נזר בכתר ו-זרת בחכמה
כל זה להגיע לשער זר, רק הנושא הראשון שלנו הערב: נתחיל מהמלה "זר" על ארבעת שרשיה. לפי הסדר, בכתר יש שרש נזר – כתר ונזיר, פשוט שבכתר. עוד שרש ב-זר – זרת. בשבוע הבא נקרא על החשן, "זרת ארכו וזרת רחבו". בישעיהו כתוב "ושמים בזרת תכן". זרת היא מדה. כמה? אנחנו מכירים את הזרת כאצבע, אבל בתורה היינו האורך מהזרת עד האגודל, ששוה לחצי אמה. אם החשן "זרת ארכה וזרת רחבה" היקפו שתי אמות. הקב"ה תכן את השמים, חשב את השמים, בזרת. מה למדנו לפני שבוע על גומד – "גמד ארכה"? שקו המדה הוא סוד החכמה. בע"ב, במאמר של השבוע, כתוב שאחת התכונות של ישראל סבא – שבע"ה נלמד את כולן בהמשך – שיש לו כח של מדידת הנקודה לצורך ההשפעה. למדוד מה בתוך נקודת ההשכלה המקבל מסוגל לקבל. מדידת הנקודה היא כח של ישראל סבא, של חכמה, וכפי שנסביר בהמשך שבפרטיות היינו ספירת היסוד של ישראל סבא. אם כן, מאד מחזק מה שלמדנו לפני שבוע, שכל קו מדה – שהשרש שלו הוא גבורה דעתיק, בוצינא דקרדוניתא – מתגלה ב"כֻלם בחכמה עשית". החכמה שמודדת את המציאות היא נקודה מופשטת שאינה חלק מהמציאות. מהבינה ולמטה כבר מציאות – הבינה היא "ראשית המציאות" והחכמה "ראשית הגילוי", והגילוי הוא כח שמודד את המציאות. כמו ששמנו גמד בחכמה, כך גם זרת – הזרת היא חצי גמד, חצי אמה (גמד וזרת הם בסוד שלם וחצי).
זהר בבינה, זרה בתבונה ו-זור בתפארת
ועתה נגיע לבינה. כפי שנלמד במאמר יש בה שני פרצופים שלכל אחד יש שם נפרד הנגזר מאותו שרש, בין – בינה ותבונה (משא"כ בנוגע לחכמה, יש שתי בחינות, שני פרצופים, אך רק שם אחד – חכמה, ראה לקמן). כנגד כל שם יש שרש אחר מהשער זר. בבינה (אמא עילאה) השרש הוא זהר – "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" – וכמו שנאמר בפירוש בספר הזהר הקדוש שזהר היינו "זיהרא דאמא עילאה" (בינה, הנכללת באבא עילאה, ועל כן זהר הוא שם נרדף לאור, בחינת חכמה, ראשית הגילוי). בשרש זהר יש גם את ענין הזהירות ("ויותר מהמה בני הזהר וגו'"), ויש לומר ש"זהר הרקיע" היינו החסדים דאמא עילאה ואילו זהירות הגבורות של אמא עילאה. כאשר ה-ה יוצאת מאמצע אותיות זהר ונצבת בסוף מקבלים את השרש זרה השייך לפרצוף תבונה. מכאן מגיעים לתפארת, השרש זור (עם ו, תפארת, באמצע אותיות זר).
זרה ו-זור – הכח הצנטריפוגלי והכח הצנטריפטלי
בשער זר השרש של התפארת, זור, הולך יחד עם השרש זרה דתבונה, בסוד יסוד אמא מסתיים בתפארת ז"א: אמרנו שיש בפיזיקה כח מאד חשוב שקשור ל"זר". שרש זרה הוא כמו "זרה הלאה", לזרות, והוא גם "זרית" במובן של הקפה (בפסוק שראינו קודם "ארחי ורבעי זרית"). כשאני חושב שיש שרש, זרה, שהוא גם לזרות וגם להסתובב, מה זה אומר לי? הכח הצנטריפוגלי. תוך כדי סיבוב יש כח שזורה-זורק אותך החוצה. לעומת זאת, יש כח צנטריפטלי, כמו בחוט שמחזיק גוף מסתובב שמושך את החפץ פנימה – שרש זור. אמרנו שיש מי שאומר ש"זר" מ-זרה ויש מי שאומר שמ-זור. שניהם סיבוב, רק שיש סבוב עם כח התפשטות החוצה ויש סיבוב עם כח התפשטות פנימה – כווץ, הידוק או אפילו מעיכה כנ"ל. הכח שמחזיק פנימה את הגוף המסתובב, שלא יברח החוצה, הוא "תפארת גופא", לכן שרש זור בתפארת. אבל את הכח "זרה הלאה", שכאילו זורק החוצה תוך כדי הסיבוב, נשים בכח ההתפשטות של התבונה. עיקר הסיבוב, עיקר המקיף, עם הכח להזרק החוצה, הוא בתבונה. בפיזיקה מיסודי היסודות, קשור לכל הספין של החלקיקים – המהירות הזויתית, שהיא אחד הגורמים לכח הצנטריפוגלי. אותו נשים בתבונה, המדות של אמא, "בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו", היא כתר לגבי ז"א. הכח של אמא הוא להתפשט החוצה. הכח של תפארת דז"א הוא להחזיק פנימה. בכל אופן, יש פה שני כחות שמשלימים אחד את השני.
מכח פיקטיבי לכח אמיתי
עוד כלל מאד גדול וחשוב, לפי הפיזיקה של ניוטון, מכניקה קלאסית, הכח הצנטריפוגלי הוא כח פיקטיבי, מדומה, כי הוא פשוט תופעה של תנע – לא שיש באמת כח מיוחד. אבל מאז תורת היחסות הכללית של איינשטיין – דווקא הכללית, כי כאן מדובר בתנועה בסיבוב – הכח הצנטריפוגלי הוא כח אמתי. הכח הצנטריפטלי אמתי גם אצל ניוטון – הכח של התפארת הוא כח בפשטות גם ב"והנגלֹת", אבל הכח של הבינה הוא מדומה. אבל בפיזיקה המודרנית הכח הפך מכח פיקטיבי לכח אמתי, כי אין הבדל בין תנע ישר לסבוב. ממילא אם יש באמת תופעה שאתה נזרק החוצה – יש פה באמת כח, ראוי לשמו, אמתי, שזורק אותך החוצה תוך כדי סבוב. כמובן, כמה שאתה שוקל יותר כך אתה נזרק יותר. יש שלשה מרכיבים – כמה שאתה שוקל יותר, כמה שאתה מסתובב יותר במהירות זויתית, וכמה שאתה רחוק מהמרכז. ככל שאתה יותר רחוק, כך אתה נזרק יותר; ככל שאתה שוקל יותר אתה נזרק יותר; ככל שאתה ממהר יותר אתה נזרק יותר. מה אומר לי? שדווקא באמא (במדות שלה, בחויה שלה), ודווקא בזכות המדע החדיש – זו גם נקודה מאד עמוקה – דבר שהתקבל שחויה סובייקטיבית הפך להיות אובייקטיבי. שוב, זה ווארט מאד-מאד חשוב, איך שתורת היחסות מקדמת את תורת הנפש האמתית. בדיוק כמו שנאמר – לא אותו דבר, אבל דומה – שלפי תורת היחסות הכללית אפשר לומר שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ, כפי שהרבי אומר. לא רק נדמה לי – אלא כך באמת. גם כאן, את הכח להזרק החוצה – שהיה מדומה – הופך איינשטיין (יהודי), דווקא בתורת היחסות הכללית, לכח אמתי. כלומר, החויה הסובייקטיבית הפכה להיות כח אמתי לכל דבר. זו התקדמות עצומה, שהשלכותיה בכל המישורים.
אזר בגבורה
עד כאן אמרנו שיש נזר בכתר, זרת בחכמה, זהר בבינה, אמא עילאה, זרה בתבונה (גם במובן של סבוב וגם של זריקה – מכאן ההקשר לכח הצנטריפוגלי; זר אותיות רז, כח הכי סודי בפיזיקה, למעלה מהשכל יחסית) ו-זור בתפארת. בגבורה נשים אזר – "נאזר בגבורה". לכאורה אזור שייך למתנים, נו"ה, אבל יש כמה פסוקים שאזור לשון גבורה. באמת קשור לאזור, כשאני אוזר את המתנים אני מתעצם בנפש עם גבורה – "נאזר בגבורה". כשאני שם את הגרטל, גרטל לשון "וגר זאב עם כבש", טל לשון טלה, אבל כשאוזרים אותו צריך להביא לתוכי את הזאב. "עז התאזר" – "עז כנמר". "התאזר" עולה תריג – רמז שכתוב בספרים. שמים את הגרטל לפני שעומדים להתפלל לה' – צריך גבורה ועזות. כתוב שישראל עזין שבאומות, והעזות שיכולים לעמוד לפני העצמות ולשפוך שיח לפני עצמותו יתברך (וכמו שדברנו לפני שבוע על התפלה של הקאצקער). לכן כתוב ש"התאזר", בגימטריא תריג, שוה גם "ויתפלל אל הוי'".
"ויתפלל אל הוי'"
כמה פעמים כתוב בתנ"ך "ויתפלל אל הוי'"? פעם ראשונה אצל אלישע, כשהיה צריך להחיות את בן השונמית. מה בסוף קרה? "ויזורר הנער עד שבע פעמים"[1] – אחד משרשי זר, "ויזורר", עשה הפטשי. קודם "ויגהר עליו [על הנער]", השתטח, שכב, הנשים אותו. מי הנער? אותו נער קטן שעתיד להנהיג את החיות (שלפי חז"ל הנו יונה הנביא[2]). צריך לפעול אצלו "ויזורר הנער עד שבע פעמים". איך פועלים זאת? כתוב שכל מה שאלישע עשה – וכך כל צדיק – הוא עושה בתפלה. יש על כך תורה ארוכה בלקו"מ, שצדיק פועל הכל רק בתפלה. כאן הדוגמה הקלאסית, שקודם "ויתפלל אל הוי'", ורק אחר כך על בסיס התפלה עשה את כל ההנשמה וכו'. "ויתפלל אל הוי'" עולה תריג – כל התורה כולה – אבל תריג של "התאזר", של לבישת גרטל, "הכון לקראת אלהיך ישראל", הפסוק של הגרטל, לקבל גבורה. אחר כך אצל מי עוד כתוב? אצל חזקיהו המלך, כאשר נגזר עליו היפך-החיים, אבל אמר שמקובל הוא מדוד המלך ש"אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" – רחמי הם תפלה. אותו ספור כתוב שלש פעמים, במלכים, בישעיהו ובדברי הימים. במלכים ובישעיהו כתוב חזקיהו ובספר דברי הימים כתוב – כמו דויד ב-י – יחזקיהו (כמובן חשוב בשביל הגימטריא, שתיכף נעשה). מי עוד התפלל אל ה'? יונה (אותו ילד שאלישע החיה כנ"ל), שקוראים בשיא היום הקדוש, "מפטיר יונה". "ויתפלל אל הוי'" מתוך הדג, מתוך הבטן (תפלה קאצקאית כנ"ל). אם עושים את הגימטריא – אלישע חזקיהו חזקיהו יחזקיהו יונה – עולה 900, ל ברבוע, סוד הלב היהודי, "עבודה שבלב זו תפלה". ה"פ "ויתפלל אל הוי'" שיש בתנ"ך עולה גם "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" – הפסוק החותם של מעשה בראשית. הכל היה דרך אגב, רק לומר שאת שרש אזר ראוי לשים בגבורה, כי כתוב "נאזר בגבורה" ו"עז התאזר" ועוד כמה פסוקים. יש "ותזרני חיל למלחמה" – לכאורה משרש אזר, רק שה-א נופלת, אלא שיש פירוש מענין מאד שמביא אבי הרד"ק, שמסביר שהוא משרש זרה, שזורה כח וחיל לכל אברי הגוף, שאדם יהיה חזק וגבור לעשות מלחמה.
זרח ו-זרר בחסד
מה לגבי חסד? כל פעם מוסיפים איזה ווארט בלימוד השערים. בשער זר מוצדק – כמו שיש זרה, הרבה פעמים בחז"ל ה מתחלפת ב-ח – לצרף גם את זרח. זרה גם קרוב ללשון זרח – "זרח בחשך אור לישרים". "מי העיר ממזרח" – אברהם אבינו. אף על פי ש-ח היא עצור כבד, אך היות ש-ח ו-ה בחז"ל מתחלפות 'בכיף', בקלות, ויש כאן קשר במשמעות – יש כח של התגלות במלה זר, וגם משהו שמסתובב, כתוב בשמש "סובב סובב", ממזרח לדרום ולמערב ולצפון (בלילה) – נכניס כאן. מלזורר לא כולם עושים שרש בפני עצמו – זרר – אבל יש מי שכן מחשיב לשרש. למה צריך להתעטש שבע פעמים? להחיות שבע מדות, החל מהחסד, "יומא דאזיל עם כולהו יומין", הענן של אהרן. יש כח חיות בהתעטשות, לכן אומרים "אסותא", לבריאות – יש חיים. בסוף איוב כתוב על הלויתן ש"עטישתיו תהל אור" היינו האור שיוצא מנחיריו כאשר מתעטש ("בכל עטישה ועטישה שהוא מתעטש יהל ותזרח אור" – רש"י). כלומר, יש קשר בין לזורר ל"מי העיר ממזרח" – כתוב ב-ע ("העיר") וקוראים ב-א ("האיר"), גם להתעורר וגם להאיר – ויהל אור. גם בלי להכניס את זרח, אפשר לשים בחסד זרר. למה בכל אופן רצינו את החדוש של זרח? גם בשביל החדוש, ש-זרה ו-זרח מאד קרוב, וגם כי יש עוד שרש עם אות גרונית בסוף. יש ארבע אותיות גרוניות, שכולן מצטרפות ל-זר – זרא (שלא כל כך ברור מאיזה לשון הוא, אבל כל המפרשים חוץ מרש"י בשם רבי משה הדרשן אומרים שמשמעו זר, משרש זור), זרה, זרח ו-זרע. מאד מתקבל וחשוב שזרע יהיה קשור לשרש זר – קשה לותר עליו. אם אני כולל את זרע ב-זר, אני חייב לכלול גם זרח. שוב, יש לי זרח או זרר בחסד, אזר בגבורה ו-זור בתפארת כפי שאמרנו.
זור בתפארת – רפואת מזור
אמרנו ש-זור לשון הדוק, אך גם לשון רפואה – מזור – ששייכת לתפארת, לה שייך המלאך רפאל (רפא אותיות פאר). המלה זור היא מלה הומיאופטית (לא זוכר אם דברנו על כך בסמנרים) – רפואה שהיא גם משהו זר וגם רז, לרפא את המחלה במחלה עצמה – כי מזור הוא גם המחלה וגם הרפואה. אפשר להשתמש בכח הצטנריטפלי – כנראה משהו מרפא לקחת חוט עם חפץ ולסובב. צריך לבדוק במעבדה של גל עיני (אולי שייך לדילול וניעור בהומיאופטיה; נער לשון ניעור מתחיל מהשער נע).
זרזיר בנצח
בנצח משהו מיוחד – "זרזיר מתנים". כמו שיש אזור מתנים, יש זרזיר מתנים. זרזיר הוא צורה כפולה. יש בו גם אותיות זרז – קטליזטור בכימיה. אין שרש זרז בתנ"ך, רק בחז"ל – זהירות מביאה לידי זריזות[3] (שניהם – זהירות זריזות[4] – מהשער זר, סוד זרזיר, המשכה מזהירות בבינה לזריזות בנצח, וכמבואר בדא"ח שראשית העבודה מהנקודה האמצעית בנפש – בינה). אמנם המלבי"ם מפרש זרזיר מלשון זריזות (משרש זרז) כמו בחז"ל. אצל הבעל שם טוב הכלל הכי גדול של עבודת ה' הוא "זריזות במתינות" – מתינות לשון מתנים, כך שיכול להיות ש"זרזיר מתנים" או "אזור מתניו" הם שרש ל"זריזות במתינות". זרזיר מתנים יותר שייך בפשט לזריזות. מהו זרזיר מתנים? מי שלומד פרק שירה – יש אצלנו ילדים שיודעים בעל פה – יש שני זרזירים, אחד עוף ואחד חיה. לא יודעים אם הזרזיר הוא כלב ציד, נמר או עוף טמא. הרד"ק מביא כל שלש האפשרויות. האבן עזרא מוסיף עוד כמה פירושים אפשריים – דבורים או נשר. הביטוי במשלי הוא "זרזיר מתנים או תיש" (זרזיר תיש נוט' זרת – "זרת ארכו וזרת רחבו" כנ"ל בחכמה, שרש ספירת הנצח) – עולה אם ברבוע, ועוד רמזים מופלאים. קודם כל, רואים שהולך עם תיש – "בראשית" אותיות "ברא תיש". רוב המפרשים אומרים שזרזיר מתנים הוא כלב ציד עם מתנים צרות (שעל כן נראה כחגור אזור, ולפי זה עיקר שרשו אזר) שרץ מאד מהר. אבל הרד"ק כותב שיתכן שזרזיר מתנים הוא נמר כנ"ל. אם הוא נמר – אותו נמר שרובץ, מרביץ תורה, יחד עם הגדי. יש מי שאומר, בלשון חז"ל, "הלך זרזיר אצל העורב", שזרזיר הוא עוף טמא. אם כן, זרזיר הוא משהו מגוון, אך היות שהוא זריז ורץ, וכתוב בו מתנים – שהן נצח והוד – מאד מתאים שנשים אותו בנצח, במיוחד לפי הפירוש הכי מקובל, שהוא כלב ציד. מתאים לו להיות הרץ של ספירת הנצח.
מזר בהוד
בהוד יש שרש מזר – גם ממזר. יש מי שאומר שממזר לשון זר, ושתי הממין נוספות. זה חידוש, אבל יש תקדים – עוד מלה בתנ"ך (בספר יואל) בתוספת שתי ממין, "ממגרות" (= שטח צבאי סגור, נצח ישראל). ממזר מלה נפוצה או נדירה? מאד נדירה, רק פעמים בתנ"ך. פעם אחת בתורה, "לא יבא ממזר בקהל הוי'", ועוד פעם אחת בנביא, "וישב ממזר באשדוד", תיקון של אשדוד (עיר פלשתים). אותו ממזר באשדוד, בנביא, תרגום השבעים לא מתרגם אותו כאדם אלא כ"עם זר" שנמצא באשדוד – צריך להתבונן בכך. בכל אופן, פשוט שממזר שייך להוד, כי "הודי נהפך עלי למשחית", "כל היום דוה". כל דבר שמניק את החיצונים שייך להוד בקבלה. אבל יש עוד משמעות ל-מזר, דוגמה לחלוף למנ"ר – מזרות בתנ"ך במקום מזלות.
זרם ו-זרע ביסוד
מזל הוא נוזל, קשור לשער הבא שנשים ביסוד – זרם. זרימה, מלה מאד חשובה, לזרום – הכל צריך לזרום, גם הזרע. אם רוצים מקום בשביל זרע, ודאי ביסוד, אבל יש עוד שרש ביסוד – זרם. הפסוק אומר "זרמת סוסים זרמתם", כלומר הפסוק עצמו קורא לזרע זרם, זרימת זרע. הכח לזרום בנפש הוא כח חשוב מאד – לזרום עם הצבור, לזרום עם הסביבה, לזרום עם החברה. קוראים לכך אינטלגנציה חברתית. בהמשך נגיע לאינטלגנציה חברתית, רגשית ומערכתית – כמה מיני משכל (לפי ההוגים מבלי עולם של ימינו) בכל אופן, אינטלגנציה חברתית היא היכולת לזרום בחברה. איפה נשים את מושג הזרימה? מי שיש לו עסק, צריך תזרים מזומנים. אם לא זורם – הכל תקוע. הכל שייך ליסוד. "קדם מפעליו מאז" לפי הווארט המפורסם אצלנו, שקידום מפעל תלוי ב"מאז" – מעורבות, איכות, זרימה. כל הזמן צריכים זרימת דמים, תזרים מזומנים, איך לעבוד עם הבנקים והמשקיעים בצורה נכונה.
זור, מלשון זרות, במלכות
אחרון חביב, מה נשים במלכות? כאן נקח את שרש זור ונחלק לשני עניניו. בכל הספרים כותבים שאף שאותו שרש, הענינים לגמרי שונים – שב-זור, חוץ מהדוק ומזור וכו', יש זר ומוזר. גם תכונה היום בפיזיקה קוואנטית. להיות זר. זר מתורגם חילוני. מי שאינו כהן הוא זר. המלך הוא זר לכהונה. לכן כאשר עוזיהו המלך תפס את הכהונה הוא הצטרע. איפה? במצח – פגם במקום של נזר הקדש של הכהן הגדול. שם הוא קבל את הצרעת שזרחה במצחו, כי הזר רצה לשמש בכהונה. כאן יש ווארט מאד עמוק, שיש משהו פנימי עצמי במלכות – זרות. איפה המקום לשים את מושג הזרות? או שהייתי שם בכתר, כי לגמרי זר, משהו מוזר. אבל מה הדבר הכי מוזר, במיוחד בתפיסת העולם המודרני? הדבר הכי מוזר הוא מלכות. לא סתם – זה באמת מוזר. איך אני יודע שמלכות היא מוזרה? כי דוד נקרא קיסר – דוד הוא פלג-קיסר והמשיח קיסר שלם. קיסר הוא יוצא דופן, טיפוס זר. להיות זר זו תכונה אופיינית, עצמית, לסוד המלכות. יש מי שפוסל את דוד, שהוא באמת זר, צאצא של רות המואביה. מכיון שיש לו זיקה לזרות, עם הקופה של שרצים שמונחת מאחוריו – שהיא הזרות שלו – הוא מוכשר להיות מלך. צריכים להתבונן בכך הרבה, אבל נאמר רק כנקודה, בקצור – כל המושג זרות (= תריג = בנין המלכות) שייך למלכות, "כתר עליון איהו כתר מלכות".
סיכום שער זר
נחזור בקיצור על כל הסיפור: בכתר נזר הקדש וגם נזיר עם שערותיו (יש שלשה דינים בנזיר – גדול שער, אסור יין ואסור טומאה למתים – אבל שמו על שם גדול השער המכונה בכתוב "נזרו"); זרת בחכמה; בבינה זהר ובתבונה זרה – עם משמעות "ארחי ורבעי זרית" (חשוב להסתכל שם בפירוש הרד"ק שמביא שיש בו את כל ששת הרוחות של העולם התלת-ממדי, כלומר שיש איזה כח שמקיף את כל הו"ק, ומה הוא? תבונה, המדות דאמא) וכח הזריה הלאה תוך כדי הסבוב; בחסד או זרר – התעוררות לחיים – או זרח, "זרח בחשך אור לישרים"; אזר בגבורה; זור – רפואה והדוק – בתפארת; זרזיר מתנים בנצח; מזר – או ממזר או מזל – בהוד. מזלות שייך גם לעבודת כוכבים ומזלות, וכידוע בשבע מצוות בני נח איסור עכומ"ז בהוד; זרם או זרע ביסוד; במלכות זרות – חלק מה-זור של התפארת, כלומר שיש כאן זיקה מיוחדת בין התפארת למלכות (סוד קודשא בריך הוא ושכינתיה המזדווגים יחד):
| כתר
נזר |
||
| חכמה
זרת |
בינה-תבונה
זהר-זרה |
|
| חסד
זרח/זרר |
גבורה
אזר |
|
| תפארת
זור |
||
| נצח
זרזיר |
הוד
מזר |
|
| יסוד
זרע/זרם |
||
| מלכות
זור (זר) |
כל מה שלמדנו עד כה יצא לנו מהתופעה שפרשת תרומה, הכוללת את כל פרשת המשכן, יש בה סביב מלים ו"זר זהב סביב" אותיות. עוד תופעה שלא אמרנו, שרק בשני הפסוקים הראשונים – שהם הכלל הכי גדול – יש סביב (ר"ת "זר זהב סביב") אותיות. כלומר, כל המקדש הוא להמשיך את ה"זר זהב סביב" עם כל פירושי זר ושרשי שער זר.
נתחיל שוב מ"ויהי בימי אחשורוש" ונמשיך הלאה.
[1] "ויזורר הנער עד שבע פעמים" = פעמים פו"א. הערך הממוצע של כל תבה = 288, הערך הממוצע של כל אות = 72, ודוק.
[2] יונה נער = יהושע – "ומשרתו יהושע בן נון נער", ראה לקמן. יונה הנביא נער = זך פעמים גדי (טוב) = בעל שם טוב.
[3] "זהירות מביאה לידי זריזות" = 1370 (ה פעמים מרדכי כו').
[4] זהירות זריזות = גדי פעמים סביב (בהמשך מאמרו של רבי פנחס בן יאיר יש יראת חטא ורוח הקודש [תכלית הכל], שניהם שוים בחשבונם, הערך הממוצע של שתי המדות הראשונות זהירות זריזות [ונעוץ סופן, רוח הקודש, בתחלתן, זהירות זריזות, וכן יראת חטא באמצעיתן], ודוק). שייך לסוד המזוזה שלמדנו לפני כמה שבועות – מזוזת אותיות זז מות, על ידי זהירות זריזות.