בע"ה
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5771/11/5771-11-25.flv
[החתן חזר מאמר "אלה מסעי" תשי"ט]
לחיים לחיים!
נפתח עם רמז אחד של שמות החתן והכלה. יהודה ליב = חסד. רק ליב עולה מב, סוד מב המסעות שדברו עליהם קודם. יהודה זה עוד ל (סוד ל מעלות בהן המלכות נקנית, יהודה הוא שבט המלכות). ידוע שיש שם של מב אותיות, שהוא הסוד הפנימי של מב המסעות, ויש שם של עב. מב הוא מצד הגבורות, מצד שמאל, שם של העלאה מלמטה למעלה (בחינת "ואלה מסעיהם למוצאיהם", כמו ששמענו במאמר שחזר החתן). יהודה, "הפעם אודה את הוי'", מזכיר את כל הטוב והחסד שה' עושה עמנו תמיד, ומעלה את ה-מב ל-עב – שיהיה חסד (גילוי של "חסד אל כל היום" על יסוד האדן של "מודה אני לפניך מלך חי וקים וגו'" שבתחלת היום). אם כן, החתן הוא בחינת חסד. כאן המקום להזכיר שהמקור לכל יהודה-ליב בחסידות הוא המהר"ל (רבי יהודה ליואי), שאדה"ז הוא בן אחר בן ממנו, ויש יהודה-ליב נוסף בשושלת, וכך נקרא גם אחיו של אדה"ז (וכן בנו של הצ"צ). זה שם של בעל רוה"ק מובהק, ומה שספר התניא, התורה שבכתב של תורת החסידות, "מלוקט מפי ספרים וכו'" רומז לספרי המהר"ל כנודע. הוא חסד, וגם התורה שלו היא "תורת חסד". קודם החתן חזר במאמר של הרבי שהאיש הוא אש–י, בחינת תורה, שעל ידה "ציון במשפט תפדה" – התורה, המשפט, פודה את ציון, מה שאנחנו מעידים על אחדות הוי', מה שנעלם מבחינת ראיה גשמית. זה בעיקר שייך לאיש, החתן, שתפקידו שלו בבנין הבית בישראל הוא להביא אור תורה לבית. כמובן שיש התכללות בין החתן והכלה, אבל בכללות כתוב שהחתן הוא התורה והכלה עבודת התפלה וכו'. לא סגי הא בלא הא, יש התכללות, אבל בכל אופן האש–י היא תורה. ה-י היא חכמה ו"אורייתא מחכמה נפקת". וגם התורה נקראת חסד (אחד משלשת התוארים העצמיים של התורה, כמבואר בדא"ח), הגם שהביטוי "תורת חסד" כתוב דווקא ב"אשת חיל" – "ותורת חסד על לשונה". היה אפשר לחשוב ש"תורת חסד" היינו בחינת "תורת אמך" ("שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך"), אבל היות שכללות התורה נשפעת מהאיש, מהאש–י, זה דומה מאד למה שהרבי אמר במאמר שמהאש–י יש השפעה לאש–ה. אחד הפירושים שהרבי כותב שם הוא ששתי בחינות האש (אש שחורה, אש ה, על גבי אש לבנה, אש י) הן תושב"כ ותושבע"פ (או שהן נסתר דאורייתא ונגלה דאורייתא). בכל אופן צ"ל שהאשה מקבלת את ה"תורת חסד" שלה מהמקור של האש–י, ואז יש "מסעיהם למוצאיהם" מלמטה למעלה, וכל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש, למעלה מהמקור של האור ישר, עד שחוזרים ל"עצם הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות ממש" (לשון הרבי במאמר "ואתה תצוה" המפורסם). המוצא הראשון הוא גם "שרש הנשמה" אבל לא "כמו שהיא מושרשת בעצמות ממש", וה"מסעיהם למוצאיהם", כח ה"אשת חיל עטרת בעלה", הוא לחזור ל"עצם הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות ממש", ואז זוכים ל"ירדן ירחו"[ב], משיח שהוא מורח ודאין.
כל זה הקדמה לגימטריא הראשונה של החתן והכלה. לכל מספר יש הרבה רמזים, אבל בוחרים מה שהכי שייך וגם מה שהכי יפה. לכן נפתח עם רמז שהוא כוונה מאד יפה לכל חסיד חב"ד – וכמובן שכל עם ישראל ראוים להקרא חסידי חב"ד – שאומר ולומד את הפרק של הרבי כל שנה. השנה הפרק של הרבי, מ-יא ניסן, הוא פרק קי בתהלים. מכל הלשונות של הפרק יש ביטוי עליו דרשו הכי הרבה בחסידות, בכל הדורות. בכל שנה מוציאים ספר של כל הרביים, החל מהאריז"ל, על הפרק החדש של הרבי – מהאריז"ל והבעל שם טוב והמגיד וכו', עד הרבי וגם האבא של הרבי (שתיכף נאמר משהו בשמו) – ומכל לשונות הפסוק של פרק השנה הכי מתפרש בחסידות הוא הלשון "אתה כהן לעולם". כתוב "נשבע הוי' ולא ינחם" – ומה נשבע ולא ינחם? – "אתה כהן לעולם". למי אומר זאת? לפי חז"ל, אומר לאברהם אבינו, וכידוע ומבואר אצלנו באריכות בסעודת משיח יש שלשה פירושים על מי מדבר כל הפרק. פירוש אחד – הכל מדבר על אברהם אבינו. פירוש שני – הכל על דוד המלך, "נאם הוי' לאדני שב לימיני עד אשית איביך הדום לרגליך". פירוש שלישי – הכל על משיח. כמו שהצ"צ מביא ביהל אור, וגם הרבי מביא בכמה מאמרים. "אלו ואלו דברי אלהים חיים", אז גם הפסוק "אתה כהן לעולם" נדרש על אברהם או על דוד או על משיח. לא שדוד הוא כהן במובן שמשרת בבית המקדש אלא לשון שררה, אבל שררה מכח "חסדי דוד הנאמנים". כהן הוא איש חסד, ומלכות דוד היא מלכות של חסד, כפי שתיכף נסביר יותר. בתור מלך, בתור שררה, "אתה כהן לעולם", אתה מלך של חסד, וגם אתה חתן של חסד – הכל חסד. או שזה הולך על מלך המשיח, משיח בן דוד, וכמו שדוד הוא כהן לעולם כך המשיח. ידוע ש-אברהם דוד משיח עולה כתר – כתר מלכות, כתר כהונה, כתר תורה וכתר שם טוב שעולה על גביהם. אברהם-דוד-משיח גם ר"ת אדם. בדרך כלל כתוב אדם-דוד-משיח, אך אדם לא היה יהודי – אם לא היה חוטא היה יהודי, אך נפל (כמו ששמענו קודם, שיש בחירה חפשית, וכשאדם עולה בסולם ל"הנה ה' נצב עליו" אם טפה סוטה נופל, שעל כן אפילו יעקב אבינו, בחיר האבות, פחד לעלות בסולם כמבואר בחז"ל) – ועיקר אמיתת תאר אדם שייך לישראל דווקא – "אתם קרויים אדם" – והיינו אדם ר"ת אברהם-דוד-משיח שעולה כתר.
שוב, מכל הפרק המלים הכי מתפרשות בחסידות הן "אתה כהן לעולם". "אתה" לשון נוכח, גילוי. "כהן" הוא "איש חסד"[ג]. "לעולם" היינו שממשיך את גילוי האלקות – אתה נוכח ואתה ממשיך גילוי – לעולם, למקום ההעלם, לעולמות התחתונים ועד לעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה הימנו. "אתה כהן לעולם" – אתה ממשיך את הכהונה, את החסד, וגם את "תורת חסד" (שרש הכהן הוא בחכמה, הרי החסד הוא ענף החכמה), לעולם (וגם לפי הפשט ש"לעולם" היינו לנצח נצחים, וממילא גם אתה חי לעד וקים לנצח). כתוב בחסידות ש"אתה כהן לעולם" הוא גם רומז לההמשכה "מן העולם ועד העולם" – אתה ממשיך מעלמא דאתכסיא, אמא, לעלמא דאתגליא, מלכות (כלומר שבכחך לגלות כל מה שמכוסה כו'). איך ממשיכים? רק על ידי חסד. הפסוק מתחיל "נשבע הוי' ולא ינחם אתה כהן לעולם" וממשיך "על דברתי מלכי צדק". אם זה הולך על אברהם אבינו זה קשור לסיפור של מלכי צדק מלך שלם, אבל אם זה הולך על דוד או מלך המשיח, זה כבר לא אותו דרוש של חז"ל שקשור למלכי צדק מלך שלם (שהוא שם בן נח). לכן בכתבי האריז"ל ובדרושי החסידות כתוב ש"על דברתי מלכי צדק" היינו בנין פרצוף הנוקבא מהחסדים דווקא. "אתה כהן לעולם" זה החתן, האש–י, ו"על דברתי מלכי צדק" זה הכלה, מה שהאש–י מאיר וממשיך ובונה את פרצוף הנוקבא, האש–ה, מהחסדים, וכפי שנסביר.
קודם כל הרמז, החתן והכלה (יהודה ליב שפרה) עולים יחד "אתה כהן לעולם". לא יכול להיות משהו יותר יפה מתוך הפרק של הרבי של השנה הזאת. לפעמים "אתה" זה מלכות – עלמא דאתגליא. החסד הוא ראשית הגילוי בלב, אבל "אתה" – גילוי אלקות לנוכח בעולם – זה מלכות. ה"אתה" של הלב צריך להמשיך ל"אתה" של מציאות העולם הזה, שגם יהיה "ברוך אתה", שנראה את ה' (שם הוי' ב"ה, שם הרחמים) בחיים שלנו. מתי נראה אותו? הרי בזמן הגלות "אותותינו לא ראינו ואין אתנו יודע עד מה" – נראה אותו כשיבוא מלך המשיח תיכף ומיד ממש, שאז ה"אתה" יהיה גלוי לעין, וכמו שנאמר "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון". בתניא כתוב שמכל התפלה, הכוונה העיקרית היא במלה "אתה" – זה עיקר תמצית התפלה, שאפשר לפנות לקב"ה ישירות ולומר לו לנוכח "אתה". יוצא שהחתן והכלה שלנו הם בסימן של "אתה כהן לעולם".
בקיצור נסביר איך שרבי לויק, האבא של הרבי, מסביר זאת: "אתה כהן לעולם" היינו החסדים של ז"א, אותם הוא מקבל מהחכמה, וממשיך מהבינה למלכות ("מן העולם ועד העולם"). הוא מקבל אש–י מהחכמה[ד]. חסד זו אהבה – "חסד לאברהם", "אברהם אהבי" – הוא מקבל מהחכמה (המכונה "אלהי אברהם" כנודע) וממשיך את האהבה שלו לכנסת ישראל, למלכות, ובזה הוא בונה את פרצוף המלכות, כלומר מתקן את המציאות. הכל עם אהבה. איך זה מסתדר עם כך שכתוב בהרבה מקומות שבנין המלכות מהגבורות דווקא? תמיד מדברים שכאשר רוצים להקים מלכות צריך גם גבורה, תוקף, אין מלך לא תקיף. כאן "אתה כהן לעולם" – הכל חסד, הכל אהבה, "על דברתי מלכי צדק". בקיצור, הווארט הוא שאין הכי נמי – להמציא את הספירות השונות של המלכות, שתהיה לה חכמה ובינה וכו', כל ע"ס המלכות, בבחינת נקודות או ספירות אבל לא בבחינת פרצוף, זה על ידי גבורות. הגבורה ממציאה את יסוד המציאות של המלכות, אבל לבנות אותה ממש – שתקרא פרצוף – זה רק על ידי חסדים. רבי לויק מסביר שבנין פרצוף המלכות דווקא מהחסד. יש גם הרבה שלבים בפרצוף המלכות, בלשון חז"ל יש קטנה-נערה-בוגרת – אלה מצבי פרצוף, ולכן כולם נתקנים על ידי חסד. זה כמו בחינוך, שכאשר הילדה – וכך גם ילד – בקטנותה, "אתה כהן לעולם", גם כנערה "אתה כהן לעולם" וגם כבוגרת "אתה כהן לעולם". בנין כל מצבי פרצוף המלכות הוא אך ורק על ידי חסדים. זה שיש משהו או מישהו לפני שיש חתן וכלה – אפשר לומר שהבנין עד כה הוא בנין של גבורות, אבל ברגע שיש השפעה הכל "אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק".
כעת נאמר קצת יותר לעומק, מה הכוונה "על דברתי מלכי צדק"? יש כאן שלשה כינויים של המלכות. המלכות נקראת "דברתי", נקראת "מלכי" ונקראת "צדק". ומה "על"? מה משפיע ל"דברתי" ו"מלכי" ו"צדק"? "אתה כהן לעולם", הגימטריא של החתן והכלה. רבי לויק אומר כמה פירושים בשלש הבחינות הללו במלכות. הפירוש הראשון שלו, שהוא גם הכי פשוט, שנחזור רק עליו, הוא ששלש הבחינות הן הדעת והתפארת (הגוף – "תפארת גופא", והוא כולל הה"ק שלה) והיסוד-הרחם של המלכות. דעת-תפארת-יסוד, ר"ת יתד (מלמטה למעלה, סוד האור חוזר של המלכות), "ותקעתיו יתד במקום נאמן" של המלכות. הדעת של המלכות-הכלה נקראת "דברתי", והתפארת-הלב של הכלה (גוף המלכות) נקראת "מלכי", והרחם-היסוד של המלכות נקרא "צדק", "צדק מלכותא קדישא". מה ההבדל בין "דברתי" ו"מלכי" ל"צדק"? ב"דברתי" ו"מלכי" יש אות י בסוף, זה קשור למה ששמענו קודם, ששתי הבחינות הללו סמוכות לאש-י, ל-י, כי החתן אומר לכלה "דברתי" ו"מלכי". אכן ב"דברתי" ו"מלכי" יש את ה-י בסוף, אבל "צדק" הוא בלי י (לא נאמר "צדקי"). מה פירוש הדבר? הוא אומר שעל פי האריז"ל גם הדעת וגם התפארת של המלכות סמוכות, מלבישות, את פרצוף ז"א – כאילו עליו ממש. יש סמיכות מפרצוף ז"א לדעת של המלכות וגם לתפארת של המלכות, משא"כ ליסוד של המלכות אין סימוכין – בציור שמציירים, "דברה תורה [תורת הקבלה] בלשון בני אדם" – לכן כתוב "צדק" בלי י. עד כאן פירוש אחד. אחר כך הוא מסביר עוד כמה שלישיות וכמה הסברים למה יש י ב"דברתי" ו"מלכי" ולא ב"צדק". הפירוש הזה הוא הכי חלק, ש"דברתי מלכי צדק" הן הדעת-התפארת-היסוד, המושכל-מורגש-מוטבע, של כנסת ישראל.
הוא לא מסביר למה הדעת של המלכות נקראת "דברתי" והתפארת שלה נקראת "מלכי" – רק כותב בכללות. צריך להשלים את ההסבר. ודאי שהוא ידע למה אמר את זה, אבל סמך – סימוכין – שנבין את הכוונה שלו. "דברתי" הוא לשון דבור – המלכות היא עולם הדבור. דבור גם לשון דבר, "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור", לשון הנהגה – "ידבר עמים תחתינו", "באשר דבר מלך שלטון". המלך שולט בדבור שלו. איפה מקור הדבור בתוך פרצוף המלכות? לפי איך שרבי לויק מסביר כאן, שרש דבור האשה הוא בדעת שלה, וזה גם כח ההנהגה שלה. למשל, אמא שמנהיגה את הבית – כמו שהרבי אומר הרבה פעמים שהאשה אחראית על חינוך הילדים יותר מבעלה, גם בנים וגם בנות, שזה חידוש, כי לפי פשט התורה האבא הוא מצווה בחינוך בניו אבל במציאות "מנהג ישראל תורה" ו"מנהג עוקר הלכה" האמא אחראית על הילדים – היא מנהיגה בדעת שלה, בדבור שלה.
איך אני יודע שהדבור קשור לדעת? כתוב "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". אונקלוס מתרגם "לנפש חיה" – "לרוח ממללא", שזה דבור, אבל רש"י כותב "דעה ודבור". מכל שאר הנבראים האדם קבל מנה יתרה של "נפש חיה", כך רש"י כותב, דהיינו "דעה ודבור". למה אומרים שזה דווקא הדעה והדבור של הנוקבא? כי כתוב "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" – "[נפש] חיה" הוא שם האשה לפני החטא. אחרי החטא היא נקראת חוה (הרומז לחויא, נחש), אבל לפני החטא – אם לא היו נופלים מהסולם – שמה היה חיה (והרי גם אחרי החטא השם חוה הוא על שם "כי היא היתה אם כל חי"). איך יודעים? מ"ויהי האדם לנפש חיה", שמתייחס לאשה בפרט. "ויפח באפיו נשמת חיים" (ו"מאן דנפח מתוכיה נפח") הולך בעיקר על האיש ו"ויהי האדם לנפש חיה" הולך בעיקר על האשה. התרגום רק אומר דבור, ודאי שייך לאשה, שתשעה קבין של דבור נתנו לאשה. האיש לא צריך לדבר יותר מדי, "אל תרבה שיחה", אבל צריך הרבה להקשיב – לפתח כושר הקשבה – כי תשעה קבין נתנו לאשה למעליותא, היא עולם הדבור. צריך להקשיב לדבור שלה כמו ש"בכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים וגו'" ושומע מה שמדברות הנשים. על פי תורת הבעל שם טוב משיחת הנשים אפשר להבין איך הקב"ה מנהיג את העולם – באיזו מדה של הנהגה – בפרט ממה שאשתך מדברת, שזה ממש "שכינה מדברת מתוך גרונה", מה אמורה להיות כעת ההנהגה בתוך הבית ובכלל. שוב, התרגום אומר "רוח ממללא", רק דבור, ורש"י אומר "דעה ודבור". משניהם יחד אני לומד ש"דברתי" היינו הדעה והדבור, דהיינו הדבור המביע את הדעה (של האשה).
כמו שמעולם לא קראתי לאשתי אשתי אלא ביתי, כך כאן לשון חבה לקרוא לה "דברתי". אפשר לקרוא לה גם "מלכי" וגם "צדק" – שלשה כינויי חבה שיוצאים מהפסוק הזה. שוב, "דברתי" היינו הדעה של האשה. מה זה "מלכי"? מלך, אבל גם מלשון "במי נמלך? בנשמותיהן של צדיקים". להמלך זה להתייעץ. "מים עמוקים עצה בלב איש" – העצה נמצאת בתוך הלב. צריך להקשיב. מצד אחד "אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק", אבל בהשראת הפירוש של רבי לויק יוצא לנו שה"אתה כהן לעולם" – האיש, החתן – מקשיב לאשתו. קודם כל היא "דברתי" – היא מדברת ומנהיגה את הבית. גם צריך להתייעץ אתה כאשר צריכים לקבל החלטה חשובה בחיים. הרבה פעמים כתוב שבענינים גשמיים האשה קובעת – היא יותר שייכת לגשמיות, בחינת "גוף" – ובענינים רוחניים האיש צריך לקבוע, שהוא יותר שייך לרוחניות, בחינת "נשמה". אבל זו הכללה, וידוע שחסיד שזוכה ל"גדלות מוחין" לא חי לפי הכללות, יש היוצאים מהכלל, הפרט שיוצא מן הכלל ללמד כו'. הפסוק מדגיש כאן "במי נמלך", שצריך להמלך באשה, כמובן מי שזכה לאשה חכמה – "מהוי' אשה משכלת". "בית והון נחלת אבות" – זו גשמיות. מכך אני יודע שהאשה היא לאו דווקא גשמיות שהרי "בית והון נחלת אבות", זו ירושה גשמית, אבל "מהוי' אשה משכלת" – היא משכלת לא רק בגשמיות אלא גם ברוחניות וברוחניות שברוחניות, באלקות, בהכל – "מהוי' אשה משכלת". אז מי שזכה, וכאן יש לנו אחד שכולו חסד, וגם עם תורה שהיא "תורת חסד", הכל בשביל לעשות טוב לעם ישראל, לקרב יהודים לאבינו שבשמים.
אז יש פה "דברתי" – הדבור שלי, שצריך להקשיב לדבור – ויש "מלכי", להתייעץ על כל דבר, גם בגשמיות וגם ברוחניות. עם ישראל הוא האשה של הקב"ה, ובנו הוא נמלך אם לברוא את העולם. אפשר לומר שהיות שבריאת העולם היא גשמיות, "מילי דעלמא" (מעשה בראשית נקרא "מילין דהדיוטא"), לכן הוא נמלך בנו. אבל אנחנו יודעים שחיצוניות העולם הזה היא גשמיות אבל הפנימיות היא רוחניות, ויותר – אלקות, עצמות, ודווקא בעולם הזה התחתון כו' – ועל הכל הוא נמלך בנו. "דברתי" היינו לפי הדעה שלה. אפשר לחשוב שעצות האשה הן גם מהשכל, אבל לא – הדבורים שלה משקפים את הדעה שלה, אבל כשאני נמלך איתה, כשהיא "מלכי", זו העצה העמוקה שבלב, "מים עמוקים עצה בלב איש", יותר עמוק מהשכל. זו הכוונה ש"מלכי" היינו התפארת של המלכות.
התכלית היא לקיים את המצוה רבה בתורה של "פרו ורבו". קודם דברנו פה שגם הפשט של "ופרצת" וגם של "יפוצו מעינותיך חוצה" הם "פרו ורבו", וכמו שכתוב בתחלת אבה"ע שתכלית מצוה זו היא להרבות את הדמות – כל יהודי שנולד הוא דמות ה' בעולם הזה, שיהיה עוד אלקים מהלך בעולם. אצל חסידים היה ביטוי "בטול מהלך", יהודי זה אלקים מהלך, זה להרבות את הדמות – מצוה רבה שכוללת את כל מצוות התורה. זה ה"צדק". שוב, ה"צדק" הוא הרחם של האשה, ששם היא מולידה – שם התכלית. אם נמשיך את קו החשיבה שלנו, ש"דברתי" היינו לשמוע מה שהאשה מדברת מעצמה – לא שאני מבקש את זה, היא מדברת ואני מקשיב – ו"מלכי" היינו ללכת ולהמלך בה, לבקש את העצה שלה. מה זה "צדק"? בסוף להגיד – את צודקת. זה כבר לא סמוך אלי. "דברתי" ו"מלכי" סמוך אלי, אבל בסוף כבר לא תלוי בי – את תמיד צודקת.
זה ווארט על פי התורה של רבי לויק ולפי הגימטריא של החתן והכלה שלנו – "אתה כהן לעולם". אנחנו מברכים את החתן והכלה שנרוה מהם הרבה נחת וכולנו מכולנו, שיזכו לבנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות ובחסידות (כמו ששמענו קודם בשיר, איך ר' זלמן לוין שר), ושנזכה לביאת מלך המשיח תיכף ומיד ממש.
[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.
[ב] יש ז "ירדן ירחו" בתורה (ובכל התנ"ך) – "כל השביעין חביבין" – בכולן נאמר "על ירדן ירחו" וכולן מופיעות בסוף חומש במדבר, ועד שהסיום-החותם – ה"חזק חזק ונתחזק" של חומש במדבר – הוא "על ירדן ירחו". והוא מסיים את פרשת מסעי עם כל מב המסעות של בני ישראל היוצאים מארץ מצרים בדרכם במדבר העמים לארץ טובה ורחבה, ארץ נושבת ללא מצרים וגבולים כו'. והרמז: "על ירדן ירחו" = מב – כללות מב המסעות – פעמים דוד, מלכא משיחא (נמצא שהערך הממוצע של ג תבות "על ירדן ירחו" = דוד ברבוע, שהרי מב הוא סוד ג ידות, ג פעמים דוד), ודוק.
[ג] הביטוי "איש חסד" מופיע פעם אחת בתנ"ך, במשלי – "גמל נפשו איש חסד". והוא בסמיכות לפסוק "אשת חן תתמך כבוד". יש כאן זיווג של "חן וחסד" – "איש חסד" נושא "אשת חן". ה"איש חסד" גומל חסד עם "נפשו" דהיינו קרובו בכלל (ראה רש"י) ואשתו בפרט (וכמו שיוצא מהמשך הפסוק "[גמל נפשו איש חסד] ועכר שארו אכזרי", והרי שארו זו אשתו). ה"אשת חן" תומכת בלימוד התורה של בעלה, סוד "תתמך כבוד" ו"אין כבוד אלא תורה", כנודע.
והנה, "איש חסד" נוטריקון אחד (ו"אשת חן תתמך" ר"ת אחת – אחד נושא אחת; "איש חסד" ועוד "אשת חן תתמך" = "הוי' אלהינו הוי'" פעמים "אחד"!). "אחד היה אברהם" ("כי אחד קראתיו"), וכאשר מוסיפים ל"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי'" "איש חסד" (נוט' אחד; הרי כשם ש"הוי' איש מלחמה וגו'" הוא גם ובעיקר "איש חסד" [שגומל חסד עם נפשו תמיד, דהיינו כל מה שברא ברצונו-נפשו לכבודו; והוא סוד "'בהבראם' – באברהם"]) יוצא אברהם (שעולה רמח כו') פנים ואחור (א אב אבר אברה אברהם אברהם ברהם רהם הם ם)!
[ד] משרש הבוצינא דקרדוניתא, הגבורה דעתיק שבמוחא סתימאה, חכמה, דאריך (כח המשכיל שבנפש, בלשון החסידות).