preload
בס"ד
מרץ 21

הכל דמיונות

בפרשתנו מסופר על חטא העגל. אפשר לומר שזו הנפילה הגדולה ביותר של עם ישראל. אבל אם נופלים אפשר גם לקום – "כי נפלתי קמתי". אלא שכדי לקום צריך לדעת מהו שרש החטא, במודע ובלא מודע שבנפש.

אם נסקור במבט כללי את התורה נמצא שיש בה ארבעה סיפורים של חטאים כלליים בולטים (והרמז: חטא בהכאה – כלומר ח פעמים ט פעמים א – עולה 4 פעמים חטא):

החטא הראשון הוא כמובן של אדם וחוה שאכלו מעץ הדעת. החטא המרכזי הבא הוא חטא מכירת יוסף על ידי אחיו, עשרת השבטים. אחריו מגיע החטא שבפרשתנו, עגל הזהב שעשו הערב רב אחרי מתן תורה. והאחרון – לא חביב – הוא חטא המרגלים, בהוצאתם דבה על ארץ ישראל.

אם נרצה להתבונן קצת לעומק הבעיה, כדי להגיע לפתרון ולקום כמו שאמרנו, אפשר להגדיר בכל חטא את המניע שלו בנפשנו פנימה.

הפסוק של חטא עץ הדעת הוא "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל", המילה הבולטת כאן בהקשר שלנו היא תאוה.

אחי יוסף הגיעו למצב השפל של מכירת אחיהם הקטן בגלל הקנאה שהיתה להם מחמת הקירוב שהוא קבל מאביהם, ככתוב "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו". קנאתם זו הביאה אותם לכלל שנאה עד שהגיעו לאן שהגיעו.

נקפוץ רגע לחטא המרגלים ונראה ששרש חטאם נעוץ בפחד שהיה להם מיושבי הארץ, כמו שאמרו "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ". כל פוביה שיש לאדם שרשה בחטא זה.

כעת נגיע לחטא בפרשתנו, חטא העגל. בהתבוננות לעומק על פי מאמרי חז"ל אפשר לגלות שכל החטא נבע מדמיון שוא של בני ישראל, שהראה להם השטן את מטתו של משה רבינו באויר והאמינו לזה, ומחמת כן באו לידי החטא החמור של עבודה זרה.

אפשר לבטא את הדבר ברמז נאה: עגל הזהב = כח המדמה. זהו כח של דמיון ואסוציאציות – השוואות לא נכונות שמנותקות מהמציאות לחלוטין, מה שמביא לאמונות טפלות וזרות. לכן "כח המדמה" הוא אחת ההגדרות ליצר הרע!

למעשה אם נעמיק נראה שבכל החטאים נמצא כח המדמה, בחטא עץ הדעת – דברי הנחש "וִהְיִיתֶם כֵּא-לֹהִים"; בחטא מכירת יוסף – דברי האחים "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ"; וכן בחטא האחרון – המרגלים טענו "כִּי  חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ". הצד השוה בכולם שהכל נובע מדמיונות שוא ותו לא.

אם כן חטא העגל הוא חטא מאד כללי, שרש שרשי הרע, וממנו מתפרטים שאר שרשי החטאים – אפילו החטא הקדמון, חטא עץ הדעת – כי הוא היצר הרע בהתגלמותו, הכל נובע מתפיסה מוטעית של המציאות. רבי נחמן מברסלב אף אמר שאין לקרוא ליצר הרע עוד בשמו אלא בשם "כח המדמה"!

הרמז לדבר: תאוה-קנאה-דמיון-פחד עולה 7 פעמים דמיון, כח המדמה שמתלבש ב-7 מדות הלב וכנגד 7 שמות שנקרא היצר הרע.

אבל גם יצר זה הרי הקב"ה בראו, ולכן "יש תקוה" – היא הכח של התשובה, ואנחנו הרי מובטחים שסוף כל ישראל לעשות תשובה ומיד נגאלין. הדבר נרמז בכך שהמספר הנ"ל עולה גם בית משיח, על ידי שנצא מכל הדמיונות ומצגי-השוא ונשוב אל ה' – נבנה את בית המקדש, ביתו של מלך משיח – "ובנה מקדש במקומו".

(ע"פ שיעור ט' אדר ראשון ע"א)

גמילות חסדים מתוך אתכפיא

נספר סיפור על רבי פינחס מקוריץ ומצוות ביקור חולים, אך ראשית נקדים ונאמר כי מדתו העיקרית של רבי פינחס מקוריץ, שתיקן את כל מדותיו, היא מדת האמת. הוא היה אומר שמאד קשה לו לקיים מצות בקור חולים. יש כמה דברים שלומדים מה' על מהות גמילות חסד, ואחד החשובים שבהם זה בקור חולים (כפי שהרמב"ם גם פוסק להלכה), ורבי פינחס אומר שמאד קשה לו לקיים מצוה זו – אני נכנס לחולה ואני רואה שהוא מתאנח וגונח ומתלונן ומקטר על מצבו, שזה כמעט כמו לקטר על מי שעשה לו את זה, והרי איני סובל שקר, וכל גניחות החולה זה שקר של עולם הזה. היות שאיני סובל שקר, לכן מאד קשה לי לבקר חולים. למרות זאת, יש כמה וכמה סיפורים עליו בעצמו שהם סיפורים של ביקור חולים.

—

יש סיפור שפעם אחת הוא בקר חולה אנוש, שהרופאים לא נתנו לו שום סיכוי, והוא גסס על ערש דוי. אחרי הבקור אותו רבי פינחס קם ללכת, אבל לפני שהלך פנה אליו ואמר: "זה לא דרך ארץ שאתה לא מלוה אותי, הרי אני הרבי כאן". יהודי זה רתוק למטה, לא יכול לזוז, והוא אומר לו שלא יפה שלא מלוה אותו… באותו רגע קם היהודי, בריא לחלוטין, ולוה אותו!

גם ללוות זה אחד הדברים שהם גמילות חסדים – בכך הוא ריפא את החולה הזה, בכך שנתן לו הזדמנות לקיים את המצוה ללוות את הצדיק. הוא ביקר את החולה וכך הציל אותו, בזה שנתן לו הזדמנות ונתינת כח ללוות אותו החוצה. רבי פינחס היה צריך להתגבר מאד על הקושי שלו לבקר חולים, בגלל השקר של החולה (זה משהו מאד חשוב לדעת, שחולים שרויים בשקר, איך שמקבלים את המחלה), ואף על פי כן הוא מתאמץ ומבקר. זה סיפור מופת.

—

בכלל, לפני הבריאה היתה מחלוקת – אמת אמרה אל יברא, שכולו שקרים, ומדת החסד אמרה יברא, שכולו מלא חסדים, ואז ה' השליך אמת ארצה וברא את העולם במדת החסד. לפי זה כל צדיק שיש לו מדת אמת הוא בבעיה, כי אם מקצין ומשמאיל במדת האמת (שהיא באמצע, ואפשר להימין ולהשמאיל אותה), הוא רק מעורר דינים על כל המציאות ויכול לשרוף את העולם.

אם כן, צדיק שמדתו אמת, כמו רבי פינחס צריך לעשות קצת אתכפיא לעצמו ולהיימין את המדה שלו. אמת מתחילה מהכתר, בו כתוב "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא" – צריך להימין את האמת, שלא תעורר קטרוג על מציאות העולם הזה, שהוא בכל אופן עלמא דשקרא עד ביאת גואל צדק.

 (משיעור ז' אלול ס"ז)

יש הרבה מאמרי חז"ל שמתחילים במילים "גדולה צדקה", וכדרכנו נעשה סדר בחלק מהם ונקבילם כנגד הספירות. 11 מאמרים, כנגד הספירות כולל הכתר והדעת.

™ כתר ™

גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה

המאמר הראשון הוא מאמר חז"ל מפורסם, "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר 'כה אמר הוי' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות'" (וכן "גדולה צדקה שהיא ממהרת יְמוֹת בן דוד ויְמוֹת גאולתנו").

המאמר הזה שייך לכתר, כי הגאולה נמשכת מן הכתר. והיינו המשכה של שע נהורין, "אור פני מלך", שמקורם בכתר.

כולם ודאי מכירים את מה שהרבי הסביר שגאולה היא א שנמשכת לתוך ה-גולה – יש את חומר הגלם של העולם הזה, של הגולה, שה' רוצה בו דירה בתחתונים. כשאנחנו לא רואים שה' בתוך העולם זהו מצב של גולה, אך הגאולה היא להמשיך את ה-א, אלופו של עולם, אלף-פלא, לתוך אותה גולה וכשה-א מתגלה המציאות נהפכת לגאולה.

הבן איש חי כותב בפירוש שלו על מאמר חז"ל שהזכרנו: כתוב "והיה מעשה הצדקה שלום" וכתוב "ויעש דוד שם", ומוסבר שכאשר נותנים צדקה עושים שם הרמוז ב"והיה [מעשה הצדקה שלום]", צירוף אותיות שם הוי'. בנתינת צדקה עושים יחוד שם הוי' ב"ה כשסדר הצירוף הוא והיה (לשון שמחה, היינו "שמחה של מצוה" בקיום מצות הצדקה) – זרוע הנותן המושטת היא ה-ו, חמש אצבעותיו הן ה, הפרוטה שבתוך היד היא ה-י וחמש אצבעות המקבל הן ה. אם כן, במעשה הצדקה נעשה שם הוי' ב"ה, ושם הוי' כולו נכלל באות א, שציורה הוא י למעלה, י למטה ו-ו באמצע – סך הכל עולה 26, כמנין שם הוי' ב"ה – ואותה א שנעשית על ידי הצדקה נכנסת לתוך ה-גולה ונעשית גאולה, היינו מה ש"גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה".

™ חכמה ™

גדולה צדקה ששוותה לתורה

בתנא דבי אליהו יש סדרת מאמרים של "גדולה צדקה", וביניהם "גדולה צדקה ששוותה לתורה, גדולה צדקה שהתורה שוותה לה". מאמר זה שייך לחכמה, שהרי "אורייתא מחכמה נפקת".

™ בינה ™

גדולה צדקה יותר מכל הקרבנות

יש עוד מאמר חז"ל, "גדולה צדקה יותר מכל הקרבנות, שנאמר 'עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח'". שרש עמוד העבודה (מבין שלשת העמודים עליהם העולם עומד) הוא ספירת הבינה, ראשית קו שמאל.

על ספירת הבינה גם דורשים את הפסוק "ועבד הלוי הוא" – עבודה שעולה עד ל"הוא" הנסתר, כמו שכתוב על הקרבנות "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף".

™ דעת ™

שקולה צדקה כנגד כל המצוות

בסוגית הצדקה בגמרא כתוב "שקולה צדקה כנגד כל המצוות, שנאמר 'והעמדנו עלינו מצוות', מצוה אין כתיב כאן אלא 'מצות'". מאמר חז"ל זה גם מובא כ"גדולה צדקה ששקולה כנגד כל המצות". מאותו פסוק, "והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו", לומדת הגמרא גם דין, שנפסק להלכה, ש"לעולם אל ימנע אדם עצמו מלתת שלישית השקל בשנה" – מי שפוחת מסכום זה לא מקיים את מצות צדקה.

שקילת הצדקה כנגד כל המצוות מתאימה גם למה שמובא בספר התניא כי בכל הירושלמי סתם "מצוה" פירושה צדקה. מאמר שהופך את הצדקה ל"כלל גדול בתורה" מתאים לספירת הדעת, שהיא הכלל של כל המדות – "מפתחא דכליל שית" – השרש והנשמה של פרצוף ז"א, שכנגד רמח איבריו ו-שסה גידיו מכוונות כל מצוות התורה. גם המלה "שקולה" רומזת לשיקול הדעת.

™ חסד וגבורה ™

גדולה צדקה שמארכת ימיו של אדם

גדולה צדקה שמנחלת חיים וכבוד לעושיה

בחסד ובגבורה נשים כזוג שני מאמרים שהיחס ביניהם הוא בסוד הפסוק "אֹרך ימים בימינה בשמאולה עֹשר וכבוד":

בתנא דבי אליהו כתוב "גדולה צדקה שמארכת ימיו של אדם", בבחינת "אֹרך ימים בימינה". במדרש משלי נאמר "גדולה צדקה שמנחלת חיים וכבוד לעושיה, שנאמר 'רודף צדקה וחסד' בעולם הזה 'ימצא חיים צדקה וכבוד'". הכבוד שמנחילה מצות הצדקה הוא בבחינת "בשמאלה עֹשר וכבוד". ואכן, בהמשך המדרש נלמד מאותו פסוק שרדיפת הצדקה מביאה עושר שמאפשר לתת עוד צדקה – "ומשום ד'רודף צדקה' ימצא צדקה? אלא הקב"ה ממציא לו מעות כדי לעשות מהן צדקה לבני אדם מהוגנין לעשות להן צדקה כדי לקבל מהן שכר".

החויה הפנימית של אריכות הימים בעקבות הצדקה היא של חסד חנם מה' – אין כאן תוספת ימים 'מדודה' אלא אריכות פנימית בימים עצמם. לעומת זאת, על העושר שבא מן הצדקה – "'עשר תעשר', עשר בשביל שתתעשר" – נאמר "ובחנוני נא בזאת" והוא בא מתוך תודעה של שכר קצוב ומובטח, תודעה השייכת ל"היכל הזכות" של ספירת הגבורה.

(משיעור א' דר"ח אלול ע"ו)

פרה ופורים

אנחנו בפרשת כי תשא. השבת קוראים גם את פרשת פרה ואנחנו עוד בימי ההיקף של פורים, בין פורים לפסח, אבל עדיין בעיקר בענין של פורים. כתוב גם שפרה קשורה לפורים – יש כאן "לשון נופל על לשון", וכמו שפורים הוא "עד דלא ידע" כך גם פרה אדומה היא "עד דלא ידע" – "חקה חקקתי", "אין לך רשות להרהר אחריה".

 (משיעור י"ח אדר ע"ג)

מהו משיח

שאלה: האם משיח מוכרח להיות בן אדם או שאפשר לומר שהכוונה לתקופה מסויימת? מה תפקידו?

תשובה המשיח הוא בן אדם, מצאצאי דוד המלך, כפי שמובא בנביאים.

המשיח הוא המנהיג  האולטימטיבי של עם ישראל. הודות לכושר מנהיגותו ודעתו העמוקה והרחבה בכל תחומי התורה, הוא יקבץ את הגלויות לארץ ישראל, יחדש את המלוכה (שהוא יעמוד בראשה), יבנה את בית המקדש, יביא את העולם כולו להאמין בה' האחד, וישכין שלום אמת בכל העולם.

להרחבה על דמותו של משיח ועל תקופתו של משיח מומלץ לעיין בספרים הבאים:

'מלך ביפיו' – הגואל בראי החסידות; 'רוחו של משיח' – התקופה בראי החסידות; 'בעתה אחישנה' – להבנת גאולת דורנו; 'מלכות ישראל'