כ' שבט ע"ב – "בשעה שהקדימו" תער"ב מאמר לג – כפר חב"ד

http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5772/05/5772-05-20-1.flv

http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5772/05/5772-05-20-2.flv

http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5772/05/5772-05-20-3.flv

אודיו:

http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5772/05/5772-05-20-1.mp3

http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5772/05/5772-05-20-3.mp3

להדפסה: קובץ וורד. קובץ PDF (חוברת)

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

א. "לא תבשל גדי בחלב אמו" וחנוך ילדים

"בן עשר קופץ כגדי" בשלש הופעות "לא תבשל גדי"

לחיים לחיים. היום פרשת משפטים, הפרשה ה-חי בתורה. יש פסוק שמופיע בפרשה, תופעה מיוחדת במינה בכל התורה כולה – שהמצוה חוזרת שלש פעמים באותה לשון: "לא תבשל גדי בחלב אמו". הפעם הראשונה בסוף "חמישי", "ראשית בכורי אדמתך תביא בית הוי' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו". אחר כך, בעוד שלש פרשיות, בפרשת כי תשא, כתוב אותו פסוק כלשונו ממש – כל הפסוק אות באות, לא רק הסיום של "לא תבשל גדי וגו'" – "ראשית בכורי אדמתך תביא בית הוי' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו"[2]. הגדי בחז"ל קופץ. כתוב במדרש קהלת, על "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל", שאדם עובר שבעה עולמות בעולם הזה – כנגד שבעה הבלים של קהלת – ו"בן עשר שנה קופץ כגדי". גדי הוא גם המזל של חדש טבת, החדש העשירי מניסן. גם בפסוק "ראשית בכורי אדמתך תביא בית הוי' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו" יש יב מלים[3], שאפשר לכוון כנגד יב החדשים, ו"גדי" הוא המלה העשירית, כנגד חדש טבת, החדש העשירי. על עשר כתוב "העשירי יהיה קדש להוי'". הפעם השלישית היא לא בחומש שמות – צריך לדלג, הגדי קופץ. גם באותיות שלו רואים שקופץ מ-ג ל-ד ול-י, בהתחלה קופץ קפיצה קצרה ואחר כך קפיצה יותר ארוכה, וכך גם בפרשיות קופץ קודם מהפרשה ה-חי לפרשה ה-כא ואחר כך קופץ הרבה, עד פרשת "ראה", בפסוק המסיים את דיני כשרות של החיות הטהורות ומי שלא טהור, ושם כתוב "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי כי עם קדוש אתה להוי' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו". אם כן, שתי הפעמים הראשונות הן אותו פסוק בדיוק, "ראשית בכורי אדמתך תביא בית הוי' אלהיך" – צריך להבין מה הקשר[4] – ואחר כך "לא תבשל וגו'", ובפעם השלישית במשנה תורה, בדיני אכילה (יותר מובן הקשר), ושם "לא תאכלו כל נבלה וגו'".

"לא תבשל גדי" – תקון ההוד

עוד משהו מיוחד במינו: כל פעם הפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו" מופיע בסיום פרשיה. כל סדרה מחולקת לשבעה קרואים, וכל פעם "לא תבשל" הוא הסיום של אחד הקרואים. כמו שציינו, בפעם הראשונה, בפרשתנו, מסיים את "חמישי". בפעם השניה, בפרשת כי תשא, מסיים את "ששי". בפעם השלישית, בפרשת ראה, מסיים את "רביעי". מה הסימן? הוד. כנראה שיש תיקון ספירת ההוד במצוה זו, המשולשת בתורה. לפי סדר המלה הוד – פעם ראשונה חמישי (ה), שניה ששי (ו) ושלישית רביעי (ד). פנימיות ההוד היא תמימות, "הולך בתם ילך בטח", שומר מ"הודי נהפך עלי למשחית" ו"כל היום דוה". כנראה כדי לשמור מ"הודי נהפך עלי למשחית" צריך לשמור דיני בשר וחלב.

דרשות חז"ל משלש ההופעות

מפסוק זה לומדים כל דיני בשר וחלב, אם כי לא מפורש בו כל בשר וחלב אלא רק "גדי וחלב אמו", אך חז"ל דורשים כל מיני בשר טהור בכל חלב בהמה טהורה. היות שהתורה הוציאה בלשון בשול לומדים חז"ל שמהתורה האיסור הוא רק בדרך בשול, וללא בשול אין איסור דאורייתא, ואפילו אם בשר שרוי בחלב כל היום – שנותן טעם – אין איסור מן התורה. אף שבמקומות אחרים כבוש כמבושל, בבשר וחלב אין דין זה דאורייתא, וכל שאר האיסורים – לא דרך בישול – הם דרבנן. למה חוזר שלש פעמים? רש"י כותב שפעם אחת לאסור אכילה, פעם שניה לאסור הנאה ופעם שלישית לאסור את עצם הבישול. בפעם השלישית, במשנה תורה, רש"י מביא דברי רבי עקיבא – דעה אחרת – שפרט לחיה ועוף ובהמה טמאה. כלומר, שאין איסור בשר וחלב – מן התורה – בחיה, בעוף או בבהמה טמאה, אלא רק בבהמה טהורה (דהיינו שור, שה כבשים ושה עזים, כמו שכתוב שם בתחלת הפרשה בראה). עד כאן קצת רקע לגבי "לא תבשל גדי בחלב אמו".

גדילת הגדי

נתחיל מאיזה ווארט אקטואלי קצת: מהו גדי? רש"י אומר "ולד רך". כל ילד קטן הוא גדי. חז"ל אומרים שכאשר אתה ילד בן עשר אתה גדי – זה האופי של ילד כשהוא גדל. כמו שנסביר, יש קשר חשוב מאד – מילולית – בין המלה גדי לשרש גדל, גדילה. השער שנלמד היום בלשון הקדש – כמנהגנו בשבועות האחרונים – הוא שער גד. בדרך כלל לא הייתי מרשה לעצמי להוסיף את ה-ל לשער, אבל כאן היא מתבקשת – יש כמה פסוקים שמקשרים בפירוש בין הגדי לגדילה, שהגדי הוא בתהליך גדילה. הוא ילד (אותיות דלי, המזל הבא אחרי גדי[5]), אבל הוא גדל. מה היא אמו? שוב, התורה הוציאה איסור זה בלשון מיוחדת לגמרי, "לא תבשל גדי בחלב אמו". יש כמה דרשות של חז"ל, בגמרא ובמכילתא, שמהן משמע – כך כותבים האחרונים – שדורשים "אמו" מלשון אומה, "אומתו". כלומר, ש"אמו" אינה רק האם הפרטית של הגדי, אלא כל מין בהמה טהורה. גם הגדי בעצמו הוא כולל, הוא רק סמל של כל מין בהמה טהורה. לכן האיסור מדאורייתא הוא איסור של בשר בחלב. האבן עזרא חולק על רש"י, שאומר בשם חז"ל שרק "גדי", אם לא כתוב גדי עזים, הוא כל ולד רך. האבן עזרא יותר פשטן, ואומר שגם "גדי" בלי שם לואי הוא (רק) עז, כל גדי הוא עז. אם כן, מה הוא "גדי עזים"? אומר שכך גם לגבי שעיר, שכל שעיר הוא עז, ולפעמים כתוב "שעיר עזים". למה? אומר האבן עזרא שכל עוד הולד, הצעיר, הילד, זקוק לעדר (לפני כמה שבועות דברנו על מנטליות של עדר, מנטליות של נה"י), הוא "גדי עזים". כאשר קצת גדל הוא משתחרר מהתלות בעדר, נעשה קצת יותר עצמאי, ואז נקרא "גדי" סתם. כך גם לגבי שעיר, כל עוד הוא לא יכול להתקיים בלי העדר קוראים לו על שם העדר, "שעיר עזים", אבל ברגע שמתבגר יותר נקרא שעיר. בדיוק ההיפך מרש"י (ועוד מפרשים), ממנו משמע שה"גדי" סתם יותר ולד רך. במקום אחד רש"י כותב שגדי עדיין יונק, במוחין דיניקה, יונק חלב מאמו, ולכן מתאים לכתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו".

מצוה לתיקון הלב

המפרשים – וכך גם ספר החינוך – אומרים שעל פי פשט, כמו שיש כמה מצוות בתורה שהן לתיקון מדות הלב, כך מצוה זו היא לתיקון מדת האכזריות. לבשל גדי בחלב אמו הוא מעשה אכזרי, לא להתחשב בצער בעלי חיים, ואם האדם לא מתחשב בצער בעלי חיים, ואין לו רגישות לעולם החי, קרוב הוא לפגוע ברגשות, ויותר מרגשות, של בני אדם, כמו שרש"י מביא אפילו לגבי הדומם של כבש המזבח בסוף פרשת יתרו.

חנוך ללאומנות 'בשרית' ולא ללאומיות 'חלבית'

שוב, יש אומרים שחז"ל רואים במלה "אמו" לשון אומה. לפי זה אפשרי לנו לדרוש ש"לא תבשל גדי בחלב אמו" היינו לא לבשל-לחנך נער – ילד, גדי – בחלב של לאומיות. לאומיות היא לא משהו טוב? כתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו", אסור לבשל-לחנך את הילד לאידיאולוגיה של לאומיות, של אומה. הייתי חושב בדיוק ההיפך, שדבר טוב לתת לילד להרגיש את הזיקה ללאום. בעברית המודרנית מחלקים בין המלה לאומיות למלה לאומנות. מה ההבדל? ש'לאומיות' היא מלה 'חלבית' ו'לאומנות' מלה 'בשרית'. מאד מענין שבלועזית אין שתי מלים. דווקא מתאים כאן, לתרבות של ארץ ישראל, שרוצים להפגין את הפן ה'חלבי' ולא את הפן ה'בשרי', לכן מחלקים את המלה הזו לשתי צורות – לאומיות חלבית ולאומנות בשרית. אם כן, מה צריך לומר שלש פעמים בתורה (לא מספיק פעם או פעמיים, רק ב"תלת זימני הוי חזקה")? אין שום אסור לבשל את הגדי עם האמא עצמה – בשר בבשר בסדר גמור, היתר גמור – הבעיה היא לבשל את הגדי עם החלב של האמא, כלומר עם הלאומיות החלבית. אבל אם מבשלים את הגדי בלאומנות הבשרית – בסדר גמור. התורה חוזרת על כך שלש פעמים.

ב. בשר וחלב – מעין איסור כלאים

אסורי כלאים – שני דברי היתר יוצרים יחד אסור

למה 'חלבי' לא טוב? כל הטעם כאן של האסור, החידוש של האסור, שכל דבר בפני עצמו הוא טוב, כל דבר בפני עצמו מותר – החלב מותר והבשר מותר. איך יתכן שני דברים שמותרים כל אחד בפני עצמו, וכאשר אתה מערבב ומבשל אותם יחד הופך לאיסור חמור ביותר?! איסור שגובל בכישוף לפי הרבה מפרשים, לשנות את חוקי מעשה בראשית. גם לפי הזהר הקדוש בפרשה, וגם בפירוש של רבי לוי-יצחק על הזהר, האיסור של בשר בחלב הוא סוג של כלאים, שעטנז (הר"ת של "לא תבשל גדי בחלב אמו" = שעטנז!). בכל שעטנז כל מין בפני עצמו מותר, ודווקא כשאתה מערבב יחד הופך לאיסור. צריך להבין איך יתכן ששני דברים טובים עושים איסור, פלוס-פלוס עושה מינוס (אני מכיר בחשבון הפוך, שמינוס-מינוס עושה פלוס). ההסבר הוא שיש פה נגיעה ופגיעה במעשה בראשית.

תפארת – יחוד אפשרי רק בין שני דברים בעלי מכנה משותף של בטול לה'

במקום אחר לקחת שני קצוות, שני הפכים, ולערבב ולכלול יחד – ענין גדול, מדת התפארת. כך הרבי כותב בכמה שיחות על יחוד התפארת, שבעולם התהו – שאינו קדוש – אין קו אמצעי, אין אמת, אין "תפארת ישראל". היחוד של עם ישראל שהוא תפארת, ותפארת היא באמצע, קו האמצעי, שיחודו – בנפש ובכלל – שמסוגל לקחת שני קצוות, חסד וגבורה, ולאחד אותם, לעשות אחדות אמתית בין ימין ושמאל[6]. למה כאן, כשאתה לוקח בשר (שמאל בקבלה) וחלב (ימין, חסד), אין את העקרון של "תפארת ישראל" שמסוגלת דווקא לקחת ימין ושמאל ולהוציא מהם יחד דבר הכי טוב, הכי מיוחד, הכי חידוש? הווארט שמסביר הרבי, שהכל טוב ויפה – יכולת התפארת לכלול חסד וגבורה יחד – אם מדובר ב"מין במינו". אין הכוונה שבדיוק אותו מין, אלא שיש משהו משותף ביסוד, צד השוה. מה הצד השוה בין חסד וגבורה? ששניהם נכנעים ובטלים לה', בקדושה. אם מדובר בשתי מדות של קדושה, שכמה שהן רחוקות אחת מהשניה, כמו המלאך מיכאל והמלאך גבריאל, מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש, אבל "עושה שלום במרומיו" – ה' עושה שלום ביניהם כי שניהם שרים של מלך מלכי המלכים הקב"ה. היות שבתודעת כל אחד מהם יש בטול והכנעה לה', אף על פי שהם הפכיים יכולה להיות התכללות ביניהם.

עירוב דברים ללא בטול לה' – לא מועיל אלא מזיק

אבל אם מדובר בעלמא דין, שאין שום תודעה של בטול לבורא עולם, אדרבא – אם תנסה לערבב רק תגרום יותר מחלוקת ויותר איבה בין ההפכים, דבר שיוביל לנזק ברוחניות ובגשמיות, כאשר מדובר ב"מין שאינו מינו". זה בפשטות ובקיצור הווארט. אם מדובר בשני הפכים שהם חולין גמורים, ראש חילוני גמור, אז לא רק שלא צריך לנסות לחבר אותם יחד – במצב הנתון, הנוכחי – אלא אסור, כי תגרום ליותר נזק. הסכם השלום המדומה בין שנים – לפני שבוע דברנו על קונפליקטים, ונמשיך לדבר על כך הערב, אם יש קונפליקט בין שנים, שאין להם שום הכנעה למשהו שלישי מעליהם – כל הנסיון לכלול אותם, גם נסיון של צדיק, של כח בקדושה, לא יצלח. לא רק שלא יצלח, אלא יגרום לנזק, גם ברוחניות וגם בגשמיות. אלו דברי הרבי על פי הצמח-צדק.

כלאי קרקע, כלאי בהמה וכלאי בגדים

שוב, בתורה יש דיני כלאים. מה שמפורש ומוגדר ככלאים בתורה הם כלאי קרקע (שבעצם כוללים שלשה סוגים: כלאי זרעים, כלאי אילנות, כלאי הכרם), כלאי בהמה (שכוללים שני סוגים: הרבעה וחרישה, שנקראת לפעמים גם הנהגה, "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו") וכלאי בגדים ("לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו", ששם הפסוק הבא ממתן ואומר שיש יוצא מהכלל – "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה", פסוק שדברנו עליו לפני כמה שבועות, וגם רש"י הביא בפרשה הקודמת על דרך "'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו", "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים", על כח נשיאת ההפכים של המקום, שיש איסור שעטנז ומותר בציצית, ועל דרך זה בעוד חפצא של קדושה, אבנט הכהן בבית המקדש, שהמצוה לעשותו מצמר ופשתים יחדו, רק יש מחלוקת ראשונים האם גם בזמן שהכהן לא עובד את עבודתו במקדש מותר לו ללכת בתוך המקדש עם האבנט שהוא שעטנז. מחוץ למקדש פשיטא שאסור, אבל מחלוקת האם מותר לו בתוך המקדש שלא בזמן העבודה ללבוש את השעטנז – שעושה אותו כהן, ראוי לשרת – מחלוקת חשובה בין הרמב"ם לראב"ד). איפה כתוב לראשונה שכלאים אסורים? לא בחומש שמות, אלא רק אחר כך, בחומש ויקרא, בפרשת קדושים – הפרשה שנאמרה בהקהל, כי רוב גופי תורה תלויים בה.

האיסור לפגוע בחקי הבריאה

במקום הכי חשוב בפרשת קדושים, הפסוק שבא לאחר ה"כלל גדול בתורה" לפי רבי עקיבא (שהוא עצמו ה"כלל גדול" של חז"ל) – "… ואהבת לרעך כמוך אני הוי'. את חקתי תשמרו [חוקה היא מה שלמעלה מטעם ודעת, וכאן חז"ל מפרשים שהכוונה לחוקות מעשה בראשית] בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך" (שלש פעמים "כלאים" בפסוק אחד, כנגד ג מיני הכלאים). דבר משמעותי שכלאים בתור חוק מופיעים באמצע דינים של בין אדם לחברו, אחרי הכלל הגדול של "ואהבת". ידוע המעשה מהרבי הרש"ב – שאנו לומדים המשך ע"ב שלו – שלא עברה עליו שעה שלא אמר ברכה. אם לא היה לו פרי או משהו אחר לברך ברכת הנהנין, היה אומר את הפסוק בתהלים "ברוך אתה הוי' למדני חקיך" – כדי לברך את ה' כל שעה. כתוב שהוא התכוון ב"חקיך" לאו דווקא לחוקי התורה – כמו פרה אדומה וכיו"ב – אלא לחוקים שה' חקק במעשה בראשית. כל חקי הטבע גם נקראים חקי ה'. כלאים הם פגיעה בחקים שה' טבע בטבע העולם. "ואהבת לרעך כמוך אני הוי'. את חקתי תשמרו בהמתך… ושדך… ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך", במפורש שלשת סוגי הכלאים. אחר כך, בפרשת כי תצא, חוזר האיסור בסדר קצת אחר: קודם כתוב איסור כלאי קרקע, "לא תזרע כרמך כלאים", אחר כך "לא תחרש בשור ובחמור יחדו" ובסוף "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו". שוב, כל שלשת סוגי הכלאים אחד אחר השני, רק שהסדר הוא קרקע-בהמה-בגדים[7].

בשר וחלב – ממוצע בין סוגי הכלאים

החידוש הוא שכתוב דווקא בספרי הקבלה שצריך להכניס גם בשר וחלב, מפרשתנו, פרשת משפטים, בין סוגי הכלאים. כתוב בפירוש בתורה את השלשה שאמרנו, אבל יש עוד אחד, רביעי, שהוא ממוצע. מה הכי פוגע בחוקי הטבע? מה שפוגע בעצם כח התולדה, משנה משהו במעשה בראשית, בכח התולדה של המינים, שה' ברא כל דבר "למינו", "למינה", "למינהו", "למיניהם". בששת ימי בראשית כתוב עשר פעמים המלה "למינו" בצורות השונות, כנגד עשר הספירות, "העשירי יהיה קדש להוי'". מה הכי פוגע בתולדה? או הרכבת אילנות או הרבעת בהמות. איך קוראים לכך היום? מה שהכי פוגע בחוקי הטבע הוא הנדסה גנטית, שהכי גרועה בין כל סוגי הכלאים, עד כדי כך שכל סוגי הכלאים אסורים כי יכולים להביא עד כדי הנדסה גנטית. שוב, מה הכי גרוע? להרכיב אילנות או להרביע בהמות.

כלאי הנהגה בהנהגת המדינה: שור וחמור – שמאל וימין

האיסור של "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו" נקרא "כלאים דחרישה" או "כלאים דהנהגה". אם יש כזה ביטוי, כנראה קשור גם להנהגת המדינה – אם אתה שם למעלה מנהיג אחד שור ומנהיג שני חמור עשית "כלאים דהנהגה". אם אמרנו זאת, רבי לויק מסביר משהו קצת חידוש. כל כלאים הם בין חסד לגבורה, בין ימין לשמאל. בכלאים של הנהגה, "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו", מי הימין ומי השמאל? ממעשה מרכבה אפשר ללמוד שהשור הוא השמאל, סימן שהחמור הוא הימין (ישמעאל, חסד דקליפה). חשוב מאד לדעת שבהנהגה הימין הוא החמור והשמאל הוא השור. שור זה טוב מאד, בהמה טהורה, שור עבודה, יש לו הרבה כח – "רב תבואות בכח שור". גם חמור הוא מאד שימושי, "יששכר חמור גרם", רק שהוא "רובץ בין המשפתים". שוב, הכי גרוע בכלאים לעשות הרכבה – ליצור מציאות חדשה לגמרי.

כלאי הנהגה – אסור דאורייתא מטעם סיג

הרמב"ן אומר שטעם איסור החרישה וההנהגה – שני שמות לאותו דבר – כי אם אתה נוהג לחרוש בשור ובחמור יחד אתה עושה מהם צמד, ובצורה טבעית אתה מכניס אותם יחד לדיר, וממילא יבוא לידי הרבעה. יש בכלל חקירה בנגלה האם יש איסור דאורייתא שהוא משום סיג. אחד מגדולי האחרונים, בן דורו של הרוגאטשובר – רבי יוסף ענגיל – כותב באריכות שיש מצוות בתורה שעל פי פשט טעמן משום סיג. הייתי חושב ש"עשו סיג לתורה" הוא רק מושג דרבנן, אבל יש מושג כזה גם מדאורייתא. אם באמת לפי הרמב"ן איסור כלאים דחרישה הוא כדי שלא תכניס צמד לדיר ויבוא לידי הרבעה, הוא דוגמא לאיסור דאורייתא שטעמו מעין סיג. גם ווארט חשוב ויפה בפני עצמו.

ככל שההתערבות בחוקי הטבע עמוקה יותר האיסור חמור יותר

בכל אופן, רואים שבעצם האיסור כאן הוא לעשות שינוי במעשה בראשית. מה לגבי בגדים? פשיטא שבגדים הכי רחוק מכך. יש גם שתי שיטות, לפי רש"י צריך להיות "שוע טוי ונוז" יחד כדי שיהיה אסור מדאורייתא. כלומר, שיש הרבה ערבוב, מאד מעורב. אף על פי כן, לא עשית שום תרכובת. באותיות של כימיה, בשום שעטנז של בגדים לא יצרת תרכובת חדשה, רק תערובת, והיות שרק תערובת עקרונית אפשר גם לאחר המעשה להפריד בין שני הדברים, להחזיר את המציאות לקדמותה. כל שכן לפי שיטת רבינו תם ש"שוע טוי ונוז" מתייחס לכל מין בפני עצמו, ולא צריך להיות יחד, אז אפילו התערובת היא פחות. אבל אפילו אליבא דרש"י שעטנז זה אך ורק תערובת, ולא יכול לבוא אף פעם לידי תרכובת. בכלאי זרעים יכול לבוא לידי תרכובת. אפילו בכלאי זרעים או כלאי הכרם – חטה ושעורה וחרצן גפן במפולת יד לפי רש"י – שלכאורה אתה לא ממש יוצר מין חדש של הצומח, קרוב מאד לזה. בענין איסור הרכבה דאורייתא, יש אפילו הוה-אמינא בגמרא שאיסור הרכבה והרבעה הוא גם לבני נח. כנראה לא נפסק כך להלכה, אך זו דעה חשובה בגמרא. שוב, מדגיש שהאיסור כאן הוא לשנות משהו בטבע בהם ברא ה' את העולם. אם כך, גם גוי צריך להיות אסור, ולכן יש דעה שהוא אסור. להרכיב בזרעים כולל גם הרכבת אילן על ירק, ולא רק אילן על אילן. כל מין חדש שאתה יוצר הוא הנדסה גנטית, במובן של איסור גמור. אבל מה הכי פחות? כמו שאמרנו, שעטנז, שלא יבוא לידי תרכובת. לכן אך ורק בשעטנז יש היכי תמצי של היתר, שבקדושה אפשר להעלות אותו להתר – או בציצית או באבנט של הכהן. אין כזה יוצא מן הכלל ו"אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים" בכלאי קרקע או בכלאי בהמה – דווקא בכלאי בגדים, בגלל ההבדל הגדול ביניהם.

הרבעה והרכבה – הנדסה גנטית משנה לדורות; בשול בשר וחלב – מעין תרכובת; שעטנז – תערובת

כל זה הקדמה לבשר וחלב: בשר וחלב, כמו שהדגשנו בהתחלה, הם דווקא דרך בשול. גם כיבוש אינו אסור מדאורייתא. דרך בשול, באש, אסרה תורה – ואסורה גם באכילה וגם בהנאה וגם בבשול, הכל דרך בשול. מה אומר? מי שמכיר, במעבדה, עם אש עקרונית כן אפשר לעשות תרכובות חדשות – באמצעות חום גבוה, דרך בשול. כאן לא חייבים לומר שיש ממש תרכובת כימית חדשה אך היות שיש כאן בישול שני דברים יחד, התערובת היא הרבה יותר מאשר צמר ופשתים (שאין בהם תהליך בשול), הוא ממוצע בין כלאי בגדים (הכי רחוק מאיסור) לכלאי קרקע וכלאי בהמה (שהרבה יותר גרוע). כלומר, בבשר וחלב יש מציאות חדשה, אבל עדיין אין תרכובת ממש וכל שכן שאין שינוי בכח התולדה. כך הרבי מסביר – אין "בכיה לדורות". אם אתה משחק בהנדסה גנטית יש בכך בכיה לדורות. כלומר, אם אתה משנה משהו בכח התולדה, הדבר ימשיך מדור לדור. בבשר וחלב נוצרה מציאות חדשה, אך לא תשפיע הלאה כלל – לא עשית שום שינוי בכח התולדה באיזה מקום בטבע.

בשר וחלב – הוה-אמינא להיתר במקדש ובטול האסור לעתיד לבוא

הבטוי בהלכה, כך מוסבר, שיש הוה-אמינא בחז"ל שבשר וחלב יהיה מותר במוקדשין – בקדשים, בבית המקדש. בבית המקדש שוחטים בהמות, יש קרבנות, ואולי בבית המקדש בשר הקרבן מותר בבשול בחלב. זה שיש הוה אמינא כזו בחז"ל זאת אומרת שבשר וחלב יותר קל מאשר כלאי קרקע וכלאי בהמה, בהם אין שום הוה-אמינא שיכול להיות יוצא מהכלל, שגם בתוך בית המקדש מותר לחרוש או להרביע בהמות או להרכיב אילנות. דווקא בבשר וחלב יש הוה-אמינא כזו. כמובן שלא להלכה, אבל הוה-אמינא של חז"ל היא גם דבר חשוב ביותר. איך לומדים שאסור? מהסמיכות של "ראשית בכורי אדמתך תביא בית הוי' אלהיך" ו"לא תבשל גדי בחלב אמו" – "בית הוי' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו", אפילו בבית הוי' אלקיך לא תבשל גדי בחלב אמו. כלומר, בא להוציא מהוה-אמינא שאולי במוקדשים יהיה מותר לבשל ולאכול בשר וחלב. העובדה שיש הוה-אמינא והפסוק צריך למעט היא סימן שהוא ממוצע. רבינו בחיי כותב שלעתיד לבוא, כמו שעתיד חזיר להטהר, כך יהיה מותר לאכול בשר וחלב. כמובן שמדובר בתקופה עוד לפני ש"מצוות בטלות לעתיד לבא". מצוות בטלות אחרי תחית המתים, אבל בתקופה יותר מוקדמת – עוד בימות המשיח – יש דברים מיוחדים שהדין בהם משום מה כאילו משתנה, "תורה חדשה מאתי תצא", "חדוש תורה מאתי תצא", הגם שהתורה הזו נצחית. הוא כותב שעתיד להטהר כאשר "את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ", כשלא יהיה יותר יצר הרע, לא יהיו יותר קונפליקטים. ברגע שאין יותר קונפליקטים בנפש דווקא בשר וחלב – שהם גם סוג של קונפליקט – יהיה מותר. כותב הרבי בהערה, בצ"ע, שלכאורה אם בשר בחלב יהיה מותר כל שכן שכלאי בגדים, כל "שעטנז צמר ופשתים יחדו", יהיו מותרים, כל שכן וקל וחומר, כי הם פחות כלאים בעצם מאשר בשר בחלב.

אסורי הכלאים כנגד עולמות אבי"ע

את כל מה שאמרנו עד כה נסכם בסגנון שלא כתוב בספרים, איך מסודר לפי העולמות: יוצא שיש שלשה סוגי כלאים מפורשים בתורה, ובפנימיות התורה כתוב שבשר וחלב גם סוג של כלאים, והוא דווקא ממוצע שיש אחד למעלה ממנו ושנים למטה ממנו – כלאי בגדים למעלה ממנו וכלאי קרקע ובהמה למטה ממנו. צריך לכאורה לסדר לפי הסדר, שכלאי קרקע הם מלכות – עולם העשיה – הכל בקרקע. כלאי בהמה הם כבר שייכות לנפש החי, הנפש הבהמית, תאוות – לב – עולם היצירה, רגש, שם השור והחמור (יעקב, סוד ז"א שמקנן ביצירה, אמר "יש לי שור וחמור"). נשים אותם כנגד החלק הרע של עולם היצירה, הרי אלה איסורים. בכל אחד מהעולמות התחתונים יש חלק טוב וחלק רע. החלק הלא מתוקן של עולם היצירה – כלאי בהמות. בשר וחלב לפי זה, שהוא ממוצע ולא כתוב בפירוש בתורה עם המלה "כלאים" או "שעטנז" (רק שהר"ת של "לא תבשל גדי בחלב אמו" = שעטנז כנ"ל), הוא עולם הבריאה – "בורא חשך" (שאין שם גילוי אור לזולתו). הפגם של "לא תבשל גדי בחלב אמו" הוא פגם בשכל, עולם הבריאה. מה לגבי בגדים? הם הדבר היחיד שיש בו נשיאת הפכים של "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי". בבשר וחלב יש גדי ובבגדים (הגדי נמצא מכוסה בתוך הבגדים, סוד "ב–גד" הנאמר בלידת גד בן יעקב כמו שיתבאר) יש גדיל – "גדילים תעשה לך" – אחת הדוגמאות שיש היקש, קשר מילולי בתורה, בין גד ל-גדל. נאמר שהשעטנז (אותיות שטן עז כנודע, סוד גדי עזים), כלאי הבגדים, הם הקליפה דאצילות – קליפת "ראומה", "ופילגשו [ע"ה = שעטנז!] ושמה ראומה"[8]. יש גם בעולם האצילות קליפה, שמיקומה לא בתחום האצילות אלא בראש עולם הבריאה (ה"לא תלבש" בתחום ה"לא תבשל", ודוק), אך היא קליפה של עולם האצילות – תראו אותי, כמה שאני יפה בבטול שלי (בלבוש השעטנז שלי, כנראה שלראומה היו הרבה מלבושי שעטנז), ראו את ה"מה" שלי (סוד "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא" שנחשב כמו במה, וכמבואר בדא"ח, במה = אמו כו', "כי במה נחשב" = שעטנז ע"ה). נאמר שהקליפה דאצילות היא קליפת כלאי בגדים, "צמר ופשתים יחדו". בשר וחלב הם קליפת עולם הבריאה גופא. כלאי בהמה, גם חרישה והנהגה וגם הרבעה, כנגד עולם היצירה, עולם של בהמות. כלאי זרעים, כלאי קרקע למינהם, כנגד עולם הקרקע – עולם העשיה למטה, מלכות. כך אפשר לעשות מבנה פשוט לפי כל מה שלמדנו עד כאן בעניני כלאים. ולסיכום:

אצילות   שעטנז

בריאה    בשר וחלב

יצירה     כלאי בהמה

עשיה     כלאי קרקע

רמזי הפסוק

לפני שנמשיך נראה כמה דברים יפהפיים במבנה הפסוק בפרשתנו, שכתוב פעם שניה אות באות בפרשת כי תשא: "ראשית בכורי אדמתך תביא בית הוי' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו". אם אני סופר את האותיות בפסוק אני רואה שהמלה האחרונה של הפסוק – "אמו" (שדרשנו בדרך צחות מלשון לאומיות) – היא הסימן למספר האותיות, 47 אותיות בפסוק. הפלא הוא שאם אני מחבר את כל שלשת הפסוקים בהם חוזרת מצוה זו של "לא תבשל גדי בחלב אמו", 12 ו-12 מלים בפסוקים הזהים ו-23 מלים בפסוק הנוסף, יש סה"כ אמו מלים, כמו מספר האותיות בשני הפסוקים הראשונים. ועוד, פרשת ראה, שבה מופיעה המצוה בפעם האחרונה – "הכל הולך אחר החיתום" – היא הפרשה ה-47, אמו, בתורה[9]! אמרנו שפסוק זה בכלל חותם חלקים של הקריאה, ענין של חותמת, והמלה החותמת היא "אמו". והנה, מספר האותיות בכל אחד משני הפסוקים הראשונים הוא "אמו" וסה"כ כל המלים הוא "אמו". כמה שוה הפסוק המקורי, "ראשית בכורי אדמתך תביא בית הוי' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו"? 3400, 200 פעמים גדי. יש פה גדי ו-אמו. החשבון של כל הפסוק 200 פעמים גדי. 200 היא האות ר, האות הראשונה של הפסוק, "ראשית וגו'". אני לוקח את האות הראשונה, מכפיל במלה גדי, וזו הגימטריא של כל הפסוק.

---

[1] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[2] יש כאן שני פסוקים זהים המתחילים "ראשית…" – רמז מובהק ל"ב-ראשית [ברא אלהים וגו']", ב ראשית. חז"ל דרשו "'בראשית' – בשביל בכורים שנקראו ראשית", היינו "ראשית בכורי אדמתך תביא בית הוי' אלהיך" – "בית הוי' אלהיך" היינו סוד ה-ב רבתי של "בראשית" (הערך הממוצע של יב אותיות [כנגד יב התבות של כל הפסוק] "בית הוי' אלהיך" = מב, שם מב של מעשה בראשית). ועוד, "ראשית בכורי אדמתך" ר"ת רבא, צרוף ברא, וכידוע ש"בראשית" הוא "ברא שית" היינו רמז לששת צרופי תבת ברא, כנגד שש התבות הבאות בפסוק: "ברא אלהים את השמים ואת הארץ", שבסוד חכמת הצרוף (סוד "בראשית" = שלשה דברים יחד, "שלש אבנים בונות ששה בתים") ברא ה' את השמים ואת הארץ. "[ראשית] בכורי אדמתך" = 703 = 37 במשולש = "ואת הארץ" ("[בכורי] אדמתך"; אדמתך = 465 = 30 במשולש. השרש, אדם = 45 = 9 במשולש, ודוק), חותם הפסוק הראשון של מעשה בראשית (השורה התחתונה של המשולש הנוצר מ-28 האותיות של הפסוק הראשון). כמו ש-ב פעמים "ראשית וגו'" רומז ל"ב–ראשית" כך אותיות "תביא [בית הוי' אלהיך]" הן בתוך תבת "בראשית". "תביא" ר"ת (לפי הסדר) "תביא בית י-הוה אלהיך"! הרת"ס של "ראשית בכורי אדמתך תביא בית הוי' אלהיך" אותיות כתר. שאר האותיות = 1911 = 3 פע' 7 ברבוע פע' 13. יש כאן 31 , אל, אותיות, צורת ברית (עם "ראשית" למעלה, "אלהיך" למטה, וכן "בית" ו"יהוה" כל תבה שורה בפני עצמה):

ר  א  ש  י  ת

ב  כ  ו  ר

י  א  ד

מ  ת

ך

ת

ב

י  א

ב  י  ת

י  ה  ו  ה

א  ל  ה  י  ך

[3] חלוקת יב המלים לפי האתנחתא היא זה, סוד נבואת משה רבינו שנתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'", באספקלריא המאירה. היות שיש שני פסוקים זהים נמצא רמז: "וקרא זה אל זה [ואמר קדוש קדוש קדוש וגו']". ועוד, לפי טעמי המקרא, יב המלים מתחלקות ל-ג ("ראשית בכורי אדמתך") ד ("תביא בית הוי' אלהיך") ה ("לא תבשל גדי בחלב אמו"), רמז לחיבור ג הספרות 3-4-5 ל-345 = משה (שנתנבא ב"זה" כנ"ל). וראה לקמן ששרש "גדי" בלשון הקדש הוא גדה – חלוקת הפסוק בדיוק!

[4] הפעלים (עם שלילת הבישול) "תביא… לא תבשל…" = 1176 = 48 במשולש = "יסוד היסודות ועמוד החכמות" (ר"ת הוי' ב"ה), פתיחת היד החזקה לרמב"ם. ראה להלן לגבי רמזי "בראשית…" בפסוק זה.

[5] גדי דלי – לשון נופל על לשון – עולה אין – "אין מזל [סוד השער גד, כמו שיתבאר; מזל = עז, גדי עזים] לישראל", ראה בראב"ע לגבי מזל דלי, המזל של חדש שבט שבו קוראים פרשת משפטים, המזל המיוחד לישראל. בהכאה פרטית, גדי דלי = 232 = עסמ"ב = ד"פ חן = עד בלי (די) עד בלי (ירח), כמו שיתבאר. בהכאת אותיות, גדי = 120, דלי = 1200, יחס של א:י, ודוק.

[6] "גדי בחלב אמו" = קו. הביטוי חוזר שלש פעמים בתורה כנגד ג קוים, ימין שמאל ואמצע, ודוק.

[7] שלשת הפסוקים: "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם. לא תחרש בשור ובחמר יחדו. לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו" = 8768 = 64 פעמים 137 – נבואה פעמים חכמה נבואה (קבלה). בפסוק "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" יש 12 תבות ו-47 ("אמו") אותיות, בדיוק כמו בפסוק "ראשית בכורי אדמתך תביא בית הוי' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו", ראה לקמן. בג' הפסוקים יש 47, 19, 24 אותיות, במשולש = 1618, מספר חתך זהב כו'. וביחד עם מספרי התבות במשולש = 1732, השרש של 3 (…1.7320).

[8] ארבעת בני ראומה טבח גחם תחש מעכה = 913 = בראשית. וביחד עם ראומה = שעטנז ועוד קרע שטן (זך ברבוע), ודוק.

[9] בתלת זמני הוי חזקה. ג פעמים אמו = מצוה, זוהי מצוה כללית הנוגעת לכל מצות התורה (תורה = יג פעמים אמו).