דבר המערכת
השבוע אנו קוראים על לידת שני התאומים הלא זהים – עשיו ויעקב. עשיו שהוא "איש ציד איש שדה" הינו האב-טיפוס לאדם החיצוני שמחפש חִיות בעולם הפתוח, ואילו יעקב הוא האב-טיפוס לאדם הפנימי שמחפש את אושרו בתוך אוהלה של תורה. עשיו הוא אותיות עשוי. האדם החיצוני מרגיש שהוא בסדר, שהוא מושלם ואין לו מה לתקן. עשיו הוא "אדום" מלשון מאוד. האדם החיצוני עושה הצגה שהוא צדיק מושלם (מעשר אפילו את המלח והתבן), אבל הוא שקוע בתאוות אכילה גסה ("הלעיטני מן האדום"), ניאוף ורציחה. לעומת זאת יעקב מלשון עקב מרגיש שהוא נמצא בסך הכל בתחילת דרך רחוקה. יעקב הוא אותיות עקבי, צועד בהתמדה ובשקידה אל היעד האינסופי. יצחק מולך שולל על ידי רמאותו של עשיו ואילו רבקה שיש לה חוש פנימי ("ויתרוצצו הבנים בקרבה") יודעת שיעקב הוא הראוי לברכת אביו, וכי לו ראויות הבכֹרה והברכה. אי אפשר לנצח את השקר בדרך ישרה ותמימה ולכן יעקב הפנימי חייב להערים ולקיים את "עם נבר תתברר" כדי לזכות בברכת אביו. אבל האמת לאמיתה היא שזו אינה הערמה, שהרי יעקב נוצר לפני עשיו ובנוסף לכך גם קנה ממנו את הבכורה כדין. גם כשאיש האמת נוקט בשקר בעל כורחו, הגרעין הפנימי אצלו הוא תמיד אמת – "תתן אמת ליעקב".
שלוש מדרגות של עונג שבת – ברכה; קדושה
(חלק ב')
הרגיעה בנפש מחזירה את האיברים ואת כל מערכת הנפש למצב פשוט ומזוכך, המאפשר להתקדם לעבר השלב השני, שפועל באדם 'שקיעה' נפשית – בית קיבול לקבל אור, להתמלא בברכה.
מדרגה העונג השנייה היא, אם כן, "ויברך" – תענוג הברכה כמ"ש "ומלא ברכת ה'". תענוג הברכה יוצא לפועל כאשר האדם עושה את עצמו כלי מחזיק ברכה. ומהו כלי מחזיק ברכה? כלי ריקן. הדרך לעשות כלי שיהיה ריקן, כלי שקוע, היא התבטלות. ההתבטלות (שלב לאחר ההזדככות) גורמת לאדם שיתמלא ברכה. לכן העונג נקרא בקבלה "רישא דאין".
מה הקשר בין 'אין' לתענוג?
מובא באריכות בספרי החסידות שתענוג הבא מהצד הלא טוב, נגרם מהתפשטות הישות של האדם. האדם מתמלא בישות, מרגיש את עצמו עוד ועוד ומתנפח. יש לו תענוג בהתנפחות האגו, ככל שישותו מתנפחת, כך הוא נהנה יותר. ואילו בקדושה, הדבר הפוך ממש – התענוג הוא מההתאיינות, מכך שהאדם מצליח להיות שום דבר. ה'שום דבר' הזה, האין, הוא הכלי המחזיק רוב ברכה (כמו שנאמר לגבי השלום, שהקב"ה לא מצא כלי ראוי להחזיק ברכה לישראל אלא השלום).
בתענוג הראשון, כאשר האדם שוכב ונח סתם, הכלי שלו פשוט, ללא בית קיבול. ואילו בתענוג השני, נוצר בית קיבול על ידי הביטול. אבל יש תענוג גבוה מזה – להתענג בתענוג ה'. האדם כבר אינו רק כלי ריקן מחזיק ברכה, אלא הוא מתכלל עם האלקות. זהו התענוג השלישי כנגד "ויקדש", שהוא תענוג מעצם קדושת האלקות, תענוג מהקודש, ממקור הברכות, שהיא השבת "ממנה מתברכין כולהו יומין". תענוג זה נוצר על ידי התכללות, אז היהודי מגיע להיות חלק מה' ממש. אוצר הנפש א'
פרצוף ה'אדם' (המשך לחלק א')
הכוח להיעשות חלל– אדם בספ' הכתר (אמונה)
בחלק הקודם הזכרנו את הפסוק "דום להוי' והתחולל לו" וממנו הגענו להגדרה של 'אדם' במדרגת האמונה שבכתר, שהיא היכולת לעמוד "דום", כלומר לשתוק ולהמתין.
בחלק זה נביא את הפירושים למילה "התחולל". רש"י (וכן רוב המפרשים) אומר ש"התחולל" זה לשון תוחלת, לייחל לה'. אך האבן-עזרא, הפרשן הפשטן ביותר – אומר ש"התחולל" הוא מלשון חיל ורעדה, ומפרש את כל הפסוק, שגם כאשר האדם נמצא במצב נפשי של פחד וחרדה עליו לשתוק. זו הוראה מאד עמוקה. כאשר מישהו מגיע עם חרדה, ממש רועד, מורים לו לרעוד ולשתוק מול ה'. 'אדם' הוא היכולת לשתוק ולהמתין לישועת ה' כהרף עין, גם כשהוא נמצא במצב של חִיל, רעדה מפחד.
חז"ל מפרשים את הפסוק כך: "דום להוי'" היא הוראה למי שיש לו אויבים. 'אם יש לך אויבים תעשה את שלך, תשכים ותעריב לבית המדרש, בלי לומר שום דבר, בלי להתפלל על מפלת אויביך – "והוא יפילם חללים חללים לפניך"'.
איך מתפרשת בדרוש הזה המילה "התחולל" הכתובה בלשון התפעל, כלומר שהאדם עושה זאת לעצמו? על ידי שהאדם יעשה את עצמו חלל (ע"ד "לבי חלל בקרבי") ה' יפיל לו חללים, "והוא יפילם לך חללים חללים"- מדה כנגד מדה.
התוועדות כא אייר, תש"ע
מפריקת החמור לפריקת השנאה
המצווה שממנה למדו חז"ל שצער בעלי חיים (איסור גרימת צער מיותר לחיות או לבהמות) הוא מדאורייתא היא מצוות פריקה הכתובה בפרשת משפטים – "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו".
פירוש הפסוק: אם אדם רואה את חמור שונאו רובץ תחת משאו, והוא מהרהר בליבו שלא לעזור לו, מה התורה אומרת לו? שלא יעלו הרהורים כאלה בדעתו, אלא רק "תעזוב" – מלשון לעזור, תעזור לו לפרוק את המשא הכבד מעל החמור. פריקת החמור של השונא היא משום צער בעלי חיים. הרחמים על החמור ופריקת המשא מעל גבו מביאים גם לפריקת השנאה שבלב על השונא.
מכאן יוצא לנו מוסר השכל נפלא. אם כל אחד ואחד מאיתנו, וכל שכן הילד או החניך שלנו, ירחם על החמור, על בעל החיים של השונא, מתוך רחמים אלו יבוא גם לבטל את השנאה שיש בלבו על שונאו, ולבסוף ירחם גם עליו.
ניתן לפרש פסוק זה גם בכיוון הפוך. חז"ל אומרים כי יש לבטל ("עזוב תעזוב") קודם את השנאה שבלב ורק אח"כ ניתן לקיים את המצווה בפועל, לרחם על הבהמה. מאחר שהשנאה הינה משא הרובץ על האדם, ועד שהאדם לא מתפרק מהשנאה שיש בליבו על זולתו, הוא אינו יכול לקיים את מצוות פריקה, כלומר לרחם גם על הבהמה.
אוצר הנפש ב'
משל ההר הגבוה (חלק ג')
המשל הוא על איש אחד שנסע עם עגלון וישן בדרך ובתוך כך באו להר גדול. בגלל שנתו לא הרגיש בהר כלל עד שהגיעה העגלה לגובה ההר ואז הקיץ. אמר העגלון לאיש "כמה גדול ההר בו אנו נמצאים!" וענה לו האיש "איזה הר אתה רואה?! אין כאן שום הר. אנו נמצאים על מישור!" העגלון ענה לו "לא. אנו נמצאים על הר גבוה ומשונה מאד".
כך המשיכו להיות חלוקים בדעתם עד שהתחילו לרדת מההר ואז ראה האיש שהצדק עם העגלון ובאמת הם נמצאים על הר גבוה מאד.
כתוב בחסידות שתחילת כל תיקון ב'הזזה עצמית'. אם אין הזזה עצמית, זעזוע כלשהו, האדם לא ישתנה לעולם. כאשר נדמה לאדם שהוא נמצא במישור, ולפתע הוא קולט שהוא נמצא על הר גבוה, הדבר מזעזעו ועצם ההזזה העצמית גורמת לאדם לרדת למטה.
עיקר העבודה לפי הבעש"ט היא לתפוס את הזעזוע ולא להחליקו ולטשטשו. הסטרא אחרא המציאה למשל היום כדור הרגעה, שאם האדם מזדעזע הוא לוקח כדור הרגעה, כדור שינה כדי לחזור לישון במקום להתעורר סוף סוף…
ההזזה היא זכות של האדם שבאה לאדם מן השמים כדי לעוררו. רק כך ניתן לרדת מן ההר ולגרום לכך שהאדם יתחיל לעבוד על עצמו. ההזזה העצמית יורדת מהמזל, שורש הנשמה. הגילוי מתחיל מהמזל. המזל הוא מלשון להזיז. דווקא המזוזה שהיא מלשון הזזה היא הדבר היחידי שקבוע בתורה כלשון הברכה – "לקבוע מזוזה". היא נקראת "הכח המניע הבלתי מתנועע". לפיכך סגולה של הבעש"ט היא בדיקת מזוזות שתהיינה כשרות. רק מזוזה כשרה יכולה לפעול הזזה עצמית.
כתוב בחז"ל שהמזל שירד מלמעלה גרם לאנשים שהיו עם דניאל לראות – "אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי", ולכן הם רעדו למטה – "ארכובתן דא לדא נקשן". נדמה לאדם בעת נסיעה שהוא נמצא במישור, ולפתע, שניה לפני ירידה חזקה, הוא רואה תהום פעורה לפניו. ראיית התהום מפחידה יותר מהירידה עצמה. נדמה לאדם שהגיע לסוף ולפתע הוא רואה כי הוא על סף תהום ועלול ליפול אליה. ראיה זו פועלת את ההזזה.
ניתן לומר לאדם כי הוא נמצא בגאוה ובמידות רעות, אך בגלל היותו על הר גבוה, הוא לא מאמין לכך. אבל ברגע אחד, לפני שהוא מגיע לקצה ההר, מזלו רואה שיש לפניו תהום פעורה. באותו רגע הוא מקבל רעדה ומתחיל מיד לרדת בפועל. כעת יש בידו בחירה חופשית אם לראות בכך סימן משמים, להכיר בַּאמת ולעבוד על עצמו או לנסות לטשטש זאת, לשכוח הכל ולהמשיך בשנתו.
למרות שעיקר דרך הבעש"ט היתה באהבה וחסד, הבעש"ט עצמו היה נתון כל הזמן ביראת שמים עצומה, עד שמסופר כי בצד השני של הבית בו שהה היו המים שבכוס רועדים! גם על המגיד ממזריטש מסופר שפעם אחת רעד כל כך עד שהגיע לסכנת נפשות ממש והבעש"ט הבריאוֹ.
התוועדות, תש"ס
בטלה מביאה לידי שעמום (חלק ב')
חיים 'אפורים' גובלים בשעמום, הגרוע מכל הבעיות הנפשיות. המגיד ממזריטש לימד שיש שלושה דברים שיש ללמוד מתינוק ואחד מהם שהוא תמיד נמצא בפעילות. אם יש רגע אחד שאין לו מה לעשות, מיד הוא קורא לאמו. הוא לא מסוגל להיות באפס מעשה.
יש אדם שבטל מפעילות והדבר מביאו לשעמום. לעומת זאת, לאדם אחר יש תעסוקה, אבל התעסוקה עצמה משעממת אותו. הוא נמצא אמנם בעשיה, אבל נכנס לשגרה המשעממת אותו לבסוף.
זה אחד ההבדלים הנפשיים שבין יהודי לגוי. על גוי כתוב "ויום ולילה לא ישבותו" – השגרה עבורו טובה ובריאה. באופן זמני טוב להכניס גם יהודי לפעילות של שיגרה, אבל בסופו של דבר היהודי לא סובל שיגרה והוא זקוק כל הזמן לעניין חדש (עניין מלשון דבר מעניין).
יש להכניס את האדם הנתון במצוקה לשגרת חיים הטובה בעבורו, שזהו הדבר החשוב ביותר כדי לאזן את חייו. בדרך זו הוא מגיע לידי שפלות בנפש המופרית כל הזמן מהאמונה.
כאשר אדם מבולבל, הוא לקוי בשגעון מסויים (וכאמור בחלק א' כתבנו ששעמום הוא שם נרדף לשגעון). אחד המדקדקים כותב כי שגע הוא אותיות געש. להיות משוגע הוא פשוט להיות גועש בנפש, להתלהב ולהתפעל מתוך בלבול. ההר געש עצמו יכול לבלבלו. הר מבטא התלהבות. כאשר ההתלהבות כה גדולה, ההר גועש ומרוב געשו הוא הופך לשג"ע, כמ"ש "כי בשגעון ינהג". אחד המשוגעים בתנ"ך הוא יהוא שהיה נוהג על מרכבתו בשגעון. גם בימינו יש לכך ביטוי אצל נהגים הנוהגים ברכבם בשגעון ממש.
ולהבדיל אף הנביא נקרא "משוגע". יש אצל הנביא חוויה של בלבול, מעבר כלשהו מ"חיזו דהאי עלמא" למראה גבוה יותר – חזון של נבואה. בזמן המעבר מראה העיניים מבלבל אותו. זהו מצב ביניים בין תפיסת העולם הזה לתפיסת החזון.
אוצר הנפש א'
אמרת הרב
רק רופא מומחה רשאי לרשום רעל לצורך ריפוי. ברפואת הנפש הכוונה היא לאמירת המילה 'אני'.
ניתן להשיג את ספרי "אוצר הנפש" בין כל
ספרי הרב גינזבורג באתר www.pnimi.org.il
וכן בטל' 050-6360882 או 1700700966
הרשמה לקבלת העלון: odedm@neto.net.il