preload
בס"ד
מרץ 22

בע"ה

היום יום ההילולא של איש המעלה, משפיע חשוב בגור, ר' גד'ל. היה איש חינוך מהמעלה הראשונה, עובד ה' מופלא, מבין גדול בנפש, בעל יסורים כל חייו ויהודי שלא מש החיוך והצחוק והדבור מפיו במשך כל ימי השואה הנוראה כדי לעודד ולחזק את העומדים סביבו. יש שני כרכים – אחד סיפור חייו השני תורות והדרכות שלו – ואין לי כח להעתיק מהם. אז מעתיק סיפור נוראי שכן זמין ברשת, ומי שיש לו כח להוסיף סיפורים יותר משעשעים (אולי בהמשך היום) מוזמן. בעיני דמות מופת שראוי לכל אחד לקרוא עליה במסגרת סיפורי חסידים (ששייכים לכל אחד מאתנו, לאפוקי סיפורי צדיקים שקצת רחוקים מאתנו), ובפרט לכל מי שעוסק בחינוך.

 וכדי לתת מושג עד כמה גדול כח החברה, שגם במצב שאדם מרגיש שכבר כלו כוחותיו לגמרי, עדין יש כח בחברה הטובה לשמור אותו. ראינו לנכון להביא כאן מעשה נורא שאירע בתקופת השואה. את המעשה הזה סיפר הרה"ח רבי גד'ל אייזנר זצ"ל, מנהל רוחני בישיבת חידושי הרי"ם בתל אביב. (והובא בקונטרס "האספו" של איגוד חסידי בעלזא, גליון מס' 3, ניסן תשס"ה).

 בוורשה התגוררו מספר רב של חסידים, ביניהם היו אברכים ברמות רוחניות שונות. בני עליה ועבדי השי"ת בפרישות מופלאה, מחד. ועד בעלי בתים פשוטים ביותר, מאידך. וכל מה ששייך באמצע, כמובן.

 החבורות בפולין, היו מבוססות ומיוסדות באופן נעלה ביותר. כל חבורת אברכים היתה מתכנסת לכל הפחות פעם בכמה ימים, כחוק בל יעבור. החבורות כמובן היו מחולקות לפי איכות המשתתפים, היו חבורות שחבריהם נמנו על מיטב עובדי השי"ת עמלי תורה ויראה. והיו חבורות רבות שחבריהם היו אמנם אברכים חסידיים, אך לא נמנו דוקא על סולתה ושמנה של יהדות פולין המעטירה.

 שח ר' גד'ל זצ"ל. אני הייתי משתתף בחבורה, שחבריה היו מן העידית שבעידית שבין אברכי חסידי גור בפולין. כל מי שישב באותה חבורה, היה כזה, שיראתו קודמת לחכמתו, מלא זיו, ומפיק אור יקרות של עמל התורה, שופע נעימות קדושה וטהרה, והרבה יותר מעבר לכך.

 בתחילת שנות הת"ש, פשטו הנאצים ימח שמם על וורשה הפולנית, ושמועות רעות ורבות הגיעו על גורל ידידים ויקירים הי"ד, שאיש אינו יודע עד עצם היום הזה איה מקום מנוחתם. ריח של דם, וחביות של דמע ודמעות, מילאו את רחובות הרובעים היהודים בוורשה. משפחות נרצחו, ידידים נפרדו, אבות ראו בהובלת יוצאי חלציהם למזבח הנאציזם, ואמהות נטבחו בעקידת השנאה הנצחית לעם הנצח.

 באותם ימים שחורים הגיעני שמועה, על אברך חסידי מורם מעם, מלא וגדוש בתורה ויראת שמים, זה שהיה האברך החשוב ביותר בחבורה שבה השתתפתי, שרעייתו בניו ובנותיו נרצחו ונטבחו נגד עיניו על ידי קלגסים נאציים שפרצו לביתו באישון לילה ואפלה, בעוד הוא יושב במרכז הבית והוגה בתורה בשעות הקטנות של הלילה.

 לא ידעתי את נפשי מרוב בכי, מספר ר' גד'ל, כשדמעה מלוחה נפרדת מעינו ומתגלגלת לחלל פיו. מדובר בעובד ה' במדריגות בל יתוארו, ידידי בלב ובנפש, איך אוכל לראות את פניו מהיום והלאה, במה אנחמו.

 עברו עלי ימים קשים ביותר, עטופים בדם דמע ודמעות. מספר ימים לאחר מכן, בשעה שתים לפנות בוקר, הנני יושן על יצועי, וקול אצבעות מנקשות על דלת ביתי מגיע לאוזני. כולי רעד ופחד, ניגשתי לדלת בצעדים חרישיים, מסתפק האם זו הגישה האחרונה שלי עלי אדמות לדלת ביתי, מי יודע מה זהות המקיש בשעה כה מאוחרת על דלתי. הנקישות מתגברות מרגע לרגע, הן הופכות לדפיקות מחרידות. הנני פותח ויהי מה. ובמרוצה נכנס לביתי, אותו ידיד שלפני מספר לילות נפרד מרעייתו ויוצאי חלציו הי"ד, במעשי טבח זוועתיים.

 הוא מתיישב על כסא פנוי, ומבקש, או יותר נכון פוקד עלי, גד'ל שב. הנני יושב מולו, והוא פותח בנאום קצר, אך כואב מאוד. וכה אמר לי באותו ליל בלהות. גד'ל, לא באתי להתיעץ עמך, לא באתי לשאול אותך מה לעשות, ודאי לא לשמוע ממך מוסר, גם לא לקבל הסכמה או לשמוע התנגדות, באתי רק למסור לך הודעה, מסירת מודעה בעלמא.

 רציתי ליידע אותך, אומר אותו אברך רצוץ, כשקולו רועד וכולו בכי, רציתי ליידע אותך, שאני גמרתי סופית עם הקב"ה (ח"ו). הוא מצביע על זקנו השחור ואמר לי, גד'ל, האם הנך רואה את הזקן הזה, עוד מעט זה כבר גזור. הוא מושך את פאותיו ואומר לי, גד'ל, אתה רואה את הפיאות, עוד מעט הם כבר לא שלי.

 וממשיך ואומר לי, מה שאני עשיתי למען הקב"ה לא עשו עבורו הרבה אברכים בפולין. שקדתי בתוה"ק כל הימים, ויתרתי על שעות שינה רבות בלילות לטובת יגיעה בתורה הקדושה, ימים רבים לא בא אוכל אל פי. עיני קדושים, לבי קדוש, פי טהור, והרבה יותר מכך. וכל זאת עשיתי אך ורק כי זה רצון הבורא.

 וכאן מגביה אותו אברך את קולו, וזועק נגדי נואשות, ומה הוא החזיר לי תמורת זה. שמעתי את רעייתי זועקת נואשות ומתחננת לעזרתי, ולא יכולתי לסייע לה ברגעיה האחרונים עלי אדמות, האם זה מה שמגיע לי ממנו. שמעתי את ילדיי צורחים מול סכין השחיטה, אבא אבא, ולא היה לאל ידי להושיעם. האם זה שכרי על כל עמלי.

 אשר על כן באתי להודיע לך, שאני עמו גמרתי, והחווה באצבעו כלפי מעלה. גמרתי לעולם. אם אין חשבון, אם אין צדק, אני עמו גמרתי (ח"ו). אמר, ולא יסף.

 ישבתי מולו, אומר רבי גד'ל, חושב ומהרהר מה אענה לו. אם אמר לו שאסור לעשות כן ע"פ הלכה, הרי הוא בקי בד' חלקי שו"ע, ואיני יכול לחדש לו דבר. אם אומר לו שאין הדבר מקובל על פי חסידות, הרי הוא מכיר הדק היטב שטחים נרחבים בספרי חסידות. אם אומר לו שעליו לקבל את הדבר באמונה פשוטה, זה לא יועיל ולא ישנה כלום.

 בצר לי, נשאתי בלבי תפילה קצרה שיכניס הקב"ה על לשוני, כדת מה לענות בשעה הרת גורל זו. פתחתי את פי ואמרתי לו, אתה צודק, אתה מאוד צודק, אתה נתת להקב"ה את כל ישותך גופך נפשך ורוחך, ועדין לא זכית לראות את השכר המצפה לך, ואדרבא ראית הפוך. אבל המשכתי, אבל החבורה לא תבין ולא תקבל את זה, אמרתי ברעד ואל יספתי. הוא ישב מולי כמה רגעים, בלם את פיו, ויצא במרוצה.

 דרכינו נפרדו, שנים לא ראיתיו, מידי פעם ניצבת דמותו האצילית נגד עיני, ומחשבות עקשניות מטרידות את מוחי, היכן הוא, מה עלה בגורלו, הוא חי או מת. חשבתי, אך לא קיבלתי תשובה עד לאותו יום.

 אותו יום ערב חג השבועות היה, הנני עולה מתל אביב לירושלים, לעשות את יום קבלת התורה בצל קדשו של כ"ק האדמו"ר מגור זצ"ל בעל הבית ישראל. מהתחנה המרכזית צעדתי לתומי במורד רחוב מלכי ישראל, מתכוון לפנות ימינה לרחוב יוסף בן מתתיהו כדי להגיע לבית המדרש של כ"ק האדמו"ר זצ"ל המתנוסס ברחוב יהוסף שוורץ (מקום משכן בית מדרשו של האמרי אמת, עד לחנוכת בית המדרש דגור ברחוב רלב"ג). בפינת הרחובות מלכי ישראל – יוסף בן מתתיהו, עצרתי לכמה רגעים, מתבונן על בנין בית המדרש החדש דגור ההולך ומוקם.

 תוך כדי עמידה בצומת הרחובות הנ"ל, ניצב מולי אברך עטור זקן ופיאות שאיני מכירו, ומביט בי בחמת זעם ורעד, מתקרב, ומושיט את כפות ידיו לעבר פני, ומושך את זקני בחזקה.

 רעדתי מלזוז, לבי פעם בכל עוז, ולאחר כמה דקות של שתיקה הוא מתקרב אלי ואומר בקול רועד. גד'ל, שמעתי את רעייתי זועקת ומתחננת לעזרתי, ולא יכולתי לסייע לה ברגעיה האחרונים עלי אדמות, אבל החבורה לא תבין זאת. גד'ל, שמעתי את ילדי צורחים מול סכין השחיטה אבא אבא, ולא היה לאל ידי להושיעם, אבל החבורה לא תבין זאת. גד'ל, אני פה היום ניצב לידך בגור שבירושלים, אך ורק בגלל שהחבורה לא תבין זאת. יותר לא אמר, ומיד נעלם, כנראה מבושה. עד כאן סיפורו של הרה"ח ר' גד'ל אייזנר זצ"ל. וכדומה שאין צורך להוסיף על כך כלום.

ובכל זאת סיפור משעשע, קצת דומה (מהזכרון, בלי להתחייב על הפרטים): אחרי המלחמה יום אחד הגיע לר' גד'ל בחור שהתחנך לפני כן בת"ת אצל ר' גד'ל ואמר שרוצה לצאת איתו להתייעץ בפרטיות. הם טיילו (כמדומני עד שהגיעו לחורבותיו של הת"ת בתוך הגטו) והבחור אמר שמצא כלה, רק יש לה חסרון אחד – היא גויה. מה ר' גד'ל מציע? ר' גד'ל ענה לו: היתה מלחמה, מזמן לא פתחתי ספר, אז לענות לך לפי הלכה האם מותר או אסור לפי שו"ע איני יכול כעת. אבל דבר אחד אני בטוח – זה לא חסידי, ולא מתאים לבחור חסידי כמוך… הבחור פרץ בבכי והבטיח שיפרד ממנה, וכעבור זמן לא רב הקים בית נאמן בישראל.