סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5771/11/5771-11-05-2.flv
היום זה היום של המרכבה, הפרק הראשון של יחזקאל הנביא, "ויהי בשלשים שנה ברביעי בחמשה לחדש ואני בתוך הגולה על נהר כבר נפתחו השמים ואראה מראות אלהים", זה הפסוק הראשון. כתוב שם בפירוש "ברביעי בחמשה לחדש". ציינו שיוצא יפה שהמלה "ברביעי" היא המלה הרביעית בספר ו"בחמשה" היא המלה החמישית, יש דגש מיוחד על "ברביעי בחמשה". "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים" ר"ת אמונה, כמו שכותב רבי נחמן. פסוק זה מסביר הרבי הרש"ב במאמר "איתא במדרש תילים", כשילד נכנס לגיל מצוות. כלומר, כשנכנסים לגיל מצוות גם יש ענין של "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים" – ביטוי של חמש מלים ובכל מלה חמש אותיות, רבוע מובהק. "בחמשה" רומז למדרגה החמישית של הנפש, היחידה שבנפש, ו"ברביעי" היינו החיה. תיכף נדבר יותר על החיה והיחידה שבנפש, החי של עם ישראל חי, הקשור ליום הזה, יום המרכבה.
אתמול דברנו על "ומבשרי אחזה אלוה" שאומר איוב, עם כמה פירושים שיש בפסוק. יש הרבה מאמרי חז"ל שמשווים בין איוב לאברהם אבינו[ב]. ראינו אתמול שהמקום היחיד שהפסוק מופיע במדרש רבה מתייחס לאברהם אבינו, שאחרי שאברהם אבינו מל את בשרו זכה ל"וירא אליו הוי'" – חזה אלוה בזכות ה"בשרי", "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם". אם כן, זהו פסוק של אברהם. וכך יש הרבה מאמרי חז"ל שמקשרים בין איוב לאברהם. איוב הוא בארץ עוץ (בנו בכורו של נחור אחי אברהם[ג]), נמצא שהוא שייך למשפחת אברהם. יש לאיוב שלשה רעים שמוכיחים אותו לא נכון, ואחר כך מופיע אליהוא בן ברכאל (בגימטריא משיח, מתחיל אליהו מבשר הגאולה – כמו שדובר אתמול על "מבשרי" לשון בשורה, שקיימת כאשר יש תיקון הבשר, כאליהו שזכך את גופו בתכלית) ממשפחת רם, וחז"ל אומרים שהיינו ממשפחת אברהם אבינו, שרם הוא אברהם. אם כן, הכל קשור לאברהם. גם הפסוק הראשון של התוכחה – שלא לענין, אבל בכל אופן כל פסוק בספר איוב הוא רזין דרזין, אף שעל פי פשט כל התוכחה אינה נכונה דורשים את כל הפסוקים – אחרי דברי היגון והאנחה של איוב פותח אליפז התימני (גם צאצא של אברהם אבינו, הכל קשור לאברהם), והמלה הראשונה שלו היא "הנסה[ד] דבר אליך תראה", וחז"ל דורשים ששאל אותו אם עמד בנסיונות כאברהם אבינו. זו המלה הראשונה של הרב-שיח. כלומר, מיד שואלים את איוב – האם אתה עומד בנסיון, האם אתה מגיע לנסיונות (באמונה) בהם עמד אברהם אבינו?! כל הסיפור של איוב הוא תעלול אחד של השטן, וללמד עליו זכות כתוב שעשה זאת כדי להבליט את ההבדל בין אברהם לאיוב, כי שמע את הקב"ה משבח את איוב ורצה להבליט את מעלת אברהם. אם כי יש בגמרא מ"ד ששניהם עבדו את ה' מאהבה, אבל רוב הדעות שאברהם עבד מאהבה ואיוב מיראה, ואפילו יראתו לא היתה בשלמות, אם כי כתוב ש"גדול הנאמר באיוב יותר מאברהם", באברהם כתוב "ירא אלהים" ובאיוב "תם וישר ירא אלהים וסר מרע" (אך ראה בסוף פירוש רש"י לפסוק הראשון של איוב שיש בביטוי זה גם משמעות לגריעותא). על כך שכתוב אצל איוב שהוא "תם וישר וירא אלהים וסר מרע" אומרים חז"ל במדרש שהוא זכה ל-ד' עטרות, כנגד ארבעת התארים שכאן, אבל אברהם אבינו זכה בעשר עטרות כנגד עשרת הנסיונות שלו. חז"ל אומרים במדרש שכנגד עשרת הנסיונות זכה גם בעשרה שמות – איתן והימן וצור ונשיא ואלהים וכו'. בכל אופן, רואים ממדרש זה שיש איזה סוד של קשר בין איוב ואברהם. כתוב בסוד שם ש-די, "שאמר לעולמו די", ויש כאן רמז של די – ד עטרות של איוב ו-י עטרות של אברהם. בכל אופן, בלי ה-י של אברהם הרי שדי הוא שד, עוד לא מצד הקדושה. דווקא ה-י – עשרת הנסיונות של אברהם – עושים זאת לשם קדוש. אמרנו שמתוך נג פעמים אלוה בתנ"ך מא נמצאים באיוב – שם מיוחד שלו. גם שם שדי חוזר הרבה באיוב, אבל לא רוב הפעמים בתנ"ך – יש עוד הרבה. הריכוז הגדול באיוב, אבל לא הרוב הגדול כמו שם אלוה. בכל אופן, שם שדי הוא מקור להבנת הסוד של ספר איוב – "נשמת שדי תבינם". יש שלשה רעים כנגד נר"נ, איוב החיה ואליהוא בן ברכאל הוא היחידה והקב"ה שמתגלה בסוף הוא עצם ה"אלוה". הרעים הם תחת איוב, לא יורדים לסוף דעתו, ובסוף ה' אומר לרעים שאיוב יתפלל ויכפר עליכם כי חטאתם. איוב גבוה מהרעים, הוא זה שהתנסה וסבל – הסיפור הוא של איוב, סיפור של החיה שבנפש. החיה היא המקיפים עליהם כתוב "ואחר עורי נקפו זאת" – המקיפים שחופפים על העור, ויוצאים על ידי ההכאה (נקפו גם לשון הכאה וגם לשון מקיפים, כפי שמסביר האר"י). עוד יותר, אומר האריז"ל, שאיוב הוא גלגול וכל יסוריו באים לתקן מישהו. הראשון שאמר שיסורי איוב הם בסוד הגלגול אותו לא הבינו הרעים הוא הרמב"ן, אבל האריז"ל מסביר מה הגלגול בדיוק. היות שיש באיוב פסוק של "מי יתן טהור מטמא לא אחד", וחז"ל דורשים "'טהור מטמא' זה אברהם מתרח", ורק האחד יחיד ומיוחד יכול להוציא טהור מטמא, מסביר האריז"ל שאיוב הוא גלגול תרח. היות שאברהם יוצא מתרח, וכמו שמסבירים הרבה פעמים שהגנים היהודיים כבר נמצאים בהעלם אצל תרח, לכן האמהות הן לא בנות אברהם אבל הן כן בנות תרח. תרח צריך תיקון ואיוב הוא המתקן אותו – כל ספר איוב בא לתקן את תרח אבי אברהם, משהו פלאי. זה בעצם מה שאליהוא בן ברכאל מגלה לו בסוף. כמו שאיוב הוא הגלגול של תרח, כך אשתו של איוב – שלפי חז"ל היא דינה בת יעקב אבינו – היא גלגול אמו של אברהם, שחז"ל שואלים מה שמה ועונים ששמה אמתלאי. זה גם שם אמו של המן, אז איך מבדילים – אם אברהם היא אמתלאי בת כרנבו, חיה טהורה. היא התגלגלה באשת איוב, הורי אברהם חוזרים בתור זוג. זו עוד זיקה מופלאה בין איוב לאברהם, שכל הסיפור שלו הוא לתקן את ההורים של אברהם[ה]. אם אברהם חייב בכיבוד הורים, כנראה הוא מכבד את איוב באיזו מידה. זה גם מענין ונותן טוב טעם בכך שהיתה צריכה להיות דינה חוץ מ-יב שבטי י-ה – לאה אמנו היתה צריכה בסוף ללדת בת ושמה דינה – הבת הזאת מתקנת את האמא של כל האבות והאמהות. זו ממש בחינה של "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", דינה ואמתלאי. תרח עולה לב פעמים איוב – גימטריא יפה שהולכת יחד. אמתלאי דינה עולה כט פעמים איוב – הכל יוצא כפולות של איוב. כל זה היה בשביל עוד גימטריא פשוטה, חיבור של איוב ו-אברהם, העולים יחד מרכבה – שייך להיום, יום המרכבה – לשון הרכבה של שני דברים יחד. זה ההבדל בין מעשה בראשית למעשה מרכבה, כמו שכתוב בקבלה הראשונה ש"מעשה בראשית" היינו דברים-יסודות פשוטים, כמו לימוד סוד כל אות בפני עצמה, ואילו "מעשה מרכבה" היינו דברים מורכבים, מילויים ומילויי המילויים והגלגל שלהם. בכל מרכבה יש חיבור והרכבה בין הרוכב למרכבה. סודות מעשה מרכבה עמוקים אין סוף מסודות מעשה בראשית. יש פה מרכבה מיוחדת, כנראה שאברהם רוכב על איוב. איוב הוא לא יהודי, ואפילו לא יודעים אם הוא היה – יש מ"ד ש"לא היה ולא נברא[ו]". אבל משהו מיוחד בספר איוב שמשה רבינו חבר אותו – שייך לפרשת השבוע, "לחיות עם הזמן", שכתוב שמשה חבר שלשה ספרים. ספרו שלו, חמשה חומשי תורה חוץ מפרשת בלעם, ופרשת בלעם שהיא ספר בפני עצמו, וספר איוב. ההסבר הוא שהם כנגד "שלשה ספרים נפתחים" – ספרו של משה הוא ספרן של צדיקים, נבואת בלעם היא ספר של רשעים, בלעם הרשע, וספר איוב הוא ספר של בינונים. לכן הסברנו הרבה פעמים שלספר התניא קדישא יש קשר מיוחד לספר איוב, כמו שדברנו גם אתמול על "חלק אלוה" שהוא פסוק מאיוב. אברהם הוא הצדיק, וכנראה שהוא רוכב על איוב. סוד מעשה מרכבה – סוד הגאולה – הוא שאברהם היהודי, "אב המון גוים" שמקרב גרים ואת כל העולם כולו, צריך לשם כך לרכוב קודם כל על דמותו של איוב, דמות אנושית כללית. או שהיתה מציאות כזו[ז] או שלא, אבל הוא ודאי נמצא ברעיון – ספר שלם קדוש מ-כד ספרים, שחובר על ידי משה רבינו. זה רמז ש-אברהם איוב עולה מרכבה.
דברנו אתמול על בשר ו-בסר. חז"ל מפרשים "ומבשרי אחזה אלוה" על הברית, וכך מפורש ברוב ספרי החסידות הכללית – גם הבעל שם טוב בעצמו וכך בכל הספרים, כולל לקו"מ במקום אחד – ואילו בסר הוא ההיפך, כדוד המלך שאכלה פגה. אך אמרנו שעל פי הרבי הרש"ב גם בבסר יש איזה מפתח שדווקא על ידיו "אחזה אלוה". לא אמרנו אתמול שגם אצל איוב עצמו יש מאמר חז"ל ש"בלעה פגה" (לא "אכלה פגה" כלשון אצל דוד) ואילו אברהם "בלעה בשלה". איוב טען נגד הקב"ה "תם ורשע הוא מכלה", שהקב"ה כביכול לא מבחין בין צדיק לרשע ולכן מכלה הכל, אבל אברהם אבינו אמר משהו דומה, אבל כד דייקינן הוא שונה והפוך – "האף תספה צדיק עם רשע, חלילה לך… השפט כל הארץ לא יעשה משפט". מה ההבדל בין איוב שאמר "תם ורשע הוא מכלה" לאברהם אבינו שאומר לה' על אנשי סדום "האף תספה צדיק עם רשע"? שאברהם לא קבע עובדה, אלא טוען ומתווכח עם הקב"ה, בעוד שאצל איוב יש נים של חוסר אמונה – הוא קובע עובדה, יש בכך כפירה מסוימת. על זה אומרים חז"ל שאיוב היה פזיז, "בלעה פגה", חשב-פעל באימופלסיביות ("פחז כמים", כמו אצל ראובן) – ממש בחינת בסר, "מבשרי". גם אברהם אבינו בלעה, אבל "בשלה" – הוא פרי בשל ואיוב פרי פג, בסר.
לא הזכרנו אתמול את הזהר הקדוש שגם מפרש "ומבשרי אחזה אלוה" על קדושת ברית הבשר, "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם", רק שאומר ווארט פשוט – שאם האדם מקדש את הברית זוכה ל"אחזה אלוה" ואם לאו ח"ו אז הבשר הופך להיות שבר. כך מפורש בזהר הקדוש – או שיש לך בשר או שיש לך שבר. השבר אינו תיקון בשר – הוא בסר. אתמול קשרנו בין בסר, פגם היסוד, לפירוש היסורים שבמלכות. אם האדם זוכה, בזכות הבסר שלו, ללב נשבר – אזי "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה". למה הרבי הרש"ב אומר שהדרך היחידה לרזין דאורייתא דורשת איזה חוש בפגם הברית, פגם דק מן הדק? כי כתוב שלא מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו, כפי שאדמו"ר האמצעי מסביר באריכות בסוף קונטרס ההתפעלות (שתיכף נראה את תחלתו). בלי לב נשבר לא שייך ל"אחזה אלוה". אם יש בסר יש גם שבר. הזהר בפשטות מתכוון לשבר לא טוב, אבל יש גם משהו טוב בשבר – לב נשבר, שדווקא בזכותו יכול להיות "אחזה אלוה" (שאז אפשר לקרוא – "ומשברי אחזה אלוה"). ההבדל בין צירוף בשר לצירוף שבר הוא בין ש שמאלית ל-ש ימנית, אבל על דרך הקשר של בשר-בסר כך יש שבר-סבר. סבר שייך לסברא – יש גרסא ויש סברא. גם לגרוס פירושו לשבור, עם השינים, התיקון של "שני בנים תקהינה" או "תקהינה שניו" כמו שהסברנו אתמול. יש לגרוס ויש לסבור. לשון נפוץ הוא "סבר וקבל". אומרים ווארט שבשביל לקבל באמת ובפנימיות צריך קודם סבר – שבר, לשבור את הראש. בגרסא שוברים את השינים ובסברא שוברים את הראש – ווארט מפורסם בחסידות שבשביל ללמוד חסידות חב"ד בעיון צריכים לשבור את הראש וגם לשבור את הלב (כמבואר הדרך לכך באגרת התשובה בתניא). יש כאלה ששוברים את הראש ולא את הלב – לא שוה כלום, גארנישט. כששוברים את הראש והלב מובטח לך שתהיה כלי קבול – "סבר [גם כמו סבל, בחילוף ר-ל] וקבל". אין קבל בלי סבר – אפשר ללמוד קבלה (וגם חסידות היא קבלת הבעל שם טוב), לקרוא את הספר ואפילו להבין, אבל זה לא כלום. לכן כל חסידות חב"ד, כמו שנסביר בהמשך, היא לימוד בטוב טעם, על פי הכתוב בזהר הקדוש שהגאולה תלויה לא בגרסת הזהר אלא ב"יתפרנסון מיניה", מזון צריך לעכל ולהפנים וכו'. סבר וקבל = 400 (20 ברבוע), שלמות, ולא סתם שלמות אלא שלמות האות האחרונה של התורה (רבי נחמן הכי אהב את המספר 400 כי הוא שלמות, החל מ-400 שקל כסף עובר לסוחר בהם קנה אברהם את מערת המכפלה, שהם ת עלמין דכיסופין דירתי צדיקיא לעלמא דאתי). כלומר, הסוף של האלף-בית, התכל'ס, הוא להגיע ל-ת – 20 ברבוע – סבר וקבל (גם התלמיד של רבי פרידא היה צריך ללמוד 400 פעם). כנראה שכל אות עד האחרונה משיגים משהו, אבל ההשגה לא שלמה, לא שברת מספיק את הראש – כנראה בכל אות יש עוד איזו קושיא, עוד לא מתיישב, ורק בסוף "סבר וקבל". בסוף אני אומר – שכנעת אותי. הקב"ה מלמד אותנו כמו מלמד בחיידר, א – לא השתכנע, ב – לא השתכנע, ש – עדיין לא השתכנע, אבל ב-ת כבר צריך להיות "סבר וקבל", זה מה יש, אין יותר. שוב, זה כאשר ה-בשר הופך להיות סבר. השבר של הזהר למעליותא – שתהיה סברא טובה. כמו שנסביר, חסידות חב"ד במיוחד מדגישה שאת הראש שוברים בשביל השכל של הנפש הבהמית. השכל של הנפש האלקית לא זקוק לכך – יש לו חושים ישירים לתפוס אלקות. צריכים סברא בשביל להסביר לנפש השכלית ועד שאפשר להסביר גם לגוף, לבשר ממש. לכן הדרך של חסידות חב"ד היא של "מושלי משלים", וכמו שדובר אתמול על "והוא ימשל בך", בבשר-אשה. היו צדיקים, לא של חב"ד, שהיתה להם בקורת נגד חסידות וקראו להם "מושלי משלים" בשם גנאי – ודאי וודאי שלא ירדו לסוף דעת חב"ד, כמו שנסביר קצת, וגם אמרו ההיפך הגמור מתורה מפורשת וארוכה בלקו"מ על הפסוק "מבשרי אחזה אלוה", אותה השארנו להיום.
רבי נחמן אומר שיש שני פסוקים שמשלימים זה את זה, אחד בישעיהו, "ומבשרך לא תתעלם", ואחד באיוב, "ומבשרי אחזה אלוה"[ח]. מה הקשר בין שני הפסוקים? יש פעם אחת בכל התנ"ך "ומבשרך" ופעם אחת בכל התנ"ך "ומבשרי", אז מתבקש לחבר בין שני הפסוקים. הוא אומר ש"ומבשרך לא תתעלם" היינו שכאשר אדם משיג השגה באלקות לא יתעלם מבשרו אלא יסביר אותו גם לגוף שלו, שגם הגוף יקבל הארה מההשגה האלקית. זה ממש כמו שהבעל שם טוב מפרש "עזב תעזב עמו", שצריך לא להזניח את החמר או לזרוק אותו, לבטל אותו כדרך המוסר לפני החסידות, אלא צריך לעזור לו – לזכך את הבשר. אם אתה מזכך את הבשר כמו אליהו הנביא אתה יכול לבשר את הגאולה. אם אינך מזכך את הבשר אינך יכול לבשר את הגאולה. הגאולה גופא היא זיכוך הבשר, זיכוך עלמא דין. כך מפרש רבי נחמן "ומבשרך לא תתעלם" שאסור להתעלם מהגוף, וכל השגה אלקית צריך להסביר לגוף משהו מזה – לא יכול לתפוס כמו הנפש האלקית, אבל שיקבל הארה, עפיס וואס. הוא לא מסביר בדיוק איך עושים זאת, אבל בחב"ד מסבירים בדיוק – זה כל הווארט של חב"ד, שעושים זאת על ידי משלים, על ידי שבירת ראש בלימוד חסידות חב"ד. כך נותנים איזה טעם, משהו, החל מהשכל של הנפש השכלית – השכל האנושי – ואם כבר מגיע לשכל של הנפש השכלית זה גם מחלחל ויורד לכל רבדי הנפש הבהמית, עד הגוף ממש. אבל קודם כל צריך להסביר, לשון סברא, לנפש השכלית. איך רבי נחמן מחבר זאת לפסוק "ומבשרי אחזה אלוה"? הוא אומר שלפעמים אדם נופל מההשגות, על דרך הכתוב בהקדמת חלק ב' של התניא, "חנוך קטן", "שבע יפול צדיק וקם" – לפעמים הצדיק, הנפש האלקית, קצת בירידה. לפעמים היא קצת בדאון, ירידה, כמו שגם אצל צדיקים היה זמן של רצינות ומרה שחורה. הצדיק צריך לדעת איך לרומם את עצמו, ולפעמים החסידים צריכים לדעת איך לרומם אותו – "כנגן המנגן" והרבה ספורים איך החסידים עזרו לצדיק להתרומם[ט]. בכל אופן, יש מצבים שגם הצדיק בנפילה מסוימת, ואז רבי נחמן אומר ווארט יפהפה – אם דאגת מקדמת דנא להכין את הבשר עם השגות, אז כעת יש בו רשימו מהשגות של אלקות, ואז הבשר שהזדכך בזכות שהטעמת לו את ההשגות, אז אפילו תוך כדי התענוג הגשמי שלו הוא יוכל לרומם אותך בזכות הזכוך שלו. אם קיימת "ומבשרך לא תתעלם" אז אחר כך "ומבשרי" – כאשר אני נמצא קצת בנפילה, אני יכול לחזור בזכות בשרי ל"אחזה אלוה". כשקוראים בלקו"מ איני מבין בדיוק איך הגוף והתענוג שלו עוזרים להתרומם, אבל כאשר מבינים הווארט, את הסברא וההסבר החב"די, זה בדיוק חסידות חב"ד – כל החידוש הוא שאני צריך לדאוג ולטרוח להסביר את הדברים לנפש השכלית, ולא להסתפק בחויות רוחניות בנפש האלקית שלי, ואז "שבע יפול צדיק וקם", הצדיק נופל על בסיס בטוח, על עבודת הבינוני שלו, ומשם הוא קם ומתרומם שוב, כמבואר בתניא בחינוך קטן. זה נותן לגמרי טוב טעם ודעת, הסבר פנימי, לדברי רבי נחמן על הפסוק.
נעשה עוד קצת עסק ונאמר עוד ווארט שלא אמרנו אתמול בלילה, אותו מביא השפת אמת: הוא מפרש "ומבשרי אחזה אלוה" ממש הפוך מהפשט, כמו שאמרנו אתמול שיש פירוש הפוך מהפשט ש"מבשרי" היינו הסתלקות מהבשר. הפשט, כמו שמוסבר גם בתניא, הוא התבוננות בהתלבשות הפנימית – מה הנשמה ממלאת את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם. השפת אמת אומר ווארט חשוב בעבודה, שאינו פשט בדיוק אבל הוא רעיון חשוב ביותר. הוא אומר ש"ומבשרי" היינו יותר מאשר בשרי – "אחזה אלוה". יש אדם שכואב לו, אז כל כולו שקוע בבשר, בתוך הגוף – הגוף מכביד עליו ומפיל אותו והוא לא יכול לצאת מהגוף. ידוע שאם אדם מרגיש את האצבע סימן שהוא חולה, אם הוא היה בריא לא היה מרגיש. ברגע שמרגיש משהו בגופו סימן שזה לא תקין, ואז זה מכביד עליו, הוא נעשה שקוע, ואז באמת יכול ליפול מכל המדרגות – מרה שחורה וכו' – כי עסוק עם הגוף. אומר השפת אמת ש"ומבשרי אחזה אלוה" היינו שאדם צריך להגיע למצב שהוא מסוגל להסיח דעת מהבשר שלו, וגם מהכאבים שלו, ורק להיות שקוע ב"אחזה אלוה" – שיותר ממה שאני חושב על הבשר שלי אני חושב על ה'. זה גם דבר שמסופר על הרבה צדיקים, כמו שהרבי ממודזיץ' בניתוח ניגן נגון וכך יצא מהרגשת הגוף, ממש התפשטות הגשמיות. השפת אמת לא מתכוון דווקא עד כדי כך – דוגמה קיצונית של התפשטות הגשמיות – אבל במדה מסוימת כל אחד יכול. זו עבודה חב"דית טהורה, ובמדה מסוימת עבודה מיוחדת של הרבי – היכולת להסיח דעת מהבשר, אם הוא מפריע, ולהתרכז רק באלקות.
מכאן נפתח עוד הקדמה כללית: כל הענין של "ומבשרי אחזה אלוה" היה אמור להיות שיעור אחד, וקצת הרחבנו ונרחיב עוד. עוד שיעור הוא הקדמה גדולה לכל לימוד פנימיות התורה. ידוע שיש עבודת הבירורים ועבודת היחודים – שתי עבודות. יש שיחה של הרבי שעבודת הבירורים כוללת גם אתכפיא וגם אתהפכא, שתיהן בירורים. עבודת ה' בדרך אתכפיא היא כמו העבודה שתיכף ליציאת מצרים, "כי ברח העם". שיחה זו של הרבי שייכת לאיר, אבל מתאימה לכל הזמנים ובמיוחד להיום, יום המרכבה, כדלקמן. יש את העבודה המיוחדת של איר, ר"ת "אני הוי' רפאך", ורפואה ממש – שאדם היה חולה וה' רפא אותו מאה אחוז, בריא וחזק יותר מקודם – היא אתהפכא. יש שני רמזים באיר, ר"ת "אני הוי' רפאך", עם י אחת, אבל כאשר כותבים אייר מלא האותיות הן ר"ת של המרכבה – אברהם-יצחק-יעקב-רחל (הרגל הרביעית של המרכבה לפני שבא דוד המלך) – אז כל חדש אייר שייך להיום, יום המרכבה. הרבי אומר שעבודת המרכבה היא לא אתכפיא ולא אתהפכא אלא עבודת יחודים. אתכפיא ואתהפכא הן שני סוגי בירורים, אבל מי שעובד את ה' כמרכבה – "האבות הן הן המרכבה", במשמעות שה' רוכב עליהם (כך כל האבות והאמהות, אותן מייצגת רחל בראשי התבות) – זה עבודת יחודים. מרכבה היא הרכבה, יחוד בין דברים. גם אם המרכבה היא ענין של אבות ואמהות היא יחודים – אבות ואמהות הם זיווגים. אם המרכבה היא אבות ואמהות, הכל יחודים וזיווגים. כדי להסביר מה הן אתכפיא ואתהפכא, שני סוגי בירורים, ולעומת זה יש את עבודת היחודים (לעתיד לבא, וכבר כעת כאשר "הסתיימה עבודת הבירורים", שהפירוש העיקרי – שגם הרבי אומר – הוא המעבר לעבודת היחודים) – מעשה בראשית (מתחיל בר, לשון ברור) ומעשה מרכבה – הרבי אומר שאלה בעצם שלשה פירושים של "סור מרע ועשה טוב":
פירוש ראשון הוא שתוך כדי שאתה סר מרע אתה עושה מקסימום טוב – התנועה הנפשית הכללית היא שאתה כל הזמן בשמרנות ובריחה מהרע. זו המדרגה הכי נפוצה בין יהודים חרדים, כמו שהרבי מסביר בשיחה אחרת – של ל"ג בעומר – שעיקר התנועה הנפשית היא "סור מרע", יש פחד מהרע וצריך לסור ממנו, ותוך כדי זה האדם עושה כמה שיותר טוב, כמה שיכול, אבל ה"ועשה טוב" בעצם מסונף ל"סור מרע", הכל במקיף של "סור מרע". זו עבודת האתכפיא, ועל פי פשט זו עבודת הבינוני של התניא. לפי זה כל עבודת הבינוני היא "סור מרע", ובתוך זה שיעשה כמה שיותר טוב. זה לומר, דבר אמת ונכון, שהעיקר הוא יראת שמים – "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" – ועל גבי זה תעשה כמה שיותר טוב. פירוש שני, של אתהפכא, הוא "סור מרע ועשה [אותו עצמו] טוב". זה פירוש של הבעל שם טוב, כפי שהרבי מביא – תאחז ברע ותהפוך אותו לטוב. תסור מרע, ותוך כדי שאתה סר מרע תעשה אותו טוב. עיקר הכח שלך הוא טוב, ואתה רוצה שהכל יהיה טוב, אבל אתה מכיר שיש גם רע במציאות ואתה הופך אותו לטוב. כמו המשל המפורסם שאתה נוסע באיזו עגלה ויש שודד – איך מתמודדים? יש אחד שבורח ממנו, ויש אחד שמעלה אותו על הקרון, מתגבר עליו והופך אותו. אלה שני הפירושים של אתכפיא ואתהפכא. תסור מרע ותעשה אותו טוב זה "אני הוי' רפאך" – לקחת את המים המרים ולהמתיק אותם. אנחנו יודעים שיש הכנעה-הבדלה-המתקה, ואף שהאתהפכא היא המתקה היא נכללת בעבודת הבירורים. מה היא עבודת המרכבה, עבודת היחודים? הרבי אומר ש"סור מרע" היינו הסח הדעת גמור מהרע, הוא לא במציאות, כמו רבי זושא שאמר למי שהמגיד שלח אליו ללמוד איך מקבלים יסורים שלא יודע להסביר איך מברכים על הרעה ומקבלים יסורים, כי מעולם לא היו לו יסורים. זה "סור מרע" לחלוטין, ואז יש רק "ועשה טוב" במציאות. מי שבמדרגה שאין רע והכל טוב, ממילא אין יותר בירורים – תמיד בירור הפסולת מהבר או הבר מהפסולת, אבל תמיד יש טוב ורע במודעות. ברגע שאין רע בתודעה אין יותר בירורים, וממילא אתה רק עושה יחודים ומרבה טוב ואור אלקי במציאות. זו עבודה בדרגת מרכבה והיא עבודת היחודים[י].
למה אמרנו את כל זה כעת? כי מתחבר עם הפירוש של השפת אמת על "ומבשרי אחזה אלוה", שלא כמו הפשט הפשוט, לפיו אני מסוגל להסיח דעת מהבשר ורק להתרכז ב"אחזה אלוה". מי שמסוגל לעשות זאת מגיע לעבודת היחודים נטו, למעשה מרכבה.
נסיים בכמה גימטריאות לקינוח סעודה, כמה כללי חשבון לאלה שחשוב להם. מי שקשה לו לסבול – שיהיה "סבר וקבל":
קודם כל, הגימטריא הפשוטה של "ומבשרי אחזה אלוה" – עולה כתרא, 621. "אחזה אלוה" הם שלם וחצי – אלוה עולה מב, רומז לשם מב, ו-אחזה עולה אהיה – ועולים יחד סג. ידוע ששם אהיה מופיע ג"פ קדש בתנ"ך, "אהיה אשר אהיה… אהיה שלחני אליכם", "אהיה אשר אהיה" עולה אלוה ועוד אהיה עולה אחזה – שם של בשורת הגאולה. יחד עם "ומבשרי" עולה 621, כתרא, ג"פ (ממוצע כל מלה) אור, כנודע בקבלה שכתרא הוא ג אורות, כי בתוך הכתר יש ג רישין, "אור קדמון" ברדל"א, "אור מצוחצח" ברישא דאין ו"אור צח" ברישא דאריך. צריך לומר שגם שלש המלים הן כנגד ג רישין, בדרך מלמטה למעלה – "ומבשרי" כנגד רישא דאריך, אור צח, הבשר צריך להיות זך-צח, רצון בנפש; "אחזה" כנגד רישא דאין, אור מצוחצח, תענוג בנפש; אלוה הכי גבוה, אור קדמון, רדל"א, אמונה בנפש, ששם חביון עז העצמות. איך נסביר? אריך מלביש את עתיק. לפי עץ חיים רדל"א ורישא דאין שניהם פרצוף עתיק – ג"ר וז"ת – ולפי עמק המלך הם שני פרצופים. בכל אופן, ביניהם יש קשר, ואילו אריך הוא לבוש חיצוני – הבשר הוא לבוש בחוץ – וכך הרצון מלביש את התענוג והאמונה בנפש. לכן אפשר לפרש בשני אופנים, כמו שרמזנו אמש – שבשר האדם הוא בעצם הרצונות שלו, לבוש זר שאינו האני האמתי. כל מה שאני רוצה הוא איזה בשר שמלביש עלי, אבל מתוכו אני יכול לחזות אלוק בדרך של רצוא ושוב – כן צריכים קצת להתפשט מהרצון, ואז שוב להתלבש בו ולזכך אותו, שיהיה כפי רצון ה'. זו עבודת "ומבשרי" – צריך לדעת שזה לבוש עלי, וביחד עם זה ה' רוצה את הלבוש, רוצה שאהיה בתוך גוף, רוצה שהגוף יהיה בריא, והגוף הוא גם רצונות – ה' לא רוצה שאדם יהיה בלי רצונות, אלא שהרצונות יהיו של תיקון עולם. "אחזה" היינו כח הראיה, שכתוב שמכל החושים עיקר התענוג שורה בחוש הראיה. היכולת לחזות אלקות מתוך הבשר – השכל של הבשר או התענוג של הבשר, שני פירושים הפוכים – היא תענוג של ראיה. השם "אלוה" הוא ודאי אמונה. זה גם פירוש יפה ש"ומבשרי אחזה אלוה" שעולה אור–אור–אור הוא ממש כנגד ג' האורות, ג' רישין שבכתר. זו גימטריא פשוטה.
כעת נאמר משהו שכנראה לא כולם יבינו בדיוק, אבל בכל אופן, שייך לסדרות: ר"ת של הביטוי "ומבשרי אחזה אלוה" הם ואא, ס"ת יהה – שניהם סדר של AAB, וההפרש בדיוק אותו הפרש. אם אוסיף 4 לכל אות מהר"ת אקבל את הס"ת. ברגע שיש שלשה מספרים, לא משנה איזה, שהם AAB (או ABB), הם מתחילים סדרה רבועית בעלת חן נקבי. אם כבר, מה הכלל לגבי סדרה רבועית בעלת חן זכרי? ABA. אם כן, כאן ר"ת וס"ת שבנויים AAB עם הפרש שוה ביניהם. אם יש סדרה רבועית בעלת חן נקבי – לאפוקי חן זכרי – תמיד הערך הממוצע של 13 המספרים הראשונים יהיה המספר השמיני. במקרה שלנו: 1, 1, 6 המספר השמיני הוא 141 (מצוה = איוב ברבוע פרטי), ואם אחבר את שלש עשרה המספרים הראשונים יהיה 13 פעמים מצוה שעולה ג"פ תורה – אחד הסודות של יג בריתות על המילה (מצוה) ו-ג בריתות על התורה. נשאלת השאלה, האם יש עוד פעם בכל התנ"ך שלש מילים עם אותה צורה מקיפה ("נקפו זאת") בר"ת וס"ת? יש עוד פעם אחת, גם בספר איוב, כמה פרקים הלאה – "ועיני אלמנה אכלה". איוב אומר שאני דאגתי שאלמנה לא תבוא לידי כליון עינים – שאם יש לה תשוקה ורצון תמיד מלאתי אותם. אומר בלשון תימה, "ועיני אלמנה אכלה?!". גם מתחיל ואא ונגמר יהה[יא]. אמרנו ש"ומבשרי אחזה אלוה" עולה אור אור אור, ואילו "ועיני אלמנה אכלה" עולה חשך – תן לחכם ויחכם עוד[יב]. זו גימטריא אחת מכמה דובדבנים.
עוד משהו מהאריז"ל, ששייך לתורת החשבון שלא אומר את היסודות המתמטיים שיש בכך: איך האורות הפנימיים מכים זה בזה כדי ליצור את סוד העור, המקיף על הגוף, וגם שהאורות הפנימייים יצאו מהגוף וייעשו מקיפים של פרצוף לאה? הוא אומר שבתוך הז"א יש מילוי מה, יוד הא ואו הא, העולה אדם. הוא אומר שה-י הוא המוחין דאבא שמתלבשים בז"א, ה-ה הראשונה מוחין דאמא, והמוחין דאבא הם בתוך הנה"י שלו וגם המוחין דאמא בתוך הנה"י שלה, ונה"י דאבא מתלבשים בנה"י דאמא, ולכן יש הכאה של ה-יוד ב-הא – 20 פעמים 6 – העולה 120. אחר כך המוחין דאמא מכים במדות של ז"א, הא ב-ואו, 6 פעמים 13, העולה 78. אחר כך, דרך היציאה החוצה, ה-ואו של הז"א מכה ב-הא שכאן היא שרש פרצוף לאה – עוד 13 פעמים 6, עוד 78. סה"כ עולה 276 = עור. זה הסוד של המלה עור – בכתבי האריז"ל לכל מלה יש סוד מהיכן מגיע מספרה. עד כאן הצד החשבוני, מהאריז"ל, אך את הפן המתמטי הוא לא מסביר. אנחנו יודעים שבספר תורה של רבי מאיר היה כתוב אור במקום עור – מה הקשר? אור עולה ג"פ (ממוצע כל אות) 69, שהוא ההפרש בין א ל-ע, כך ש-עור עולה ד"פ 69. 69 עולה ג"פ 23 – הוא המספר הראשוני. עור עולה 12 פעמים 23 – 12 הוא הנקודה האמצעית של 23 – לכן הוא משולש 23. האריז"ל הסביר שהוא יוצא מ-3 הכאות, 120 ("הנסה" שהזכרנו קודם), שהוא משולש של 15, ואחר כך שתי הכאות של 78, המשולש של 12. יצא שהיהלום של 12 (שני משולשים) ועוד משולש 15 נותן משולש 23. כאן יש נוסחה שצריך לפשט בחכמת המספר. מי שיודע לפשט מתמטית יכול ביתר שאת ויתר עז לקיים בעצמו "ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוה".
נסיים עם משהו מאד תוכני פנימי, נקרא את התחלת קונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי עם הביאור של רבי הלל. למה? דברנו קודם על "ומבשרך לא תתעלם", שצריך לרחם על הבשר ולהסביר לו, ואמרנו שבאותיות של חב"ד היינו ההסבר לנפש השכלית, בהרבה משלים דווקא. מי שזוכר, כל הפתיחה של קונטרס ההתפעלות היא שחידוש חב"ד הוא להתעלות מהתפעלות חיי בשר. כל הדרך עד אדמו"ר הזקן, כולל החסידות לפניו, מה שהיה נחלת רבים – לאו דווקא הצדיקים הגדולים, אבל נחלת רבים של כל החסידות, ופשיטא מה שלפני החסידות – הוא חינוך להתפעלות חיי בשר. כל הנקודה של חב"ד שלא ניחא בהתפעלות חיי בשר, וצריך התפעלות חיי אלוה. ברגע שיש כזה יסוד, מה הפירוש של "ומבשרי אחזה אלוה" – אפשר להתבלבל ולחשוב שזו התפעלות חיי בשר, שאני מתפעל מהבשר. אמרנו שהפסוק מובא פעמיים בתניא, במקומות הכי 'שפיצים' בספר התניא, בתחלת פרק נא ובתחלת אגה"ק טו. לכן צריך להבחין טוב טוב בין "מבשרי אחזה אלוה" ל"התפעלות חיי בשר" אותה שולל אדמו"ר האמצעי, כמה שהלואי שהיינו זוכים להתפעלות כזו. אם כולם היו בהתפעלות חיי בשר משיח כבר היה בא מזמן מזמן (ומאיר לכולם התפעלות חיי אלוה), ואף על פי כן – הדרך של חב"ד היא לא התפעלות חיי בשר. בשביל להבין זאת טוב, ולהבין שהתפעלות חיי בשר אינה "מבשרי אחזה אלוה", נקרא בפנים. נקדים את הווארט, ראינו שב"ומבשרי אחזה אלוה" יש פירושים הפוכים, של התלבשות והסתלקות, והסברנו לגבי הרצונות שצריך "רצוא ושוב", אז כבר מובן שהעיקר הוא ה"אלוה" ולא ה"ומבשרי". הסיום כאן הוא רק להוציא מידי מחשבה מוטעית ש"ומבשרי אחזה אלוה" קשור ל"התפעלות חיי בשר".
"והנה פתח דברי יאיר בחילוקי דברים שבין ד"ח הישנים [לפני אבא, אדמו"ר הזקן] ובין ד"ח אשר הנחילנו והאיר לנו אאמו"ר ז"ל נשמתו עדן באור תורתו, מה שכל עיקר מגמתו היה מתחלת עבודתו בקדש אשר לא פעם ושתים שמעתי מפי רוח קדשו ז"ל אשר כל מגמתו אשר מסר את נפשו על החסידים רק שיוקבע בנפשם גילוי אלקות, דהיינו שיהיה התפעלות נפשם התפעלות אלקות דווקא, ולא התפעלות חיי בשר שאינו התפעלות אלקות כלל, וזה עיקר תוכן ההפרש בין עובדי ה' בנפשם לעובדי ה' בגופם".
מי שזוכה להתפעלות אלקות נקרא עובד ה' בנשמתו ומי שמגיע רק להתפעלות חיי בשר – שכאן אומר שאין בזה אלקות כלל, ואף על פי כן נקרא עובד ה' – נקרא עובד ה' בגופו.
"ובזה הכלל נמצאו פרטים רבים ושונים מאד, ובתחלה צריך לבאר שרש הכלל הזה הגם שידוע לכל אבל אינם מבינים לתכליתו".
נקרא את מהדורא תנינא של רבי הלל, גם משהו מופלא איך פותח כאן בדברי חבירו רבי אייזיק:
"ועל דרך ששמעתי מהרה"ג החסיד המפורסם רבי יצחק אייזיק מהומיל, שיש ג' בחינות [נשמע שיש רק שתי מדרגות, התפעלות אלקות והתפעלות חיי בשר, אבל הוא מבהיר ששמעתי מחברי שיש שלש מדרגות, שמתבארות בפירוש בהמשך]: מדרגה ראשונה התפעלות חיי בשר [זה מה שהיה נחלת רבים לפני אדמו"ר הזקן] והוא מה שתתפעל הנפש הטבעית על ידי ההתבוננות בבחינת אלקים חיים ומלך עולם [מה שדברנו אתמול, ההתבוננות שכמו שהנשמה ממלאה את הגוף כך ה' ממלא ומחיה את העולם, זו התבוננות נטו של הנפש הטבעית, הנפש השכלית, שממנה אני בא להתפעל מבורא עולם שנמצא בתוך העולם – אני מרגיש את ה' במציאות, מרגיש השגחה פרטית בחיי, כל זה התפעלות חיי בשר. שוב, מושא ההתבוננות הוא "אלהים חיים ומלך עולם". הוא לא אומר כאן את הערכים המקבילים בספירות, אך נאמר כי הם פשוטים – "אלהים חיים ומלך עולם" זו דרגת בינה, "אלהים חיים" באמא. אמא היא שרש ה"גרמוהי", כלים, גוף, בשר. אם ההשגה שמולידה את ההתפעלות – פשיטא כאן שלא מדבר על התפעלות בלי התבוננות, גם במה שהיה לפני חב"ד – היא עד מוחין דאמא ולא יותר, שאז ההתבוננות היא בשרש הגרמוהי, הכלים, המציאות, במה שה' הוא אלקים חיים ומלך עולם, ההתפעלות היא התפעלות חיי בשר. היות שאנו יודעים שאמא היא כמו תלמוד בבלי, עליו נאמר "במחשכים הושבני כמתי עולם", לכן יסביר בהמשך שלעומת התפעלות אלקות היא חשך. הוא עובד ה' באמת, בגופו, והלואי שכולם היו במדרגה זו – חושב שיש לו הרבה אור, אבל בעצם זהו חשך לעומת האור האמתי]. והב' הוא בחינת התפעלות הנפש האלקית אשר היא חלק הוי' כו' [לא התפעלות הנפש הטבעית אלא הנפש האלקית, שהיא "חלק הוי'", שם הוי', ולא "אלהים חיים ומלך עולם" (לא אומר "חלק אלוה" כמו באיוב)] לכן התפעלותה מההסתכלות בבחינת הוי' שלמעלה משם אלקים [יותר מהתבוננות שה' נמצא בעולם ומחיה אותו כמו הנשמה בגוף, אלא יש לו איזו הסתכלות באלקות. בהתבוננות בלבד אין אור אמתי, אבל אם הוא רואה משהו יש כבר "אחזה". בסוף נסביר שבאמת "ומבשרי אחזה אלוה" כולל את כל שלש המדרגות. המדרגה השניה היא לא רק התבוננות אלא גם הסתכלות, שממנה דווקא עיקר ההתפעלות, והסתכלות שייכת למוחין דאבא] וכמאמר רז"ל אידין מתקריא חכימא הרואה את הנולד [כלומר, כמו שמסביר בתניא, שרואה איך העולם מתהוה יש מאין. פעם למדנו באריכות שיש ילדים קטנים, תשב"ר, שיש להם חוש לראות שהעולם נברא – עינים זכות לראות את התחדשות הבריאה, רואה את הנולד. לא בהתבוננות אלא בראיה. החוש הזה הוא גילוי הנפש האלקית, ועליו כתוב "איזהו חכם הרואה את הנולד" (ההתבוננות בכך היא רק זכרון דברים, הסרת הכיסויים מראיה זו). שלש המדרגות הן בספירות בינה-חכמה-כתר (כמו שלמדנו במאמר "את שבתתי"), התבוננות-הסתכלות-דבקות] והמדרגה הג' הוא בבחינת התפעלות אלקות ממש שלמעלה מהתפעלות הנפש האלקית [יש משהו שלמעלה מהנה"א, השכל של הנה"א, והוא גם בתוכי – וזה מה ש"אלוה" הוא עצם הנשמה] והיינו מה שיאיר הניצוץ האלקי הנקרא יחידה בתוספת אור ויתגלה מהעלמו, והתפעלות זו היא מעצמות אוא"ס שלמעלה משם הוי' [וההתפעלות מתוך גילוי זה מופיע בשני אופנים שונים והפוכים:] הן בחדוה ותענוג, כמאמר אז תתענג על הוי' [שיש תענוג שגבוה מהוי'] על דווקא, הן בבחינת בכיה ומרירות [עוד יותר גבוה] ממאסר חומר הגוף והגלות [ושניהם בתוך הלב בו זמנית, "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוא תקיעא בלבאי מסטרא דא"] כמאמר ותתפלל חנה על הוי' ובכה תבכה, זהו תוכן הנקודה ששמעתי מפיו וכתבתיו בתוספת ביאור, ולפי דעתי זהו כוונת אדמו"ר במה שכתב ענין גילוי אלקות בנפשם, בכל חד לפום שיעורא דיליה, כי זהו בבחינת חיי אלוה [אדמו"ר הזקן מסר את נפשו על גילוי היחידה, גילוי עצמות האלקות שגם למעלה משם הוי'] שלמעלה גם מחיי הנשמה האלקית… כי התפעלות הניצוץ האלקית מוכרח גם כן [מדייק את המילים שתהיה התפעלות נפשם רק התפעלות אלקית דווקא – נפשם, הניצוץ, ו'אלקית' – כי חייב להתלבש, ואחרת לא יתקיים]… וגם התפעלות הנפש האלקית מצד עצמה אינה העיקר רק התפעלות הניצוץ האלקי, והוא הבחינה הג' הנ"ל… רק אף על פי כן בחינת התפעלות הנפש האלקית היא קרובה להאיר בה [קרוב שהתפעלות הניצוץ תאיר בנפש האלקית] מה שאין כן בהתפעלות חיי בשר [לכן אדמו"ר האמצעי כתב שאין בזה התפעלות אלקות כלל]". ע"כ.
אם נחזור לפסוק שלנו, ממש אפשר לפרש "ומבשרי אחזה אלוה" בשלש המדרגות – "אחזה" היינו הסתכלות, התפעלות מצד הנפש האלקית, אבל התכל'ס הוא "אלוה", והכל מתחיל מ"ומבשרי", מהתבוננות, רק שצריך לא להשאר בהתפעלות חיי בשר אלא מתוכה להגיע למעלה, "ומבשרי" להגיע ל"אחזה אלוה". כמו שאמרנו שמבשרי הוא הלבוש החיצוני שצריך לדעת גם איך לשלול אותו ולהתפשט ממנו וגם איך להשתמש בו. למה בסוף כן צריכים את הבשר? זה הפשט, חוזר למה שהסברנו בדברי רבי נחמן. חייבים את המשלים. אם לא הייתי בתוך גוף לא הייתי צריך משלים. חסידות חב"ד היא לשבור את הראש עם הרבה משלים, כמו שבמקום אחר רבי הלל אומר שצריך משל אחד מהטבע ושני מהנפש – אחד ממדע והשני מפסיכולוגיה. אז יש איזה יסוד שאפשר על גביו ומתוכו לזכות ל"אחזה אלוה".
נסיים ממש עם רמז יפה: בשיחה של הרבי על הבירורים והיחודים, מעשה בראשית ומעשה מרכבה (ואנחנו ביום המרכבה וכבר בתקופה של מרכבה), נתבונן במלה יחוד. מלה מענינת, העולה כח ו-יחי. משהו מיוחד במלה יחוד שאין בשתי המלים האחרות, שהיא בסדר יורד בדילוג של אות אחת – י–ח–ו–ד. האות לפני ה-י צריכה להיות ל ואחרי ה-ד ב – ה-יחוד נמצא בתוך ה-לב. עיקר העבודת היחודים היא עבודה שבלב (חשבתי שהילדים של החיידר יבואו לכאן, ולכן שמרתי לסוף). יחוד בתוך לב עולה ס – ב אותיות ל (כפירוש רבי אברהם אבולעפיא ל-לב, הלב היהודי). כשיש יחוד בתוך ה-לב יוצא ל–ל. צריך גם להבין שיש עוד אותיות – כל אלה שדלגנו עליהן, גהזטכ, עוד 44, ה-לב מלא דם. יש יחוד בתוך ה-דם (אולי זה החמצן שהדם מביא לכל הגוף) בתוך ה-לב. יחוד–דם עולה חסד. עם ה-לב כבר עולה 104, ד"פ הוי'. יש חסד בתוך ה-לב, והוא מחולק ל-דם ו-יחוד. דם בגימטריא ילד, שעולה אב–אם. התחלנו מ-ג, שעולה אב, ו-הזטכ עולה אם[יג]. אומר שעיקר היחוד – עבודת היחודים – הוא בין אב ו-אם, יחוד אבא ואמא, יחוד חב"די נטו. הסברנו שעבודת היחודים היא הסחת דעת מהרע לגמרי. הרע קיים רק מהז"ת ולמטה, שם היתה שבירת הכלים. אמרנו שבבירורים יש שתי עבודות – אתכפיא ואתהפכא. אתכפיא היא ב-ה תתאה ואתהפכא – רפואת החולי – היא ב-ו, ריפוי לגמרי של המלכים שמתו, אבל עבודת היחודים היא ב-יה, כמו זיווג נשיקין לעתיד לבא, פירוש השפת אמת ל"ומבשרי אחזה אלוה". עיקר ה-יחוד בתוך ה-לב הוא יחוד אב ו-אם, סוד ה-דם.
[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.
[ב] הרמז המובהק ביותר המקשר בין איוב לאברהם הוא שאיוב כל אות בהשראה עולה אברהם (רמח, בצלם אלהים וכו'), ללמד שאברהם הוא סוד השראת השכינה ה'רוכב' על איוב (סוד מעשה מרכבה), וכמו שיתבאר.
והנה, ספר איוב פותח "איש היה בארץ עוץ איוב שמו", התבה הראשונה (הכותרת) של הספר היא "איש" נוט' "איוב שמו". "איוב שמו" = שסה, המשלים את רמח הנ"ל לתריג (להעיר שספר איוב נכתב על ידי משה רבינו = תריג), ודוק.
[ג] "את עוץ בכרו ואת בוז אחיו". וזה לשון רש"י בפירושו לפסוק הראשון של איוב: "'איש היה בארץ עוץ'. פי' בארץ ארם כמה דכתיב את עוץ בכורו מבני נחור… דבר אחר עוץ זה איוב, בוז זה אליהוא בן ברכאל הבוזי והרי הוא שאמר איוב ובוז משפחות יחתני זה הוא ממשפחתי שמחתה דברי והיינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא". ובתחלת הופעתו של אליהוא בן ברכאל הוא מתואר "אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם" ופירש"י "'ממשפחת רם'. אברהם שנאמר האדם הגדול בענקים זה אברהם". עוץ–איוב בוז–אליהוא בן ברכאל = "ומבשרי [אחזה אלוה]", ודוק. "[את עוץ] בכרו" = זה פעמים איוב. "[את עוץ] בכרו [ואת בוז] אחיו" = עוץ–איוב בוז–אליהוא = ברכאל (משולש כב)! "את עוץ בכרו ואת בוז אחיו" – איוב אותיות (וכן בפסוק החותם את ספר איוב – "וימת איוב זקן ושבע ימים" יש איוב אותיות). "את עוץ בכרו ואת בוז אחיו" = ו פעמים אור, ו צירופי אור (אור היינו הערך הממוצע של כל תבה), רמז לאברהם – אברהם התחיל להאיר (עליו נאמר "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"). אור = ט פעמים זיו–חיה, סוד איוב, כנגד החיה שבנפש (חיה תיקון חוה = איוב), כמו שיתבאר. כל הפסוק (שבו שלשת הבנים הגדולים של נחור אחי אברהם) הוא "את עוץ בכרו ואת בוז אחיו ואת קמואל אבי ארם" = 2080 = 80 פעמים הוי' ב"ה, 80 = איוב במספר קדמי. 2080 = 64, דין (ח ברבוע), במשולש, והוא עולה י פעמים יצחק בן אברהם (הערך הממוצע של כל תבה בפסוק). והנה בתחלה היה אברהם אברם – אבי ארם (פנימיות קמואל אבי ארם שבפסוק זה). שלשת בני נחור שבפסוק זה, עוץ בוז קמואל = 358 = אליהוא בן ברכאל = משיח, כמו שיתבאר! בפסוק הראשון של ספר איוב, "איש היה בארץ עוץ איוב שמו והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלהים וסר מרע" יש בוז תבות ואליהוא אותיות – רמז מובהק שתכלית הספר (הרמוז בתחלתו) הוא שיבוא אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם ויוכיח את איוב (ועד שאיוב יתוקן בשלמות, כרמוז בכך שבפסוק האחרון של הספר יש איוב אותיות כנ"ל), יראה לו את האמת האלהי, "ומבשרי אחזה אלוה".
[ד] הנסה = 120 = איוב בהכאת אותיות, ודוק.
[ה] לפי המדרש "ומבשרי אחזה אלוה" אומר אברהם אבינו לאחר שמל כנ"ל. "ומבשרי אחזה אלוה" = תרח אבי, כאן טמון תיקון לתרח אבי אברהם (ככלל, מצות מילת הבן מוטלת על האב, וממילא מי שאביו לא מל אותו ומל את עצמו עושה בכך תיקון לאביו, ודוק).
[ו] "אלא משל היה" – היינו מקור לדרך חב"ד, "מושלי משלים", כדלקמן.
[ז] עיין רש"י על "סר צלם" דקאי על איוב. כמו שאברהם = בצלם אלהים, כך איוב הוא בחינת צל (איוב בהכאת אותיות = צל). הצלם (הכולל את ה-ם, היחידה שבנפש) רוכב על הצל (כנגד נר"נ חיה), וד"ל.
[ח] שני הפסוקים יחד = 2160 = 27 פעמים 80, יש בהם 27 אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = 80 = איוב במספר קדמי, הכל קשור לתיקון הברית, תיקון היסוד.
[ט] אליהוא בן ברכאל הוא ממשפחת רם – בתוכחה הנבונה שלו הוא עוזר לאיוב להתרומם, לקום מנפילת רוחו ולהחלץ מיסוריו.
[י] המבין יבין איך שלש המדרגות הנ"ל מקבילות לשלש שיטות איך להתמודד עם המציאות הלאומית-מדינית של עם ישראל, כפי שהיא נמצאת היום, ודוק.
[יא] ואא יהה = יחוד. במילוי מה = מרכבה. בהכאה פרטית = סוד – "סוד הוי' ליראיו".
[יב] ג"פ אור ועוד חשך (סוד הוי' ליראיו, וד"ל) = 949 = אחד–אהבה פעמים חכמה = אהבת ישראל וכו'. בכל ביטוי יש יד אותיות – יד ימין ויד שמאל, ודוק.
[יג] אותיות אם הן גם המקיפות את הלב מכאן ומכאן, ודוק. היינו סוד מקיפין דאמא, ואילו מה שבתוך הלב הם אורות ומוחין פנימיים דאמא, ודוק.