א' הדברים שהכי מאירים לי לאחרונה. כל ה"פרק בעבודת ה'" של הרב הוא בעצם על נקודה זו: שלילת ביישנות יתר. שהיא היא "חטא אדם ראשון" והיא היא "פגם הברית" כי בגלל הבושה המוגזמת הבןצאדם נמנע מלמאלות את שליחותו בחיים היש לך פגם יוצר מזה?
כח העניין של חסידות הוא לגלות "חי-יחידה". והמונע העיקרי הוא ביישנות יתר. התוצאה מההרגש העצמי המוגזם
אחד העניינים שהרב הכי מרבה לדבר עליהם הוא בודאי (פגם) ברית. בהתחלה זה הפליא אולי אפילו הרגיז אותי. כימבליובאוויטש לא מדברים על זה יותר מדיי. אך אצל הרב זהו ממש מיסודות (תרתי משמע) תורתו.
עם השנים התרגלתי לסגנון הדיבור הזה והתחילתי יותר לשים לב לתוכן דבריו
בתכלית ספירת היסוד היא גם כן בחינת אמת. בחינת מימוש עצמי.
זה שהבן אדם לא מוכן ללכת עד הסוף, "להתאבד" על מה שחשוב לו ועל מה שיקר לו הוא הוא ה"פגם ברית". בסגנון מודרני קצת יותר אולי היינו מדברים על "חוסר חיבור לעצמו". חוסר ערךעצמי. חוסר בטחון עצמי בסיסי.
הרבי אומר במאמר שעמלק הוא התנשאות ללא טעם.
אבל על פי פשט עמל נלחם דווקא עם "הנחשלים" החלשים והעייפים. האמת כנראה גם וגם.
תכלית ערב שבת פרשת זכור זה הזמן להתבונן במשמעות הדברים כל חד וחד לפי מה שהוא ואיפה שהוא אוחז בחיים.
איך שיהיה התיקון של בעלי תשובה תלוי בעיקר בצדיקי הדור. כי להחזיר להאדאם את הבטחון העצמי האבוד רק הרב(י) יכול
שבת שלום
הרב הרי מדבר על הרגש עצמי כמקור לכל הצרות. אך בוא נשאל שאלה פשוטה איפה יש יותר הרגש עצמי ברצוא או בשוב? והתשובה ברורה למדי
**
הרצוא כולו הרגש עצמי. רץ לבך.
**
גם ברצוא גופא יש רצוא ושוב. לדוגמה שליחות הוא בחינת רצוא ביחס לעסק הפרנסה. אך אם כולו רצוא בסוף גם זה לא ממש מצליח. טוב תכלית יוצא שהכל ישות וגאווה. כמה לא מפתיע. השאלה מה עושים עם זה?
