דבר המערכת
"יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים". מאמר חז"ל זה נאמר על הפרשה שלנו – "חיי שרה". לא מובן איך התורה כה מאריכה בתיאור מסעו של אליעזר עבד אברהם, ולעומת זאת מעמידה תלי תלים של הלכות חמורות על רמז קל בתורה?! לכאורה סיפורי מעשיות הם דבר סתמי ומקרי שאין מה להגות בהם יותר מדי ואילו מצוות התורה מלאות משמעות וסוד אלוקי. למשל כאשר אדם מנענע בארבעת המינים באופן מסוים, ניכר שיש בכך כוונות עליונות, שהרי שום אדם לא יעשה פעולה כזאת מעצמו. המצוות ניתנו לנו מלמעלה, וברור שהקדוש ברוך הוא מעביר דרכן מסרים עמוקים ופועל נסתרות. אבל מדהימה באין ערוך הידיעה שהתרחשות תחתונה, שנעשית על ידי בני אנוש בעלי בחירה, מלאת משמעות אפילו יותר מדברי תורה המוכתבים מלמעלה. מי שמכיר מעט את תורת הסוד, קורא את סיפורי התורה לגמרי אחרת. כך למשל חיפוש הזיווג של האבות מבטא דברים עליונים ביותר. האמהות הקדושות מבטאות את הרובד הנסתר והסודי של המציאות. "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה", בקלה אותיות קבלה. גם רבקה אותיות קרבה מבטאת את הרובד הפנימי הנסתר ולכן כאשר ראתה לראשונה את יצחק נכתב "ותקח הצעיף ותתכס".
שלוש מדרגות של עונג שבת – מנוחה (חלק א)
עיקר ויסוד התענוג הוא דווקא בשבת, כלשון הפסוק "אז תתענג על ה'" (בששת ימי המעשה אין עניין של הרגשת תענוג, אלא אמורה וחייבת להיות הרגשת שמחה) ולכן נסביר את כל שלוש מדרגות העונג ביחס לשבת.
בפרשת שבת בתורה כתובים שלושה פעלים: "וישבֹּת", "ויברך", ולבסוף "ויקדש" המקבילים לשלוש מדרגות של עונג, שמקבילות אף הן לשלוש סעודות השבת, כיון שעיקר הביטוי הגשמי של העונג הוא בסעודה.
מדרגת העונג הראשונה היא "וישבת", שפירושו על פי פשט הוא לנוח מן המלאכה, כמו שכתוב "באת שבת באת מנוחה".
מה קורה כאשר האדם נח?
בפשטות, המנוחה היא מנוחת הגוף. אך יש גם מנוחה מהכיווץ שהיה בנפש תוך כדי מאמץ פעילותה ולכן ענג המנוחה הוא ענג של הרפיה.
כאשר אדם עובד קשה, שריריו מכווצים, וכל נפשו מכווצת ולא משוחררת. המציאות החיצונית מרגישה ענג כשהיא מתרפית. כל מושג ההרפיה הוא לתת לגוף לנוח (to relax), לפוש, כפי שכתוב "שבת וינפש".
הבעש"ט היה כפי הנראה הראשון שדיבר על הצורך של האדם לנוח, ולא רק בשבת אלא כל הזמן. כשם שהאדם עובד קשה – מתפלל, לומד תורה, מקיים מצוות – כך הוא צריך להקדיש זמן להרפיה ולמנוחה. בין עבודה לעבודה צריך הרפיה, שהיא שביתה, מנוחה, שחרור.
לאחר שהאדם נרגע ממתיחותו, הוא מרגיש טוב. הרגיעה היא תענוג גדול מאד. כאשר יש הרפיה, רגיעה ומנוחה חיובית, ובמיוחד מול ה', ה'כלי' של האדם מזדכך. לעומת זאת כיווץ ומתח יתר מסבכים את המערכת. ה'כלי' אינו יכול להזדכך, להיטהר, כל זמן שיש מתח וכיווץ באיברים. רק כאשר האיבר נרפה, נח ונרגע, יכולה להיות הזדככות. זו ההכשרה הראשונה של ה'כלי' לקבל אחר כך אור ושפע.
(מתוך אוצר הנפש א')
שני סוגי תענוג בהשפעה (2 סוגי אהבות)
למשפיע יש תמיד שפע רב להשפיע לתלמידו (המקבל) שעל פי רוב, הוא מעל ומעבר ליכולת המקבל לקלוט. באיזה אופן יוכל להשפיע למקבל? אם המשפיע יאהב רק את עצמו, הוא ייתן למקבל ובלבד שיתענג הוא עצמו מעצם ההשפעה. לעומת זאת, ככל שהמשפיע יאהב את המקבל הוא יצמצם את השפעתו ובלבד שהדברים יתקבלו בכי טוב אצל המקבל. ולא רק שהוא יצמצם את השפעתו, אלא הוא יצמצם גם את עצמו, היינו את העונג הצפוי לו כתוצאה מהשפעתו, וימתין לקבלו רק לאחר שיתקבל אצל המקבל.
נמצא, שיש שני סוגי תענוג בהשפעה: תענוג מעצם ההשפעה ותענוג מקבלת ההשפעה. התענוג הראשון הוא תענוג שטחי, חיצוני ואילו התענוג השני הוא תענוג אמיתי.
שני סוגי התענוג בהשפעה מקבילים לשני סוגי אהבות, היות שנתינה והשפעה הם ממניעי האהבה.
ישנה אהבה אמיתית לזולת הנוצרת מתוך ביטול ה'אני', והיא אמורה לברוא מציאות חדשה 'יש מאין' בשני האוהבים. כשאין ביטול, נשאר 'אני' שאוהב רק את עצמו דרך הזולת, וזוהי אהבה דמיונית וחולפת. הרצון של האדם לקבל הנאה עצמית מהזולת מראה על ניצולו לטובתו, כיון שאוהב את עצמו ולא את הזולת שאז, כמו שאומר הפסוק בקהלת: "מוצא אני מר ממוות את האישה" – האיש מוצא את האישה "מר ממוות" כאשר אינו מחפש אותה אלא את עצמו דרכה. אך, אם האדם מחפש באמת את הזולת, משום שהוא אוהב אותו מתוך ביטול ה'אני' שלו – "מצא אישה מצא טוב", הוא מוצא טוב באמת.
כאשר עיקר תענוגו של האדם הוא מהנתינה עצמה, אין בזה ביטול ה'אני'. אומנם, הוא אוהב באמת את המקבל, אבל עדיין האהבה שלו היא חלק מהישות של עצמו, בבחינת "יש מי שאוהב". אך, אם יתעלה המשפיע מעל המדרגה הטבעית של תענוג מעצם הנתינה ויבטל את עצמו ע"י שיחכה לתענוג האמיתי בקליטת המקבל – יתרחש באהבה שלו תהליך של בריאה 'יש מאין'. ומאחר שאהבה אמיתית היא גם אהבה הדדית, לשני הכיוונים, המקבל, אף הוא, יבטל את עצמו, וגם אצלו יתרחש תהליך של בריאה חדשה 'יש מאין'.
(מתוך אוצר הנפש ב')
משל ההר הגבוה (חלק ב')
המשל הוא על איש אחד שנסע עם עגלון וישן בדרך ובתוך כך באו להר גדול. בגלל שנתו לא הרגיש בהר כלל עד שהגיעה העגלה לגובה ההר ואז הקיץ. אמר העגלון לאיש "כמה גדול ההר בו אנו נמצאים!" וענה לו האיש "איזה הר אתה רואה?! אין כאן שום הר. אנו נמצאים על מישור!" העגלון ענה לו "לא. אנו נמצאים על הר גבוה ומשונה מאד".
כך המשיכו להיות חלוקים בדעתם עד שהתחילו לרדת מההר ואז ראה האיש שהצדק עם העגלון ובאמת הם נמצאים על הר גבוה מאד.
כל המשל כאן הוא 'עליה לצורך ירידה', בדיוק להפך מהמשל הכללי שיש בכל מאמרי החסידות, שירידת הנשמה לעולם הזה היא 'ירידה לצורך עליה'. המשל כאן מציג תמונה הפוכה שבה כל הירידה נועדה לשים את האדם במקום גבוה. עצם הירידה היא הימצאותו של האדם במקום גבוה ללא ידיעתו, וכל תפקיד הנשמה הוא לרדת בסופו של דבר מהמקום הגבוה של הגאווה והמידות הרעות. ניתן לומר שבזכות מצב הגבהות יזכה האדם לרדת למקום נמוך יותר מאשר בתחילה. בתחילה האדם הוא 'אין' וע"י העליה להר הוא נעשה בעל ישות גסה. לבסוף הוא זוכה להגיע לאין ואפס המוחלט. במילים אחרות: בתחילה הוא בבחינת צדיק, כאשר הוא נמצא על ההר הוא בבחינת חוטא, וכאשר הוא יורד ממנו הוא זוכה למעלת בעל תשובה העולה על מדרגת הצדיק.
ערכו של המשל בכך שהוא מזעזע את האדם ומודיע לו שהוא אינו יודע כלל היכן הוא נמצא. ידוע שאת ספר ה"תניא" ניתן לסכם במשפט אחד – "אל תרמה את עצמך!" המשל נותן לאדם להבין עד כמה הוא נמצא במצב של רמאות עצמית. ביתר עומק ניתן לומר שיש כאן מצב קיומי של רמאות. האדם מרמה את עצמו בכל כורחו. דוגמא עיקרית ליציאה מאותה רמאות היא האשה, ה"עזר כנגדו" של האיש הנותנת לו להבין שהוא נמצא על 'הר גבוה' וכי עליו לרדת ממנו, אם יזכה להבין זאת. כאשר האדם נמצא בגפו אין לו סיכוי להבין את הרמאות בה הוא נתון.
מרגע הלידה והלאה חושב האדם ש"מגיע לי". אותו "מגיע לי" הוא ההר הגבוה אליו נולד האדם. התינוק חייב להרגיש כך משום שאינו יכול לסמוך על עצמו וחייב להזדקק לאחרים. זו קטנות המוחין בה שרוי האדם בעודו תינוק, אשר מפתחת אצלו באופן אוטומטי את ה"מגיע לי", שהוא עצם הגאווה וגסות הרוח. רק כאשר מתבגר האדם הוא משתחרר מכך. אב טוב השואף להצלחת בנו מעוניין דווקא שבנו יהיה עצמאי, שעליו להבין שלא מגיע לו דבר ושהוא צריך לעבוד כדי להשיג דברים. גם בעבודת ה' ישנה גדלות מוחין שהיא עצמאות האמורה להוריד את האדם מההר הגבוה, ולהביאו למקומו האמיתי.
(מתוך התוועדות, תש"ס)
בטלה מביאה לידי שעמום (חלק א')
ישנו מאמר של חז"ל במסכת "כתובות" הדן בתנאי הכתובה, במחויבות של הבעל כלפי אשתו ולהפך. אחד הדברים הכתובים שם הוא, שאפילו לגבירה הכי עשירה ומפונקת, אסור להגיע למצב שבו היא משועממת ויושבת בטלה. רבי יהודה מסביר שם שהבטלה מביאה לידי שעמום- שם נרדף לשגעון, טירוף הדעת. דעה אחרת במשנה אומרת שהבטלה של האשה עלולה להביאה לידי זימה. מה ההבדל בין שתי הדעות?
המפרשים אומרים, שאם יש לאשה תעסוקה לא מועילה, כגון שאינה עושה דבר ורק משחקת קלפים, היא לא תשתגע, אבל תבוא לידי זימה. ואם גם קלפים אינה משחקת אז היא תשתגע. מבחינה נפשית השעמום גרוע יותר.
הפירוש הפשוט של שיגעון הוא בלבול דעת. המילה "טירוף" הוא מלשון בלבול. בלבול הדעת נובע מחוויות שהאדם לא יודע 'לאכלן' ו'לעכלן'. אם היה מתחנך כראוי, היה מסוגל לעכל אפילו דברים קשים שחווה. בלבול החושים מוביל לאטימת חושים. אדם משועמם הוא אטום כלפי חוץ וגם כלפי פנים. מאחר, שאין לו מה לעשות, אין לו סיפוק מכלום, ובקיצור אין לו חיים.
הסגולה המיוחדת של היהודי היא יכולתו להיות באיפוק ובהמתנה זמן רב ולא להשתגע מכך ולהגיע לשעמום, היות שאצל היהודי האמונה טבועה בתוך השפלות.
מצבו הנפשי והטבעי של היהודי הוא "אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח". כיום נראה ששום דבר לא קורה, והדברים אפילו מדרדרים כל הזמן בירידת הדורות, אבל ה"אני מאמין" של היהודי מחזיקו שפוי.
(מתוך אוצר הנפש א')
פרצוף ה'אדם' (חלק א')
עוד לפני שהיהודי מקבל את התורה הוא צריך להיות בן אדם. כי אחרת כיצד יהיה ניתן להסביר את העובדה שישנם יהודים שיש להם תורה ובכל זאת יש להם בעיות?! יהודים אלו לא תקנו כנראה את ה'אדם' (- הפן האנושי) שבהם, את ה"דרך ארץ קדמה לתורה". ואכן מסתבר שרוב רובן של בעיות הנפש נובעות מאי תיקון ה'אדם'. ולכן כדי להבין מה זה נקרא להיות 'אדם', נבנה את פרצוף ה'אדם'.
הכוח לשתוק והכוח להמתין – אדם בספ' הכתר (אמונה)
הראש העליון שבכתר הוא האמונה ('רדל"א'), שם האדם הוא מלשון דומיה. להיות אדם בשורש זה קודם כל היכולת לשתוק. זהו חידוש, כי האדם הוא יצור מדבר, אבל לפני שהוא מדבר הוא צריך לדעת איך לשתוק לפני ה', בחינת "דום להוי' והתחולל לו". רש"י כותב ש"דום" פירושו "המתן" – לא רק דממה, אלא גם המתנה. וידוע, שיש בכתר שלושה פירושים: כתר מלשון כיתור, כתר מלשון עטרה וכתר מלשון המתנה. לשון המתנה הוא הפירוש הכי גבוה בגדר האדם ע"ד אליהוא שאמר לאיוב "כתר לי זעיר ואחוך", והיא כאמור היכולת לעמוד דום, גם במובן של שתיקה וגם במובן של המתנה ל"ישועת ה' כהרף עין" – שניהם חייבים להיות יחד. אין הכוונה שהיהודי דומם בייאוש, שאז זה שרש כל הקליפות, אלא זהו דום של אמונה ובטחון ב"ישועת הוי' כהרף עין", רק שלו אין מה לעשות כלל, גם לא להתפלל. אמנם כתוב שכוחו של עם ישראל בפה – כוח התפלה. אך יש תפלה שותקת, שבעצם לא אומרים שום דבר – "הוי' ילחם לכם ואתם תחרשון", שכולו רק "דום להוי'", בלי שאף מלה יוצאת מהפה וגם ללא כל מחשבה, רק כולו לה', "לך דומיה תהלה". זה שיש יצור שיכול לקיים בעצמו הוראה זו – זו הדרגה הכי גבוהה של להיות אדם.
(מתוך התוועדות כא' אייר תש"ע)
ניתן להשיג את ספרי "אוצר הנפש" בין כל
ספרי הרב גינזבורג באתר www.pnimi.org.il
או בטל' 050-6360882
הרשמה לקבלת העלון: odedm@neto.net.il