preload
בס"ד
ספט 03

בע"ה

כ"ב אלול תש"ע – אולפנת לבונה

http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5770/12/23/5770%20elul%2023-maale-levona.flv

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

אנחנו לפני ראש השנה ובהמשך לח"י אלול – בשבת האחרונה היה ח"י אלול, ובשבוע הבא יש לנו כבר את ראש השנה, השנה החדשה שתבוא עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה, שנה טובה ומתוקה לכולם. בח"י אלול נולדו גם הבעל שם טוב וגם הנכד הרוחני שלו – אדמו"ר הזקן, בעל התניא. בעל התניא נולד כאשר הבעל שם טוב היה בן 47 שנים, וכמנהג הבעל שם טוב הוא התוועד עם התלמידים שלו, ותוך כדי התוועדות יום ההולדת שלו הוא אמר שעכשו נולד "גאון יעקב", כי הביטוי "גאון יעקב" מופיע בפרק מז, הפרק שהוא סיים בתהלים. כידוע שכל אחד אומר את הפרק לפי שנותיו – מנהג שהבעש"ט שמע מרבו, אחיה השילוני. כל אחד יש לו פרק, אומר את הפרק לפי יום ההולדת הבא, וכשמגיע ליום ההולדת מסיים את הפרק של אותו גיל ומתחיל את הפרק הבא. כשהבעל שם טוב היה בגיל 47 הוא סיים פרק מז – פרק שאומרים ז"פ לפני תקיעת שופר, פרק מיוחד. שם כתוב "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה". הוא אמר מתוך הפרק ואמר שעכשיו, ברגע הזה, נולד "גאון יעקב אשר אהב סלה" – זה אדמו"ר הזקן. הוא אמר עוד יותר: שקוראים לו שניאור (שניאור-זלמן), כי הוא יגלה שני אורות – האור של תורת הנגלה, ההלכה (חוץ מהתניא הוא חבר גם את השו"ע, שנודע בעולם בכינוי שו"ע הרב), והעיקר, ספר התניא, האור של פנימיות התורה, "נשמתא דאורייתא". ההלכה היא "גופא דאורייתא", הגוף של התורה, והחסידות היא "נשמתא דאורייתא", נשמת התורה. אז היות שיש לו את שני האורות בשלמות, גם אור הנגלה וגם אור הנסתר-החסידות, לכן קוראים לו שניאור – כך הסביר הבעל שם טוב.

מה שאנחנו רוצים היום לעשות זה לדבר על המושג שני-אור, מה זה שני אורות,  חוץ מההקשר הפשוט כאן בהקשר של אדמו"ר הזקן, שזה שני ממדי התורה. התורה בכללותה היא "תורה אור" ("כי נר מצוה ותורה אור"), ויש לתורה גוף ונשמה – כמו לאדם שיש לו גוף ונשמה – ולכן יש שני אורות, גם הגוף הוא אור, לא רק הנשמה. בתורה פשיטא שהגוף הוא אור – זה ההלכות – אבל גם אצל היהודי נראה שגם הגוף הוא אור, ולא רק הנשמה היא אור. יש עוד הרבה פירושים שמתעמקים במושגי שני-אור.

קודם כל, אמרנו שאנחנו בין ח"י אלול לראש השנה. מר"ח אלול עד הושענא-רבה אומרים פרק ז"ך בתהלים – "לדוד הוי' אורי וישעי ממי אירא הוי' מעוז חיי ממי אפחד". חז"ל אומרים על פסוק זה ש"אורי" זה ראש השנה ו"ישעי" זה יום כפור – ה' מאיר לנו על כל השנה בראש השנה ומושיע אותנו לגמרי ממדת הדין וחותם אותנו לשנה טובה ומתוקה ביו"כ. יש מי שממשיך ומפרש ש"הוי' מעוז חיי" זה חג הסוכות, זמן שמחתנו. בכל אופן, זה מתחיל "לדוד הוי' אורי" – וזה ראש השנה. כמדומני שלפני שנתיים היינו פה בתקופה זו, ואז דברנו על הפסוק "יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו", שדורשים ש"יחיינו מיומים" זה שני ימי ראש השנה (בתורה זה רק יום אחד, אבל מאז שנתקנו שני ימים מצאו לזה אסמכתא בתורה שבכתב, וגם אומרים שזה ישאר תמיד, גם אחרי ביאת המשיח) – ה' נותן לנו חיים מיומים אלה, היומים הרצופים של ראש השנה. גם לפי חז"ל, אם כי שזה יומיים, זה נקרא "יומא אריכתא" – יום אחד ארוך של 48 שעות. "ביום השלישי" זה כבר רמז לתחית המתים – "יקימנו ונחיה לפניו" לעולם ועד. בכל אופן, ר"ה הוא יומיים – "יחיינו מיומים". יש כנראה תכונה עצמית בסיסית באור שהוא נכפל, כמו "כפלים לתושיה", ונעשה שני-אור. כאן יש לנו את הרמז העיקרי, שראש השנה זה "אורי" והוא "יחינו מיומים" – אז רואים שבתורה זה היה אור אחד, אבל כעת זה שני ימים של ראש השנה, שני-אור. אומרים שהשם השני של אדמו"ר הזקן – זלמן, שהוא שם באידיש – מצטרף לאותיות לזמן, רומז לברכת הזמן. כל חג מברכים "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", אבל החג הראשון שמברכים בו על הזמן זה ר"ה – מברכים על השנה הנכנסת. שוב, לזמן זה זלמן. שני-אור זה שני ימי ראש השנה, שני ימי "אורי", וזלמן זה ברכת "שהחיינו… לזמן". כשמתרגמים מושג זה להכניס אותו לתוך הזמן, לתוך הגוף, לעשות אותו מוחשי – לשה"ק כמו נשמה ותרגום כמו גוף, אז כשמתרגמים מכניסים לזמן, לגוף, ממשיכים הכל לטוב הנראה והנגלה (רוצים שכל ברכות ר"ה יומשכו לנו בטוב הנראה והנגלה).

מה שנסביר יהיה, כדרכנו, מגוון פירושים מה זה שני-אור. את זה שלאור יש תכונה פנימית עצמית להכפל, שמאור אחד נעשו שנים, רואים קודם כל בפסוק השלישי של התורה, שהקב"ה ברא את האור, שם כתוב "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – "יהי אור" זה אור אחד ומיד בסמיכות כתוב "ויהי אור". בשאר הבריאות של מעשה בראשית לא כתוב כך, אלא "ויהי כן" – ה' אמר את כל המאמרות, "יהי רקיע", "יהי מאורות", "יקוו המים", "תדשא הארץ", ולא כתוב אף פעם "ויהי אותו הדבר", אלא "ויהי כן", ורק כאן יוצא מהכלל, "יהי אור ויהי אור", ולא "ויהי כן". אז רואים מיד, בדבר הראשון שה' בורא, שלא מספיק אור אחד – צריך זיווג. כמו שנסביר בהמשך, זה כמו חתן וכלה – אם יש אור אחד, מיד צריך עוד אור אחד, שיהיה שני-אור. אחר כך, בפסוק הבא, אחרי "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", יש פעמיים "האור". בפסוק הראשון פעמים "אור", בלי אות שימושית, ובפסוק הבא יש פעמיים "האור" עם ה הידיעה – "וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך". קודם היה שני "אור", אחר כך שני "האור", ואחר כך לסיום, בפסוק האחרון של מעשה בראשית, המלה "אור" מופיעה פעם אחת, והאור מקבל שם נוסף, "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". זה כמין סיכום, שב"יום אחד" – שבעצם מייחד ומחבר כאן את הערב והבקר, את החשך והאור, שהכל זה אור אחד – ה"אור" מתאחד, כתוב רק פעם אחת בפירוש "אור". לכן כתוב שסה"כ ביום הראשון של מעשה בראשית כתוב חמש פעמים "אור", וחז"ל אומרים שזה כנגד חמשת חומשי "תורה אור". אבל כשמדייקים רואים שזה הולך בשני זוגות ואחר כך עוד הופעה. ככה נוטעים כרם של גפנים – שתים מול שתים ועוד זנב יוצא. זו הצורה של חמשת האורות של מעשה בראשית ב"יום אחד" של מעשה בראשית. בכל אופן, כבר מקבלים איזה רושם שאור אוהב להיות עם עוד אור, שני-אור.

כתר: "אור ישראל" – אמונה ותורה

עכשיו נתחיל להסביר את זה, כדרכנו, לפי כחות הנפש. כחות הנפש מקבילים למה שנקרא הספירות העליונות בקבלה והחסידות, בנשמתא דאורייתא. גם הבעל שם טוב הוא אור, לפני שני-אור. כשהיה בן מז נולד אדמו"ר הזקן והוא אמר שצריכים לקרוא לו שניאור כי בא לחבר שני אורות, נגלה ונסתר. אבל גם הבעל שם טוב הוא אור גדול, קוראים לו ישראל, והוא אמר שנקרא ישראל על שם כל עם ישראל. הוא אמר בפירוש, כשיש מישהו מעולף – בלי רגש, שלא מרגיש כלום (יש הרבה מצבים, אחד יותר חמור מהשני, יש עלפון ויש גם תרדמת – מצב קשה מאד – וגם במצב זה) – הסגולה היא ללחוש לו את שמו האמתי באוזן. הוא לא בהכרה, אבל אם לוחשים לו את השם זו סגולה שיתעורר. הבעל שם טוב אמר שאני זה הלחש שה' לוחש באוזן של עם ישראל, שנמצא כעת במצב של עלפון – הנשמה שלי היא השם של העם הזה, שבאתי לעורר אותו. גם היום – דברנו על זה בחוץ לפני שנכנסנו – יש איזה מצב קשה מאד של חוסר הרגשה. כמו שאחד מגדולי גדולי החסידות, רבי אייזיק מהומיל, אמר שלפני ביאת המשיח צריך לבוא הבעל שם טוב עוד פעם – הלחש הזה לתוך האזן של עם ישראל, שיתעורר ויתחיל להרגיש. על ישראל יש פסוק בתנ"ך "אור ישראל", לכן זה פשוט שישראל הוא גם אור.

בכללות מה היחס בין ישראל בעל שם טוב לבין אדמו"ר הזקן – אור עליון אחד ושני אורות. היחס הפשוט הוא שהבעל שם טוב בא לעורר ולהחדיר בנו את האמונה שלנו. הבעל שם טוב הוא כמו אברהם אבינו הראשון, "ראש כל המאמינים" – "ראש אמנה", הפסוק בשה"ש שנדרש על אברהם אבינו – שמוריש לנו את האמונה. כתוב שהבעש"ט, תלמידו המובהק המגיד, ואדמו"ר הזקן הם אבות החסידות – כמו אברהם יצחק ויעקב. את אור האמונה מקבלים מהבעל שם טוב – הוא אור אחד פשוט, כמו שאמונה היא אמונה פשוטה, זה לא מתחלק לשנים. שוב, את אור האמונה של עם ישראל מקבלים מרבי ישראל בעל שם טוב – בדורות האחרונים. אבל אדמו"ר הזקן הוא כבר התורה – תורת הבעל שם טוב כבר מקבלת גדר של תורה – ותורה כן מתחלקת, כמו שאמרנו שלתורה יש "גופא דאורייתא" ו"נשמתא דאורייתא" וכל אחד הוא אור בפני עצמו. כל זמן שר"ה הוא יום אחד בתורה, הוא יום של חידוש האמונה ושיפור האמונה. על ראש השנה כתוב "תקעו בחדש שופר", וחז"ל אומרים "חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם". בסוף הכל הולך על המעשה, צריך להגיע ל"המעשה הוא העיקר", אבל אם זה ישר מהאמונה למעשה זה יום אחד, וברגע שזה מתקשר ומתגלה כתורה – וזו התחלקות נצחית – זה כבר מתגלה בשני ימים, כי בתורה יש שני ממדים.

נתחיל להשתמש קצת במלים פנימיות, שאני מאד מקוה שילמדו אותן כאן באולפנא. יש מלה שנקראת כתר – העל-מודע. לפעמים אומרים שהכתר מתחלק לשנים, שיש לו פנימיות וחיצוניות, שבנפש הפנימיות זה תענוג והחיצוניות זה רצון. אז גם בכתר יש גוף ונשמה – החיצוניות זה רצון והפנימיות זה תענוג. אבל מעל שני הנדבכים האלה יש עוד אור גדול – אמונה פשוטה. אז בשרש הכי גבוה זה היחס בין הבעל שם טוב לאדמו"ר הזקן. אז הראש הכי ידוע, אמונה – שבקבלה זה רישא דלא ידע ולא אתידע (הראש הלא-ידוע) – זה אחד. אבל זה שיש פנימיות וחיצוניות, תענוג ורצון, זה התורה. הנגלה של התורה זה הלכות – מה ה' רוצה מאתנו, לקיים הלכה למעשה, זה הרצון של ה'. כל מצוה, כל הלכה שלומדים, לומדים מה ה' רוצה. אני צריך להתחייב ולקיים כמיטב יכולתי מה שה' רוצה ממני. אם כן, השרש של הנגלה שבתורה זה הרצון של ה', והרצון הוא החיצוניות של הכתר. מה זה הנשמה של התורה? זה התענוג, טוב הטעם, שיש בתוך כל המצוות של התורה. זה קצת הכנה והקדמה לשכר של המצוות, הקבלה והחסידות, לכן דווקא  הממד הזה, הממד הפנימי של התורה, הולך ומתגבר מדור לדור, לקראת העתיד. על הרצון של ה' כתוב שממתן תורה והלאה אורו קצת מתמעט. השיא זה מתן תורה, ואחר כך יש ירידת הדורות. אבל בנשמתא דאורייתא זה הפוך – יש עלית הדורות, כי כל כולו קשור לאור של העתיד, לשכר בעתיד. בכל אופן, צריך להיות איזון ביניהם – הפנימיות מתלבשת בתוך החיצוניות. כתוב רמז מאד פשוט ומובהק. כל מה שאמרנו כעת נקרא כתר, ו-כתר בגימטריא שלש פעמים אור עם הכולל (ג"פ 207 זה 621 – כתרא, כמו שאומרים בארמית). הכתר שוה שלש פעמים אור – אור האמונה, אור התענוג, אור הרצון. אור התענוג מתלבש בתוך אור הרצון, אז זה שני-אור יחד, ולמעלה משניהם יש את אור האמונה, שזה הבעל שם טוב.

אם כן, הפירוש הראשון שאמרנו שייך לכתר.

עכשיו נאמר עוד כמה פירושים, לפי שאר כחות הנפש. רק למעלה ברדל"א האור לא מתחלק, הוא אחיד לגמרי, אבל מהרגע שהוא כבר מתחלק לשנים – קוראים לזה עתיק ואריך, זה הביטויים של הקבלה לפנימיות וחיצוניות הכתר – מכאן ואילך בכל מקום נמצא את האור כפול, "כפלים לתושיה".

חכמה: "קומי אורי כי בא אורך" ו"באורך נראה אור" – אור התורה אור הנשמה ואור הגוף

חוץ מהפסוקים של בריאת האור, שראינו שם את הכפילות של האור – "יהי אור ויהי אור", "וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" – יש עוד כמה פסוקים בתנ"ך שרואים בהם בפירוש את כפילות האור. אחד מהם הוא בהפטרה שקראנו בשבת, "קומי אורי", הששית מבין ז' דנחמתא – שבע הפטרות של נחמה, הכל גם כהכנה לראש השנה. היות שתמיד נצבים קוראים לפני ראש-השנה, והשבת שלפני נצבים היא תמיד כי-תבוא, השבת הששית. שבע שבתות הנחמות הן כנגד הרגש בלב. דברנו קודם על רגש – יש בלב שבע מדות רגע. המדה ששית היא היסוד, הצדיק, אם כן ההפטרה הששית היא הנחמה של הצדיק, ובאמת כתוב שם "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ" – בכל אחד יש ניצוץ צדיק, וה' מנחם אותו. ואיך הוא מנחם? בפסוק "קומי אורי כי בא אורך וכבוד הוי' עליך זרח". זו דוגמה, מהחשובות בתנ"ך, של כפילות של אור – "קומי אורי כי בא אורך". המחבר של "לכה דודי", מהפיוטים המקודשים של עם ישראל, מביא ביטוי זה, רק בהיפוך הסדר – "התעוררי התעוררי כי בא אורך קומי אורי" (כמו שהופך את הסדר ב"שמור וזכור"). אם כן, תופעה מובהקת בתנ"ך של "קומי אורי – כי בא אורך".

תיכף נסביר יותר לעומק, אבל רק נאמר את הווארט בחסידות. אמרנו קודם שלא רק הנשמה היא אור, אלא גם הגוף של היהודי צריך להאיר. אחד הפסוקים שמסמיכים עליו את הרעיון הזה הוא הפסוק הזה – "כי בא אורך". מה זה "אורך" של היהודי? (מאד חשוב שפסוק זה מדבר בלשון נקבה, כלומר במיוחד לבנות, כל עם ישראל הוא בת) – הנשמה שלך. אם כן, מה זה "קומי אורי"? ש"כי בא אורך", כשהנשמה מתלבשת בגוף, אור הנשמה, זה צריך לפעול ולגלות שגם הגוף הוא בעצם אור, ואולי אפילו אור יותר גבוה מהאור של הנשמה (אולי). צריך שהיהודי יאיר לגמרי – "קומי אורי", שאת תאירי, "כי בא אורך וכבוד הוי' עליך זרח".

זה פסוק בישעיהו. הרי כל הפטרות ה-ז' דנחמתא הן מהנביא ישעיהו. יש פסוק בספר תהלים ל"ו – קשור ל-לו צדיקים, "ועמך כלם צדיקים" – "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור". גם מהפסוקים המובהקים בתנ"ך שיש כפל, "כפלים לתושיה", של אור. פשוט שזה שתי דרגות של אור – לא בדיוק אותו דבר. ב"קומי אורי כי בא אורך" "אורך" זה האור שלך, וכאן כתוב "באורך נראה אור" – "אורך" זה האור של ה', מה זה? ה"תורה אור" שקבלנו. מה זה "נראה אור"? גם כתוב, שמתוך האור של התורה נראה את האור העצמי שלנו, של עם ישראל. האור העצמי שלנו, "נראה אור", הוא יותר נמוך מה"אורך" של התורה, או שמא אפילו יותר גבוה? על פי פשט, כך המפרשים מסבירים, זה הארה – רק קצת – היינו שב"אורך" העצמי "נראה אור", איזו הארה, שיכול להתלבש ולהתגלות בתוכנו. אבל בעומק מסבירים הפוך – שהתורה עצמה מגלה לנו ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר".

כשה' ברא את העולם ונתן תורה, וברא נשמות ושתל אותן בתוך גופים רחוקים ממנו – כמשל הבעל שם טוב, למלך ששלח את בנו למדינת הים, למקום רחוק – אז אנחנו התרחקנו, בקושי מכירים את הזהות שלנו, שכחנו מי זה. מי מגלה לנו את הזהות שלנו? התורה ובמיוחד פנימיות התורה. זו גם הבעיה שלנו בדור הזה – שכחנו מי אנחנו, מה זה יהודי. לא זה שבתעודת-זהות שלי כתוב יהודי – אולי, אם עדיין כותבים את זה, או שלא כותבים זה (צריך לשאול את אלה שבקיאים בת"ז, הרבה זמן לא הסתכלתי שם…), כנראה שלא כותבים כדי לא לטעות שמקבלים את היהדות שלנו מתעודת-הזהות – צריך להכיר מי זה אני, מה זה יהודי. מי מלמד? התורה. בלי התורה איני יודע. איני יודע מה זה יהודי, אפילו שאני יודע שביולוגית נולדתי להורים יהודיים, אבל מה זה אומר? כלום. איני יודע בכלל מה זה להיות עם נבחר. צריך את התורה בשביל זה. התורה מגלה לא רק שאני יהודי – עם נבחר, עם נשמה אלקית, וכל מיני מעלות – אלא שהשרש שלך, כיהודיה, יותר גבוה מהתורה בעצמה. התורה מגלה ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" – כך כתוב במדרש, במיוחד בתנא-דבי-אליהו. כך מפרשים מה זה "באורך" – התורה, האור שלך – "נראה אור", נראה את האור שלנו, עד כדי כך שנראה שהאור שלנו בשרש גם יותר גבוה מהתורה עצמה (שגלתה לנו את זה). אם כן, יש קשר מאד חזק בין שני הפסוקים של אור כפול.

"קומי אורי כי בא אורך" זה מה שהנשמה מגלה את האור העצמי של הגוף. מה זה האור העצמי של הגוף? כתוב גם בספר התניא שהגופים של היהודים ושל אינם-יהודים נדמים אותו דבר – הנשמה לא, אבל הגוף כאן – אך אף על פי שנדמה שזה אותו דבר, זה לא אותו דבר. למה? בגלל שהקב"ה בכבודו ובעצמו בחר בנו. "העם הנבחר" הולך על הגוף שלנו, לא על הנשמה שלנו. זה שהקב"ה, אבינו שבשמים, הוא אבא שלנו – זה קשור יותר לנשמה שלנו. אבל יותר מזה, הוא בוחר בבחירתו העצמית בגוף שלנו, ובכך הוא מבדיל הבדלה עצמית בין הגוף שלנו לגוף של מישהו אחר. הבחירה העצמית בגוף של היהודי היא השתקפות של ה' בעצמו, במדה מסוימת יותר ממה שהבן נמשך ממח האב. הבן נמשך ממח האב, אבל אף על פי כן הוא בסופו של דבר נפרד מהאב – הבן והאב זה לא אותו דבר. כמה שיש קשר ואהבה וחבור וגעגועים ומסירות נפש אחד עבור השני – אף על פי זה לא ממש אותו הדבר. אבל הגוף וה', במדה מסוימת – זה מהדברים הכי עמוקים של תורת החסידות – היות שמעלת הגוף של היהודי היא מה שה' בחר בגוף, אף על פי שזה נדמה בדיוק אותו דבר כמו גוף הגוי, להבדיל, זאת אומרת שיש משהו שה' עצמו במדה מסוימת יותר מתאחד עם הגוף מאשר עם הנשמה. התגלית הזו – זה הפסוק "קומי אורי כי בא אורך". שהגוף יאיר, בגלל שהנשמה יורדת, ו"נשמת אדם תלמדנו" (ביטוי של הבעל שם טוב) – בזכות התלבשות הנשמה בתוך הגוף, וגם בזכות התורה, "אורך" של ה'. הנשמה קשורה לתורה, כתוב שכל נשמה היא כנגד אות אחת בתורה, אז נשמת היהודי קשורה לאותיות התורה, ונשמה זו שמתלבשת בגוף וגם שואבת מהאות שלה בתורה – היא מסוגלת לגלות בגוף היהודי את הבחירה העצמית, מה שעצמותו יתברך בוחר בגוף שלנו, שבזה אנו העם הנבחר. אם כן, יש קשר הדוק בין "קומי אורי כי בא אורך" ו"באורך נראה אור". כל כפילות פסוקים אלה שייכת לחכמה. הרי החכמה יוצאת ומתגלית לנו מתוך החכמה – "אורייתא מחכמה נפקת". יש בחכמה את פנימיותה וחיצוניותה. כתוב ש"פנימיות אבא [פנימיות החכמה] פנימיות עתיק" – זה מה שהחכמה מלמדת אותנו, שיש שרש יותר גבוה מהתורה עצמה, או שיש שרש לגוף יותר גבוה מהנשמה. אין חכמה יותר עמוקה ויותר אמתית מחכמה זו.

בינה: "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו"

נעבור הלאה: יש בחסידות ביטוי כפול, שנדרש על יעקב אבינו. כשיעקב ישב בישיבה כתוב עליו "ויעקב איש תם יֹשב אהלים" – הוא יושב באהלה של תורה, אבל כתוב "אהלים" בלשון רבים. למה? חז"ל אומרים שהיו לו שני רבנים, שם ועבר. עבר הוא הנין של שם – שם הוא הבן של נח, הדור ה-11 לאדם הראשון, ואילו עבר הוא הדור ה-14 לאדם הראשון (שם-ארפכשד-שלח-עבר). אז אם כי יש פער של כמה דורות, שניהם היו רבנים מספיק גדולים, כל אחד עם מסורת ודרך, ויעקב ישב ולמד אצל שניהם. לכן כתוב "ישב אהלים". זה כאשר היה נער עדיין. יותר מאוחר, כאשר אביו ואמו שלחו אותו להתחתן בארם נהריים, כתוב שהוא נטמן 14 שנים ולמד תורה לפני שקיים את שליחות הוריו – איפה הוא נטמן? בבית המדרש של עבר. מה קרא לשם? שם כבר לא היה בחיים. אם עוקבים אחרי התאריכים בתנ"ך, זה כבר לאחר פטירת שם. זה גם משהו נחמד, שעבר הוא הדור ה-יד, ובאמת הוא למד רק אצלו יד שנים – זה מה שנתן לו את המטען הרוחני לשליחות שלו, ללכת למקום רחוק, מקום של רע, ושם "להוציא יקר מזולל", שזה לגלות את הנשמות הטהורות של מי שהוא עתיד להתחתן איתן, ולהקים שם את בית ישראל. בשביל זה הוא צריך הכנה, הכשרה, והוא מקבל אותה 14 שנים שנטמן באהל עבר.

אז מה זה שני אהלים? כתוב בחסידות ש-אהל זה או ראשי-תבות "אור המאיר לעצמו" או "אור המאיר לזולתו". יש תקופה שאדם מתבודד ולומד, מתעלה מעלה מעלה במעלות התורה ועבודת ה', ונהנה מזיו השכינה (כמו שכתוב על צדיקים לע"ל) – זה אור שמאיר לו, אור מופנם. אבל יש אור שתכליתו לא להשאר בתוכי ולעשות לי טוב (אור זה טוב, "וירא אלהים את האור כי טוב"), אלא בעיקר בשביל שאני אעשה טוב למישהו אחר עם האור הזה. אם כן, יש שני אורות – אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו – והם שני אהלים (ר"ת אהל, כנ"ל). אז כתוב שהאהל של שם בן נח זה האהל של "אור המאיר לעצמו" – זה השם העצמי, קוראים לזה ידיעת השם. אבל מה זה עבר? כמו "עובר לסוחר", עובר למישהו אחר, האור של עבר – בית המדרש שלו – זה בית מדרש שממש מכשירים בו איך לצעת לעולם לשליחות ולהביא אור לעולם. זה חשוב מאד מאד, במיוחד למוסד חינוכי. מוסד חינוכי צריך את שניהם – צריך שיעשה תחושה של טוב, שהכי טוב לי (יש ביטוי של הרבי הרש"ב שהכי טוב לי להכנס לחדר שלי, לנעול את הדלת, ולפתוח את הספר – לקו"ת הוא אומר – וללמוד, ואז הכי טוב כי אני מרגיש את הנוכחות של ה' נותן התורה). צריך שכל אחד יוכל להרגיש את המתיקות והשעשועים של התורה – "אור המאיר לעצמו". אבל זה עדיין לא תכל'ס. תכלית החינוך היא – ככל שמתבגרים – להאיר החוצה. כתה ט' ו-י' יכול להיות בעיקר אהלו של שם, אבל בכתה יא-יב כבר צריך לשים את הדגש על "אהלו של עבר" – איך אני מעביר את זה הלאה. זה ראש של שליחות. עכשיו מאד מובן למה כשההורים שולחים אותו כהוא הולך ללמוד אצל עבר, ושם כבר לא קיים במציאות. בחינוך היסודי היה לו את שם – הוא יודע כמה התורה מתוקה – אבל עכשיו צריך 14 שנים של עבר, איך אני מביא את זה החוצה, זה "אור המאיר לזולתו".

כמו ששני האהלים זה האור של שם והאור של עבר, כך אהל זה גם כינוי לנשות יעקב – יש אהל לאה ואהל רחל. יחסית, אהל לאה זה האור המאיר לעצמו – בנפש זו המחשבה, שהיא אור המאיר לעצמו, והמחשבה היא לאה. ואילו הדבור הוא אור המאיר לזולתו, בשביל זה יש לי פה, כדי לדבר, "פתח פיך ויאירו דבריך". הפה הוא בשביל להאיר אור לזולתו – זה נקרא אהל רחל. לכן ההשגחה עשתה שקודם, נגד רצונו הגלוי, קודם היה חייב להתחתן עם לאה – שזה כמו אהל שם – ואחר כך עם רחל, שזה אהל עבר. באמת, כל ההכנה הנפשית שלו היתה מתוך אור של עבר, לכן הוא התאהב מיד ברחל, כי זה מתאים – זה אותו אהל. אבל אומרים לו שלא, גם אצל האשה צריך להיות קודם כל הממד הפנימי. נשים לב לעוד משהו – גם כשיש אהל של לאה ואהל של רחל, אבל המלה אהל היא אותיות לאה. זאת אומרת שגם האהל של רחל זה לאה – כי אהל זה לאה. איך מסבירים את כל זה? זה עוד כפל חשוב של אור, שלא מספיק אור אחד.

נחזור לראש השנה: כנראה שהיום הראשון של האור ("הוי' אורי") הוא יחסית אור מופנם, וזו הכנה לכל השנה כולה, שיהיה לי שעשועים מהתורה שאני לומד כל התורה, אבל היום השני של ראש השנה זה כבר שליחות – הכנה לכל השנה הבאה של שליחות החוצה. לכן צריך "הוי' אורי" – אור שמתחלק לשנים, אור מופנם ואור מוחצן. אבל היות שהכל זה אהל – אור מקיף – זה נקרא מקיפים דאמא. אחר כך זה יתגלה עוד יותר, "בכסה ליום חגנו" – כל מה שמכוסה בראש השנה מתגלה בסוכות, "יום חגנו", ושם קוראים לגילוי "מקיפים דאמא". שני אורות אלה, שני אהלים אלה, הם שני ממדים של אמא – כי אמרנו שגם אהל רחל זה לאה. עכשיו אני אומר קצת יותר עמוק בחסידות – גם האהל של רחל זה רחל כפי שהיא נכללת בלאה, באהל, במקיפים של אמא. לכן כל הפירוש הזה הוא פירוש של אמא, של בינה.

דעת: יחוד אורי-מאיר

עכשיו נעשה משהו יותר קל: מאיפה בכלל הגיע השם שניאור? הרי אין כזה שם בתנ"ך, וגם אף אחד בתלמוד לא נקרא כך. מאיפה השם הזה בא? יש משהו יפהפה באחד הספרים הכי חשובים בהלכה – "ים של שלמה" של המהרש"ל, אחד הספרים הכי חשובים – ושם הוא כותב כדי להסביר את המהות של השם שניאור, הוא כותב מי המציא את זה. זה סיפור אמיתי, כך הוא כותב (זה ספר הלכה), אבל נספר את זה כמו סיפור: פעם היה זוג, איש ואשה, ונולד להם בן בשעה טובה ומוצלחת, והתעוררה  מחלוקת ביניהם, כי כל אחד רצה לקרוא לבן על שם האבא. לאבא של הבעל קראו מאיר ולאבא של האשה קראו אורי. אורי זה שם מהתורה – אבא של בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה – ומאיר זה לא שם של מישהו בתנ"ך, אבל זה שם בתורה שבעל פה, רבי מאיר, אז על השמות האלה אין לי שאלה. יש פה בעיה – הבעל רוצה לקרוא לילד מאיר והאמא רוצה לקרוא לילד אורי. אז מה עושים? כשקוראים את זה במקור, ב"ים של שלמה", לא כתוב שהלכו לרב, ומשמע שהבריקה להם הברקה. אם עושים מזה סיפור מסתמא היו אומרים שהולכים לרב, חכם גדול, ואומרים שיש בעיה שנוגעת לשלום בית – והחכם אומר את ההברקה. אבל שם קצת משמע שההברקה באה מתוך שניהם – מתווכחים, ופתאום מבריק שנקרא לילד שניאור, היות שלאב הבעל קוראים מאיר לשון אור ולאב האשה קוראים אורי לשון אור, אז נמציא שם חדש (דוגמה של המצאת שם), ונקרא לילד שני-אור. כך מספר המהרש"ל שנהיה שם זה.

קודם כל אפשר ללמוד מזה, גם בלי כל הרקע – אנחנו אוהבים מסקנות בדרך אפשר, קצת במליצה ובדיחותא, להסיק סגולות – שסגולה לשלום בית לקרוא לילד שניאור, כי שם זה נולד מתוך מחלוקת בין האיש והאשה, ובסוף הגיעו למסקנה לקרוא לילד שניאור וזה באמת פתר את הבעיה. יש הרבה מה לומר על סיפור זה. קודם כל, כבר העירו האחרונים, שלא לחשוב שהשם שניאור נולד לראשונה בתקופת המהרש"ל, כי כבר אצל בעלי התוספות – כמה מאות שנים קודם – מוצאים שם זה. אף על פי ששם זה נמצא כבר מאות שנים, המהרש"ל מספר איך נהיה שם זה – שהוא עצמו זיווג של שני אורות, מאיר ואורי.

כשיש מחלוקת בין אבא ואמא, אז בקבלה זה בין חכמה ובינה, וכשמגיעים למסקנה והברקה מגיעים לדעה אחת – ספירת הדעת, בין החכמה והבינה. הדעת גם עושה את השלום-בית, כי היא מחברת בין האבא והאמא, בין החכמה והבינה. לכן הסיפור הזה – סיפור הסטורי אמיתי של השם שניאור, שהוא ממש יחוד של אורי ומאיר (יש הרבה מה לומר על זה שלא נאריך כרגע) – שייך לספירת הדעת, "והאדם ידע", שזה הקשר והחבור בין האבא והאמא. עיקר הקשר בין האבא והאמא, "ויהיו לבשר אחד", זה בולד שנולד – והוא מקבל את השם שניאור, שהוא בעצם השרשים של ההורים, אבא של האבא ואבא של האמא, והם מתייחדים בשם שניאור. צריך לומר שהשניאור זה ה"יומא אריכתא" של ראש השנה – זה שני ימים, אבל נחשבים ליום אחד ארוך (ויש לכך השלכות גם בהלרכה) – זה שם אחד.

חסד: "ואהבת" בגימטריא ב"פ אור

נאמר יותר בקיצור – משהו שכתוב בספר התניא. אין הרבה גימטריאות בספר התניא, ואחת הגימטריאות שמביא – זה ממש נדיר – כשכאשר אומרים קריאת שמע אומרים "ואהבת [את הוי' אלהיך]", ואהבת עולה אוראור, שני אורות. השיטה והסגנון של התניא זה לא רמזים, וזה שמביא גימטריא נדירה זה דבר מאד משמעותי בפני עצמו. יש לומר בדרך אפשר שבאיזה ממד של הנשמה חושב על עצמו תוך כדי הכתיבה – ששמו שניאור, שני-אור. איך הוא מסביר את זה ש"ואהבת" זה שני אורות, ב"פ אור? אהבה זו ספירת החסד בנפש, והוא אומר – צריך לדייק בלשונו בסוף פרק מ"ג – שיש אור אחד של תורה ומצוות שנעשה על ידי שהאדם מקיים את התומ"צ מתוך יראת ה'. הוא מנתח את המלה "ואהבת", שעולה אוראור, ואומר שיש אור ראשוני כשאדם עובד את ה' ב"סור מרע ועשה טוב", יהודי נאמן ומחויב לתורה ומצוות שמקבל על עצמו עול מלכות שמים, שקשור למדת היראה, "אשה יראת הוי' היא תתהלל", שזה הבסיס.

יש ספרי חסידות שכותבים – ודברנו על זה כמה פעמים גם פה, אצל הבנות – שיש "מקודש" ו"תדיר". יש אור מיוחד, שמופיע רק לפעמים, ויש דברים תדירים – שצריכים להיות אורח חיים קבוע, זה התשתית, הבסיס. חייבים לבנות את התדיר לפני שמוסיפים את המקודש. דברנו על זה בכמה וכמה הקשרים – גם הקשרים אקטואליים. יש בספרי החסידות שבלב, בעבודת ה', התדיר זה יראה, והמקודש זה האהבה (במיוחד אהבה כאש – מקודש זה אש קדש). לא כל הזמן האדם נמצא באהבה עצומה גלויה לה', אבל כן כל הזמן צריך בסיס, תשתית של עבודת ה'. גם כאן אדמו"ר הזקן רומז לזה, ואומר שמי שעובד את ה' מתוך יראה זוכה לאור ראשון. הוא לא אומר שזה אור היראה עצמה, אלא שזוכה לאור התורה והמצוות שמקיים מתוך יראה, והתורה היא הרי אור. אור זה הוא אור של עולם התיקון, שנקרא "אורות מועטים בכלים מרובים". "כלים מרובים" זה התורה והמצוות שהוא מקיים כסדר, מפני שיש לו יראת ה' – אז יש לו כלים רחבים. הוא מקבל אור של תיקון, אור מועט יחסית – זה באמת בסיס, יסוד העבודה. אחר כך הוא אומר שיש אור שני – אור של אהבה אמתית, שהוא מתלהב ומקבל דבקות והתלהבות עצומה בעבודת ה'. האור הזה, חוץ מזה שנקרא "מקודש" לעומת ה"תדיר" של האור הראשון, הוא נקרא גם "אורות דתהו", "אורות מרובים". אנחנו ודאי זוכרים את הביטוי של הרבי – "אורות דתהו בכלים דתיקון". לכן קודם מקבל את האור של התיקון, ואחר כך את האור של התהו – פשוט שכאן היחס הוא גם כמו הגוף והנשמה, התיקון והתהו. בסוף, כשמחברים את שני האורות, מקבלים "ואהבת" – זה כולל אור התשתית יחד עם אור התוספת.

זה פירוש מאד גדול בעבודה, שצריך שני אורות. שם הוא אומר שזה הכלל, שצריך להתחיל עם התדיר – הבסיס, יראת ה', תורה ומצוות מתוך יראת ה' תמידית (בתורה ומצוות יש אור) – ואחר כך זוכים להתלהבות מיוחדת, אש קדש של אהבת ה'. אבל הוא כותב באותו מקום שבעל תשובה הוא יוצא מהכלל. שיכול להיות יוצא מהכלל, שקודם מופיע האור הגדול של האהבה, ואחר כך צריך להשלים את זה עם הכלים של התיקון. היות שהדור שלנו הוא דור של תשובה, וגם על הצדיקים כתוב שהמשיח בא להחזיר אותם בתשובה, והיות שהרבי גם אמר את המשפט שאמרנו קודם – שצריך "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון", שגם משמע שמתחילים מהאורות דתהו – זה יכול להיות מתאים ליוצא מהכלל שהוא כותב שם. גם לפי היוצא מהכלל, בסופו של דבר, כדי שיהיה "ואהבת", צריך את שני האורות יחד.

גבורה: "וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך"

נאמר קצת יותר בקיצור. אם מישהו שם לב, אנחנו מסבירים את כפילות האור בכל כח בנפש – התחלנו מהכתר, אחר כך חכמה, אחר כך בינה, אחר כך דעת וחסד (אהבה). נמשיך הלאה יותר בקיצור. אמרנו שבפסוק הרביעי של התורה כתוב "וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" – יש פעמיים "האור". אפשר לחשוב שזה אותו "האור" – ה' אמר שהוא טוב, ובגלל שהוא טוב לכן לא כדאי שיתערבב בחשך הרשעים, שיהנו ממנו, לכן צריך להבדיל אותו. זה הפשט – האור הזה יותר מדי טוב בשביל החשך, לא יכול להיות חבר של החשך (כמו הורים שיש להם ילד, רואים שהוא טוב ואסור שיתחבר עם אחרים שיכולים לקלקל אותו), ולכן הבדיל אותו מהחשך. אבל שוב, היות שיש כאן דגש של כפל, וגם בפסוק הקודם היה דגש של כפל – "יהי אור ויהי אור" (תיכף נגיע לפסוק הזה, בספירות הבאות), ששם זה פשיטא שהאור הראשון הוא לא בדיוק ה"ויהי אור", זה שתי בחינות – גם כאן זה לא בדיוק אותו דבר. מה שכתוב "וירא אלהים את האור כי טוב" הולך על ה"יהי אור", ומה שכתוב "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" הולך על "ויהי אור".

מה הפירוש הפנימי של "וירא אלהים את האור כי טוב"? "כי טוב לגנזו". טוב זה כמו האות ט, שהיא מופנמת (בצורתה) – "טוביה גניז בגוויה". כשה' ראה שהאור הראשון שברא – "יהי אור" – הוא כל כך טוב, הבין שהאור לא ראוי שהעולם ישתמש בו. האור אצל אדם הראשון היה אור שמסתכל בו מסוף העולם ועד סופו – לא אור שאנחנו מכירים כלל וכלל. צריך לצמצם אותו – גם לשון "צמצם שכינתו בין שני בדי ארון", צמצום לשון ריכוז – ולגנוז אותו. איזה כח בנפש פועל פעולה זו? גבורה. קודם הגבורה גונזת את ה"יהי אור", אבל עדיין נשאר גלוי במציאות ה"ויהי אור" – הוא נמצא – וצריך להבדיל אותו מהחשך. אותו "ויהי אור" שמבדילים הוא עתיד להיות היום. בפסוק הבא ה' ישים אותו בתוך התחום שלו – היום. זה הכל ה"ויהי אור". אז קודם "וירא אלהים את האור כי טוב", שאמרנו שזו גניזה – זו פעולה של גבורה. "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" – זה הפסוק, הגבורה זה צד הצפוֹן, זה הצפוּן, וזה "אשר צפנת ליראיך", היראה-הגבורה. אחר כך "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" – לעשות הבדלה זה גם גבורה. כמו לקחת את הילד מהגן שפתאום חושבים שלא הכי טוב לילד שלי – זו גבורה, הבדלה. שוב, הגבורה הראשונה היא גבורה של גניזה, והגבורה השניה היא גבורה של הבדלה. זה שתי בחינות של גבורה ביחס לשתי בחינות של "האור". כשהאור נברא, עדיין טרי-טרי מהתנור, אין לו עדיין ה הידיעה – כי לא מכירים אותו. לפני כמה ימים דברנו על זה שלפעמים זה שאין ה הידיעה זה למעליותא, וכאן המעליותא של "יהי אור ויהי אור" זה שאיני מכיר אותו מספיק שיכול לומר "האור", אבל בפסוק הבא כבר "וירא אלהים את האור כי טוב", זו כבר קצת הכרות עם "יהי אור", ו"ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" זו הכרות עם ה"ויהי אור". זה פירוש הגבורה.

תפארת: "והיה אור הלבנה כאור החמה"

בתפארת יש פסוק שלא הזכרנו קודם – "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתים כאור שבעת הימים". פסוק מובהק של שני אורות – אור הלבנה ואור החמה. כשה' ברא את השמש והירח כתוב "יהי מאֹרֹת", כל אחד הוא מאור, אבל לכל אחד יש את האור שלו. בעולם הזה אור הלבנה הוא מועט. חז"ל אומרים "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה" – יש את האור של הרב ואת האור של התלמיד. אבל  לעתיד לבוא התלמיד יאיר כמו הרב, ושניהם יחד יעלו ל"שבעתים כאור שבעת הימים". אבל רואים שיש כאן אור כפול – אור של חמה ואור של לבנה. לבנה זה כמו לבונה – מעלה לבונה זה עלית הלבנה, "והיה אור הלבנה כאור החמה". כתוב ש"אור שבעת הימים" ר"ת אשה – הכל רומז לעלית האשה לעתיד לבוא, עד שהיא תהיה קודם שוה בקומתה עם האיש ואחר כך עוד יותר גבוהה מהאיש, בסוד "אשת חיל עטרת בעלה". בכל אופן, מעלה לבונה זה הכל עלית הלבנה, בסוד פסוק זה.

השמש היא התפארת, אבל כתוב שהכתר של המלכות נצבת בתפארת – "לעולם הוי' דברך נצב בשמים", שהדבר-המלכות נצב ביחד בתוך התפארת. לכן "והיה אור הלבנה כאור החמה" זו עלית המלכות להכלל במקום התפארת. כשהאשה נכללת בתפארת כתוב "כתפארת אדם לשבת בית", ששם האדם פירושו אשה. את זה אמרנו בקיצור, ונמשיך עוד יותר בקיצור.

נצח והוד: "יהי אור ויהי אור"

שתי הספירות נצח והוד הולכות יחד, כמו איש ואשה. שם "יהי אור ויהי אור" זה אור ישר, שיורד ממעלה למטה, ואור חוזר, העולה מלמטה למעלה. זה גם קשור לעלית המלכות. כתוב ש"אור חוזר חוזר לקדמותו ממש" – יותר מהמקור של האור הישר. כתוב "איהו בנצח ואיהי בהוד" – הוא, האיש, ממוקם בנצח, זה האור הישר, "יהי אור", והיא-האשה בהוד, האור החוזר, "ויהי אור". לא סתם "ויהי אור" בגימטריא רחל – שהיא עיקר האור החוזר.

יסוד: "וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום"

עוד פסוק שלא אמרנו קודם – "וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום". ודאי לשון נופל על לשון – ש"אורח" מתחיל "אור" (ה-ח של אורח זה כמו אור החיים, כמו הפסוק "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור"). הצדיק זה היסוד, ובדרך שלו יש שני אורות – קודם כל "אור נגה" (שתיכף נסביר מה זה) ואחר כך "הולך ואור", אור הנגה הולך ונעשה אור הרבה יותר גדול ומבהיק, "עד נכון היום". המפרשים מסבירים שבעצם יש כאן שלשה שלבים – "אור נגה" זה אילת השחר, שעדיין יש ערבוב אור וחשך (כמו בתחלת הבריאה, "אור וחשך משתמשין בערבוביא"), נגה זה ערבוב, אחר כך "הולך ואור", הוא מתברר ומפריש את חלקי החשך, ותוך כדי זה מתחזק, "עד נכון היום", השמש בצהרים, שנקראת "עצם היום הזה" (אור עצמי לגמרי). זה בא להדגיש שהסוד של ה"צדיק יסוד עולם" זה עבודת הבירורים. יש אור ראשון שמלובש עדיין בתוך החשך – יש שם אור, אבל עדיין בערבוביא. יש כח של הצדיק – "ועמך כֻלם צדיקים" – שזו הדרך שלו בעבודת ה', שתמיד מתחיל מנקודה של תערובת.

זה משהו מאד עמוק בעבודת ה', שאומרים כעת בקצור נמרץ – זו נקודה כל כך עמוקה ורגישה שאפילו בין גדולי הצדיקים של החסידות היתה על כך אפילו קצת מחלוקת, בין אדמו"ר האמצעי ורבי אהרן מסטרשלא, האם כשאדם מתחיל במצב בנפש שהאור לא מבורר עדיין, עדיין מעורב עם חשך, האם הדבר הזה יתברר בדרך ממילא, אם רק נדחף אותו, או שצריך בירור. בכל אופן, הדרך של הצדיקים היא שמתחיל מ"אור נגה" – אור מעורב – ואחר כך "הולך ואור" באור בהיר, "עד נכון היום" שזה גילוי העצם. הסדר הוא אור-אור-עצם. לפני נץ החמה זה עדיין "אור נגה" – מאילת השחר והלאה – וככה הצדיק מתחיל. ידוע שבמדרש כתוב שגם הגאולה מתחילה ככה. זה נושא עמוק שצריך לתת את הדעת להבין מה זה אומר לנו תכל'ס. אבל זה מתחיל כ"אור נגה", והסימן הוא האם ראוים שאור זה הולך ומתגבר ומתברר וזורק מעצמו את נקודות החשך, ואז כשיש נץ החמה האור הזה כבר נעשה "הולך ואור" – זה נץ החמה – אבל אחר כך יש עוד תכלית, להגיע ל"עצם היום הזה", זה "עד נכון היום".

זה האור-אור שיש אצל הצדיק – אור אחד שעדיין מעורב קצת בחשך, אבל הוא אור צדיק שאפשר לסמוך על הצדיק הזה שהאור שלו יתגבר ויהפוך להיות אור ברור ללא שום חלקי חשך. זה נקרא "הולך ואור".

מלכות: "העם ההֹלכים בחשך ראו אור גדול יֹשבי בארץ צלמות אור נגה עליהם"

אחרון אחרון חביב זה פסוק המלכות. דברנו על מעשה בראשית, אבל לא הזכרנו "ברישא חשוכא והדר נהורא" – במעשה בראשית יש קודם חשך ואז אור. דברנו על "אור נגה", שיש בו תערובת של אור עם חשך, אבל המלכות מתחילה עם מצב שהוא לגמרי חשך. הפסוק של שני אורות המלכות הוא "העם ההֹלכים בחשך ראו אור גדול יֹשבי בארץ צלמות אור נגה עליהם". כאן ה"אור נגה עליהם" זה לא "אור נגה"  מעורב כמו בפסוק הקודם – "נגה" יכול להיות תופעה עצמית של אור. נגה בגימטריא חן, יש חן שיש לו קצת "שקר החן", אבל יש חן שהוא לגמרי אמתי. זה היה מאמר מוסגר. נחזור לפסוק – "העם ההלכים בחשך", זה העמך, "העם" ולא הצדיקים, עמי הארצות (עם לשון עוממות – גחלים עוממים – כמו שמסביר בתניא), שבתחלה הולכים בחשך (ודאי אפשר להזדהות עם מצב זה), ו"פתאם יבא האדון" אשר אתם מצפים לו, פתאום "ראו אור גדול" ו"אור נגה עליהם". קודם הולכים בחשך ויוצא אור – כמו בפסוק "כי אשב בחשך ה' אור לי" – זה מלכות. המלכות היא קודם חשך, ואחר כך פתאום מופיע אור. מלכות זה עם – כתוב ש"אין מלך בלא עם" – "העם ההלכים בחשך ראו [בבת אחת] אור גדול". זה אלה שהולכים. מה המצב השני? "יושבי בארץ צלמות", אלה שיושבים, "אור נגה עליהם".

מה זה היום? נתן פירוש אקטואלי. יש מקומות שאפשר ללכת היום בארץ – בתל אביב – זה "העם ההלכים בחשך" שפתאום "ראו אור גדול". יש מתישבים, שכל הזמן יש צל של היפך החיים – "צלמות" – היום זה יהודה ושומרון לדאבוננו, "אור נגה עליהם". אם כן, כאן במלכות, שני האורות זה האור שעתיד להתגלות בתל אביב והאור שעתיד תיכף ומיד ממש להתגלות כאן, ביהודה ושומרון. האור של "ההולכים בחשך" והאור של היושבים-המתיישבים, שלדאבוננו זה עדיין "בארץ צלמות", במסירות נפש יושבים שם, אבל בסוף "אור נגה עליהם". זה שני אורות של גאולת המלכות.

נחזור לראש השנה: זה פסוק יפהפה לכוון בשני ימי ר"ה, היום הראשון זה "העם ההלכים בחשך ראו אור גדול" והיום השני "ישבי בארץ צלמות אור נגה עליהם". זה כבר סיפור של העבר – תכלה שנה וקללותיה, זה כבר היה – אבל השנה הבאה עלינו לטובה זה "ראו אור גדול", "אור נגה עליהם". ראש השנה זה יום שממליכים את הקב"ה, עם "הוי' אורי". בתפלות אנחנו מתפללים לאור זה ובטוחים באור זה – בטוחים שה' ימלא בקשתנו. לכן עושים מיום זה יום  חג, שמחים – "חדות ה' היא מעזכם" נאמר על ראש השנה. זה יום הדין, אבל אנחנו שמחים כי בטוחים ש"דידן נצח", בטוחים ש"הוי' אורי" – "ראו אור גדול" ו"אור נגה עליהם".

אני מקוה שתשמעו חזרה. עשינו פה כפל של שני-אור בכל אחת מהספירות מכתר ועד מלכות. כמובן עשינו בקיצור. שהכל יהיה בבחינת "כפלים לתושיה", שלכולכן – כל עם ישראל – תהיה כתיבה וחתימה טובה, שנה טובה ומתוקה. שתהיה לאולפנא הצלחה רבה, התכללות של שני אהלים, ויצא מכאן המון אור לכבוש את כל העולם באור של קבלה וחסידות. שתהיה שנה טובה ומתוקה, והצלחה רבה לכל המחנכים.

והפרצוף לסיכום:

כתר

אמונה: "אור ישראל"; תענוג-רצון: פנימיות ונגלה דתורה

חכמה

בינה

"קומי אורי [אור הנשמה] כי בא אורך [אור הגוף]"; "באורך [אור התורה] נראה אור [ישראל]"

"אור המאיר לעצמו" (אהל שם; אהל לאה) ו"אור המאיר לזולתו" (אהל עבר; אהל רחל)

דעת

אורי-מאיר

חסד

גבורה

"ואהבת" בגימטריא ב"פ אור (עבודת יראה ועבודת אהבה; תדיר ומקודש)

"וירא אלהים את האור כי טוב [לגנזו] ויבדל אלהים בין האור ובין החשך"

תפארת

"והיה אור הלבנה כאור החמה"

נצח-הוד

"ויאמר אלהים יהי אור [ישר] ויהי אור [חוזר]"

יסוד

"וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום"

מלכות

"העם ההלכים בחשך ראו אור גדול ישבי בארץ צלמות אור נגה עליהם"


[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.

הוסף תגובה