דבר המערכת
יעקב איש האמת אינו מחפש עימותים מיותרים עם הכוחות החיצוניים. הוא שולח לעשיו מסר של פיוס ונותן לו דורון. כתוב "ויירא יעקב מאוד ויצר", ודורשים חז"ל יירא שמא ייהרג ויצר לו אם יהרוג אחרים. בהמשך הפרשה מסופר כי יעקב גוער בשמעון ולוי על שהרגו את אנשי שכם – "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ". אבל התנהגותו זו אינה נובעת מחולשה אלא מתחושת אחריות פן ייפגעו התלויים בו. דרכו להתמודד עם הרע היא "דורון, תפילה ומלחמה". קודם כל יש למצות את דרכי השלום עם האויב ולהתפלל לקב"ה שיצילו ממנו, אבל כאשר הוא נדרש להילחם אין חזק ממנו. ברגעי האמת מתגלה יעקב כבעל כוחות אדירים שיכול להתמודד לא רק כנגד עשיו אלא כנגד שרו של עשיו, שהוא שורש הרע. דווקא מאויבו הוא זוכה לשם "ישראל" – "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל". מהותו של עם ישראל היא לעמוד ישר מול האל. כל מעייניו של היהודי נתונים לבורא וכל יחסו לנבראים נגזר מכך. מי שרואה רק את הקב"ה לנגד עיניו, מסיר מעליו פחדים נפולים מבני אדם. לכן גם שמו של מייסד החסידות היה ישראל. גם הוא התאפיין ב"שיוויתי ה' לנגדי תמיד" המסלק את כל היראות הנפולות. תכונת השפלות של יעקב הופכת בעקבות מאבקו הנחוש לגאון ישראל, גאווה יהודית המנצחת בכל המלחמות וגואלת את העולם מחשכתו.
שמחה תמידית (חלק א')
תמיד צריך להיות בשמחה, כמ"ש "עבדו את ה' בשמחה". אפילו כשהאדם עצוב ובוכה, עליו להיות שמח! ספר ה"תניא", ספר היסוד של החסידות, שואל: כיצד יכול האדם להיות שמח, כאשר הוא יודע בנפשו עד כמה הוא חסר ופגום?!
תשובתו היא, שתמיד אפשר להיות שמח, כי תמיד ישנו טוב שניתן לשמוח בו. מאידך צריך להיות מריר מהלא טוב. יוצא, שהאדם יכול להיות ביקורתי כלפי עצמו במאת האחוזים, ועדיין להיות שמח מאוד. עליו להיות במצב פרדוכסלי של "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא", 'בצד אחד של הלב אני בוכה', ובו-זמנית 'מהצד השני אני שמח' – "וחדוא בלבאי מסטרא דא", כלשון ה"זוהר". האדם שמח ובוכה באותו הזמן ממש. זהו המצב המושלם של היהודי העובד את ה'.
השמחה התמידית, הבסיסית, נובעת מכך שבכל מצב ניתן למצוא נקודה טובה במתרחש סביב, אף על פי שנראה לעתים שהמצב עגום ועצוב מאד. תמיד יש איזה חוט של תקוה שניתן להיאחז בו. כיצד יוכל האדם לזהות במה יוכל להיאחז, כדי לשמח את עצמו? כדי שתהיה תמיד אורה פנימית של שמחה, הדבר תלוי בשפלות. כאשר האדם שפל באמת, יש לו במה להיאחז בכל מצב. תמיד ימצא משהו שייתן לו תקוה. לעולם לא יחוש שהכל אבוד לגמרי. אדם שאין לו שפלות, נוטה לראות תמיד את המציאות בפסימיות, באופן שחור. משמעותה הפשוטה של השפלות היא ש"לא מגיע לי כלום" ו"אין לי זכות לקבל דבר", ולכן כשהאדם השפל זוכה לדבר הקטן ביותר, הדבר גורם לו לשמחה עצומה. הוא מופתע שמישהו עשה לו טובה. גם לעובדה שהוא נושם הוא מתייחס כטובה שמישהו עושה לו. ומי שנתן לו לנשום, בודאי יתן לו עוד דבר, שהוא זקוק לו וכך הלאה. כך ניתן להיות שמח תמיד. יסוד השמחה התמידית הוא השפלות האמיתית.
(אוצר הנפש א')
פרצוף ה'אדם' (חלק ג')
הכוח לעשות נחת רוח – אדם בספי' הכתר (רצון)
מפירושו של הזהר הקדוש על הפסוק "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'" יוצאת המדרגה השלישית של אדם בכתר – רצון, המגדירה את האדם כמי שיכול לגרום נחת רוח לבורא עולם. רק האדם בדרגתו הכי נעלה – 'אדם' (להבדיל מדרגות אנוש-איש-גבר), יכול להקריב "דורון" – הקרבן שנועד לעשות נחת לה', היות שגרימת נחת הינה חלק ממהותו של ה'אדם'.
הקרבת קורבן אינה רק בגלל שהאדם חטא לה' והוא חייב לכפר על עצמו (שאז הוא יורד לדרגות נמוכות יותר, וחייב להקריב קורבן "חטאת"), אלא גם כשאינו חוטא, עליו לשאוף עוד יותר לרצות את ה' ולהתקרב אליוה' ולכן הוא מקריב קרבן דורון כדי שגם ה' ירצה בו.
על האדם לדעת כי דווקא במצב קשה, עשיית מעשה קטן מצידו יש בה כדי לגרום נחת רוח לה', ממש כמו ילד לגבי אבא. ויתר על כן, עליו להבין כי יש משמעות בעובדה שדווקא במצבו הנוכחי הוא יכול לעשות נחת רוח, בעוד שמישהו אחר לא יכול – ושיכולת זו היא, כאמור, מגדירה אותו כאדם.
עשיית נחת רוח היא גם ביחס לאנשים, בתוך משפחה. זה שהבעל מסוגל לעשות נחת רוח לאשתו, ולהפך, סימן שהם בני אדם. אם האדם אינו מודע לזה– הוא לא 'מענטש', לא בן אדם.
אם כן, חלק מהגדרת האדם הוא עשיית נחת רוח נטו שלא על מנת לקבל שום פרס, שום דבר בתמורה, אלא רק נחת רוח לזולת נטו. על ידי שהאדם עושה פעולה שגורמת נחת רוח, נעשה קירוב של רצון טוב אחד לשני. זו גם יכולת וגם סגולה מיוחדת של האדם.
(התוועדות כא' אייר תש"ע)
אמת מלובשת בחסד
הבעש"ט אמר שהעולם אומרים ש"עם האמת יכולים לסובב את העולם" והסביר בדרך צחות את הפירוש לפתגם. כאשר בא אדם למקום מסוים ואומר את האמת בפני בני המקום הם אינם יכולים לקבל ולסבול זאת ולכן מוכרח אומר האמת להעתיק את מקומו למקום אחר וגם שם הוא אומר את האמת ומוכרח שוב להעתיק את מקומו למקום אחר וכך הלאה, עד שהוא יכול לסובב את כל העולם.
מידת האמת טובה מאד, אבל כאשר היא לבדה היא בבחינת תהו. כתוב כי "לא תהו בראה לשבת יצרה". ה' ברא את העולם כדי להתיישב ומי שאומר אמת בלבד חייב לנוע כל הזמן. האמת זקוקה לחסד שילביש אותה כדי להתיישב במציאות. כתוב כי "משה אמת ותורתו אמת", אבל אפילו משה רבינו שמידתו אמת חייב להלביש זאת ב"תורת חסד" של אהרון אחיו המשנה "מפני השלום".
הפסוק בתהלים "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" מדבר על שבתם של האחים משה ואהרון. כדי שמשה רבינו יתיישב, עליו להתחבר לאהרון. מידת האמת של משה גרמה לו שיסובב את המדבר ארבעים שנה ולא יכנס לארץ ישראל.
גם המשיח זקוק לאליהו הנביא, בדיוק כפי שמשה זקוק לאהרון. לאחר פעולתו של אליהו, שילמד זכות על הרשעים ויחזירם בתשובה, יבוא המשיח שעיקר מידתו אמת ויחזיר אף את הצדיקים בתשובה.
הנקודה הפנימית היא שהמציאות לא סובלת את האמת. בפשטות בני האדם לא סובלים את האמת משום שהיא מחייבת אותם להשתנות, דבר שאינם אוהבים.
בעמקות יתר יש לומר, על פי הכלל של "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" כי כשם שהעולם לא סובל את האמת, כך האמת אינה סובלת את העולם. בכל עימות שני הצדדים 'אשמים'. האמת שלא סובלת את המציאות היא האמת של חיצוניות ספירת הבינה, מקור כל הדינים. יש אמת מקפידה וכך יש אפילו צדיקים שלא יכולים לסבול מתנגדים וממילא "כמים הפנים לפנים".
זו גם הנקודה הפנימית בסיפורו הידוע של רבי נחמן על התבואה של השיגעון. כאשר כולם אוכלים את התבואה של השיגעון השאלה היא – האם כדאי לאכול את התבואה ולהיות משוגע ושקרן כמו כולם או לא לאכול ולהישאר שפוי אבל מחוץ לחברה? הפתרון הנכון הוא שיש לאכול ולהשתגע, אבל צריך לקשור חוט על האצבע כדי שהאדם יזכור שאינו שפוי. עדיף להיות 'שקרן' שיודע זאת, מאשר להיות אמיתי, אבל מחוץ למעגל החיים. (התוועדות תש"ס)
תיקון המידות (חלק ב')
בחסידות ישנם שני מושגים: "טבע ראשון" ו"טבע שני". טבע ראשון, הכוונה למידות התולדתיות של האדם שקיבל בשעת לידתו. ואולם, ע"י הרגל הוא יכול לקנות בנפשו טבע שני. הטבע השני לא משנה כאמור את עצם המידות, אבל הוא משנה את טבעיות המידות – את אופי האדם.
השינוי של טבע המידות קונה אצל האדם צורת התנהגות חדשה בחיי היומיום, דהיינו טבע שני שיכול להיות לגמרי אחרת מכפי שהיה בתחילה. לפנינו אדם חדש שלא הכרנו לפני כן!
יש רמז יפה בחסידות ש"טבע שני" עולה בגימטריא "אמת". ניתן היה לחשוב בטעות שהקונה טבע שני, סוטה מהאמת שלו, שהיא כביכול הטבע הראשון שאיתו נולד. הדבר אינו נכון, ולהפך – השקר הוא דוקא כאשר האדם מתעקש על מה שנדמה לו כ'אני' היסודי והמקורי שלו. בלשון אחרת נאמר, שאותו אדם רוצה להישאר כל ימיו בילדותו ולא מוכן להתבגר. אנו למדים שהטבע השני הוא האמת, והוא בגרות הנפש. רמז לזה מובא בכתבי האריז"ל ש"בגרות" שווה בגימטריא ל"תורה".
על ידי קבלת עול והדרכה להרגלים נכונים על ידי חכם אמיתי יוכל האדם לרכוש טבע שני, שהוא כאמור אמיתי יותר מהראשון.
(אוצר הנפש א')
איסור חסימת השפע
"לא תחסום שור בדישו" היא המצווה האוסרת חסימה (מניעה) של הספקת אוכל לשור תוך כדי עבודתו.
מצווה זו היא מצווה של אהבה (פנימיות ספירת החסד), שמרוב אהבתו של היהודי לשורו הוא נותן לו לאכול גם בעת שעובד, כמו אברהם אבינו המסמל בעצמו את מידת החסד, שנהג להאכיל את האורחים (עוברי-אורח ואף ערבים) שהכניס לביתו. דחיית ההשפעה למועד מאוחר יותר, בטענה כי הדבר יפריע לעבודתה של הבהמה, בזמן שהיא רואה את האוכל לפניה, ומשהו חוסם אותה מלאכול, גורמת לה צער ומעידה על חוסר רגישות לרעבונה הנובע מהרגשת שנאה עד כדי התאכזרות אליה.
ניתן להשליך מצווה זו על חינוך ילדים (או בכלל על סיטואציות ויחסים בין בני אדם) כאשר לפעמים מזהים בילד מידה של אכזריות, שלמרות שלבסוף הוא יוותר וייתן לחברו את הצעצוע או דבר אחר, אך בינתיים הוא שומר אותו לעצמו ולא מוכן לתת אותו מאחר ששם מחסום להשפעה. לפיכך ראוי ללמוד מהחיות, שכשם שאין לחסום בפניהם את השפע, כך יש לנהוג במידת החסד גם כלפי בני אדם דהיינו, להשפיע באופן ישיר וללא מחסומים. (אוצר הנפש ב')
אמרת הרב
לעבוד את ה', לעשות רצונו, פירושו להתחבר אליו במודעות שלנו, להיות אחד עם ה' באהבה.
ניתן להשיג את ספרי "אוצר הנפש" בין כל
ספרי הרב גינזבורג באתר www.pnimi.org.il
או בטל' 050-6360882 או 1700700966
הרשמה לקבלת העלון: odedm@neto.net.il