דבר השבוע

הציווי הראשון של הקב"ה לאברהם אבינו, היהודי הראשון, הוא "לך לך". ומפרש רש"י "להנאתך ולטובתך".  ולכאורה הדבר תמוה. הרי הבסיס של המצוות הוא קבלת עול במסירות נפש ללא חשבונות של טובת הנאה, ומדוע מודגש דווקא בציווי הראשון עניין ההנאה והטובה?!

התשובה לכך היא שעל היהודי לדעת שכל עניין קיום המצוות בקבלת עול הוא חיצוני לדבר האמיתי: טובה והנאה. בגלל חטאו של האדם הראשון התהפכו היוצרות. הרע נראה טוב, והטוב – רע. חיי התורה נראים כעול כבד ומשעמם ולהפך חיי העולם הזה נראים נעימים ומרתקים.

אבל מי שהולך באמת בדרך ה', מקיים באמת את "לך לך" וצועד בדרך הארוכה של אברהם, מגלה שהאושר האמיתי, הטובה וההנאה האמיתיות נמצאים רק בדרך הזו. וכדי לחוש שאנו חיים בעולם הפוך יש להסתכל על הפנימיות של הדברים.

בפרשת "בראשית" כתוב "אלה תולדות השמיים והארץ בהבראם", ומפרש רש"י: הבראם אותיות אברהם. כל הבריאה כולה נבראה עבור אברהם! העולם ומלואו נבראו רק עבור מי שמתבונן בפנימיות ויודע להעריך מה צפון בעולם. ה' הינו כאמן דגול שעושה תערוכה לרבים, אבל מתרגש רק מהמעטים שיודעים להעריך באמת את פועלו.

הגאולה – תיקון הדעת ('דבוק חברים')

מהי הגאולה? מהו עניינו של בית המקדש?

הרי ברור שבית המקדש אינו רק בית הבנוי מאבנים. הרמב"ם כותב שבניין בית המקדש נועד כדי לקיים בו את ייעוד הגאולה שהוא גילוי של דעת, כמ"ש "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". בית המקדש, אם כך, הוא בית המכיל דעה שתתגלה בזמן הגאולה שהיא בבחינת 'דעת עליון'. כדי לעורר ולהמשיך את ה'דעת עליון' מלמעלה יש צורך בהתעוררות מלמטה (אתערותא דלתתא) של אהבת 'דיבוק חברים' שבספירת הדעת, שהיא בחינת 'דעת תחתון'.

נמצא, שהגאולה תלויה בספירת הדעת, והיא אינה יכולה להתממש כל עוד הבחינה של 'דעת תחתון', היינו 'דיבוק חברים' התלוי בנו, פגומה. האר"י ז"ל כותב כי הפגם באהבת חברים מעכב את הגאולה יותר מכל אהבה אחרת (הוא אמר זאת בהתייחסו לתלמידיו שאמנם שאפו לינוק מדברי תורתו, אך לא היה קשר אמיתי ביניהם). וממילא התיקון שיביא את הגאולה הוא תיקון הדעת, האהבה והאחדות בין תלמידים של אותו רב.

(מתוך שלוש עשרה אהבות, אוצר הנפש ב')

בטחון עצמי

כשלומדים תורה ויהדות באופן שטחי, ניתן להתרשם שאסור שיהיה לאדם בטחון עצמי, וכי עליו לסמוך רק על ה'. אך עיקר החידוש הוא שצריך להיות בטחון עצמי בקודש – "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

הבטחון העצמי אינו אמור להיות נפרד מה', אלא להפך – דווקא הוא ה'צינור הפתוח' שמזרים כל הזמן כוח מהקב"ה וצריך לראות את ה'זרם' בפנים, בתוך האדם.

על הבטחון להיות עצמי, כלומר על האדם לדעת שהכוח זורם בו, בעורקים שלו, בשרירים שלו, בטבע שלו. ומאידך, עליו לדעת מאין בא כוחו – "וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

הבטחון העצמי קשור ל"בטחו בה' עדי עד כי בי-ה ה' צור עולמים". על האדם לדעת שאף הוא חלק מהטבע של העולם שנוצר על ידי ה', הכולל בתוכו חוקי טבע טובים, שיש ללכת עמם.

טיפוח הבטחון העצמי שעושה הפסיכולוג במטופל הוא טוב מאד, רק בתנאי שהוא מקושר לה' – "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל", ולהפך – תחושת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" היא שלילית ביותר.

(מתוך אוצר הנפש א')

לב שמח

בספר משלי כתובים שני פסוקים, שבשניהם נמצא הביטוי "לב שמח". הפסוק האחד הוא "לב שמח יֵיטִב פנים" והפסוק השני הוא "לב שמח יֵיטִיב גהה" (גהה הוא גם פנים- ע"פ  רש"י).

של מי ה"לב שמח" ועל אלו "פנים" מדובר, בשני הפסוקים?

רש"י מסביר כי בפסוק "לב שמח ייטיב פנים", ה"לב השמח" – הוא לבו של הקב"ה שהיהודי זוכה לשמחו. וכיצד? ע"י שהולך בדרכיו. ולא זאת בלבד שהוא זוכה לשמח את לבו של הקב"ה, אלא שהקב"ה אף מיטיב לו את  פניו, כלומר מאיר,  מגלה לו את טוב פניו.

ואילו בפסוק השני "לב שמח יֵיטִיב גהה",  ה"לב השמח" הוא לבו של האדם בעצמו וכן גם הפנים.  רש"י מפרש את כל הפסוק כך:"כשהאדם שמח בחלקו פניו מאירין" כלומר, שהאדם זוכה לפנים מאירות כאשר הוא שמח בחלקו. רש"י מוסיף ואומר שאור פניו של האדם המאירים ע"י שמחת לבו, הוא רפואתו.

וידוע, שמקור כל המחלות היא העצבות, הנגרמת מכך שהאדם אינו שמח בחלקו. ולהיפך, כאשר  זוכה היהודי להיות שמח בחלקו פניו מאירים, וליבו אך שמח.

(מתוך לב שמח, אוצר הנפש ב ')

שמירה מהחיצוניים – המשמש ונעלי הבעש"ט

פעם אחת שכב הבעל שם טוב לנוח במשך היום והמשמש שלו כיבד את החדר בו שכב. נעלי הבעש"ט עמדו ליד המטה והמשמש רצה להגביהם ולהחזירם למקומם לאחר מכן. אז נפל בדעת המשמש שאינו צריך לגעת בנעלי הבעש"ט ולהזיזם והוא רק כיבד מסביבן.

הבעש"ט הקיץ משנתו ושאל את משמשו אם הגביה את נעליו ממקומן. המשמש ענה בשלילה וסיפר שרק כיבד מסביבן והנעליים נשארו על מקומן כפי שעמדו לפני כן. הבעש"ט ברך בגלל אותו מעשה את המשמש באריכות ימים.

עיקר חידושו של הבעש"ט הוא בכך שהוא נמצא בעולמות העליונים ובעולם הזה התחתון באותה עת. הוא יכול להיות בהתפשטות מוחלטת של הגשמיות, בעליית נשמה, ובאותו הזמן להיות שקוע בשיחת חולין עם מישהו. העובדה שהבעש"ט ישן בסיפור מרמזת להתפשטות הגוף ולעליית הנשמה. הבגד העיקרי שהבעש"ט מוריד הוא דווקא הנעליים, אבל גם בעת שהוא ישן יש לו קשר מחשבתי עמהן. את המחשבה הנכונה קיבל המשמש מהבעש"ט בעצמו. הוא 'התקשר' עמו בעניין הנעליים, בעניין הגוף (ככלל הנעל מסמלת את הגוף, גשמיות, זיווג). בקבלה, מבטאות הנעליים את המסך שבין עולם האצילות לבין עולם הבריאה המבדיל ומונע מהשפע לעבור ולהניק את הכוחות החיצוניים. מניעת היניקה שומרת את השפע בתחום האצילות בריא ושלם. לנעילת הנעליים, אם כן, ישנן שתי מטרות: מצד אחד, להמשיך את הנשמה לתוך הגוף ומצד שני, היא שומרת את הגוף כדי שלא תהיה יניקה לחיצוניים, שזהו מקור של חולי.

גם אצל הבעש"ט עניין הנעליים הוא כך. מצד אחד הן קושרות אותו לתוך המציאות, ומצד שני יש בהן כוח להבדיל בין הקדושה לבין הקליפה. אם המשמש היה מזיז או מרים את הנעליים הוא היה מקלקל לבעש"ט את הכוח שלא לתת יניקה לחיצוניים, וכן היה מונע ממנו להתחבר למציאות. לכן בזכות העובדה שהמשמש לא הזיז את הנעליים הגיעה לו אריכות ימים כזו, שאפילו גופו לא השתנה ולא הזדקן כלל, והכל בזכות שלא הזיז את נעלי הבעש"ט!

(מתוך התוועדות, תש"ס)

אמנות התורה והמצוות (חלק א')

התורה היא אמנות העוסקת בהולדה והתהוות חדשה של יש מאין. כאשר יהודי עושה מצווה כתיקונה הוא בורא "שמים חדשים וארץ חדשה" (שמים – נשמה, וארץ – גוף), הוא בורא דבר חדש. זו תכליתה של  האמנות  לברוא דבר חדש. עבור יהודי כל מצווה היא הזדמנות אינסופית להיות אמן, להוליד דבר חדש.

יהודי צריך להיות האמן האמיתי שמסוגל להיות שותף עם הקב"ה במעשה בראשית, אמן שיכול להוות משהו חדש, איזו דמות או צלם אלוקים חדש, שבפשטות הכוונה להוות ילד.

כל אמנות היא בעצם הבעת אמונה, שיש בה משום התהוות חדשה, אמנותית ולא מדעית. המדע רק בודק, חוקר ודורש את היש, על מנת להשתלט עליו. ואילו האמנות אינה מדע היות שהיא מתחילה מנקודת אין. האמן מהווה יש חדש מאין מפני שלפני כן לא היה הדבר במציאות. התקשרותו לאין נעשית ע"י אמונה.

כך היא כל מצווה, כל מעשה טוב, וגם מעשה האמנות בפשטות – לצייר או לנגן ניגון שיש בהם רצון לעבוד את האלוקים, בכל אלה האדם מביע את אמונתו.

(מתוך "אמונה ואמנות", אוצר הנפש א')

ניצחון האמת על השקר

יש לנצח את האויב החיצוני וגם לנצח את האויב הפנימי. היות שמידת האמת מתגלה באופן החזק והאמיתי ביותר בספירת הנצח- עיקר העבודה היא ניצחון האמת על השקר.

מהו השקר הגדול של העולם? מה שהעולם מראה את עצמו למציאות, הגאווה של העולם, שנדמית בעיני האדם למציאות האמיתית, ולכן אינו מוכן להודות שאין דבר עושה את עצמו, ושיש בורא עולם, שאז הוא בטל ממילא לבורא עולם שמוציא אותו יש מאין ואפס המוחלט בכל רגע תמיד. כאשר האדם לא מודה על האמת בשום פנים ואופן, ורק מחזיק את עצמו ליש ודבר נפרד בפני עצמו, זהו השקר של העולם. וידוע, ששקר הוא דבר לא קיים, כמו ששתים ועוד שתים שווה חמש, שזה פשוט לא קיים.

מדוע, אם כן, האדם אינו יכול לסלק את השקר הזה? כי ככל הנראה גם בתוכו יש משהו לא קיים שהוא נותן לו גושפנקא ומציאות.

ולכן, תחילה יש לנצח את השקר שבפנים האדם, ש'האמת שלי תנצח את השקר בתוכי'. ואם האדם מסוגל לעשות זאת בפנים, הוא יוכל גם לעשות זאת מבחוץ. ואם אינו מסוגל לעשות בפנים כנראה שגם לא יצליח בחוץ.

היינו יכולים בקלות להפטר מכל השקרים בחוץ, לסלק ולנצח אותם, אם היינו עושים אותו דבר בפנים – הכל מתחיל מהפנים של האדם.

(מתוך התוועדות אור ליד' אייר תש"ע)

אמרת השבוע

אנו וכל דבר שבמציאות, נבראים יש מאין באופן תמידי על מנת לשמש את בוראנו. ה' לא זקוק לעבודתנו, הוא מסתדר לבד. אך הוא חפץ בעבודתנו לטובתנו אנו.

ניתן להשיג את ספרי "אוצר הנפש" בין כל

ספרי הרב גינזבורג באתר www.pnimi.org.il

או בטל' 050-6360882

הרשמה לקבלת העלון: odedm@neto.net.il