דבר המערכת

כתוב בפרשתנו "העטופים ללבן והקשורים ליעקב". שוב אנו נתקלים בעימות בין חיצוניות לפנימיות, בין לבן המטפח את המעטפת התדמיתית לבין יעקב החרד לקשר הפנימי עם הנעלם מכל רעיון. לבן הוא טיפוס שמביע הרבה אהבה חיצונית. הוא רץ לקראת יעקב, מחבקו ומנשקו, וכביכול דורש את טובתו: "הכי אחי אתה ועבדתני חינם. הגידה לי מה משכורתך". בסופו של דבר לבן הארמי מתגלה כנבל הרמאי. מי שמציג עצמו כלבן וטהור מתגלה כנוכל אפל. תכונה נוספת של הרמאי היא להצדיק את עצמו. לאחר שלבן רודף אחרי יעקב הוא קובל בפניו: "למה נחבאת לברוח ותגנוב אותי ולא הגדת לי ואשלחך בשמחה ובשירים בתוף ובכינור?!" יעקב לעומתו משתית את יחסי האנוש שלו לא על חנופה ונאמנות מתחסדת, אלא על הקשר שלו עם אלוקי אבותיו: "לולי אלוקי אבי, אלוקי אברהם ופחד יצחק היה לי, כי עתה ריקם שילחתני את עניי ואת יגיע כפי ראה אלוקים ויוכח אמש". זהו פרק נוסף שבו מלמדים אבותינו שללא יראת שמיים, כל יחסי האנוש הם זיוף אחד גדול, שבו כל אדם רק מצדיק את עצמו ומתחנף לזולתו כשיש מה לקבל ממנו, אבל מרשיעו כאשר מתבטל האינטרס. גדולתם של אבותינו בכך שהחדירו את המימד האלוקי בעולם וגאלו את בני האדם מהמשחק הצבוע והמרושע של חיים אנושיים ללא עמידה מול הבורא.

איזון הרגש

הנפש חייבת להיות מאוזנת בכל רבדיה. עיקר האיזון ברובד הרגש, בלב, הוא בין האהבה מצד ימין ליראה מצד שמאל (ברובד השכל יש הכרה וביקורת. חוש הביקורת מצד שמאל – בבינה, מקביל לחששות שיש לאדם ביראה שבלב, ותפקידו לאזן את הימין).

איזון טוב בין הצד השמאלי בנפש לבין הצד הימני גורם למידה אחת לתרום לשניה ולא לנטרלה. כמובא בספר ה"זוהר" שהאהבה והיראה הן כמו שתי כנפיים של ציפור, ש"לא פרחא לעילא" בלי אחת מהן, כלומר האהבה לא עולה ללא היראה, ולהפך.

הימין הוא מה ש'בא' לאדם באופן חיובי, הטבע הטוב והנכון שיש לכתחילה לכל אחד. והכח הנגדי משמאל נמצא תמיד מכורח המציאות כדי לשמור על הימין. הסינתזה ביניהם היא האמצע. כשהאדם מגיע לאמצע, הוא זז ימינה ושוב חייב לאזן זאת עם הכוח הנגדי ומגיע שוב לאמצע וחוזר חלילה.

כך לדוגמא, כשאין לאדם מושג עם מי יש לו עסק, הוא מתנהג אליו ב"כבדהו וחשדהו". לעומתו, יש מי שמכניס כל אחד לביתו ללא חקירות, אך ניסיון החיים מלמדו שצריך איזון. זו היראה שמאזנת את האהבה כמאמר חז"ל "לעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת".

ראשית, צריך הסתייגות מהזולת. יש 'לתפוס דיסטנס' ממנו – "שמאל דוחה" ורק אחר כך, כשהאדם בוחן את הזולת באופן שכלי וגם רגשי, אז הוא יכול לחבקו – "ימין מקרבת".

משיכת הלב למישהו, זו אהבה – 'גרביטציה'. ולהפך, היראה היא אנטי-משיכה, דחיה מהזולת. היראה היא רגש נפשי פנימי של תפיסת מרחק. תפיסת המרחק יכולה להיות גם מתוך הערכה, כמו יראת כבוד כלפי צדיק, שיש בתוכה אהבה.

האהבה עניינה מצוות עשה, ואילו היראה – מצוות לא תעשה. הכבוד מתבטא בלהאכיל ולהשקות את המכובד. היראה לעומת זאת מתבטאת בלא לשבת על כסאו, לא לזלזל בכבודו, לא להפסיקו בעת דיבורו ולא לקוראו בשמו הפרטי.

כלפי ההורים מצווה האדם ביחס של כבוד ויראה. היות שיש נטיה טבעית לאהוב יותר את האם, לכן מתקנים לאהוב יותר את האב –  "כבד את אביך ואת אמך". והיות שיש נטיה טבעית יותר לפחד מהאב, לכן אומרים לאדם שקודם כל יפחד מאמו – "איש אמו ואביו תיראו". זו דוגמא יפה לאיזון וגם להתכללות. כאשר יראים מהאם, עושים ממנה קצת אב, וכאשר אוהבים את האב עושים ממנו קצת אם. כלפי הצדיק וגם כלפי ההורים יש שילוב של יראה – רגש שפועל ריחוק, ואהבה – רגש שפועל קירוב.

אוצר הנפש א'

פרצוף ה'אדם' (חלק ב')

הכוח להתאיין – אדם בספירת הכתר (תענוג)

הראש השני של הכתר נקרא תענוג – 'רישא דאין' – בחינת ה'אין' שבאדם. קשר זה, בין האדם ל'אין' מוזכר בשני פסוקים: האחד בתחילת הבריאה – "ואדם אַיִן לעבוד את האדמה", והשני, בקהלת – "ומותר האדם מן הבהמה אַיִן כי הכל הבל". לכאורה על פי הפשט, שני הפסוקים האלה אינם חיוביים. בפסוק הראשון – לפי חז"ל, הכוונה שלפני בריאת האדם לא היה מי שיתפלל על הגשם. אבל דורשים פסוק זה גם לחיוב, שגם אחרי שאדם נברא, דווקא האדם בהיותו אדם, מסוגל להגיע לדרגת 'אין' שהיא בטול כל הרצונות, ולעבוד את האדמה.

אפשר היה לחשוב שדרגת 'אין' ודרגת רדל"א (הראש הראשון שבכתר, שלא נודע לעצמו ולא נודע לאחרים) הם אותו הדבר, אך לא כן הוא. דרגת ה'אין' היא גם התענוג מההתאיינות שזו תכונה ייחודית לאדם.

הרגשת התענוג מה'אין' היא תנועה נפשית ש'ככל שאני יותר קטן, עד שאני שואף להיות 'גורנישט' (אפס), אני יותר נהנה'. כתוב שהתענוג של הגוי הוא מהתפשטות ה'יש' – ככל שיש לו יותר ישות עצמית, יותר 'כיף' לו. לעומת זאת יהודי, כמה שהוא יותר קטן – "כי אתם המעט מכל העמים" – יותר 'כיף' לו.

הפסוק השני שנשמע מאד שלילי, כאילו אין הבדל בין אדם לבהמה, "ומותר האדם מן הבהמה אין" – נדרש בניחותא. כלומר, יתרונו של האדם על הבהמה, הוא בכך שיש לו חוש ב"אין". לבהמה אין חוש ב'אין' אלא רק חוש ב'יש' – חוש באוכל טוב.

במצב של מצוקה, כאשר חסר לאדם איזה דבר, כתוב "אֵין מחסור ליראיו". כל המושג 'מחסור' לא קיים אצל יראי ה', ואם כבר חסר משהו זה רק ה"אַיִן". מכאן, שצריך לחנך את היהודי, שיהיה מודע לכך, שיש לו מקום בנפש (בכתר, בעל מודע שלו) שבו הוא לא זקוק לשום דבר. אמנם לאדם יש חולשות, כמו הזדקקותו לבן זוג וכן לאוכל מינימאלי, אחרת לא יוכל לחיות בעולם, אבל  אמורה להיות לו איזו יכולת בנפש לחוש שהוא לא צריך כלום. לאדם יש הרבה צרכים כי דעתו קצרה,  כמ"ש "מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה". וצריך להגיע למצב של 'אין', של ביטול כל הרצונות, "ואדם אין לעבוד את האדמה". מי שנמצא ב'אין' גם לא צריך לעבוד. או גם להפך, שכדי "לעבוד את האדמה" צריך להיות בחינת 'אין' – שבזה "ומותר האדם מן הבהמה אין". לסיכום, הדרגה השניה של להיות אדם היא 'חוש באין'. ו'חוש' זה תמיד תענוג.

התוועדות כא' אייר, תש"ע

עיקר האמת – איני יודע

לבעש"ט היה תלמיד אחד בשם הרב רפאל בערשטער (ע"ש עירו) ונקרא בשם הרב רפאל איש האמת והיתה לו ברכה מהבעש"ט שיזכה לחיות עד ביאת המשיח.

לרב רפאל איש האמת היו תלמידים והוא השריש אצלם ביותר את הזהירות שלא לומר דבר שאינו אמת. כאשר נכנסו למשל לבית רטובים מהגשם ושאלו אותם אם יש גשם בחוץ, ענו כי בזמן שהלכו היה גשם ולא יותר.

כל כך היו תלמידיו של הרב רפאל איש האמת, מושרשים באמת ומתרחקים משקר, שאפילו אם לפני רגע קל ירד עליהם גשם לא היו מוכנים לומר שכעת יש גם כן גשם!

כאשר אדם נכנס במהירות מהחוץ הגשום והוא כולו רטוב ורק רוצה להחליף את הבגדים הוא בשיא ההתפעלות ומוחין דקטנות. כאשר שואלים אותו אם יש גשם בחוץ והוא משיב שאינו יודע, הדבר מורה על מוחין דגדלות, על "החזקת ראש". מצד שני אדם כזה הוא מעט 'משוגע' משום שאינו מחזיק ראש שהוא יודע משהו, אלא שאינו יודע כלום.

חז"ל אומרים שלעולם ילמד אדם את עצמו לומר "איני יודע" ולמדים זאת ממשה רבינו שאמר "כחצות לילה" ולא "בחצות לילה". לעומת זאת אהרון הכהן ה"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" ילך להעיד ולהישבע כדי להציל יהודי. רק משה יכול לפקפק אם ללכת או לאו.

יש תורה של רבי נחמן מברסלב האומרת שה'אינו יודע' שלו גדול יותר מכל התורות שהוא מגלה. הוא העיד שתורותיו הן ממ"ט שערי בינה ואילו ה"אינו יודע" שלו הוא משער הנו"ן. הרוצה ללמד את עצמו אמת צריך קודם כל לומר "איני יודע". כל יניקת השקר היא כאשר האדם חושב שהוא יודע יותר ממה שאינו יודע.

התוועדות, תש"ס

אין להתפעל מהרע כמציאות

כשאדם עושה רע, הוא אינו צריך להתפעל ולהיות מופתע ממנו, שכביכול 'כיצד זה הגיע עד אלי הרע הזה?!', או 'איך קרה שעשיתי מעשה לא טוב?!'. כיון שברגע שהאדם מתפעל, היינו שמופתע מעצם עשיית הרע שעשה, לא רק שלא יצליח לצאת ולפרוש ממנו, אלא  שימשיך להניק לרע, לסטרא אחרא, תוספת חיות וקיום מאחר שתגובתו לרע נובעת מהגאווה שיש בו. במילים אחרות, ע"י ההתפעלות מהרע האדם נותן לרע מציאות חיצונית – 'חפצא'. והרי על פי תורה אין שום מציאות לרע בבחינת 'חפצא' והוא רק בבחינת 'גברא' (כידוע, כל התורה כולה בנויה על כך שבכל דבר יש מציאות אובייקטיבית שהיא החפץ – שנקרא 'חפצא', ויש מציאות סובייקטיבית, שהיא האדם – שנקראת 'גברא'). ולכן, התורה אומרת שהרע אינו אלא  דמיון.

כאשר האדם מופתע מהרע שעשה, הוא בוחר שלא לייחס את הרע לגברא' שלו, לעצמו, ומתעלם מן האמת האומרת שהרע אינו אלא השתקפות של עצמו, ואין לו שום מציאות חיצונית אחרת. והוא דומה לאחד שמסתכל במראה ומופתע ממה שהוא רואה שם, שכביכול הוא רואה משהו אחר. מה שמוכיח שהוא חי בדמיון כיוון שאף פעם לא ראה את מה שהוא באמת… וע"י זה מעניק גושפנקא לדמיונו, שיש לרע שעשה איזו מציאות חיצונית חוץ ממנו, והרי זהו שקר.

נמצא שהאדם, הוא זה שנותן לרע מציאות, כיוון שאינו רוצה לייחסו לעצמו ולמעשה בורח מעצמו.

ההתנהגות הנכונה היא לא להיות מופתע מהמעשה הרע, אלא להכיר שהרע הוא 'אני' כמו מי שמסתכל על עצמו במראה באמת, ויש לו רק להתמרמר על כך, ולהגיע לשפלות.

אוצר הנפש ב'

תיקון המידות (חלק א')

כיצד מתקנים את המידות על פי הרמב"ם?

שיטתו של הרמב"ם בתיקון הנפש היא הזזה. גם בחסידות יש ביטוי לכך – 'הזזה עצמית'. כדי שהאדם ישנה את עצמו, עליו לזוז לגמרי מהקצה אל הקצה. העבודה היא על צורת ההתנהגות (ביהביוריזם), כלומר שינוי הרגלים.

לפי הרמב"ם, המידות שייכות לצורת התנהגות והרגלים, למרות שיש להן שורש בתודעה ובשכל. את צורת ההתנהגות ניתן לשנות על ידי הרגל נכון, כאשר האדם זז בהדרכה נכונה מהקצה אל הקצה.

כאשר האדם זז באופן ובפרק זמן מספיקים, הוא יכול לחזור אחר כך מעט מעט לאמצע, למידה הבינונית. כך הוא נמצא בדרך הנכונה, היא דרך המיצוע.

הרמב"ם מדבר בספריו – "היד החזקה" ו"שמונה פרקים" על שתי אפשרויות של הזזה. לפי האפשרות הראשונה מדובר בקפיצה, בתיקון קיצוני חריף מהקצה אל הקצה, ואחר כך בחזרה איטית לאמצע. ישנה שיטה שניה שלפיה גם השינוי הראשוני הוא איטי, קמעא קמעא מהקצה אל הקצה, וכך גם החזרה אחר כך אל האמצע.

על כל פנים, לפי שתי האפשרויות, המכנה המשותף של הרמב"ם בטיפול הנפשי הוא, שכפי שהאדם הגזים בקיצוניות לכיוון אחד, כך עליו להגזים לכיוון ההפוך, כדי לשוב אחר כך אל האמצע.

שיטת החסידות קרובה לשיטת הרמב"ם ולמעשה היא 'מהדורת' הבעש"ט והאדמו"ר הזקן על הרמב"ם.

אוצר הנפש א'

אמרת הרב

הנשמה שלי היא האור של ה', גופי – רצונו, בגדי – מעשיו, ביתי – תענוגו.

ניתן להשיג את ספרי "אוצר הנפש" בין כל

ספרי הרב גינזבורג באתר www.pnimi.org.il

בטל' 050-6360882 או 7007009661

הרשמה לקבלת העלון: odedm@neto.net.il