preload
בס"ד
ספטמבר 05

בע"ה

מוצש"ק פרשת נצבים-וילך, אור ל-כ"ו אלול תש"ע – אחרי סליחות, כפ"ח


Download

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו "אדון עולם" (החדש), "אני לדודי", "תרין תפוחין".

היום קראנו "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם" – אנחנו נצבים ביום הדין, זכאים בדין ושמחים, "חדות הוי' היא מעזכם". אחר כך הכתוב מונה עשר מדרגות של עם ישראל – ראשיכם שבטיכם זקניכם וכו' – והסברנו ש"ראשיכם שבטיכם זקניכם" זה כנגד האבות. קודם כל צריך להכלל באבות, שאברהם אבינו הוא הראש – הראש של כל עם ישראל – "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא", בראש השנה צריך לתקן את הראש. הראש זה אברהם אבינו. יש הרבה פעמים שאומרים שהראש זה משה רבינו, שהרבי זה "ראש בני ישראל", אבל הראש העליון זה אברהם אבינו, "ראש כל המאמינים", "תשורי מראש אמנה", "אחד היה אברהם" "כי אחד קראתיו". "יום אחד" זה יום ראשון – הרבה פעמים אחד זה ראשון, "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו", הוא ראש האמונה. משה רבינו זה "מן המים משיתהו" – זה רישא דאין, מים זה תענוג. והרבי – בכל דור יש רבי – זה רישא דאריך. אבל הראש העליון, שהוא רדל"א – "מי יתן טהור מטמא לא אחד", כלומר שהוא פלא, "טהור מטמא", זה בעצמו אומר שזה רדל"א – זה אברהם אבינו. ככה דברנו לאחרונה, שראש השנה זה בחינת אברהם אבינו. אם כי יש הרבה רמזים שהשופר זה אילו של יצחק, אבל אילו של יצחק זה העקדה – הנסיון העשירי של אברהם אבינו, תכלית העליה של אברהם אבינו וכל בני ישראל בזכות אברהם אבינו. כולנו חיים וקיימים בזכות העקדה של אברהם אבינו – הנסיון העשירי – ומשם גם אילו של יצחק. אברהם תפס את האיל, הוא הקריב את האיל. קוראים בתורה בראש השנה ביום הראשון "והוי' פקד את אברהם" – הזווג של אברהם ושרה להוליד את יצחק – וביום השני קוראים את עקדת יצחק. בעצם הכל הכח של האחד, של אברהם. בכל ראש השנה כתוב בתניא שהאור של השנה שעברה מסתלק ואז יש אור חדש שלא היה מעולם שנמשך – "אור חדש על ציון תאיר". יש רגע של סילוק האור, ההיפך מ"ויהי אור". גילוי אור נקרא "טהירו" – טהירו עילאה או טהירו תתאה – אבל סילוק אור נקרא טמא. בכל ערב ר"ה יש רגע של הסתלקות האור, רגע של טמא, ואחר כך "מי יתן טהור מטמא לא אחד" – הגילוי של אחד בתשרי. אברהם הוא הראש, זה "ראשיכם". כל מי שקשור לאברהם אבינו הוא בחינת "ראש". "שבטיכם" שייך ליצחק – שבט מוסר. "זקניכם" זה השופטים, "מארי תורה". על כל האבות כתוב "זקן ויושב בישיבה", אבל עיקר הזקן שיושב בישיבה – בן התורה והשופט – זה יעקב אבינו. אז שלשת האבות זה "ראשיכם שבטיכם זקניכם".

כל זה רמוז כבר ב"נצבים" – "נצב מלך". בשביל שיהודי יהיה מלך צריך להיות קשור לאבות. לכן יש רמז ידוע ש"נצבים" עולה "בכל מכל כל" – שלשה הטעימן הקב"ה מעין עולם הבא, אברהם כתוב בו "בכל", יצחק כתוב בו "מכל" ויעקב "כל". אז מתקשרים לא סתם באבות אלא בשלמות של האבות, ב"מעין עולם הבא" שהקב"ה הטעים להם, העולם הבא של האבות. על ידי שמתקשרים בעולם הבא של האבות "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם וגו'".

אמרנו שראש השנה בפרט זה "כד אתתקן רישא דעמא וכו'", "ראש אמנה" – אברהם אבינו. לפי זה צריך להיות גם בחינה פרטית של יצחק ושל יעקב בחדש השביעי המשובע "בכל מכל כל". יום כפור, מעין עולם הבא, שבת שבתון זה בחינת יצחק בפני עצמו. וידוע שסוכות זה בחינת יעקב בפני עצמו – "ויעקב נסע סכות", עשה סוכות למקנהו ולמשפחתו. עכשיו אנחנו פותחים בהכנה כללית לחגים הבעל"ט – יש לנו השבוע ר"ה, אח"כ יו"כ, אח"כ סוכות. "בכסה ליום חגנו" – מה שהיה מכוסה בר"ה מתגלה ב"חגנו", סוכות, ואפשר לומר שה"ביום" באמצע רומז ליום כפור, "יומא", "אחת בשנה". כל מה שהוא "אחד" בעצם זה יצחק, שהוא אחד יחיד. יום כפור זה אחד, לא רצו חז"ל להוסיף עוד יום ליום כפור – זה "אחת בשנה" דווקא. ראש השנה זה "יחיינו מיומים" – יש שתי בחינות, צריך להסביר את זה אליבא דמה שמסבירים כעת, שזה לתקן את הראש, לתקן את אברהם אבינו. כתוב בתחלת דה"י "אברם הוא אברהם". ודאי שגם לפני ברית המילה, בה קבל אברהם את ה-ה בשמו ונעשה אברהם (ומאז כתוב שכל הקורה לו "אברם" עובר בעשה, ואף על פי כן הפסוק אומר "אברם הוא אברהם", שנדע שזה אותו אחד, היינו שגם אחרי שנקרא "אברהם" זה "אברם הוא אברהם", פסוק שלם) – "אברם" הוא "השכל הנעלם מכל רעיון" ו"אברהם" זה "חסד לאברהם", מה מקשר ביניהם? השרש המשותף גם לשכל הנעלם וגם לחסד, האמונה הפשוטה, "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה". אברם הוא אברהם = בראש, שבעצם זה ארבע האותיות הראשונות של תורתנו הקדושות. גם הרמב"ן רומז בתחלת הקדמתו לתורה שלע"ל, כשיבוא משיח, התורה תתחלק אחרת – אותו רצף אותיות אבל לא אותו רצף מילים, והדוגמה שנותן שבמקום "בראשית ברא" נקרא "בראש יתברא", אז ודאי יש משמעות ל-4 אותיות ראשונות. בראש זה ב-ראש, שתי בחינות של ראש, "יחיינו מיומים". לפי זה יש לרמוז שהיום הראשון של ר"ה זה עדיין בגדר "אברם". ראש השנה זה דין, יש דינא קשיא ודינא רפיא, ומי ממתיק את הדין? אברהם. ביום הראשון זה עדיין אברם וביום השני – הכל יומא אריכתא – זה אברהם. הכל יחד זה "אברם הוא אברהם", בראש, ב ימים של ראש השנה. על פי פשט נכרתו עם אברהם אבינו שתי בריתות, ובראשונה – הברית על ארץ ישראל, יסוד היסודות של עם ישראל – הוא עדיין נקרא אברם. בברית השניה, ברית מילה, הוא מקבל את ה-ה ונעשה אברהם – ה חסדים יורדים לברית שלו ואז הוא יכול להוליד זחו"ק, את יצחק אבינו משרש הקדושה, כידוע בחסידות ששרש ה-ה חסדים זה עד לעצמות ממש, ואין כאן המקום להאריך בזה. בכל אופן, זה "חסד לאברהם" – לכן היום השני הוא דינא רפיא ביחס ליום הראשון. בכל אופן, "אברם הוא אברהם".

נאמר את זה קצת בסגנון אחר: 99 שנים אברהם חי לפני שקבל את ה-ה, והוא לא בזבז את הזמן שלו. מגיל שלש, כשהכיר את בוראו והקב"ה מתגלה לו, הוא הולך במסירות נפש ומפרסם אלקות בכל מקום לפי יכולתו – "את הנפש אשר עשו בחרן" – ובזכות 99 שנה של מס"נ בסוף מקבל את ה-ה, אבל לא לשכוח את היסוד, הבסיס. היסוד זה "אברם הוא אברהם" – 99 השנים הראשונות לפני שקבל את ה-ה. מה זאת אומרת לכל אחד מאתנו? אף אחד מאתנו לא שלם, לא זכה לקבל את ה-ה, השלמות של עבודת ה', "התהלך לפני והיה תמים". גם בפשט אין כאן אף אחד בגיל 99, אז לא הגענו לזה. ידוע הווארט של אדה"ז שאמר לצ"צ – יהודי בן 99 שעדיין  מרגיש שצריך למול את עצמו לו  מגיע שה' יתגלה אליו, "וירא אל אברם". אז כולנו עדיין ב'קטע' של אברם – אסור לקרוא לו כך, אבל "אברם הוא אברהם" – צריך להזדהות עם שלב זה. זה שלב של "השכל הנעלם מכל רעיון" – יש לכך זיקה – צריך ללמוד הרבה חסידות, להתעצם. כל מה שלומדים זה הכנה שכולי האי ואולי נזכה להיות איש חסד – "חסד לאברהם". בכל אופן, זו הקדמה להבין ולכוון את שני הימים של ראש השנה.

נחבר עוד כוונה פשוטה: יש שלשה דברים בגשמיות עליהם מתפללים ויש גם שלשה ברוחניות. מתפללים על בני חיי ומזוני – וכולהו רויחי. שוב, מה קוראים בתורה? קריאת התורה היא עיקר. בתורה קוראים בראש השנה קודם שיצחק נולד, אחרי שאברהם ושרה הם עקרים, לא יכולים להוליד, והקב"ה עושה נס הכי מופלא שבסוף הם מולידים. אחר כך, אחרי הנס הגדול הזה שהם מולידים, ה' מנסה את אברהם לעקוד את יצחק בנו, "בנך יחידך אשר אהבת". אבל כתוב שהכל ל-ג עקרות – כל ראש השנה הוא בעצם הפקידה (כמו תחלת הקריאה ממש, "והוי' פקד") של שלש עקרות, שרה רחל וחנה. ביום הראשון קוראים בהפטרה על חנה וביום השני קוראים בהפטרה על רחל, ושרה זה קריאת התורה ביום הראשון – מזכירים את כל שלש הנשים. מכאן אפשר להבין שעיקר הברכה של ראש השנה זה בני. זה קשור לאברהם אבינו, שזה מה שהיה קשור לו. עוד משמעות של "אברם הוא אברהם" – כל זמן שאתה אברם אינך מוליד ואשנה את שמך ואז תוליד. אז כל "אברם הוא אברהם" רומז לנס של הלידה, שהוא זוכה להוליד את יצחק – "כי ביצחק יקרא לך זרע" – וממילא זוכה להוליד את כל "עם אלהי אברהם". את הלשון "עם אלהי אברהם" מזכירים בפרק לפני תקי"ש, וצריך לכוון שבר"ה אנו "עם אלהי אברהם" (כמו בפורים "עם מרדכי"). מה הברכה של יו"כ? חיי. מי השלים את חייו? יצחק אבינו, ששמו רומז קץ-חי, הוא חי עשר פעמים חי, 180 שנה, והשלים את חייו. במדה מסוימת זו טעימה של חיים נצחיים. לכן יום כפור רומז לעולם הבא, שזה חיים נצחיים. מה זה "בכל"? הכל מתחיל מ"נצבים", שעולה בכל-מכל-כל. רש"י אומר ש"בכל" בגימטריא בן. צריך להתקשר לאברהם אבינו בבחינת "בכל" שלו – בן. חז"ל גם אומרים ש"בת היתה לו לאברהם ובכל שמה", היינו ש"בכל" זה בן ובת, בני, קיום המצוה הראשונה – "פרו ורבו". "והוי' ברך את אברהם בכל" זה שברך אותו בבני. אחר כך "ואכל מכל" – אפשר לחשוב שזה מזוני, אבל זה לא ככה. לא שהוא משופע במזון, או אפילו בכסף, אלא יש לו טוב טעם באוכל. הוא טועם את הפנימיות. הוא מקיים "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם" – הוא טועם את טעם החיים שיש בתוך המזון. כמה שנים הוא חי? 180 שנה. כתוב אצלו "מכל" – חצי של 180, סוד שלם וחצי. "ואכל מכל" – "כל מה שבקשתי לטעום", זה לא מזוני אלא חיי, כל החיים, כל הטוב טעם שרציתי לטעום בתוך הבשר הזה טעמתי. מה הוא רוצה לטעום? את "מוצא פי הוי'" שעליו "יחיה האדם", יקבל תענוג. עוד פעם, התענוג של האוכל זה לא "מזוני". זה שאתה עשיר – יש לך הרבה רכוש – זה מזוני, שאתה יכול לקנות כמה שאתה רוצה. זה לא הולך על הטעימה של האוכל אלא על החיצוניות, על ההתפשטות. מה זה החג של ה"מזוני"? סוכות, חג האסיף. זה פשט. כשיעקב אומר "יש לי כל" הכוונה שיש לי כל מה שאני צריך. כל מה שאני צריך זה הולך על רכוש. "נצבים" בגימטריא בכל-מכל-כל – "בכל" הולך על בנים, זה מפורש. "מכל" הולך על טעם החיים שבתוך האוכל של יצחק אבינו, זה "חיי". ביום כפור לא אוכלים, אבל צריך לאכול פעמיים – כפול (כמו שנסביר תיכף מה זה כפול) – בערב יום כפור, כדי להשלים, לאכול בשביל שני ימים. דווקא בסעודת ערב יום כפור צריך לכוון "ואכל מכל" – כל מה שאני רוצה לטעום אני טועם, וממילא אני יכול להכנס ישר לעולם הבא, טעמתי הכל. כל הכיף שרציתי מאוכל קבלתי – קבלתי אותו בסעודת עיו"כ, הסעודה המפסקת, עכשיו אני יכול להפסיק, להכנס לעולם הבא ליום אחד. ומה זה "מזוני"? זה שאדם משופע, זה חג האסיף. על יעקב כתוב "ויפרץ האיש מאד מאד". גם ליצחק היה הרבה, אבל עיקר הכיף שלו זה לא שהיה עשיר אלא הטעם שהוא טעם.

זו הקדמה, שה"נצבים" זה להתקשר לאבות, אבל בבחינה של בכל-מכל-כל שלהם, שזה ר"ה ויו"כ וחג הסוכות, כנגד האבות, והכל נכלל ב"נצבים", וביניהם הכל נכלל בראש – "בתר רישא גופא אזיל", הוא העיקר – וזה שיש שני ימים זה "אברם הוא אברהם", בגימטריא בראש. עד כאן הקדמה אחת.

ניגנו "רחמנא".

הפסוק אומר באיוב "ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה ודע כי ישה לך אלוה מעונך". יש כאן "כי כפלים לתושיה". יש כמה פירושים מה זה "תושיה", ורוב המפרשים אומרים שזה לשון ישות – שתי בחינות של ישות. ממילא זה רמז לסוד הכתר בקבלה. כתוב שכתר זה ישיש, יש ו-יש. בכללות יש שני פרצופים של הכתר, עתיק ואריך. בעולם התהו, לפני התיקון – תיקון זה התלבשות – מה שעתיד להיות עתיק היה ה' ראשונות ומה שעתיד להיות אריך היה ה' אחרונות, וממילא היה יש אחד על גבי יש שני. אבל בעולם התיקון עיקר סוד התיקון הוא התלבשות, ולכן היש העליון מתלבש בתוך היש התחתון. דווקא בעולם התיקון הזה נקרא "כפלים לתושיה", כמו שהמפרשים מסבירים, בעיקר המלבי"ם, שכפול זה כמו קפול – כמו קפול עולם המלבוש, כמו שיש קפול בתוך א"ק, ש-מה ו-בן עולים למקום של עב ו-סג (זה ודאי השתקפות של הקיפול בעולם המלבוש, שקדם לצמצום הראשון בע"ח – כידוע שיש היום טועים, טעות חמורה, שזה אותו דבר; זה ודאי לא אותו דבר, אבל זה דומה – הקיפול בא"ק הוא ודאי תוצאה או התלבשות של הקפול שהיה בעולם המלבוש, לפני הצמצום הראשון). על פי פשט כפל ב-כ זה כמו קפל ב-ק, לכן "כפלים לתושיה" זה שתי בחינות יש, לא רק אחד על גבי השני אלא כפול, אחד בתוך השני – זה בחינת עולם התיקון. כתוב ש"כל מעשה שבת כפולים" – שבת שוה 702, וכשכותבים את הספרות הפוך זה 207, אור. כמו ש"כל מעשה שבת כפולים" ככה כל אור הוא כפול (כמו שהתבאר בשיעור הראשון ביום רביעי). חז"ל אומרים על "הוי' אורי וישעי" ש"אורי" זה ר"ה, "ישעי" זה יו"כ, ו"הוי' מעוז חיי" זה כבר סוכות. הכל מתחיל מ"אורי" – "הוי' אורי" – מה שאמרנו קודם, שבר"ה יש אור חדש שיורד לעולם בר"ה, "מי יתן טהור מטמא", טהירו מצמצום, טהירו חדש, וגם חידוש בתוך ה"נשמה שנתת בי טהורה היא", בכל ר"ה צריך להיות "טהורה" חדשה בנשמה. צריך לדעת שאתה טמא – הנשמה נטמאה – אבל דווקא בזכות זה יש הזדמנות פז של "מי יתן טהור מטמא", אם מתקשרים לאברהם אבינו, "בכל", אז מתחילים את הספור מחדש.

"כי כפלים לתושיה" = אל ברבוע, המשפחה הראשונה של היהדות, שקוראים עליה בראש השנה, אברהם שרה יצחק.

כל הפסוק הוא פסוק פלאי, בפרט לפי פירוש המלבי"ם שהתחלנו להזכיר – מסביר את זה פירוש חסידי מובהק, פלאי פלאים. "ויגד לך תעלומות חכמה" – "ויגד" זה חיה ו"ויגד לך" זה חכמה (חיה זה בחינת חכמה), ואחרי "תעלומות" כתוב שוב "חכמה". יש כמה סיבות שמדברים על פסוק זה, אחת מהן שכל מה שקורה בימים נוראים זה "תעלמות" – יש חכמה מכאן וחכמה מכאן, ובמלה זו יש ת מכאן ו-ת מכאן (כמו שמבואר על המלה תפארת, ועוד), ובאמצע אותיות עולם (לשון העלם), שעולה בעצמו פעמיים חכמה. כלומר, יש חכמה בצד אחד, חכמה בצד שני, ושתי החכמות ביחד באמצע. משהו מופלא ביותר. אז יש כאן ד"פ חכמה ועוד תת, 800. אז רק חלק זה של הפסוק, "ויגד לך תעלמות חכמה" כבר יוצא 1092 = מב פעמים הוי', מב אזכרות של שם הוי' בתפלין. "תפלין דמארי עלמא מה כתיב בהו? 'ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ'" שעולה בגימטריא מב פעמים הוי', זה "ויגד לך תעלמות חכמה", קשור לתפלין (גם ביצהר דברנו ביום רביעי על תפלין). אפשר לומר שארבע החכמות כאן זה ארבעה זוגות תפלין (זה גם ארבע מלים). אחר כך "כי כפלים לתושיה", אל ברבוע.

צריך לראות את המלבי"ם בפנים – כדאי לכל אחד ללמוד את זה בעיון, גם ביאור הענין וגם ביאור המילות. אבל הווארט שהוא מסביר שלכל דבר במציאות – כולל נפש האדם, דעת האדם – יש ממד חיצוני וממד פנימי, כמו מודע ולא מודע, שזה שתי הישויות, "כפלים לתושיה". הוא מסביר שהממד החיצוני שהאדם מודע לו – בכל דבר שאני מסתכל עליו, החושים תופסים רק את הממד החיצוני (אומר את זה כל כך חזק וטוב, כמו המדע שהתחיל להתפתח בזמנו) – וכל שכן לגבי עצמי, שאיני יודע מי אני ומה אני. אומר שהפן החיצוני של הדבר זה הדבר כמו שהוא בתוך הזמן והמקום – זה גם ווארט חזק ביותר. זה כבר עובר את המדע, צעד אחד יותר מהמדע – שכל מה שתחת הזמן והמקום זה רק הפן החיצוני, המציאות החיצוניות. אבל האמת של הדבר, המהות הפנימית והאמתית שלו, זה לא בזמן ומקום בכלל – זה משהו נצחי, זה המהות. גם לגבי עצמי זה כך. יש הרבה אנשים שמתייאשים מהחיים ר"ל, מה יהיה. גם שיהיה הכי טוב – אבל מה יהיה עם העולם הבא. אם הוא יהיה מליון שנים, איך אני אחזיק מעמד. אם זה יהיה עוד מליון שנים, אפילו אם הכי טוב שיכול להיות, איך אחזיק שם מעמד? לכן מתוך המחשבה הזו יש אנשים שמעדיפים לא להיות שום דבר, אויס, לא להיות שום דבר – להיות אפס. ככה יש אנשים שחושבים. כמובן זה שקר וכזב, זה הגוי – זה גוי בעצם. לכן כתוב שאצל גוים ה' ירחם, ולכן הוא יעשה איתם ככה – שיהיו גארנישט, שום דבר, זה הכי טוב להם. ככה להחזיק לעולם ועד, בלי סוף? כמה שיהיה טוב זה רע מאד, זה בלתי נסבל. אבל אצל יהודי זה לא ככה, רק שיהודי לא תמיד תופס את זה. יש לו מהות אחרת, פנימית, שהיא לא תחת הזמן והמקום. אבל זה כל כך רחוק לתפוס את זה, כמעט בלתי אפשרי, לכן הוא נוטה ליאוש לפעמים, ר"ל. שוב, בכל דבר – "כפלים לתושיה", יש ממד חיצוני ויש ממד פנימי, והממד הפנימי הוא למעלה מהזמן והמקום, משהו אחר. ככה בשבת הכל כפול.

זה הדבר הראשון שהוא אומר, שאם כתוב בחז"ל או בתורה "כפול" אין הכוונה שזה סתם שנים, אלא אחד בתוך השני (אפשר לחשוב במערת המכפלה שזה בית על גבי בית, אבל בפנימיות זה אחד בתוך השני). המשך הפסוק הוא עוד יותר קשה – "ודע [הכוונה שצריך לשים את הדעת] כי ישה לך אלוה מעונך". שמה צריכים באמת להתפרש בפירוש המלות של המלבי"ם, שמביא ארבע אפשרויות שונות לפירוש "ישה". הכי מתבקש שיהיה לשון ישות, כמו "כפלים לתושיה" – לשון נופל על לשון. הכי טוב לפרש שגם "ישה" לשון "ישות", אם כי יש פירוש שזה נושה (כמו בעל חוב), או כמו גיד הנשה (לשון קפיצה), ויש עוד פירוש. אם "ישה" זה כמו "תושיה" – שניהם לשון יש, ישות – אז, מי אומר את הפסוק הזה? צופר, אחד מרעי איוב שלא מדבר נכון, הוא מאיים על איוב. אומר לו, היות שאתה לא מכיר את ההעלם. בחסידות זה כמו שמסופר על צדיקים הכי גדולים שיש לפעמים העלם הרע שאיני מודע לו כלל וכלל. צופר בעצם אומר לאיוב שאתה צדיק בעיניך – זה רק בפן הגלוי שלך – אבל מי יודע מה קורה איתך בפנימיות?! אולי העלם הרע זה כל כך גדול, כמו שרבן יוחנן בן זכאי אומר "איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי" – יכול להיות 120 שנה בעלמא דין, מאה אחוז בסדר, ולא יודע באיזה דרך מוליכין אותי. זה מה שצופר אומר לאיוב – אתה צדיק בפן החיצוני, אבל מי יודע מה יש לך בפנים, "כי ישה לך אלוה מעונך" על היש הנעלם שבתוכך, הוא גם נושה את החוב הזה.

בכל אופן, זה פסוק חשוב. עיקר החשיבות זה ה"כפלים לתושיה", ואמרנו שעיקר הגילוי של "כפלים לתושיה" זה באור, גם בשבת. כלומר, יש סגולה בשבת להכיר גם את המהות, את האור הפנימי. אור הוא מושלם כאשר הוא כפול – שהוא גם מגלה את החיצוניות, ויש גם פן פנימי של האור שמגלה לך את הפנימיות. זה גם אור, גם שבת, וגם ראש השנה – "אורי", וכל אור הוא בחינת "כפלים לתושיה". אמרנו שהגימטרייא כאן מאד יפה – החלק הראשון זה מב פעמים הוי', החלק השני אל ברבוע, והחלק האחרון – "ודע כי ישה לך אלוה מעונך" – עולה לז (יחידה, אחרי שהכל מתחיל מ-חיה, "ויגד") במשולש, 703. 703 זה אחד יותר מכפולת הוי', ו-אל ברבוע אחד פחות מכפולת הוי', לפי זה כל הפסוק צריך להיות כפולת הוי' – שני החלקים בסוף זה פעמיים ארץ ישראל, סד פעמים הוי'. הכי פלא הכל יחד – 106 פעמים הוי', ו-106 זה הוי' במשולש (או מספר קדמי) פרטי. עוד יותר מזה, הרי כל הפסוק הזה רוצה לומר שיש הויה כפולה, ישות כפולה. הוספנו בהתחלה לפירוש המלבי"ם שהישות הכפולה זה שני פרצופי הכתר, שעתיק מתלבש בתוך אריך, ואחר כך זה משתקף הלאה בכל הספירות (כמו שדברנו ביום חמישי, שמהכפל הראשון של עתיק ואריך יש כפילות באור של כל הספירות מכתר עד מלכות), והמספר הכולל כאן הוא משולש כפול, בן במשולש כפול – כל המספרים מ-1 עד בן ואחר כך מ-בן עד אחד, בחינת "בני", הבחינה של ראש השנה, בכל בגימטריא בן. הוא אומר שעיקר ה"תעלמות חכמה" זה סוד הכפל, ה"כפלים לתושיה". לכן צריך לדעת שגם לך יש העלם הרע, שאתה לא צדיק. לפי זה זה פסוק שהוא יסוד היסודות של התניא, אל תחשוב שאתה צדיק, כי מי יודע מה יש לך בלא-מודע. [למה זו עצה לא טובה?] כי הוא ירד עליו, אני לא צריך לומר לך ככה. את זה אתה צריך לחשוב בעצמך (יש עוד משהו לומר). זה לא יפה בהתוועדות. היה כתוב ב"היום יום" לפני כמה ימים שלפני שמתוועדים צריך לגזור צפרניים, כנראה שהרעים לא עשה את זה (צופר עוד לא גזר את הצפרניים שלו). בכל אופן, כל הפסוק הזה הוא "כפלים לתושיה" – בן במשולש כפול. זה היה הפסוק הזה.

ניגנו "אבינו מלכנו".

רבי צדוק מסביר בכמה מקומות למה זה ימים נוראים, מה הפחד. הוא אומר שבכל השנה כולה יש בחירה חפשית, שאדם יכול לבחור להיות טוב, אבל יש משהו בר"ה ויו"כ שהכל זה ידיעה. זה גם ווארט מאד חזק, שנאמר רק בקיצור, וכדאי לצטט ולהסתכל בפנים. זה לא יום של בחירה אלא יום של גילוי הידיעה – שה' הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה, הכל אחד (זו לשון הרמב"ם). בשיעור אמרנו שזה הבעל שם טוב, המגיד והרבי. אבל זה מה שמתגלה בימים נוראים, וממילא אני באיזה מקום – כמה שמתפללים וכל ה'עבודה', יש איזה ממד שאני – משותק בימים האלה, כי הכל זה ה', רק ידיעת ה', ולא הבחירה שלי. שוב, זה פחד לומר את הווארט הזה. לכן, גם כן, אצל גוי להבדיל – אין לו מה לעשות, באמת זה פחד. יחסית ליהודי זה כל הזמן ככה. ראש השנה זה גם ראש השנה שלו, כל באי עולם. איך אנחנו שמחים בכל זאת? זה החידוש, שאנחנו צריכים לשמוח, לאכול ולא לצום, "חדות ה' היא מעזכם", ללבוש לבנים – איך? כי אנחנו יודעים שעמוק עמוק (אומרים "ממעמקים") בתוך ידיעת ה' יש גם את הבחירה שלנו. הבחירה שלי נמצאת בכח, ביכולת, בתוך ידיעת ה'. הוא לא מחלק, אבל בחב"ד מחלקים בין כח (העלם שישנו במציאות) ליכולת (העלם שאינו במציאות). הבחירה שלי בכח או ביכולת בתוך הידיעה המוחלטת של ה'. זו נשיאת הפכים. זו דוגמה מהדוגמאות הכי מובהקות של "כפלים לתושיה". נוהגים לפרש "תושיה" מלשון תוקף וכח – זה פשט, שישות זה תוקף – מה נותן לי תוקף? ("ונתנה תוקף"). זה ש"כפלים לתושיה". רבי צדוק לא מביא את הווארט הזה, אבל זו דוגמה של "כפלים לתושיה" – שבתוך ידיעת ה' יש את הגרעין, הזרע, של הבחירה שלי, וממילא יש לי תקוה. יוצא מזה שיהודי מאד צריך בחירה, כי בחירה זה מה שנוסך בו תקוה טובה – שהוא בעל הבית על הגורל שלו. שוב, אולי אצל גוי זה הפוך – שעדיף שלא יהיה בעל הבית על הגורל שלו. אבל יהודי כן רוצה להיות בעל הבית על הגורל שלו, ואם פתאום יש איזה יום שהוא מאבד את הבעלביתשקייט זה נורא ואיום. בכל זאת הוא צריך לשמוח בכך שזה נמצא בבחינת "כפלים לתושיה". זה ווארט שצריך לצטט אותו – הוא מביא אותו בכמה מקומות.

הזכרנו את הפרק "ממעמקים קראתיך הוי'" שאומרים בעשי"ת – זה עשרה עומקים של ספר יצירה, כאשר שני הימים של ר"ה זה "עמק ראשית". לפי האריז"ל "עמק ראשית" זה חכמה, אבל "עמק ראשית" הראשון זה כתר – שני הימים של ר"ה זה כתר וחכמה, כך מכוונים בשני הימים של ר"ה ב"שיר המעלות ממעמקים". "עמוק עמוק מי ימצאנו" – שאת העמוק של הכתר והעמוק של החכמה מוצאים ב"מי", בינה. זה היום השלישי, שהשנה זה שבת תשובה – בחינת "מי דקיימא לשאלה". זו כוונה של השנה הזו, ששני הימים הראשונים זה "עמוק עמוק" והיום השלישי זה "מי ימצאנו", על דרך "והחכמה מאין תמצא [בבינה]". בכל אופן, שם הפסוק העיקרי אולי זה "כי עמך הסליחה למען תורא". כולם שואלים שלכאורה ההיפך, אם ה' סולח אין כל יראה לכאורה. זה קשור ל"כי עמך" השני בתהלים – "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" (פסוק שכעת קראנו בסליחות). מדברים על זה שכל אור כפול, ובעצם הוא מרובע, כי כל שנים הם "שנים שהם ארבע". ב"כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" יש פעמיים אור בגילוי, ועוד לפני כן "מקור חיים" עולה ב"פ אור – סה"כ ד"פ אור (כמו ב"ויגד לך תעלמות חכמה" – ד"פ חכמה, חכמה היא ראשית הגילוי, זה אור). יש הרבה הסברים, החל מהפירוש של רש"י עה"פ, שגם רש"י מדגיש את הקושי. רש"י אומר שהסליחה היא רק "עמך" – אי אפשר ללכת למישהו אחר – יש רק כתובת אחת, בלעדית, הקב"ה, וברגע שאני יודע שאין לי לאן לברוח ואין ממי לבקש אז ממילא "למען תורא".

אדה"ז מסביר פירוש אחר, על דרך החסידות, ואומר שסליחה זה החזרת הרצון. לפני הסליחה לא הייתי מרוצה ממך, היה סילוק הרצון, שגורם ריחוק עצום. אם אני לא רוצה בך ולא רוצה אותך – אז אני מתרחק ממך וממילא גם אתה מתרחק ממני. אבל הפירוש של המלה סליחה זה החזרת הרצון – ריצוי, אני נעשה מרוצה ממך ורוצה אותך ורוצה בך – ופתאום לאחר ריחוק הסליחה פועלת קירוב עצום. הוא אומר שעל ידי הקירוב העצום שנפעל בגלל הסליחה נפעלת בנפש יראה – "למען תורא". עוד פעם, כאילו שני אנשים היו רחוקים אחד מהשני, ולפתע אני מתקרב אליך ואתה מרגיש את זה, כמה שהקרבה היא אהבה ורצון טוב, הקירוב הפתאומי פועל יראה עילאה, ירא בשת. בפרט אצל מי ש"ידע איניש בנפשיה" כמה הוא באמת לא בסדר, ואפילו התרגל לכך שאני לא בסדר – לכן ה' רחוק ממני ואני ממנו. פתאום ה' סולח לו. הוא עדיין לא בסדר – הוא בקש סליחה, אבל יודע שבתוך תוכו, ב"כפלים לתושיה… ודע כי ישה לך אלוה מעונך", הוא עדיין לא בסדר – אז הקירוב פועל אצלו יראה. זה פירוש יפהפה של הקב"ה. אומרים לה' – אתה רוצה שייראו ממך? תתקרב, זה תלוי בך. תסלח, תתקרב, ואז פתאום "למען תורא".

יש בבעל פרי הארץ – הרב-החבר של אדה"ז – עוד פירוש. הוא מסביר מה ההבדל בין יראה לפחד. רש"י בחומש אומר שפחד זה מקרוב ויראה קצת יותר מרחוק, אבל הוא אומר משהו אחר – גם משהו חזק מאד מאד: פחד זה שאין שום ישועה על דרך הטבע, אין שום תקוה. גם הרבי הקודם מדבר על זה, שבטחון אמתי בה' זה דווקא כשאין תקוה. אם אתה בוטח, רק שיש איזה חוט של תקוה שעל דרך הטבע תוושע – זה לא בטחון. זה גם אחד הווארטים הכי חזקים שלה רבי הקודם. שבטחון זה רק אחד שהרופאים אומרים נואש, שאין שום תקוה על דרך הטבע – אז נראה אם אתה בוטח בה'. ככה אומר הרבי הקודם. כאן אומר בעל פרי הארץ שכאשר אין שום תקוה על דרך הטבע – זה פחד, אז אדם פוחד, פוחד מרע בלתי-נמנע. אבל יראה זה כאשר יש עדיין איזה חוט של תקוה שכן תתכן ישועה על דרך הטבע. פחד יכול לגרום ליאוש – יש פחד טוב ויש פחד רע. אם האדם פוחד בגלל שהוא נואש לחלוטין זה לא פחד טוב אלא פחד רע – זה לא "פחד יצחק", "פחד יצחק" זה פחד שמח, "אשרי אדם מפחד תמיד" (תיכף נשביר מה זה "אשרי אדם מפחד תמיד" לפי זה – שעדיין נקרא פחד, שאין ישועה טבעית). אבל כאן הוא כותב "כי עמך הסליחה". כל חטא, כמו ששאלו את החכמה ואת הנבואה מה העונש של אדם שחוטא, אמרו שימות או יסורים, על דרך החכמה ואפילו על דרך הנבואה אין תקוה בחטא. לכן אומר בעל פרי הארץ, הקב"ה – אם אתה רוצה שלא יפחדו פחד שלילי, אלא שייראו בגלל שיש תקוה – צריך לסלוח. הסליחה הופכת את הפחד השלילי ליראה חיובית. זה גם פירוש הפלא ופלא. מה זה פחד? אחד שחושב שאין ישועה בדרך הטבע. אחד שיש לו בטחון חזק, כמו שאמרנו בשם הרבי הקודם – אם הוא לגמרי איש בטחון גם במצבים כאלה זה "פחד יצחק", הוא צוחק. אבל לגבי עמך – "כי עמך הסליחה" – כדי שהעמך יבינו שיש תקוה, צריך לסלוח, ואז ייראו ממך. הכוונה שיש יראה ממך, אבל גם יודעים שאתה יכול לסלוח – שגם כאשר חוטאים זה לא מקרה אבוד.

יש פה שני פסוקים. אמרנו היום בסליחות "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" – אור כפול ומרובע – והוא הצמד של "כי עמך הסליחה למען תורא" (תורא אותיות "טל אורֹת"). יש כמה דברים מופלאים. אמרנו ש"מקור חיים" שוה אור אור, "ואהבת". כמה שוה "באורך נראה אור"? 692 = מקור מקור. כל חצי כפול משהו בחצי השני – "מקור חיים" זה אור אור ו"באורך נראה אור" זה מקור-מקור. מקור זה שמו שזה רצון, כתר. יש הרבה פירושים לשני הפסוקים של "כי עמך" (להסתכל ביהל אור) – או "כי עמך" ממש, או שזה טפל. כמובן שהרבי בכל הפירושים רוצה להגיע ל"עמך" ממש. קודם כל יש את הפלא הזה, ש"מקור חיים" זה אור-אור, ו"באורך נראה אור" זה מקור-מקור. זה רצון, שמו – גימטריא קדומה, כידוע. חיים בכל מקום זה חכמה – "החכמה תחיה", "ימותו ולא בחכמה", "חכמה מוחא", וסתם מוחין זה חיות. לפי זה "מקור חיים" זה גם כמו שני הימים של ראש השנה – היום הראשון זה מקור, הכתר, רצון, ו"חיים" זה היום השני של ר"ה, כונה פשוטה. אם כן, מה זה "באורך נראה אור"? כעת נחזור לבן הזוג, "כי עמך הסליחה" – עולה 278 = אור הגנוז. יש שני דברים שהם "כי עמך" – "הסליחה" ו"מקור חיים" – והכל יחד עולה "באורך נראה אור". בביטוי "באורך נראה אור" התוספת על אור-אור היא בך נראה = כי עמך הסליחה = אור הגנוז. הרבי מביא – מי שרוצה להסתכל בד"ה "קומי אורי" במלוקט ח"ג, מאמר של ח"י אלול – שם הוא מביא את הפירוש של הרבי הקודם, שכל המדרגות בפסוק זה כאן מלמטה למעלה, יש "כי עמך", יש "מקום חיים", יש "באורך" ויש "נראה אור" – האור שבעצמות ממש. זה מה שאמרנו בשיעור הקודם שזה התורה שמגלה את שרש נשמות ישראל בעצמות, ולגבי נשמות ישראל אור הגוף מושרש למעלה בעצמות מאור הנשמה. שוב, יש כאן ארבע מדרגות ממטה למעלה. ביהל אור לא מביא פירוש זה, אלא כמה מדרגות בספירות.

אנחנו כעת מסבירים ש"מקור" זה הכתר, ובתוך הכתר זה הרצון, אריך, ו"חיים" זה חכמה. פשיטא ש"באורך" זה באמת יותר גבוה. גם "מקור חיים" זה שני אורות – אור של רצון ואור של חכמה, אור של אריך ואור של אבא. "אורך" זה האור שלך – אין כאן שני פירושים, עיקר וטפל, אלא רק אתה. זה ודאי האור של עתיק. איפה אנחנו "נראה אור"? איפה שרש נשמות ישראל שרואים את האור הזה? באמא. זה קשור למה שלמדנו על תלמוד ירושלמי ותלמוד בבלי, על הבעש"ט ואדה"ז. תלמוד ירושלמי, אור החכמה, זה בחינת חיים – לכן תלמודה של ארץ ישראל, "ארץ החיים", אוירא דארץ ישראל מחכים. בבלי זה בינה, "כמחשכים הושבני כמתי עולם", אבל יש אז יתרון של "כיתרון האור מן החשך". יש בזה שני פירושים – או שהאור שמתגלה מתוך חשך יותר גדול מאור ראשוני שלא מתגלה מתוך חשך, או יותר מזה, שהחשך עצמו הופך להיות אור, שזה מה שאצל רבי הלל נקרא "אור חדש על ציון תאיר", מה שחדש להיות אור, כי קודם היה עצם חשוך, "ישת חשך סתרו" ממש. אמרנו שכל הבעל שם טוב זה אור ראשון שמתקשר לרז שבתוך הדבר – הרז זה בעצם החשך, ה"מחשכים" של התלמוד בבלי, אבל אחר כך יש את אור המסקנה. האם אור המסקנה הוא עצם הרז? כמו שהסברנו בשיעור הראשון, שהיו צריכים לקרוא בערב שבת, שיש אור אחד ברדל"א שהוא לא כפול. ה"כפלים לתושיה" מתחיל מעתיק ואריך, תענוג ורצון, ז"ת דעתיק שמתלבשים בגלגלתא (ז' תקוני גלגלתא, ראשית ההתלבשות), אבל ברדל"א אין התלבשות. ז"ת דעתיק, היות שזה עתיק, זה כבר "באורך". מה ש"נראה אור" – שאור זה מתגלה בבינה, "התגלות עתיק באמא", זה כבר יותר מאור החכמה, זה כבר "נראה אור", אבל אם זה רק התגלות האור של עתיק זה לא יותר מזה, והרבי הקודם רוצה שיהיה יותר. בינה זה גם שרש נשמות ישראל, ש"עלו במחשבה", וזה גם גרמוהי, שבמובן העמוק זה שרש הגוף – כמו האמא, שיוצרת את גוף העובר. לכן, אם ה"נראה אור" זה ממש גילוי הרז, שזה החשך עצמו – לא רק שיש אור יותר גדול ויותר עצמי שמתגלה בגלל שקודם היה חשך, אלא שהחשך עצמו מתגלה, "אור חדש על ציון תאיר" – זה אותו רז שהבעש"ט ראה, עצם הרז של המגיד. עכשיו אמרנו משהו חשוב, שאני מקוה שיהיה רשום טוב.

הרבי מביא את הפסוק ש"עם" זה עם ממש – חלק מהעצם (במיוחד על אור) – פסוק מדניאל, המופת הראשון (שבמדה מסוימת הוא המופת הכי גדול) של דניאל, שנבוכדנצר חלם חלום ושכח אותו. פרעה שכח את החלום וזכר אותו, והיה צריך רק פתרון, אבל דניאל זה יותר מיוסף – כי נ"נ לא שכח רק את פתרון החלום, אלא גם העצם שלו. אז הוא קרא לכל חכמי בבל ואמר שיספרו לו מה חלם ומה הפתרון. אז אמרו לו שאין ילוד אשה שיכול לעשות זאת, אז הוא אמר שיהרוג את כולם. דניאל וגם חנניה מישאל ועזריה היו ביניהם, בסכנת הריגה, לכן דניאל נכנס לחדר והתפלל לקב"ה שיגלה לו את הסוד. מה זה הסוד? זה המקום העיקרי בכל התנ"ך של המלה רזא. כל מה שדברנו על להכיר את הסוד, את הרז – יש באמת בתנ"ך "רזי לי רזי לי אוי לי", אבל זה לא בדיוק במובן הזה, של ידיעת הרז שלך. עיקר המקום בכל התנ"ך של ידיעת הרז שלך זה כאן, בסיפור של דניאל ונבוכדנצר. שוב, רק בפרק הזה כתוב, ד"פ, "רזא דנא" (יש כמה צורות של הביטוי). אמרנו שלכל  מלה בתנ"ך יש מקום הריכוז שלה, ומקום הריכוז של רז הוא בפרק זה. לא רק לפתור את החלום שלך, אלא לדעת מה חלמת, כשאינך יודע כלל מה חלמת. אם יש גם בחינה – כמו שהמלבי"ם אומר – שאדם בכלל לא יודע מה קורה איתו (והפירוש שאמרנו קודם שזה "כפלים לתושיה"), זו הדוגמה הכי פנטסטית ומופלאה לתופעה זו, שאדם לא יודע מה הוא חלם. אז דניאל נכנס לחדר ומתפלל לה' שיגלה לו, ואז ה' מגלה לו את הרז. אנחנו ודאי זוכרים את המשך הסיפור. גם נבוכדנצר הבין שלא פשוט שהחכמים יגלו לו מה חלם – כנראה היה לו חשק להרוג את כולם. בסוף כשדניאל בא וספר לו הוא עשה ממנו אלקים – השתחוה לו. כמו שהגוים אמרו, שרק אלקים יכול לדעת, אז ברגע שבא מישהו וספר לו בשבילו זה אלקים בכבודו ובעצמו. בכל אופן, אחרי שהקב"ה מגלה לדניאל את הרז אז דניאל משבח את ה' – לפני שהולך ומספר לנ"נ – ואומר אחד הפסוקים הכי מופלאים בתנ"ך, "הוא גלי עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עמה שרא". זה הפסוק שהרבי מביא ש"עמך" זה אור עצמי, איתו ממש. הכתיב שם הוא "ונהירא", ואז "ונהירא עמה שרא" = 888 = "קץ שם לחשך", "אני הוי' לא שניתי", "השמים מספרים כבוד אל". כל הפסוק הזה – "הוא גלא עמיקתא ומסתרתא וגו'" – הכל גילוי של תעלומות – עולה "הוא גלא" פעמים גלא גלא (חיים). יש עוד הרבה רמזים בזה, אבל נסתפק ברמז הזה.

ידוע שיש סוד של אמראור מים רקיע. אחד הסודות העמוקים ביותר של האריז"ל, שכל עשרת המאמרות זה אמר – אור-מים-רקיע. תלמוד בבלי זה רקיע – בינה. תלמוד ירושלמי זה מיא דניידי – לכן זה לא כל כך מדויק. זו אחת הסיבות שכתוב שלא פוסקים כמו הירושלמי, לכן זה עדיין בגדר "מיא דניידי". כדי שהרקיע יהיה מתוקן צריך "יהי רקיע בתוך המים" – בתחלה הוא מבדיל בין המים העליונים למים התחתונים, והמים התחתונים בוכים שגם אנחנו רוצים להיות קדם מלכא, אבל בסוף תפקיד הרקיע-הבבלי לחבר אותם. איך מחבר? כי לפי פשט המים מקבלים מהאור והרקיע מהמים – האור זה הזרע הרוחני והמים הזרע הרוחני והרקיע זה העובר. אבל ידוע שיש גם לאשה את האור-מים שלה. נגיד אחרת, קודם אמרנו שיש שני אור – יש האור שהולך ונעשה מים, ואחר כך מזה נעשה רקיע, אבל יש אור שהולך ישר לרקיע. האור שהולך ישר לרקיע זה כמו שכתוב "נהרא מכיפיה מבריך". חוץ מזה שהבינה מקבלת מהחכמה שמקבלת מהכתר, יש גם מקור ישר לנהר – מהסלע של הנהר מקבל מים, וכאן מקבל הארה. כמו שנהר מכיפיה מבריך כך יש באמ"ר יש אור שהולך לרקיע, וזה אור יותר גבוה – זה "באורך נראה אור". עוד פעם, אור שהולך למים זה "כי עמך מקור חיים" – כתר וחכמה – ואור שהולך לרקיע זה "באורך נראה אור". יוצא שיש אור-אור-מים-רקיע. אור-מים-רקיע זה 677 – אחד יותר מהוי' ברבוע – אבל כשמוסיפים עוד אור זה 884, חיים פעמים אחד, גלא פעמים הוי' ("גלא" זה המקיף של כל הפסוק). הכי מופלא שעכשיו זה עולה "ונהירא עמה שרא" לפי הקרי. כשמתגלה ברקיע הקשר הישיר לאור (קשר יותר עצמי, כמו ב"תלת קשרין") יש לו כח נשיאת הפכים – כח לחבר את המים העליונים והמים התחתונים. אז מתגלה שה"נראה אור" הוא אפילו יותר מה"באורך" – עצם הרז, עצם החשך. בכל אופן, יש אור-אור-מים-רקיע.

עד כאן. ניגנו "כתיבה וחתימה טובה".

השלמות לשיעורים האחרונים (מיד אחרי השיעור):

א. הפסוק שהיה המלכות במעלה לבונה – "העם ההלכים בחשך ראו אור גדול ישבי בארץ צלמות אור נגה עליהם". המבנה של הפסוק – ארבעה קטעים של שלש מילים. האותיות בכל קטע – 13, 10, 13, 11. סה"כ 47 אותיות. שני הקטעים של החשך הם בני 13 אותיות – חשך במ"ק 13. משהו חשוך בחשך, שיש לו עצמה של 13 (בחלוקה של חתך זהב – 8-3-2). כל הפסוק בגימטריא 2613 = 13 פעמים 201 ("פה אל פה", ג"פ בינה-אלול, שגם עולה 13 במ"ק). 4 מספרי האותיות ברבוע = 559 = 13 פעמים 43. אם מחלקים רק לשני חצאים – 23 ו-24 – ברבוע פרטי זה 13 כפול 85. אז יש פה שלש כפולות 13 – 559, 1105, 2613 – יחד זה 91 (ז"פ יג) פעמים 47 (מספר כל אותיות הכפול) = ז"פ תורה (שעולה 13 פעמים 47).

ב. "וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום" – יש פה שלשה שלבים, "אור נגה" "הולך ואור" ו"עד נכון היום" (שלש אותיות י-ו-ם). "כאור נגה" = 275, "הולך ואור" = 274, "עד נכון היום" = 261. ההפרשים הם 11, 13, אז סימן שיש כאן N ברבוע ומספר קבוע, והיות שההפרשים יורדים זה מספר מינוס N ברבוע. בשביל לדעת את המספר הקבוע צריך להגיע לסוף הסדרה – לפיסגה, שהיא 310 (יש) – ואז מתחיל לרדת (משני הצדדים: 309 וכו', ובקצוות הכי נמוכים זה 21 משני הצדדים, "אהיה אשר אהיה"). זה מתאר את עלית היום וירידת היום, מתחיל מ"כאור נגה" – הראשון בסדרה זה 21 – ואז עולה ועולה עד שמגיע ל-יש, היש האמתי, כמו עצם היום, "בעצם היום הזה", היש של היום, ואז שוב יורד. מההתחלה עד שמגיע ל-יש זה חי מספרים – טוב מכל צד, וה-חי הוא באמצע, סה"כ 35 מספרים אם מחברים את כולם זה יהיה 7280 = לה פעמים יצחק = מספר האותיות ב-1820 שמות הוי' בתורה (ד"פ 1820). הנוסחה היא 310 מינוס N ברבוע.

ג. אחת הדוגמאות של שני אורות קשורים זה בהפטרת יום כפור – "אז יבקע כשחר אורך" ובהמשך "וזרח בחשך אורך" (אחרי עוד פסוק באמצע, אך ברור שזה המשך אותו רעיון). "יבקע כשחר אורך" זה אור הקו, וכן "וזרח בחשך אורך" זה הזריחה בתוך חשך הצמצום. זה שני אורות, ששניהם "אורך", והיות שזה קשור ליום כפור זה בתוך "ישעי". יש גימטריא מאד חשובה, שודאי אמרנו הרבה פעמים, ש"אורי וישעי" זה תריג, אורות ("את האור"), היינו שהכל כאן אור. כתוב בצ"צ ש"ישעי" זה שע נהורין – אור מקיף. "אורי" של ר"ה זה אור פנימי ליו"כ. אור מקיף קשור לבגדים, כמו ביו"כ בגדי הכה"ג – "בגדי ישע". ישע = רקיע, התגלות עתיקא באמא, "לפני הוי' תטהרו". ב"אורי וישעי" יש אור ו-ישע ועוד יוי – 26, בציור האות א, שהוא רקיע בין מים עליונים למים תחתונים. בין הפסוקים האלה, אחרי "אז יבקע כשחר אורך", כתוב "והלך לפניך צדקך אור הוי' יאספך" (פסוק ששייך ליו"כ, עולם הבא), העולה שניאור-זלמן.

ד. במעלה לבונה דברנו על זה שבפסוק הראשון יש "אור… אור" ובשני "האור… האור" ובשלישי "לאור", ועיקר הכפל המובהק בפסוק השלישי זה "לאור יום… יום אחד" (שאר המלים שם לא כפולות). רק לגבי אור, אם כי יש חמשה אורות, אבל יש שלש צורות שונות – "אור", "האור", "לאור". קודם כל זה ר"ת אהל, שדברנו עליהם הרבה. אם מחברים אותם זה כתרא ועוד הל – 656 = חשך חשך (חשך כפול). הכפל של "יום" רומז לביטוי החוזר כמ"פ בתנ"ך – "יום יום".

זה דרוש יפה בפני עצמו: בתקליטור יש בתנ"ך ט"פ "יום יום", אבל מתוכם רק ז"פ זה הביטוי (כי פעמיים זה סמיכות, אבל לא הביטוי). היות שאור זה כפול, ויום זה אור, אז מאד יפה שיש ז"פ "יום יום" בתנ"ך, שאפשר לומר שזה כנגד שבעת ימי בראשית. אמרנו שעיקר גילוי הכפל הוא בשבת, "כל מעשה שבת כפולין" (קשור גם לנשמה היתרה, שמתלבשת בתוך הנשמה – "כפלים לתושיה"). אם מסדרים לפי ספירות, לא לפי שבעת הימים, זה היה בצורה אחרת. אבל היות שרוצים שיהיה כנגד שבעת ימי בראשית ננסה לדחוק קצת (כמו תוס'), אבל יצא טוב מאד שזה כנגד הימים לפי הסדר בתנ"ך (2 בתורה ו-5 בנ"ך, וגם הפוך, 5 בשאר הספרים ו-2 במשלי, שהכי מענינים אותנו):

הראשון זה הנסיון של יוסף, "ויהיה כדברה אל יוסף יום יום". אם לא הייתי רוצה את סדר הימים זה היה ביסוד, אבל כעת זה היום הראשון במע"ב. לכאורה זה שלילי – אחר כך הכל דברים טובים, אבל התופעה הראשונה היא שלילית (דוגמה שמשהו מתחיל בצד השלילי ואז עובר לקדושה, כמו שדובר) – זה חסד, אהבה. צריך לדעת שהדבר הראשון שקורה "יום יום" זה הפיתוי של אשת פוטיפר – כל  יהודי הוא יוסף, ומה שקורה לו  יום-יום, עוד לפני שהולך לאכול (השני), מרגע שקם בבקר יש לו נסיון של אשת פוטיפר שמלוה אותו כל הזמן. זה כנגד חסד כי זה הנסיון באהבה – לאיזה אהבה הוא ימשך, האם ליצר לקדושה. זה גם אומר שהעבודה של יום יום זה בעצם אתהפכא, כמו יוסף הצדיק. מקבלים את הכח של אתהפכא מהסוד של כפלים לתושיה – אם אתה יכול להתקשר לממד הפנימי, שלמעלה מהזמן והמקום, זה כמו לראות את דיוקנו של יעקב אבינו ואז אתה ניצל מפיתוי היצר. אחד הדברים שנלמד בהבדל בין הירושלמי והבבלי – שבירושלמי כתוב שראה גם את דיוקנה של רחל (נראה שבירושלמי יש הרבה שויון בין האיש והאשה, וזו אחת הדוגמאות היפות). זה יהיה קשור למה שנלמד תיכף על "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך" – יש ממד שיעקב מציל אותו מהפיתוי ויש ממד שרחל מצילה אותו מהפיתוי. זה גם "יום יום" – שני ימים בתוך היום הפנימי. בכל אופן, זה בחסד – והוא הכי חשוב מכולם. רק בשביל זה היה כדאי הדרוש הזה, שה"יום יום" הראשון של היהודי זה "ויהי כדברה אליו  יום יום" – הנסיון. אף על פי שזה נסיון של יוסף, אבל כל המושג נסיון זה אברהם – הוא מי שעומד בנסיונות. זה גם קשור לר"ה – אם מתקשרים לאברהם מקבלים את היכולת לעמוד בכל נסיונות החיים בשנה הבאה. לכן קוראים את נסיון העקדה ביום השני של ר"ה, וזה כולל גם את הנסיון של יוסף. אם כי הרבה פעמים מסבירים שזה סוגים שונים של נסיון, אבל מי שכולל את כל הנסיונות זה אברהם (יש לו עשרה נסיונות, פרצוף שלם).

השני זה במן – "והיה משנה על אשר ילקטו יום יום". מן זה הבטחון של המזונות – שולחן בצפון – לכן נשים בגבורה. הראשון זה הפתוי – כתוב שפתוי זה לשון פת (בגימטריא לילית, שהיא המפתה) – ואחר כך השני זה הפת.

השלישי זה "ידרשון יום יום" – דעת שבתוך תפארת. זה בית המדרש – יסוד אמא שמתגלה בתפארת ז"א.

רביעי – "לשלמי נדרי יום יום". כשלמדנו נדרים הסברנו שיש הרבה קשר בין תשלום נדר לנצח (נדרת ב"נדיב לבו" בחסד, והבצוע של זה הוא בנצח). כתוב שם מזמור – שייך ל"למנצח", נצח. אדם קם בבקר יש לו פתוי, אחר כך הולך לאכול (צריך לבטוח בה' שיהיה לו אוכל), כשיש לו כבר ישוב הדעת צריך לדרוש את ה', ואחר כך צריך לשלם את הנדרים שלו.

אחר כך "ברוך א-דני יום יום" – צריך להודות. זה תחת האוכל – המן היה בגבורה והברכה וההודאה על האוכל בהוד. השם כאן הוא א-דני – מה שמלכות עולה להוד.

העיקר שני האחרונים – השנים של משלי, שרואים שזה משהו אחר. "ואהיה שעשעים יום יום" – סתם ככה הייתי שם בכתר או בחו"ב, אבל כאן אני אומר שזה ביסוד, שעשועי תורה (לעשות גימטריאות לילדים בחדר).

אחר כך "לשקד על דלתתי יום יום" – יש שם גם דלת וגם מזוזה, וכתוב "אשרי אדם", זה המלכות. זה מאד קשור לתפארת – דרישת ה' יום יום.

דרשה שלמה של כפל בתנ"ך, שקשור לאור – אור יום. בשיעור אמרנו שיש ששה "אשרי אדם" – והפסוק האחרון כאן של "יום יום" הוא אחד מששת פסוקי "אשרי אדם".

ה. אמרנו ביצהר שיש מדרש ו-תלמוד שמשלימים (וכל אחד מתחלק לשנים) ל-לב ברבוע. אמרנו שלא כוללים בזה מדרש הלכה, שהוא בעצם הברייתות של הגמרא, אבל בכל אופן צריכים לייחד לזה כבוד בפני עצמו – אם המדרש זה כתר והתלמודים זה חו"ב אז מדרש ההלכה, שמזין את התלמודים, הוא סוד הדיקנא. איך אני יודע שזה מכוון לגמרי? יותר מכל חלק אחר בתורת הנגלה זה השימוש ב-יג מדות שהתורה נדרשת בהן (יג מדות עצמן הן חלק ממדרש ההלכה), שכתוב שהן יגהמ"ר. היינו  יכולים להתחיל מזה, רק זה יכול להתחיל את כל הסדר שעשינו. אם זה הדיקנא אז מדרש אגדה למעלה מזה ומדרש יהי אור עוד יותר, ושני התלמודים מקבלים מזה. זה ממש כפתור ופרח. ידוע מה שהמגיד אומר שיש דוגמאות של הקבלה בין יגהמ"ר ל-יג מדות שהתורה נדרשת, והעיקר "אל" – "דין". החידוש היה שבירושלמי "מזהירין מן הדין" – נסביר את זה בשרש הכי גבוה, שם "אל" של הדיקנא, על זה כתוב "השמים מספרים [מנהירין ומזהירין] כבוד אל" (888, "ונהירא [עם י של חכמה, הקרי הוא עם ו של תפארת] עמה שרא" וכו'), על זה כתוב בזהר "'אל' נהירו דחכמתא" – או ששם א-ל מאיר מחכמה לחסד, או יותר גבוה ששם א-ל של הדיקנא מאיר בחכמה. זה "מזהירין מן הדין". זה בכללות, אבל בפרטיות כתוב שאור אבא יונק ממזל ה-ח ואור אמא ממזל ה-יג. צריך משהו בירושלמי מיוחד של "נוצר חסד", שב-יג מדות של התורה זה "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא". זה 'בול' תלמוד ירושלמי, בו רואים את הפרטים תמיד באספקלריא של הכלל. לגבי תלמוד בבלי זה עוד יותר 'בול' – צריך שיקבל מ"ונקה", "שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם", שיש קושיא ותירוץ, הכי מתאים לתיאור הבבלי. כל הראש של הבבלי זה שני דברים שמכחישים זה את זה, עד שתביא את השלישי שיכריע. בעצם זה בא לתאר את כל השקו"ט של הבבלי. בדרך רמז וסגולה – בביטוי "שקלא וטריא" צריך לומר ש"שקלא" זה בעיקר ההו"א ו"טריא" בעיקר הפירוק (פירכא ופירוק), וזה מחזק את מה שהרבי ר' בונים אמר שההתעמקות בהו"א מקיימות את העולם הזה (אמרנו שזו סגולה לפרנסה בגשמיות – "שקלא" לשון שקל, הרבה שקלים, הרבה כסף).

ו. אמרנו כאשר עשינו דרגות אלה בתורה שאנו מתייחסים רק לתושבע"פ. אם הגענו עד עתיק אולי תושב"כ זה רדל"א – לא התייחסנו בכלל. ברור שתושב"כ זה שרש הכל. אבל בתלמודים גופא, ירושלמי ובבלי, ברור שהיחס ביניהם הוא "מוסר אביך" ו"תורת אמך", שבכללות זה תושב"כ ותושב"ע (לא כתוב כך בפסוק, כך דורשים אבל לא מוכרחים). כלומר, יחסית יש בירושלמי ראש שהוא תושב"כ ביחס לבבלי, והבבלי זה תושב"ע, לכן הלכה כמותו, כי פוסקים כמו תושב"ע ולא כמו תושב"כ (לכן תפלין של רש"י זה העיקר). לפי זה תלמוד ירושלמי זה "מוסר אביך" ו"תורת אמך" זה בבלי (פירוש לא פחות מסתבר מתושב"כ ותושב"ע). אמרנו שיש בירושלמי שנאת חומרות, אבל גם הרבה חומרות שהן שם "עיקר הדין" – זה "מוסר אביך". הבבלי זה "תורת אמך". שניהם בחינת טוב – אמרנו שהבעל שם טוב הוא "טוב לגנוז", רואה את האור הגנוז (= דב בער, "כי עמך הסליחה). יש שני פסוקים ש"אין טוב אלא תורה" – דורשים את זה מהפסוק "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" (פסוק כשמחלקים לקח), והפסוק הנוסף הוא "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". פשיטא ש"טוב לי תורת פיך" זה תושב"ע, ו"מאלפי זהב וכסף" זה "מצפון זהב יאתה" – אמא, "תורת אמך". "כי לקח טוב נתתי" זה טוב של ה', הוא אומר שזה טוב, ואילו "טוב לי תורת פיך" זה טוב לפי התפיסה שלי, שאני אומר שזה טוב. זה ממש "מוסר אביך" ו"תורת אמך". שני הפסוקים של הטוב משלימים זה את זה ל-4181, המספר ה-19 של סדרת האהבה (34 ברבוע ו-55 ברבוע – שני מספרים סמוכים קודם בסדרה, כמו הכלל בסדרת האהבה – 34, גלא, זה טוב-טוב ו-55 זה הכל, הכל טוב טוב). לפי עוד כלל גדול במספרי אהבה, המספר שהוא 34 ברבוע ו-55 ברבוע הוא גם כן, עם הכולל, צריך להיות 34 כפול 123 (שהוא 34 ועוד 89). כל טוב-טוב זה גם "כפלים לתושיה" – טוב לשמים וטוב לבריות, "שהוכפל בו כי טוב" ביום שלישי וששי של הבריאה. היות שהלשון היא "הוכפל" – טוב כפול, כשהטוב הנסתר בתוך הטוב הגלוי, טוב לשמים בתוך הטוב לבריות. "לקח טוב" זה טוב לשמים, מצד השמים, ו"טוב לי תורת פיך" זה ה"טוב לבריות", לי הבריה.

מאמר מוסגר בזה: בתהלים "טוב לי תורת פיך" סמוך לעוד פסוק שמתחיל "טוב לי" – "טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך". אין עוד "טוב לי" בתנ"ך – במובן זה – אבל יש "לי טוב", "קרבת אלהים לי טוב" (גם בתהלים, וזה הפתיחה של קונטרס ההתפעלות – ששם צריך בירור, שהעיקר "קרבת אלהים" ולא ה"לי טוב"). איזו הכנעה-הבדלה-המתקה – "לי טוב" ופעמיים "טוב לי". "טוב לי כי עוניתי" זה בשביל חוקי התורה, שלמעלה מטו"ד, ואחר כך "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" זה כבר המתקה, "טוב לי" של משפטי התורה, שיש בזה טוב טעם והשגה פנימית.

ז. אמרנו שהכלל הוא שהבעש"ט הירושלמי ואדה"ז הבבלי. הירושלמי זה תורת א"י והבבלי תורת חו"ל. אחד הדברים שמאפיינים את א"י זה דריכות ומידיות – "משיח נאו" – ואילו אחד הדברים שמאפיינים את בבל זה "המאמין לא יחיש". רואים, כמו במחלוקת בין רב יהודה לרבי זירא – רב יהודה שהוא בבלי מובהק לא רוצה לעלות לארץ, "בבלה יובאו ושמה יהיו", ומי ששייך לירושלמי זה בוער לו, ולכן גם רוצה לשכוח את החשך של תלמוד בבלי. הוא באמת מגיע לארץ ויש לו גאולה – הכל זה "נאו" (ואחר כך יש לו ארך אפים). כאן יש שוב תופעה שבדור התשיעי לבעש"ט, ואפילו השמיני, חוזרים לבעש"ט. ברגע שמתחיל להיות ראש בחב"ד של "משיח נאו" זה לא הראש של אדה"ז, שהיה בפירוש לא משיח נאו. איך יודעים זה? כי זו היתה המחלוקת בינו לשאר הצדיקים לגבי נפוליאון – האחרים תמכו בו בראש של "משיח נאו", ואדה"ז אמר שוויא-שוויא, צריך לשמור על היהדות ולא לחשוב על המשיח. רואים שכל התנועה של משיח-נאו של הרבי, שהתחילה קודם, זו נטיה חזרה לירושלמי. במדה מסוימת משיח-נאו זה קטנות מוחין, "נער ישראל ואהבהו", בעוד שלהמתין זה גדלות. יש במוחין דאבא נטיה ל"נער" – לכן הבעש"ט זה תש"י ואדה"ז תש"ר. כשנסביר יותר לעומק את הירושלמי נראה ששם זה "המעשה הוא העיקר", ואילו בבבלי ברור שתורה זה הראש של כל הפירמידה. הסיפור שרבי מענדלי  ויטבסקר רצה לממש – הבעש"ט זה א"י בעצם, לכן כל כך רצה להגיע לארץ, וגם כשלא הגיע הוא היה ארץ ישראל. מי שירש את זה ויישם ומימש את זה זה פרי הארץ ובאמת הגיע. גם אדה"ז רצה להצטרף, אבל גם מן השמים אמרו לו שלא וגם הרמ"מ אמר לו שלא, אתה שייך לכאן. מה עשה אחרי שאמרו שאתה צריך לשמור על היהדות בחו"ל? אמר על הסטנדר יום ולילה ולמד ש"ס בבלי פעם 16 – בעיון ובעמידה. זו ההתעצמות עם כך שנשאר בחו"ל (התקבל שהכינוי שלו "רב" – "כל רב מבבל"; מספרים על הברדיטשובר שאחד הדברים שהבעל-דבר פעל שיקראו לו "רב" ולא "רבי").

ח. אמרנו שהירושלמי מאד אוהב את רבי מאיר, כי רבי יוחנן – הבעל של הירושלמי – אוהב את רבי מאיר (התנא הכי אהוב עלינו, מזדהים איתו יותר מכולם, אפילו יותר מרשב"י; אפילו שהיה לו מתח עם רבי, רבי קבע שהוא סתם משנה). הלשון היא "סתם משנה רבי מאיר" = 1358 = ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (יחו"ת). אחד ההבדלים בין הירושלמי והבבלי, שבירושלמי אין "אשרי אדם מפחד תמיד" בדברי תורה הכתוב מדבר, כי אין קושיה בכלל, זה הולך על יראת שמים. מביאים ראיה שדורש את זה בהקשר לפסוק בתהלים קיט "סמר מפחדך בשרי" – אין הו"א שזה שלילי. כמו שיש "סמר מפחדך בשרי" חיובי כך "אשרי אדם מפחד תמיד" זה משהו חיובי, לאו דווקא בדברי תורה. "סמר מפחדך בשרי" "אשרי אדם מפחד תמיד" = אנכי פעמים הוי' = ג"פ שבת (יש שתי שבתות ויש שלש שבתות). שייך לכאן כי "סתם משנה רבי מאיר" ר"ת "סמר מ…". אצל רבי מאיר הפחד היה מ"ויהי כדברה אליו יום יום" – גם אצלו וגם אצל תלמידיו וגם ביחס לברוריה וכו'. עוד משהו חשוב שכתוב על רבי מאיר – "רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק" (זה היה קשור להיות בקשר לזרקא; זריקת רמונים, שזה בעיקר זריקת הקליפה), ג"פ רמ, רבי מאיר, רמון, רמון מצא. אפשר לחשוב שזורקים את הקליפה לפח – כך היה עד הדור העשירי ולא עד בכלל – מפנימים את התוך וזורקים את הקליפה לפח. בדור העשירי מפרשים אחרת – תוכו אכל, וקליפתו זרק בסוד זרקא עד לשרשו בכתר, כי הקליפה קדמה לפרי גם במעלה. רק שבשביל לגלות שהקליפה קדמה לפרי צריך לזרוק אותה ממטה למעלה עד האורות דתהו שהם שרש הקליפה. באיזה כח הוא יכול לעשות את התקון הזה? היה לרבי מאיר רבי קדוש ורבי חילוני, ה"רמון מצא". הוא צריך לתקן את הרבי החילוני שלו, למודי המדע שלו וכל מה שקשור לחילוניות, והוא עושה את זה מכח הרבי הקדוש שלו, רבי עקיבא. יש הרבה "סתם…" (סתם משנה רבי מאיר, שהוא העיקר, ואחר כך סתם תוספתא וכו') – ו"כולהו אליבא דרבי עקיבא". רבי עקיבא = משנה. כמשחברים "רבי עקיבא" ל"רבי מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק" = "בראשית ברא וגו'" = משולש חכמה. מצד אחד "סתם משנה רבי מאיר" ומצד שני "לא ירדו חכמים לסוף דעתו של רבי מאיר" (מאמר של רבי יוחנן, שם משוה אותו לרבי אושעיא). אם נחבר את שני הרביים שלו, רבי עקיבא ו-אלישע בן אבויה, יחד עם רבי מאיר = 1345 = כתר כל הכתרים וכו'.

ט. אמרנו שירושלמי זה "מוסר אביך" ובבלי זה "תורת אמך". לכן באמת סתם תורה זה בבלי. מוסר תורה ר"ת מת, אז צריך להוסיף א בהתחלה, אז נאמר שזה אמת – שניהם אמת, כל התורה אמת. אמת מוסר תורה ר"ת אמת ועולה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ("סתם משנה רבי מאיר" כנ"ל). האמת המשותפת לירושלמי ולבבלי זו המשנה.

י. לשון חז"ל "תלמודה של בבל". לא מצאנו לשון חז"ל "תלמודה של ארץ ישראל" – אך זה צריך להיות תלמוד ירושלמי (צריך לחפש). ביחד עולה סוד הוי' פעמים הוי'.

יא. אמרנו ש-תשעא זה ג"פ נורא – זה שייך במיוחד לימים נוראים. לא אמרנו שצריך לכוון את זה במיוחד בשלשת הימים של ר"ה ויו"כ. "מה נורא המקום הזה" צריך להיות יום א' דר"ה, "נורא תהלות" בדר"ה, ו"הנה אנכי כרת ברית… את מעשה הוי' כי נורא הוא" זה יו"כ (פסוק שהוא סיום קריה"ת בתענית). אמרנו שכל ה"נורא" זה מה שכתוב בתחלת "באתי לגני", שהרוממות העצמית מתגלה בדרך הסתלקות ממטה למעלה – לא יכולה להתגלות בדרך של או"י אלא רק או"ח. אולי כתוב באיזה מקום בחסידות, ופשוט מאד שהתגלות זו היא מה שנקרא "נורא" – התגלות הרוממות העצמית בדרך הסתלקות. איך זה טוב לשוחרי גימטריאות? הרי "נורא" שייך ליעקב, "והנורא", "מה נורא המקום הזה" – שייך לשם הוי'. אז אפשר לעשות ה"פ בין נורא ל-הוי' – נורא מלמטה למעלה ו-הוי' מלמעלה למטה (כך מתאים לכוון, כי אז ו מול ו, ו-א מול י, ו-נ מול ה תתאה). אם עושים כך מקבלים רבוע, לו ברבוע, שהוא 6 בחזקת 4. יש פה ארבע הכאות פרטיות, וכשמחלקים ל-4 הממוצע הוא חי ברבוע. ביוצר של יו"כ הפסוק הוא "זה אלי לצדק הכריע חי חי יודוך בהריע", על פי הפסוק "חי חי הוא יודך כמוני היום". "חי חי" זה עוד כפל, כמו "יום יום", ששייך "אור החיים". זה אחד ה"כפלים לתושיה" החשובים, במיוחד עכשיו – "חי חי". אמרנו שהכאת הוי' ו-ונורא זה חי ברבוע, אבל אותו פיוט עולה אל ברבוע ("זה אלי…").  כל המשפט בפיוט עולה אל ברבוע, ובתוכו חי חי הרומז ל-חי ברבוע (ה"פ של הוי' ונורא), אז חי הולך יחד עם חי – "אל חי", מועט המחזיק את המרובה – אל ברבוע ועוד חי ברבוע עולה ה"פ נורא (נורא פנים ואחור).

יב. אמרנו שיש שלשה פירושים ל"מחשכים" – שכחה, אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהם וכו'. השני נלמד מהפסוק "והמכשלה הזו תחת ידך". המתמטיקה במלה "והמכשלה" יכולה לעזור להבין את הסוד של "אין אדם עומד וכו'". ב"והמכשלה" יש ז' אותיות ועולה 406 – ממוצע כל אות הוא חן (ז"פ חן = כח במשולש). כשאדם בחשך יש לו בלבול או עוות או סטיה ביחס לחן. למה אדם טועה בחשך? כי החן אצלו לא מיושב, לא אמתי. כמו שכתוב בתניא שלצדיק שאינו גמור יש עדיין נטיה לרע. זה כמו חכם ותם – החכם זה הבבלי, והחן אצלו לא מתוקן. כל זמן שיש לו קצת "שקר החן" הוא ייכשל. זה עצמו ווארט יפהפה. כאן יש ענין במתמטיקה הרבה יותר עמוק: כל המלה יוצרת משולש 28, אבל יש פה ז אותיות, נסתכל בדילוג. הראשון זה ומשה = אותיות משהו – 351, משולש של הוי'. הדילוג השני אותיות הכל (10 במשולש), והכל יחד זה 28 במשולש – יש פה איזו נוסחה, משולש 10 פלוס משולש 26 נותן משולש 28 – לכל דבר כזה יש כלל, וצריך לחפש אותו. כאן הכלל: משולש 5n פלוס משולש  12nפלוס 2 במשולש (הכל במשולש) = משולש של n13 פלוס 2. כאן N = 2. בתוך המלה של הכשלון הוא מגלה מה צריך לדעת כדי לא להכשל יותר… בתוך הכלל מוצפן עוד כלל במתמטיקה – גם בשביל לא להכשל. המספרים לפני ה-N הם 5, 12, 13 – קשור לכלל ש-5 ברבוע ועוד 12 ברבוע = 13 ברבוע. זה סוד הקשר בין הבר-מצוה לבת-מצוה בספר על המתמטיקה.

יג. "פחדו בציון חטאים" = חטא ברבוע (חי ברבוע – תיקונו ב"חי חי").

יד. "תהו" זה בבל, "בהו" מדי, "חשך" יון, "תהום" רומי ו"רוח אלהים מרחפת על פני המים" זה משיח – כל זה במדרש. דברנו על זה ש"חשך" זה חכמת יון, אבל תהו זה בבל – שייך לתלמוד בבלי. אמרנו שהאריז"ל אומר שיש פעמיים הארץ – של הפסוק הראשון, "את השמים ואת הארץ" ו"והארץ היתה". עד "הארץ"  הראשון זה 73 במשולש, ועם "והארץ" זה 77 במשולש (כפולת 33, מספר האותיות). הראשון מלכות ז"א והשני המלכות האמתית. על פי פשט "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" זה תיקון, עוד לפני השבירה, ואחר כך "והארץ היתה תהו ובהו וגו'". "תהו" זה בבל, אז הארץ בפסוק הראשון זה ארץ ישראל – נקרא שמה ארץ "שרצתה לעשות רצון קונה", ודווקא בה "תמיד עיני הוי' אלהיך בה", קשורה לשמים ("כימי השמים על הארץ", שנות האבות). עד "והארץ" זה מגדל במשולש, ואם אני מחשב בבל במספר קדמי חלק הקדמי הוא מגדל. זה רומז לבבל בכלל ומגדל בבל בכלל. מגדל בבל הוא כבר הקשר בין בבל ליון, כי יון זה חכמת הטבע. הנסיון הראשון להשתמש בחכמת המדע לרעה זה מגדל בבל. מגדל בבל = 111, אלף או אֹפל. "מלכות יון" = 562 (המספר הידוע… שעולם עולם התהו, "וימלךוימת").  רוצים לקשור כמה קשרים חזקים בין בבל ליון. קודם עשינו בין יון לרומי – מדע תאורטי ומדע יישומי. אבל השרש של יון הוא בבבל, מגדל בבל. לכן זה עולם התהו, ותהו זה בבל. יש פסוק "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד" – טבעתי ביון מצולה זה חכמת הטבע, ובגמרא כתוב שבבל נקראת מצולה כי כל מתי מבול נצטללו שם. לכן נקראת מצולה, אבל זה יחד עם "יון מצולה". לע"ל המבול יהיה "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" – מבול  חיובי. במפטיר יונה שקוראים ביו"כ. היונה אומרת "ותשליכני מצולה בלבב ימים" (בלבב אותיות בבל). השלמת יון ו-בבל זה גימטריא פשוטה עולים יחד יפי (יש "יפת אלהים ליפת").

טו. מהמאור עינים יוצא שאהבת ה' היא המקודש ויראת ה' היא התדיר. אהבת הוי' יראת הוי' = 1071 = אחד מקדש תדיר (ר"ת אמת). מהפחד והיראה של פרי הארץ יוצא עוד משהו – צריך לקרוא ולהתבונן. בהרבה מקומות כתוב בחב"ד שיראה היא יראה מאיבוד קשר לאהבה – זו יראה סתם. אז מה זה פחד? אפשר להמשיך – וקצת משמע כך שם – שמפחד מאיבוד היראה. פחד זה שאין ישועה ויראה זה שיש ישועה – יהודי מפחד מאיבוד היראה ויראה מאבוד האהבה. הוא מפחד שיאבד את היראה ואז לא תהיה לו שום זיקה לישועה – הוא יהיה מיואש. הפחד יכול להיות טוב ויכול להיות רע, אבל זה שיהודי ירא מאיבוד האהבה זה טוב. היות שאהבה זה מקודש ולא תדיר – באהבה יש תמיד תקוה שיחזור, כי זה לא אמור להיות כל הזמן (בכל אופן הוא ירא מאיבוד האהבה, רוצה שכן יהיה כל הזמן). משא"כ יראה, התשתית, צ"ל כל הזמן. זה עיקר ה"אשרי אדם מפחד תמיד" – מפחד שיאבד את היראה, את התשתית. על פי טבע לא שייך לא לאבד אף פעם את היראה, לכן באמת זה פחד. נעשה מזה משפט שאפשר לשחק בו: יהודי מפחד מאבוד הריאה ויראה מאבוד האהבה (עולה 27 ברבוע, "קרע שטן"). יהודי מפחד מאבוד היראה = אמת, כא ברבוע. החלק השני = רפח, ב"פ 12 ברבוע. זה נוסחה בה רבוע ועוד שני רבועים נותן רבוע (21 ברבוע ועוד ב"פ 12 ברבוע עולה כז ברבוע). בנוסחה זה 4N ברבוע כפול פלוס 7N ברבוע = 9N ברבוע. במקרה שלנו N הוא 3.

טז. הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד = 34 במשולש. יש כאן 35 אותיות, והכל יחד זה 17 כפול 35 (משולש 34), היינו שממוצע כל אות הוא טוב. הסה"כ של כל המשפט הזה הוא יהודי פעמים טוב, ו"יהודי טוב" זה רבי – אסמכתא מופלאה שזה הבעש"ט המגיד ואדה"ז והכל אחד. יודע ידוע דעה = ז"פ הבל (שייך לבריאת העולם).

יז. מי שאצלו האור העליון של האהבה בא לפני אור התורה והמצוות זה רבי אליעזר בן דורדייא = 817, אור במספר קדמי.

יח. אמרנו שעיקר הרז זה לדעת מה שאדם כבר שכח שחלם, שלא יודע מה חלם. היות שעיקר המקום זה בדניאל אז כתוב רזא, בארמית. הפסוק העיקרי שיש ר"ת רזא, אבל לא לפי הסדר (ראז) – "[עין לא] ראתה אלהים זולתך". הביטוי הכי יפה שר"ת רזרוח זרובבל (רז בבל, הרז נמצא בתלמוד בבלי, זו הרוח שלו).

יט. "אתם נצבים היום" = 694 = "והלך לפניך צדקך כבוד הוי' יאספך" = שניאור זלמן. אתם, אתם נצבים (עד כאן משיח משיח), אתם נצבים היום = חיים פעמים הוי'.


[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.