דבר המערכת
בפרשת "וירא" אנו קוראים על שתי הכנסות אורחים, הכנסת האורחים של אברהם אבינו ולעומתה של לוט. ההשוואה ביניהן כמובן בלתי נמנעת. אברהם ניגש לאורחיו מתוך מצב של דבקות בקב"ה ואילו אצל לוט הדבר נעשה מתוך יחסי אנוש גרידא. אברהם רואה את ביאת האורחים כהשגחה פרטית – "כי על כן עברתם מעל עבדכם". על אברהם כתוב שהשתחווה "ארצה" כלפי אורחיו ואילו לוט השתחווה "אפיים ארצה". אברהם מדבר לאורחיו בלשון בקשה "יקח נא מעט מים" ואילו לוט ממש מתחנן אליהם שיתארחו אצלו – "ויפצר בהם מאוד". מה ההבדל המהותי ביניהם?
אברהם הוא אדם פנימי שמתייחס בכבוד לזולת מתוך קשר עם בורא העולם, ואילו לוט הוא אדם חיצוני שמכבד את הזולת כדי שיזכה בעצמו לכבוד. ובאמת רואים לפי תוצאות האירוחים השונים היכן שורה הברכה. אורחי אברהם זיכו אותו בבן שממנו יצא עם ישראל ואילו אורחי לוט סייעו לו בקושי להיחלץ ממהפכת סדום ועמורה בשן ועין. אדם פנימי זוכה בכל טוב הצפון לצדיקים ומתעלה מיום ליום, ואילו אדם חיצוני, אפילו אם מעשיו לכאורה טובים, בקושי שורד את החיים.
אדם פנימי זוכה בכל טוב הצפון לצדיקים ומתעלה מיום ליום ("ואברהם זקן בא בימים"), ואילו אדם חיצוני, אפילו אם מעשיו לכאורה טובים, בקושי שורד את החיים.
תכלית האהבה – דבקות
לאהבה שתי תכונות טבעיות: משיכה– ראשית כל אהבה היא משיכה, רצון להידבק באהוב ושפלות – טבע האוהב לרדת עד למקום האהוב על מנת להתקרב אליו. תכליתן של שתי תכונות אלו היא דבקות ואחדות עם האובייקט הנאהב.
שתי תכונות אלו מצויות במים ועל כן נמשלת האהבה בקבלה למים. למים, כמו לאהבה, ישנה תכונה של דיבוק, משיכה (אוסמוזיס בלועזית) – המים מדבקים כמו דבק חלק לחלק. בנפש, תכונת הדיבוק מתבטאת כאמור ביכולת להימשך לזולת, ואולם טבע זה של האהבה מצריך גם את התכונה השנייה של האהבה – שפלות. כלומר, שכדי שתכונת הדיבוק תפעל באדם, עליו להקטין ולהשפיל את עצמו. זו גם התכונה השנייה של המים שיורדים ממקום גבוה לנמוך ובנפש הם מכונים "מי האהבה" היורדים מהאוהב שנמצא במקום גבוה עד למקומו של האהוב שנמצא במקום נמוך. אף הקב"ה בעצמו מתאווה משום מה לתחתון. ויותר מכך, מתוך אהבתו הגדולה לתחתון הוא ברא את כל העולם – "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". הקב"ה מייחל לרדת ולהתאחד עם המקום התחתון ביותר שאין תחתון למטה ממנו. (מתוך "מהי אהבה", אוצר הנפש ב')
אמנות התורה והמצוות (חלק ב')
כל אדם מאמין במשהו. לכל אחד יש שאיפה מסוימת בחיים הנובעת מאמונתו, ולפי עומק אמונתו הוא חפץ לאמתה. הרצון בנפש לאמת במציאות את מה שהאדם מאמין בו, כלומר ליצור את הדבר במציאות, להביע אותו במחשבה דיבור ובעיקר מעשה, דוחף אותו להתעסק באמנות, גם באמנות כפשוטה, ציור ומוזיקה. דבר זה חל גם על האמונה בדבר הנשגב מכל – כינון מלכות ישראל וביאת המשיח.
יש אנשים שהאמנות שלהם היא לעשות ממון – האמנות איך לעשות כסף "יש מאין". כמו למשל, איש עסקים ששקוע בחובות ומצליח ליצור ממון "יש מאין" הוא אמן בתחומו (יש לציין כי המילה ממון היא משורש אמונה ואמנות, ואפילו בלע"ז המילה MONEY מזכירה בצליליה את האמונה).
גם לבנות ישוב זו אמנות, להפוך דבר שלא היה קיים במציאות לדבר חדש ומלא חיים.
מושג האמנות המורחב כולל, איפוא, את כל היצירה האנושית.
ולסיכום, כל יצירה של "יש מאין", כל התהוות, היא אמנות. ועיקר האמנות היא כאמור להוליד ילד חי וקיים וכן לגדלו, לטפחו ולעצבו.
(מתוך "אומנות ואמונה", אוצר הנפש א')
טוב אלוקי וטוב טבעי
יש שהמעשה הטוב שהאדם עושה הוא טוב אלוקי – טוב ה', ויש שהטוב הוא טוב טבעי בלבד.
מה ההבדל בין שני סוגי ה'טוב' הללו?
טוב אלוקי – בא מצד הנפש האלוקית של האדם והוא לשם שמים, כלומר שמעשה האדם נובע מתוך תודעה אלוקית של קיום רצון ה' בעולם הזה. ומאחר שהאדם מודע לכך שבמעשהו הטוב הוא ממלא אחר רצון ה', בכך גופא הוא מגלה אור אלוקי בתוך העולם, ומתחיל לתקן את מידתו הטבעית לטוב ע"י שמחדיר בתוכה תודעה אמיתית אלוקית.
טוב טבעי – בא גם מצד הנפש הבהמית של האדם והוא טוב שהאדם עושה מתוך טבעו הטוב – "טבע הטוב להיטיב". ואף שמביא לתוצאה טובה בפועל, אין בו תודעה אלוקית ולכן אינו לשם שמים. וממילא מובן שהטוב הזה אינו מספיק כי אין בו גילוי אור אלוקי. ניתן לכנות את הטוב הטבעי גם בשם 'טוב חילוני', לפי שהאדם – מטבעו הוא טוב, וישנם אנשים רבים שהם בעלי טוב טבוע מעצם היותם יהודים. ניתן אף לומר בחריפות, כי טוב יותר להיות חילוני טוב מאשר להיות דתי רע (יהודי שמתדמה להיות דתי). טבע טוב בוודאי עדיף על טבע רע, להיות רחמן ולא אכזר ח"ו. חז"ל שהפליגו מאוד במידת הרחמנות אמרו כי על ידה ניתן להבחין בין יהודי לבין גוי. יהודי מטבעו רחמן, אפילו ללא תודעה אלוקית, ולעומתו הגוי הוא אכזרי מטבעו (ללא עבודה עצמית). ולכן, אם פוגשים יהודי אכזרי, יש לחשוש ולחשוד אם הוא בכלל שייך לזרע הקדוש של עם ישראל.
(מתוך "פרק בעבודת ה'", אוצר הנפש ב')
משל ההר הגבוה (חלק א'(
המשל הוא על איש אחד שנסע עם עגלון וישן בדרך ובתוך כך באו להר גדול. בגלל שנתו לא הרגיש בהר כלל עד שהגיעה העגלה לגובה ההר ואז הקיץ. אמר העגלון לאיש "כמה גדול ההר בו אנו נמצאים!" וענה לו האיש "איזה הר אתה רואה?! אין כאן שום הר, אנו נמצאים על מישור!" העגלון ענה לו "לא. אנו נמצאים על הר גבוה ומשונה מאד".
כך המשיכו להיות חלוקים בדעתם עד שהתחילו לרדת מההר ואז ראה האיש שהצדק עם העגלון ובאמת הם נמצאים על הר גבוה מאד.
הבעש"ט סיפר משל לאיש שאינו עוסק בתיקון גסות מידותיו כיון שאינו מרגיש בהם כלל, ורק כאשר הוא מקיץ משנתו ומתחיל לעסוק בהם הוא מרגיש באיזה מקום הוא נמצא – על הר גבוה. במילים אחרות: האדם נולד עם מידות ותאוות רעות רבות מצד טבעו הראשוני ובעיקר מידת הגאווה המתוארת במשל על ידי ההר הגבוה.
הווארט העיקרי במשל הוא שהגאווה היא השורש הנסתר לכל המידות והתאוות הרעות. על יתר המידות והתאוות הרעות ניתן להצביע ולומר "הנה אתה כועס" או "הנה אתה מתאווה" משום שהן גלויות יותר. הדבר הקשה יותר להבהיר לזולת הוא עובדת היותו בעל גאווה. לא מחמת בושה הוא אינו מודה בכך, אלא מפני שאינו חש זאת. הגאווה האמיתית אינה מורגשת. זהו חלק ממהותה. כאשר אדם מרגיש בעל גאווה אזי אינו בעל גאווה כל כך. עיקר הגאווה הוא לא להרגיש שמדובר בגאווה אלא בדבר טבעי. לפי המשל האדם נולד כאשר הוא ישן ולא חש בגאוותו. עד שהאדם לא יורד מההר הוא נמצא גבוה, אך לא חש בכך. העגלון המגלם את דמותו של הרבי או המשפיע שלו (וברובד פנימי את נפשו האלוקית) אומר לו היכן הוא נמצא ובכל זאת האדם לא מודה לו, עד שהוא מבין זאת מעצמו פתאום. אך מדוע בכלל שיתחיל לרדת מההר ויעסוק במידותיו הרעות?!
יש הבדל בין המשל לנמשל. לפי הנמשל האדם חייב לקחת יוזמה ולעסוק בתיקון מידותיו, ואילו לפי המשל הירידה מההר היא טבעית לאחר העלייה אליו. כפי שההר אינו אינסופי, כך יש סוף לכל מצב של גאווה בנפש. באופן טבעי בעל הגאווה יורד ומבין למפרע בעל כורחו שהיה על הר גבוה. זו התשובה לשאלתנו. יש כאן שילוב של השגחת ה' עם יוזמה עצמית. האדם לא יתחיל לעסוק בתיקונו אם ה' לא יגרום לכך. האדם חייב איזו סיעתא דשמיא, אתערותא דלעילא כדי להתחיל לרדת מההר. ה' יכול להביא על האדם ייסורים כלשהם כדי שיתחיל לרדת מן ההר. מכאן ואילך תלוי הדבר באדם עצמו. ובלשון החסידות, לאחר האתערותא דלעילא צריכה להיות אתערותא דלתתא, עבודה בכח עצמו. לפי המשל (השגחת ה') מורידים אותו מן ההר מלמעלה ולפי הנמשל (יוזמה עצמית) – תיקון המידות מתחיל מעצמו. המשל והנמשל משלימים זה את זה.
(מתוך התוועדות, תש"ס)
גאווה לשם ביטול ('יש' לשם 'אין')
התורה ניתנה על הר סיני, ההר הנמוך ביותר. בעבודת ה' מסמל ההר הנמוך את ה"שמינית שבשמינית גאווה", שצריך תלמיד חכם. הסבר לכך מביא הבעש"ט שאמר, שכל דבר יזום בעבודת ה' צריך קצת גבהות. אם אין לאדם שום גבהות הוא אינו יוזם מצוות ומעשים טובים, לא לומד תורה, לא עושה כלום. בשביל ליזום איזה דבר צריך "שמינית שבשמינית גאווה", אבל בסוף המעשה יש להגיע לבטול מוחלט כלומר, לא לזקוף שום דבר לעצמו. אם האדם זוקף משהו לעצמו, זה כמו "ואתה תשופנו עקב" – שכאשר האדם מקבל סיפוק בסוף המצווה שקיים, בא הנחש ונושכו.
לפי זה תלמיד חכם אמיתי הוא על דרך הווארט של רבי נחמן מברסלב שאמר שתכלית האדם היא להרבות בכבוד שמים ע"י שממעט בכבוד עצמו. כלומר, שמי שיוזם כל הזמן פעולות על מנת להמליך את ה', זקוק לשמינית שבשמינית גאווה, שהיא המינימום של גבהות הנדרשת כדי ליזום פעולה שמטרתה האמיתית היא להרבות בכבוד שמים, אך מצד שני היא גם משפילה ומבטלת אותו עוד יותר.
בעומק יותר: היכולת להתאיין, ואין לדבר סוף, היא התענוג של היהודי השואף כל העת להיות יותר 'אין', ומאחר ש"תענוג תמידי אינו תענוג" – להיות כל הזמן 'אין' זה שעמום, ושעמום זה שיגעון – יש צורך לשמור על רעננות ה'אין', ע"י שיוזם פעולות הנובעות מתוך ישות.
כדי שה' יהיה יותר 'יש' ("להרבות בכבוד שמים") יש צורך ליזום למענו פעולות, המביאות את האדם להיות יותר 'אין' ("ממעט בכבוד עצמו"), אך לשם כך גופא, עליו להיות 'יש' (שמינית שבשמינית). דבר זה הוא פרדוקס, שתלמיד חכם יכול להבין.
(מתוך התוועדות ג' סיוון, תש"ע)
אמרת הרב
כמה תורה אתה יודע? טיפה באוקיינוס? לא, אתה אינך יודע דבר! דבר גבולי מתאפס בהתייחסו לאינסוף.
ניתן להשיג את ספרי "אוצר הנפש" בין כל
ספרי הרב גינזבורג באתר www.pnimi.org.il
או בטל' 050-6360882
הרשמה לקבלת העלון: odedm@neto.net.il