם"[1]. כמה פעמים כתוב בחמשה חומשי תורה "אולי"? גדי פעמים, 17 "אולי" בתורה. מה הראשון? הכל הולך אחר הפתיחה – "אולי אבנה ממנה". שרה אומרת לאברהם אחרי ששהו עשר שנים בארץ הקדש ולא זכו לילדים שיקח את שפחתה ו"אולי אבנה ממנה". כתוב אחר כך "וישמע אברם לקול שרי"[2], ורש"י אומר ששמע לקול רוח הקדש שבה. הרבה אחר כך, בנסיון של "גרש את האמה הזאת ואת בנה", ה' אומר לאברהם (שכבר לא נקרא אברם) "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה"[3] – מכאן לומדים ששרה גדולה מאברהם בנביאות. בפעם הראשונה לומדים ששמע אברם בקול שרי, קול רוה"ק שבה, ולכן סמך על כח ההכרעה שלה.

שרה אמנו – אם הדילמות

לפני שבוע דברנו על קונפליקטים וצריך להשלים. יש עוד מושג קשור, עוד מלה בלועזית – המלים בלועזית הם לשם הבדיחותא, לשם הבדור (ועל ידי ה"צחוק עשה לי אלהים" כאשר מזכירים מלים-מונחים אלו מכניעים את כח הקליפה שבהן ומשתעשעים אתן על דרך "ושעשע יונק על חור פתן"). כמו שיש קונפליקטים היום, יש דילמות. דילמה היא המלה הכי חשובה היום בתורת המשחקים. קודם כל, איך הגענו לדילמה? שרה (כשהיתה עדיין שרי) היתה בדילמה. היא עקרה, אין לה ולד, ואפילו בית ולד אין לה. עשר שנים מאז עלו לארץ אין להם ילדים. אם היא היתה שואלת את אברהם מה עושים, כנראה הדילמה הזו גדולה עליו – לא יודע מה עושים (לאחר ה"אולי" המקורי בתורה בפי שרי באים ששה "אולי" בפי אברהם בויכוח עם ה' אודות סדם ועמרה. ב"אולי" שלה היא פותרת את הדילמה, מה שאין כן בששה "אולי" שלו אינו משיג כלום כו'). אבל היא, ברוב הבינה היתרה שנתנה באשה יותר מבאיש, מרוב רוח הקדש שבה, החליטה מה אני צריכה לעשות? למסור את השפחה לבעלי. אחר כך קורה עוד כמה פעמים בתורה, אבל כל פעם שקורה – יש תקדים של שרה, היא הפותחת בסיפור זה. לה אין תקדים, הענין הוא רוח הקדש שלה. מה הפירוש "אולי"? אולי כן ואולי לא. יש פה באמת דילמה אמתית, ו"אולי אבנה ממנה"[4]. האולי הזה מספיק חזק כדי להכריע לעשות מעשה בפועל – מעשה חריג, מעשה לא מקובל כל כך, לפחות אצלנו. בשבילנו לקרוא את הסיפור זה חידוש מופלא, שהתורה מציגה סיפור זה. כל כך חידוש שצריך לכתוב "וישמע אברם לקול שרי", שהוא קבל ממנה, שמע לרוח הקדש שבה.

דילמת האסיר המקורית

בתורת המשחקים, מה הדילמה העיקרית? דילמת האסיר. מאד אקטואלי לנו. מה הדילמה הזו אומרת? בניסוח המקורי (שאחר כך עבר עוד כמה שיפוצי ניסוח), שני חבר'ה נתפסו על ידי המשטרה. כדי להמחיש יותר טוב, ניתן דוגמה: נתפסו על מתן צדקה לעניים. שני אנשים נתנו צדקה, ויכול להיות שהעדיפו לתת צדקה ליהודי מאשר לגוי (בהשראת הנאמר בפרשת שבוע "'אם כסף תלוה את עמי' – עמי ועובד כוכבים עמי קודם"), ובמדינה יש חוק שאסור – זו אפליה, גזענות. במדינת סדום בכלל אסור לתת צדקה. שנים נתפסו, והם יושבים כל אחד בתא נפרד ואין שום תקשורת ביניהם. זה יוצר את הדילמה, כי אין יכולת תקשורת ביניהם. באים השוטרים, השב"כניקים, ואומרים לכל אחד בנפרד – אם אתה תלשין על החבר שלך, תפתח את הפה, נפחית את הענש שלך בגדול, תצא זכאי. אם לא – צפויות לך חמש עשרה שנה. כך אומרים לכל אחד בנפרד, ואי אפשר לתאם עמדה ביניהם. תכל'ס, לפי החוק של אותה מדינה, אם שניהם שותקים – כל אחד מקבל שנה (זה הניסוח המקורי). אם שניהם מלשינים אחד על השני – כל אחד מקבל עשר שנים. אם אחד מלשין והשני שותק, זה שמלשין יוצא חפשי וזה ששותק מקבל חמש עשרה שנה. יש פה דילמה, כל אחד צריך להחליט מה כדאי לי לעשות. אם אני מלשין – יש לי סיכוי לצאת נקי, אם החבר שותק. אם שנינו מלשינים – העונש הוא פחות מאשר לכל אחד בפני עצמו. אצל מי שניסח את הדילמה הזו, הראשונה, התכל'ס של הדילמה בא להדגים שהשכל הרציונאלי הוא לא תמיד אופטימאלי. כלומר, מי שמשתמש רק בשכל הקר שלו, ויש לו שכל טוב ומפותח, בסופו של דבר – זה כל הווארט של תורת המשחקים – יכול להפסיד. כי לפי הטבלה – בונים טבלה פשוטה – לכאורה הכי טוב לשניהם לשתוק, אבל זו לא ההחלטה הרציונאלית. כך לפחות חושב הראש של הגוי.

דילמת האסיר האלטרואיסט

אחר כך שפצו את הדילמה והרחיבו, וגם נתנו עוד דוגמה, דוגמה אלטרואיסטית. המצב במדינה – גם אני ישבתי עם אחד כזה – שיש אחד שרוצה לקחת עליו את כל האחריות, לשבת חמש עשרה שנה בכלא, כדי לשחרר את אחיו. שוב, לא נשכח שהעברה כאן – בדוגמה שלנו – היא שנתת צדקה. כאן השאלה היא אם תודה או שתכחיש. השוטרים מדברים עם כל אחד בנפרד ואין תקשורת ביניהם. אם אתה מודה והשני מכחיש אתה מקבל מקסימום והוא מקבל אפס. אם שניכם מכחישים יש כמה ראיות של המשטרה – להכחיש כאן הכוונה לשתוק – וכל אחד בסוף יקבל חמש שנים, כי יש איזה ראיות. אם שניהם מודים כל אחד יקבל עשר שנים. רק אם אחד מכחיש והשני מודה המודה יקבל את כל ה-15 שנה והמכחיש יצא חפשי. מה תכל'ס הכי טוב לעשות? למה לומדים את הסוגיא הזו? זו סוגיא חמורה בתורת המשחקים. יוצא ממנה, פשוט מאד, שתמיד הכי טוב לשתוק, אף על פי שלא רציונאלי תמיד לענין שלך.

הכח היהודי להתמודד עם דילמת האסיר

נחזור לדילמה בניסוח המקורי: כמובן שכאן לא לוקחים בחשבון שאותו אחד שנוקט במדיניות מסוימת – הוא בדילמה ומחליט על מה רוצה ללכת, ואין תקשורת עם הזולת – שאני יכול לכוון במחשבה לזולת. בתורת המשחקים אומרים שיש המון מרכיבים שלא לוקחים בחשבון, שיכולים לסבך, ולכן כל מה שאמרנו תאורטי. ודאי לא לוקח בחשבון ש"מחשבה מועלת", שאני יכול לנקוט עמדה ולשדר טלפאתית לחבר שלי מה החלטתי לעשות. תוך כדי שאני מנסה לשדר לו בכל כחי, כמובן שאני יהודי מאמין, ואני יכול להתפלל לקב"ה גם כן שיתן בלבו – היות שאני הולך על זה – לעשות את ההחלטה הנכונה, כדי שנשיג מקסימום תועלת לשנינו. הכל היה מאמר מוסגר לחלוטין, רק להמחיש לנו מה נקרא דילמה.

קונפליקטים גבריים ודילמות נשיות

במאמר בע"ב, שתיכף נגיע אליו, מדבר שוב – כפי שהתחיל במאמר הקודם – על שם ש-די, השם שהאבות המשיכו לעולם. הגילוי של האבות הוא "וארא אל האבות באל שדי", "שאמר לעולמו די". מה "שאמר לעולמו די", גם בלשון צחות, אמר לעולמו – לשון העלם – די-למה, דילמה. כל העולם, כמו שמלא קונפליקטים, הוא מלא גם דילמות – כך ה' ברא אותו. רק ש"מי שאמר לעולמו די יאמר לדילמות שלי די", "יאמר לצרותי די", כמאמר יעקב אבינו. מה היחס בין קונפליקט לדילמה? נעשה רמז. המבצע הראשון של הרבי הוא מבצע תפלין, לומד משבט גד – השער שלנו היום – עליו כתוב "וטרף זרוע אף קדקד", והרא"ש בהלכות קטנות אומר שרומז למצות תפלין. לכן הרבי עשה מבצע בין חילי צה"ל בארץ, שבזכות תפלין של יד "וטרף זרוע" ובזכות תפלין של ראש "אף קדקד"[5] – הכל במכה אחת. "קדקד" רומז לקונפליקט-דילמה-קונפליקט-דילמה. כל קונפליקט–דילמה עולה דעת – יש דעת עליון ודעת תחתון. מי יודעת לפתור דילמות? מהדילמה הראשונה, "אולי אבנה ממנה", אפשר להבין שכדי לפתור דילמה צריך "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש". בקיצור, קונפליקט בנפש הוא בעיה יותר גברית, לעומת דילמה, שהיא בעיה יותר נשית. לכאורה קונפליקט יותר רגש, יותר לב, ודילמה יותר שכל. הייתי  חושב שהגבר יותר שכלי, ולכן יותר טוב בדילמות, והאשה יותר רגשית, ולכן יותר טובה בקונפליקטים. אבל למרבית הפלא, הפוך.

קדק"ד בעולמות אבי"ע

יש קונפליקט בעולם האצילות – "להיות או לא להיות" – אצל ה' (ביחס לבריאה). אחר כך יש קונפליקט בעולם היצירה, בין היצר הטוב והיצר הרע. איפה יש דילמה? בבריאה, "אמא מקננא בכורסיא", ובעולם העשיה, דילמה איך לפעול ביעילות המקסימלית. עולם העשיה הוא עולם פרגמטי, אבל מי שפרגמטי כל הזמן צריך לפתור בעיות של "המעשה הוא העיקר". כל בעיה כזו היא דילמה, לא קונפליקט. לכן יש דילמה בבריאה, יותר אבסרקטית, ויש דילמה פרקטית, פרגמטית, בעולם העשיה. עולם הבריאה ועולם העשיה הם אמא עילאה ואמא תתאה, ה עילאה ו-ה תתאה של שם הוי' – בשרש יותר נקבי. ואילו קונפליקטים – קונפליקט קיומי לחלוטין, או על-קיומי, בעולם האצילות, וקונפליטים של מלחמות בעולם היצירה – הם ב-י וב-ו של שם הוי', שתי בחינות זכריות יותר. אם כן, הקונפליקט-דילמה-קונפליקט-דילמה הם בעצם זכר-נקבה-זכר-נקבה, י–ה–ו–ה, אצילות-בריאה-יצירה-עשיה. כמובן, צריך הרבה דעת להבין למה האשה טובה בדילמות והגבר אמור לנצח בקונפליקטים. הרי "דרכו של איש לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש". הכבוש הוא בקונפליקטים. ולסיכום:

י אצילות               קונפליקט להיות או לא להיות

ה בריאה                דילמה מופשטת (שכלית או מוסרית)

ו יצירה                 קונפליקט פנימי

ה עשיה                 דילמה פרגמטית

ד. ארבעה סוגי קונפליקטים

ארבעת סוגי הקונפליקטים בפסיכולוגיה

אחרי כל זה, נשלים מה שהתחלנו לפני שבוע בענין קונפליקטים: אמרנו שבתורת הפסיכולוגיה יש ארבעה סוגים. יש קונפליקט של כן-כן, שתי משיכות, אני נמשך לזה וגם לזה, אך איני יכול את שניהם מסבה כל שהיא, לכן יוצר התנגשות בנפש – יש לי איזה צער – וצריך להכריע לכאן או לכאן. זה קונפליקט של שתי משיכות. אחר כך יש קונפליקט של לא-לא, קונפליקט של שתי דחיות. אחר כך יש קונפליקט של כן-לא בדבר אחד – יש בדבר משהו שמושך אותי ומשהו שדוחה אותי, וצריך להחליט מה גובר, המשיכה לדבר או הדחיה, האם ללכת על זה או לא. לפי הסדר שאנחנו אומרים, בכל מקרה הקונפליקט שנוצר בנפש יותר חריף וקשה, כך מסבירים. אחרון הוא בשני גופים שונים, שבכל אחד יש פלוס ומינוס, ועלי לבחור ביניהם – הדוגמה העיקרית היא שידוך (בכולם אמרנו דוגמה לפני שבוע, אבל לא חשוב לנו כאן הדוגמה באחרים). בהצעה אחת יש דבר שמושך אותי ודוחה אותי וכך גם בהצעה השניה (כנראה הפוך – מה שטוב כאן רע שם ומה שרע כאן טוב שם). בכל אחד יש מושך ודוחה ואני חייב לבחור אחד מהשנים.

חסד-גבורה-תפארת-יסוד דיצירה

איך נסדר? הכל כאן בעולם היצירה – חסד-גבורה-תפארת-יסוד בעולם היצירה, עולם הקונפליקטים ברגשות. אם יש לי קונפליקט בין שני דברים שאני נמשך לכל אחד בנפרד אך איני יכול את שניהם יחד זה קונפליקט במדת החסד, המשיכה והאהבה. אם הקונפליקט הוא בשני דברים שדוחים אותי – בדיוק להיפך, קונפליקט בספירת הגבורה, "שמאל דוחה", כמו שיש "ימין מקרבת". אם יש דבר אחד בלבד, שיש בו מעלה וחסרון, ואיני יודע אם לבחור בו או לא – לבחור בגלל המעלה או לא לבחור בגלל החסרון – הוא תפארת, דבר שיש בו גם פלוס וגם מינוס, באמצע, גם משיכה וגם דחיה באותו חפץ. עיקר החידוש הוא ביסוד, שבו יש שני חפצים – שתי 'חפצות' – שבכל אחד יש משיכה ודחיה ואני חייב לבחור. זה הענף של התפארת, ספירת היסוד, לכן הדוגמה העיקרית כאן היא שידוך – בחירת בן/בת זוג.

תיקון הברית – בחירה אמתית על רקע רבוי אפשרויות ומתוך מעלה וחסרון

מי שקשה לו להכריע בקונפליקט זה – זה פגם הברית. ברית היא כריתת ברית נאמנות לאחד. פנימיות היסוד היא אמת, שאחד ממובניה הוא נאמנות – נאמנות לאחד בלבד. עיקר ההכרעה, להכריע נאמנות, היא דווקא כאשר יש קונפליקט של שתי אפשרויות, ובכל אפשרות יש חיובי ושלילי, ואני חייב לחתוך ולכרות ברית עם אחד מהשנים. זה משהו שמאפיין בעצם את ה"צדיק יסוד עולם", ההכרעה בקונפליקט הזה. כמו שלגבי בני זוג, ידוע בחסידות שאותו דבר בבחירת רבי, או בכל התקשרות. בפרשה הקודמת קראנו "והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ" – אל תחשבו שאתם הברירה היחידה שלי, אומר הקב"ה לעם ישראל. אל תחשבו שאני צריך להתחתן ויש לי רק הצעה אחת – אתם היהודים – וחייב להתחתן אתכם. לא, "כי לא כל הארץ", יש לי כמה אפשרויות, בראתי הרבה 'כלות', אומר ה', ואני צריך לבחור – אני בוחר בכם. זה תיקון הברית של הקב"ה, וכמו שהקב"ה בוחר בנו אנו צריכים לבחור בו. בלשון חז"ל, הוא עושה אותנו חטיבה אחת בעולם ואנחנו עושים אותו חטיבה אחת. כמו שבין הקב"ה לעם ישראל טוב ומשמעותי רק על רקע קונפליקט – בלי זה גארנישט, כך אומר – רק כשאני בוחר בכך על רקע אפשרויות נוספות יש לכך משמעות רבה. כך בחירת מורה דרך, וכל בחירה עצמית וקיומית של אדם – תיקון הברית הוא כאשר יש שנים. עוד משהו, אם בין השנים אחד רק כליל המעלות גם לא בחירה – סגור מלכתחילה, אין שום בחירה. עם ישראל הוא עם סגולה, אבל על הים למשל המלאכים אמרו ש"אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה", הצבור הוא צדיקים-בינונים-רשעים. אם לא היו רשעים בעם ישראל לא היתה שום משמעות לבחירת ה' בנו. בחירה היא משהו עצמי. אם אין בכלה שום חסרון אין משמעות לבחירה, זה בנאלי. כלה כלילת המעלות וחתן כליל המעלות – אין מתחרה, ואז הבחירה לא משמעותית. אם אין מתחרה אין קונפליקט. המתחרה הוא כי יש חסרונות.

קונפליקט האצילות בין האורות והכלים

אם כל סוגי הקונפליקטים שמדברים עליהם כאן הם בחסד-גבורה-תפארת-יסוד, מה לגבי הקונפליקט של ה' שדברנו עליו – "להיות או לא להיות", לשדר בטול המציאות או לשדר מציאות? לפי העולמות, אמרנו שיש קונפליקט באצילות וביצירה, ואילו בבריאה ועשיה יותר דילמות מקונפליקטים. באמת הקונפליקט של ה' הוא בעולם האצילות – זו צורה אחת, מתאימה למה שהרבי הרש"ב מסביר במאמר, שיש קונפליקט בין האורות והכלים באצילות. הכלים באצילות חפצים במציאות היש של העולמות התחתונים ואילו האורות מעדיפים שיתגלה ש"אין עוד מלבדו" וכל המציאות תתבטל. האורות באצילות הם יחסית חסד והכלים גבורה, כמו שהסברנו בשבוע שעבר.

הקונפליקט העליון בכתר ובחכמה

אך אם נרצה לכוון את כל סוגי הקונפליקטים בעשר ספירות של עולם אחד (לאו דווקא בעולם מסוים אלא בכל עולם ובכל פרצוף שבכל עולם – הרי לכל אחד ואחד יש את כל סוגי הקונפליקטים) אזי ארבעת הסוגים עליהם מדובר בספרי הפסיכולוגיה הנ"ל הם כנגד חגת"י כנ"ל ואילו הקונפליקט העליון הקיומי (להיות או לא להיות) ראוי למקמו או בפנימיות וחיצוניות אבא (שבכל מקום מכוון כנגד עולם האצילות) או בשרש עוד יותר גבוה, בכתר עליון (שבעולמות מקביל לא"ק), שם הרצון לא להיות (בטול המציאות) הוא ברישא דאין (התענוג שבהתאינות, כמבואר במ"א) והרצון להיות הוא ברישא דאריך (רצון סתם, שרש מציאות היש). עד כאן השלמת נושא הקונפליקטים, והוספנו גם את הדילמות, כדי לעשות את הסיפור עוד יותר מענין.

גדי פעמים אולי בתורה ו-אולי פעמים אולי בתנ"ך

אמרנו שרק בתורה יש גדי פעמים "אולי" (אמו). הפעם האחרונה (הכל הולך אחר החיתום), הפעם הגדי, הוא דברי בלק לבלעם "אולי יישר בעיני האלהים וקבתו לי משם" שעולה ו"פ גדי ברבוע. מה לגבי כל התנ"ך? לפי הכתיב (במקום שאין קרי שלא על פי הכתיב), בכל התנ"ך – ממש פלא – יש בדיוק אולי פעמים "אולי"[6], רק שבאחד הקרי הוא "אוִלי", מלשון אויל, אולת (טפשות), בנבואת זכריה. יש קללה, שה' יעמיד כאן בארץ "רֹעה אולי" – מנהיג אוילי, רועה שלא שם לב לעדר שלו.

צורות שלטון בעולמות בי"ע – עיבור-יניקה-מוחין

אולי נשלים את הענין של עדר, עליו דברנו לפני כמה שבועות: אמרנו שיש עדר, מוחין דעבור; יש דמוקרטיה שקצת יותר, אבל לא תכל'ס – יניקה, בעולם היצירה; מה יש בעולם הבריאה, מה שיטת השלטון ומגמתו שם? גם קשור למאמר. השם הקדוש של הבריאה הוא "אל שדי" לפי האריז"ל. שם יש תודעה ורצון של העם – משהו מאד פשוט – שאני רוצה מלך (ולא די לי בדמוקרטיה, וגם לא במלך של עולם העשיה, שבו אני מובל במנטליות של עדר), רוצה שלטון שהשכל מבקש. בעולם האצילות יש אנרכיה חיובית, שאולי לא צריך שלטון כלל – רק ה'. בעולם הבריאה כן צריך שלטון. בשביל מה? הפשט, שצריך שלטון כדי "לתקן עולם במלכות שדי". עוד פעם, מי שמובל אחרי המנהיג כמו צאן, עדר, ועושה "מצות אנשים מלומדה" בבחינת עדר, אינו מתתקן. הוא בסדר, הוא עדר (סדר ועדר מתחלפות, לשון נופל על לשון). דמוקרטיה יותר גרועה. כתוב שדווקא בעולם יותר גבוה, כמו עולם היצירה, יש שניות. שניות היא אסור חמור ויותר גרוע מאשר מנטליות של עדר. אבל בעולם הבריאה יש תודעה של רצון להתתקן – תיקון עולם במלכות שדי, בשביל לתקן צריך מלכות ש-די. הדבר קשור מאד למה שנלמד בהמשך המאמר בע"ב, מה שהאבות המשיכו לעולם – הם רצו להמשיך בדיוק תודעה זו, להגיע לידי כך שכולם ישתעבדו לדעת ה', ל"אל עולם", "אל שדי", השם של עולם הבריאה, כדי לתקן את המציאות. יש תיקון גם במדות, ביצירה, אבל עיקר שרש תיקון עולם במלכות ש-די הוא תיקון הדעות. כך גם הרמב"ם כותב במורה נבוכים, שעיקר התיקון – לשמו נתנה כל התורה כולה – הוא לתקן את הדעות. אם לכתחילה אני מבין שכדי לתקן את דעותי ואת דעות כולם צריך מלכות ישראל – זו תודעה של עולם הבריאה.

נעשה עוד הפסקה של נגינה. רק נסיים את החלק הראשון בעוד דבר: אנחנו בסוף חדש שבט, שהחוש שלו הוא חוש האכילה, כפי שדברנו בתחלת החדש. לכן גם מתאים ללמוד מצות "לא תבשל גדי בחלב אמו" – תיקון האכילה.

ה. הזהר, ביאורו של רבי לוי-יצחק ושיחת הרבי

כלאים – ימין ושמאל, קדושה וקליפה

בקיצור נמרץ, מה כתוב בזהר ומה רבי לויק אומר על הפסוק: כתוב בזהר, אחרי שהוא מאריך בענין איסור בשר בחלב, עוד כלל חשוב, שבשר וחלב הם לא רק ערבוב חסד וגבורה, שבמקום שלא מועיל מזיק, כי שם הם "מין בשאינו מינו", אלא יותר מכך, מניק את הקליפות. אחד מהשנים מסמל את הקדושה והשני את הקליפה, ואם אתה מערבב אתה מוסיף יניקה לחיצונים – אתה מחזק את הרע בעולם. ב"גדי" וב"חלב אמו", לפי הזהר, דווקא הגדי הרך, "בן עשר קופץ כגדי", הופך לפי פירוש זה לסמל הקליפה ו"חלב אמו" מסמל את הקדושה. אם אתה מבשל יחד אתה ממשיך מהקדושה לתוך הקליפה. זה דורש ביאור, למה הגדי הוא קליפה? כי הוא בשרי? כי הוא שמאל? מה לגבי שור וחמור? אומר רבי לויק שהשור הוא השמאל והחמור הימין. מה לגבי צמר ופשתים? הצמר הוא הימין והפשתים השמאל. אבל יש עוד פירוש – כאן, מכל הספרים, גם בקבלה, גם בחסידות וגם בשיחות הרבי, מתייחסים לשתי גישות שונות וכלל לא מנסים לקשר ביניהם: גישה אחת מסבירה את כל הכלאים בתורה כערבוב חסד וגבורה, ימין ושמאל, גישה שניה שמסבירה כל כלאים בתורה כיניקת חיצונים, אחד בקדושה ואחד בקליפה.

כלאים – להוריד אחד מהשנים לקליפות

נראה כשני ראשים שונים, אבל איננו יכולים להשלים עם כך. אם את כל סוגיות כלאים אפשר לפרש כך וכך צריך להיות קשר ביניהם. בשר וחלב, כל אחד מותר בפני עצמו, למה לעשות מהגדי קליפה? הוא מותר. אדרבא, קודם הסברנו בדרך מליצה שהגדי הוא ילד שצריך להאכיל אותו בשר בבשר, הוא כבר עבר את שלב היניקה – הוא בגדילה, וכדי שיגדל טוב צריך בשר. כל זמן שהיה ביניקה היה טוב לו לינוק חלב, אבל כשעבר זאת צריך לחנך אותו בשרי ולא חלבי – כך הסברנו קודם. איך אפשר לקשר? צריך לומר כזה ווארט – נאמר קודם בכלל ואז ניתן דוגמאות – שאם אני מערבב ימין ושמאל, חסד וגבורה, במקום שלא צריך, ובכך אני מפר חוקי מעשה בראשית, אני עושה עוד נזק עצום, שאני מוריד אחד מהשנים לקליפות, עד כדי כך שהוא מזדהה עם הקליפות.

חינוך לא נכון מדחיק את בשריות הגדי והופך אותה לקליפה

במקרה שלנו, של גדי וחלב אמו, לפי הווארט שאמרנו קודם – ברגע שאני מחנך את הגדי לא נכון, אני מאכיל אותו רק חלבי, מבשל אותו עם החלב, עם הלאומיות ללא שום לאומנות, מה אני עושה? הרי יש לו נטיות בשריות בתוך עצמו. אז החינוך מדכא את הנטיות הבריאות, כמו שידוע לכל החבר'ה שלנו – יש לו נטיות בריאות והחלב מדכא, רוצה לעשות ממנו 'חלבי' בלבד – וממילא גורם שבאמת הנטיה הבשרית שלו הופכת להיות רעה, גם בעיני החברה וגם בעיני עצמו. במקום לטפח נכון את הנטיה הבשרית, אני עושה מהנטיה הבשרית שלו קליפה, ואז החלב מניק ומוסיף כח לקליפה. כך צריך להסביר פסיכולוגית – משהו מאד עמוק וחשוב.

הירידה לקליפות – בימין או בשמאל

איך עובד לגבי השור והחמור? פשוט. אם כל פעם אומר שאם אני לוקח ימין ושמאל, שכל אחד בפני עצמו מותר, אומר שהשמאל נעשה הקליפה – ניחא. אבל לא כך, בשור וחמור הימין נעשה הקליפה, כי הוא החמור. כלומר, זה איסור הנהגה – אם בהנהגה אחד ימני ואחד שמאלני, במקום שאין שלום ביניהם, המנהיג הימני, שאולי קוראים לו ביבי או משהו כזה, הופך לקליפה שהשמאל מניק, וכעת השמאל יותר טוב על פני השטח. עושה מהימין קליפה. מה לגבי צמר ופשתים? שוב חוזר כמו שאמרנו קודם, שהצמר (שמן החי) חסד והפשתים (שמן הצומח) גבורה, וכל אחד בפני עצמו בסדר גמור, אבל מערבבים יחד פועל שהפשתים יורדים לקליפה (כמו הגדי, משמאל), והצמר מניק ומוסיף כח בקליפה. כלומר, הערבוב שלא במקום, לא רק שיש בו כישוף שלילי, אלא ממש מזיק לחלוטין לאחד מהשנים, ולא תמיד השמאל הוא שיורד לקליפות, יכול להיות שההשפעה תהיה שהימין ירד לקליפות.

הגדיים שנשמרו מבשר וחלב – דניאל, חנניה, מישאל ועזריה

איך רבי לויק מסביר את כל הסוגיות? קודם כל, מה הזהר אומר? הזהר כותב את כל הענין של בשר וחלב. אחר כך מגיע לסיפור של דניאל, חנניה מישאל ועזריה – הגדיים (ה-ג ועם דניאל ה-ד, כולם קשורים ל-י, ה-י שבראש שם י-הוה וה-י שבסוף שם אדנ-י). מי הגדיים הכי מוצלחים בכל התנ"ך? הגדיים הכי טובים הם ארבעת הילדים בגלות בבל, דניאל ושלשת חבריו, ורצו להאכיל אותם את פת-בג המלך, גיעולי מאכלי עכו"ם, והם סרבו והשפיעו על המלצר שיתן להם רק זרעונים, והנה מראיהם הכי טוב, יותר מכל שאר הילדים. הזהר מסביר שהמראה הוא "צלם אלהים" שלא מש מפניהם בזכות תיקון חוש האכילה שלהם – כנראה הכל היה בחדש שבט. אחר כך הזהר מסכם ואומר מה היה שם "פת בג המלך", מה היה מאכלו של אותו רשע, נבוכדנצר, יום יום? כתוב בזהר שהוא אכל כל  מיני דברים, אבל היה לו משהו קבוע, תפריט קבוע, של בשר וחלב, ואחר כך כתוב גבינה ובשר. כנראה שארוחה אחת בשר וחלב מבושל יחד וסעודה שניה גבינה ובשר. כך כתוב בזהר, שזה פת בג המלך. אפשר לתת סימן, שלא כתוב – כותבים בדרך כלל פתבג, אבל בתנ"ך שתי מלים – פת-בג. יש מפרשים ש"פת" לחם, אבל רש"י אומר שהכוונה כל מאכל (יש גם קליפה שעולה פת – לילית), ו"בג" רומז לבשר-גבינה. כל יום מאכלו הקבוע של אותו רשע הוא בשר וחלב, גבינה ובשר.

האכילה בעולם האצילות

שואל רבי לויק שאלה פשוטה: קודם כל, למה צריך לכתוב שניהם – בשר וחלב גבינה ובשר – ושנית, למה צריך לשנות את הסדר, בהתחלה להקדים בשר ואחר כך לאחר בשר. הוא אומר שסוד עמוק בכתבי האריז"ל, ובקיצור, קודם כל צריך לדעת מי האוכל ומה המאכל שהוא אוכל. כוונה פשוטה לחדש שבט. בחסידות בדרך כלל לומדים שהאדם אוכל מהדומם-צומח-חי שתחתיו ומעלה ניצוצות. יש באוכל "מוצא פי הוי'", וכל הזמן מעלה. אבל בעולם האצילות הפוך, אוכלים מוחין מלמעלה. לאכול בעולם האצילות היינו להמשיך מוחין. מי האוכל ומי המאכל? עיקר האוכל בעולם האצילות, כך מסביר רבי לויק, הם אבא ואמא – הם האוכלים, ממשיכים לעצמם את שרש המוחין שלהם מהכתר. איך אני יודע שאבא ואמא הם האוכלים? כי כתוב "אכלו רעים, שתו ושכרו דודים", פסוק מפורסם שעליו כתוב בזהר ש"אכלו רעים" היינו אבא ואמא, "תרין ריעין [רעים] דלא מתפרשין לעלמין", ו"שתו ושכרו דודים" היינו זו"נ. אם הרעים אוכלים, מה הם אוכלים? לא מלמטה אלא מלמעלה – זה החידוש. אותו רשע, בפת-בג שלו, הוא הלעו"ז של האכילה בקדושה.

יחוד תהלים אצל רבי נחמן

כמה שוה פת–בג? אצל רבי לויק הכל קשור לגימטריאות. עולה 485, בגימטריא תהלים. הוא לא כותב, כמובן, זו כוונה של רבי נחמן. קודם כל, אם פת–בג עולה תהלים, מה אומר? שתהלים תיקון גדול לפגם האכילה ולתאות האכילה. מי שצריך לחזור בתשובה על אכילות אסורות – התיקון של כל מי שנהנה מפת-בג המלך – לומר תהלים. איך רבי נחמן מסביר את הגימטריא? אחד המקומות היחידים שכותב כעין כוונה על דרך האריז"ל. הוא כמובן רוצה לומר שתהלים הם תיקון פגם הברית. יש קשר בין פגם הברית לתיקון האכילה, כמו שהוא בעצמו מסביר הרבה פעמים. לגבי תיקון פגם הברית, מה כוונתו באמירת תיקון הכללי? אומר שצריך לכוון ש-תהלים בגימטריא אל אלהים במילוי – אלף למד (185) אלף למד הי יוד מם (300). בדיוק כמו תיקון שעטנז, א-ל בחסד ואלקים בגבורה. פגם הברית הוא זרע לבטלה, טפת הדעת, שכוללת חסד וגבורה, ולכן התיקון לכוון אל ו-אלהים במילוי תוך כדי אמירת תהלים, כמובן בהשתפכות הנפש, לפני בורא עולם.

כוונות פת-בג – יחוד עב-סג פנים ואחור

כאן האבא של הרבי אומר הרבה יותר מתוחכם, על דרך האריז"ל. אומר שהכוונה העמוקה באריז"ל ב-485 הוא עב–סג פנים ואחור, לא שמות אל-אלהים אלא הכל שמות הוי', וממילא אין סוף יותר פנימי. השם של אבא הוא מילוי עב והמילוי של אמא הוא מילוי סג. לכל אחד משמות אלה יש פנים ואחור – הפנים כמו שכתוב, והאחור הוא לכתוב יוד יוד הי יוד הי ויו יוד הי ויו הי (קפד), ועל דרך זה אחורי סג הם שם קסו, ואם אני מחבר פנים ואחור של עב–קפד–סג–קסו עולה פת–בג. השמות האלה הם אבא ואמא, שהם האוכלים – "אכלו רעים". מה הם הפנים והאחור שלהם? פרצופי או"א עילאין לעומת פרצופי ישסו"ת. יש בחכמה ובינה שני פרצופים עליונים שנכללו בחכמה, אבא ואמא עילאין, ושני פרצופים תחתונים שנכללו בבינה, ישסו"ת, ויחסית הם פנים ואחור. מהיכן אוכלים? מהכתר. מה הרמז של או"א עילאין במילוי האות י (יוד)? נאמר בקיצור, באותיות של קבלה. ה-י המקורית היא אבא עילאה, ה-וד היא אמא עילאה שנכללת באבא עילאה (היא בנסתר, נכללת באבא, והיות שבנסתר כתוב שיש לה שרש יותר גבוה מאבא עילאה). לעומת זאת, ישראל סבא ותבונה שניהם רמוזים באות ה ראשונה, שיש עצם האות ה, שהיא תבונה, ויש את הקוץ בצד ימין למעלה, שרומזת לישראל סבא, שיותר גבוה מתבונה. שוב, באו"א עילאין אמא עילאה יותר גבוה מאבא עילאה, בפנים. באחור, ישראל סבא, הזכר, יותר גבוה מהנקבה.

בשר וחלב – אכילת או"א עילאין מבינה ומדעת דאריך

ממה הם אוכלים? שוב, כל אחד אוכל מהמקור שלו, מהמקום ממנו הוא מקבל את יניקת החיות שלו, את המוחין שלו. אמא עילאה מקבלת את החיות שלה מהבינה דאריך שנמצאת בגרון שלו ואילו אבא עילאה מקבל את החיות – אוכל – את העטרא דחסדים שבדעת דאריך, שבין כתפין שלו, למטה מהגרון שלו, לפני שהחו"ג שבדעת מתפשטים לזרועות. אבא ואמא עילאין, שניהם תחות דיקנא, יונקים מלמעלה – לא ממה שהם מלבישים, הזרועות דאריך – אבא עילאה יונק מהחסד של הדעת שבין כתפין של אריך, ואילו אמא עילאה, שהיא קצת יותר גבוהה מאבא עילאה, יונקת מהבינה שבגרון דאריך. מה הגדי ומה חלב האם שם? מה הבשר ומה החלב? תמיד הבשר השמאל והחלב הימין. כלומר, כאן הבשר-הגדי הוא מקור יניקת אמא עילאה שיותר גבוה מאבא עילאה, ואילו החלב הוא החסדים של הדעת דאריך שבין כתפין, החיות לאבא עילאה, נמוך מהבשר. לכן קודם כתוב בשר וחלב, הבשר גבוה מהחלב וקודם לו – כך בפנים. יש פה הרבה אותיות של קבלה, אבל נקודת הביאור: מי שהוא פנימי, הבשר אצלו יותר גבוה מהחלב. עד כאן די. כמו שאמרנו קודם, בחינוך לפנימיות הבשר גבוה מהחלב, הגבורה גבוהה מהחסד (כמו שיתגלה גם בחיצוניות לע"ל כאשר נפסוק את ההלכה כב"ש והלוים יהיו הכהנים). רק נאמר שוב, באותיות של קבלה, כמו שהוא מסביר – גבורת המאכל היא הבינה דאריך שבגרון, שמשם יניקת אמא עילאה, ואילו החלב הוא החסד של הדעת דבין כתפין.

גבינה ובשר – אכילת ישסו"ת מזרועות דאריך

מה לגבי ישראל סבא ותבונה? אמרנו שישראל סבא יותר גבוה, והוא יושב על זרוע ימין של אריך, ומשם יונק חיותו – ממה שבתוכו, ולא ממה שמעליו. הוא יונק שם גבינה. אבל אמא, תבונה – אמא תתאה – היא על זרוע שמאל של אריך, ושם היא יונקת בשר. כאן הגבינה יותר גבוהה, לכן כתוב גבינה ובשר, גבינה לפני בשר. נבוכדנצר הוא הלעו"ז של כל זה. אותו רשע ידע את כל הכוונות האלה, הכל בלעו"ז, לכן כל יום ויום היה אוכל בשר וחלב ואחר כך גבינה ובשר. זה עיקר הפירוש של רבי לויק.

פירוש יותר נמוך – באכילת זו"נ מאו"א

אחר כך אומר שאם בכל אופן נכוון יותר למטה, ונאמר שהאוכלים הם זו"נ והמאכל הוא אבא ואמא, הרמז  ישאר אותו רמז – עב–סג פנים ואחור – אך במקום להיות האוכל הופך להיות המאכל. גם קודם היה גם האוכל וגם המאכל, אך כאן הוא רק המאכל. כלומר, מה שהגבורות של אבא נעשו חסדים באמא, שנקרא "אחליפו דוכתייהו". יש "אחליפו דוכתייהו" בשתי רמות – בתוך או"א, שהגבורות דאבא נעשים חסדים באמא והחסדים דאמא נעשים הגבורות דאבא, ויש שאור החסד נכנס לכלי הגבורה ואור הגבורה נכנס לכלי החסד בז"א. לא מאריך בכלל להסביר מה זאת אומרת שזו"נ אוכלים מחסדים וגבורות של או"א.

חלב בימין, בשר בשמאל וצמחונות בקו האמצעי

הילדים האלה, כדי לא להתגאל בפת-בג המלך, לא אכלו לא בשר ולא חלב ולא גבינה – רק זרעונים, דיאטה צמחונית לגמרי. אף אחד לא כותב מה זה. מראיהם היה טוב מכולם. רק שנבין, אם כל הבשרים למיניהם מצד שמאל וכל החלבים מצד ימין, צריך לומר שכל הזרעונים והפרווה (רומז לפירות העץ ופירות האדמה) באמצע, בקו האמצעי, בתפארת (שפנימיותה עץ החיים כו'), שם אין שום יניקה. כתוב שבימין יש יניקה, שישמעאל יוצא מאברהם, ובשמאל יש יניקה, שעשו יוצא מיצחק – יכולה להיות יניקה גם מהבשרי וגם מהחלבי – אבל בעצם אין יניקה, הכל טוב. יש כמובן ענין לתקן גם את הימין והשמאל (על ידי אכילת בשר וחלב, כל אחד לחוד), אבל אם אין יכולת – כי כל האוכל הוא פת-בג המלך (תערובת של איסור) – צריך להסתפק בזרעונים (ובסוד "אור זרוע לצדיק וגו'", וכפי שיתבאר במאמר) ולהתעצם עמם, ואז ה"צלם אלהים" מאיר בתכלית. כך התכל'ס של הזהר, ש"צלם אלהים" של אותם ילדים האיר בתכלית. שנזכה לכל התיקונים, ופתרון לכל הקונפליקטים והדילמות בחיים.

פעילות מומלצת – הפצה ותנועת "דרך חיים"

כדי לעזור, יש כמה מבצעים, המעשה הוא העיקר. בזמן האחרון יוצאים כל מיני עלונים שלא היו קודם. כל אחד שמתעורר לקחת חלק בעבודת הקדש של יפוצו מעינותיך חוצה (שבזה תלוי קאתי מר דא מלכא משיחא) – יש הזדמנות לעשות חלוקה, מה שנקרא 'הפצות', של העלון "אוצר הנפש" ועוד. דבר שני, יש מישהו בסוף שישמח מאד לרשום אותך בתנועת דרך חיים – תיקון המדינה. כמו שדברנו הרגע, שצריך לתקן עולם במלכות ש-די, לתקן עולם ברמה של בריאה – לא להסתפק במנטליות העדר, בעולם העשיה, וכל שכן וקל וחומר לא במנטליות של עולם היצירה, שיותר גבוה אך גם יותר גרוע.

לפני ההמשך יש שני ניגונים שקשורים למאמר בע"ב, שנשיר אותם. אחד – "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" והשני "יפרח בימיו צדיק".

---

[1] בספר דניאל יש נהר בשם "אובל אולי" = אלהים. פרשת ראה (בה מופיע "לא תבשל גדי בחלב אמו" בפעם השלישית) היא הפרשה ה-אולי בתורה כנ"ל. פרשות משפטים תשא, שבהן הפסוקים זהים לגמרי, הן הפרשות ה-חי ו-כא, ביחד "אובל" (טל, הוי' אחד). הכל בסוד "אובל אולי" ("אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם" בזכות קיום מצות "לא תבשל גדי בחלב אמו").

[2] "וישמע אברם לקול שרי" = 1345 – אלף אורות (ישראל בעל שם טוב וכו') שנתנו למשה במתן תורה = כתר כל הכתרים (ר"ת ככה), כידוע כוונה זו ממורנו הבעל שם טוב זי"ע.

[3] "וישמע אברם לקול שרי" ועוד "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" = 3650 = 50 (שערי בינה), כל (אשר תאמר אליך שרה וגו'), פעמים חכמה (= כל, הרבוע הכפול של 5, ועוד 3600 = 60 ברבוע).

[4] "אולי אבנה ממנה" = 240 = ספק, אולי כן אולי לא. הערך הממוצע של כל מלה = 80, פ, הערך הממוצע של כל אות = 20, כ, ודוק. במספר קדמי, "אולי אבנה ממנה" = 896 = 7 פעמים 2 בחזקת 7 = תמימות, פנימיות מדת ההוד – "איהי בהוד" – ובינה עד הוד אתפשטת, בחינת שרה אמנו, ודוק.

[5] "אף קדקד" = גדי ברבוע.

[6] הפעם האחרונה – הכל הולך אחר החיתום – "יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה". "יתן בעפר פיהו" = בראשית (913 = 11 פעמים 83, יסודו, 94 = אולי אולי). "אולי יש תקוה" = ז פעמים עדן (חצי אברהם כו'). "יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה" = 1781 = 13 פעמים 137 (ישחק במספר קדמי). דילוג תבות: 871 = 13 פעמים 67, 910 = 13 פעמים 70. דילוג אותיות: 767 = 13 פעמים 59, 1014 = 13 פעמים 78. פסוק זה הוא הפסוק ה-חכמה במגילת איכה. "תקוה" = ז פעמים חכמה. כל הפסוק במספר קדמי = 7227 = 99 פעמים חכמה.