preload
בס"ד
אוקטובר 18

פסוק עיקרי הקשור להתפתחות ההיסטורית של חיי עם ישראל בארצו הוא "דור הֹלך ודור בא והארץ לעולם עֹמדת", המלמד כי הארץ, ארץ הקדש, ארץ החיים, עומדת לעולם, והדורות הפועלים בה בדרכים שונות מתחלפים. סוגית המנהיגות בארץ קשורה הדוקות למהלך הדורות, בשתי נקודות עיקריות: ראשית, עצם אופי ההנהגה נקבע מן השמים על פי הדור. שנית, כל נסיון לפעילות והנהגה ציבורית נמדד לאור הצלחתו מדור לדור.

הזהר והמדרש קושרים את "דור הֹלך ודור בא" ל"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" כמנהיג ישראל בכל דור ודור. בכמה מקומות אומרים חז"ל "יפתח בדורו כשמואל בדורו, אין לך אלא שופט שבימיך". על פניו נדמה כי זו אזהרה שלא לשגות באשליות אודות דורות קודמים, טובים מאלה, ומתוך כך לבוא ולזלזל במנהיג הדור או אף לטעון כי אין צורך ברבי שממילא לא מגיע לקרסולי הרבי של הדור הקודם. במבט זה נדמה עדיין כי זו תופעה דיעבדית – אילו זוכים היינו לשמואל, מ"חמורי עולם", לא היינו נזקקים ליפתח, מ"קלי עולם", אך "אין לך אלא שופט שבימיך". אמנם, ביחס לפסוק "דור הולך ודור בא" מחדש המדרש כי לכתחילה, גם אילו היו מנהיגי הדורות הראשונים עומדים לפנינו היום, עדיין היינו שומעים ל"יפתח בדורו" – "אין לך אלא שופט שבימיך".

מדוע? בכל דור שותל הקב"ה מי שחי את הדור וצרכיו, מי שהכי מזדהה עם הסבל הגשמי והרוחני שלו והכי מתמסר להושיע את אנשי הדור – אדם זה הוא המשה האמיתי שבדורו, ודווקא אחריו יש ללכת. אם יופיע בדור אחד משה רבינו מהמהדורה של הדור הקודם – הזדהותו עם הדור, התאמתו אליו ויכולתו להושיעו ממצוקותיו היחודיות יהיו מוגבלות (ועל אחת כמה וכמה שבני דור מאוחר מנסים לשחזר באופן חיצוני ומלאכותי מה היה אומר אותו משה לבני דורם, לפי מה שאמר בדורו שלו). רק המשה שבדור מזהה את ההידורים המיוחדים המתאימים לדור זה, את הדגשים המיוחדים בעבודת ה' הפרטית והכללית. כך הוא מסוגל לעורר דחילו ורחימו בלבבות בני הדור, לרענן ולהחיות את יהדותם (כל זה על הרקע של "והארץ לעולם עומדת" – העמידה הנצחית של עצם נקודת היהדות, המתבטאת ביסודות הבלתי-משתנים של ההלכה).

דוגמה לכך: ההדגשה כיום של עיסוק ביחוד התורה והמדע, בעבודה עברית או בבנית ציבוריות-יהודית-מלכותית היא הידור מיוחד לדור שזו שליחותו – אלו הידורים שהופכים למרכז החיים הטרי והמרענן של כל עולם היהדות באותו דור. כיוצא בכך, רק אופיים המשתנה של עבודת ההתבוננות וחשבון הנפש, בהתאמה לדור חלוש של "קלי עולם", מאפשר לבני הדור לכנוס בשערי עבודת ה' פנימית ומחיה. תחומים אלו מסורים בידי השופט שבימיו, ורק לו שיקול הדעת הנכון לזהותם ולכוון את הצעידה בהם. שופט זה הוא ה"יפתח בדורו", המסוגל לפתוח שער בעבודת ה' ולסלול דרך יחודית המתאימה לבני הדור.

בלשון חריפה יותר: אילו יבוא משה רבינו בעצמו לבני דור אחר יאמרו לו – אינך משה רבינו! אתה 'ציור' של הופעת משה בדור קודם, אך נקודת העצם שלך – הפושטת צורה ולובשת צורה – כבר חלפה-הלכה לה, והיא מלובשת היום ב'ציור' אחר! אצל מנהיג הדור עצמו, בשפלותו הפנימית, קיימת התחושה שהוא רק "ממלא מקום" המוכן ומזומן, באהבה וברצון, לפנות את כסאו בכל רגע למנהיג הדור הקודם. אמנם, בני הדור מרגישים כי דווקא אותו "ממלא מקום" מבין לרוחם ויכול לענות לצרכיה ומצוקותיהם.

זקוקים לדעת עמוקה כדי לזהות את נקודת העצם של משה כפי שהיא מצטיירת בכל דור, מתוך חיבור לעצם הבלתי-נודע שלו (שהוא סוד "רישא דלא ידע ולא אתיידע" – שרש נשמת המשיח, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", שעל התגלותו במהדורה האחרונה פסק הרמב"ם "לא נדע איך שיהיה עד שיהיה"). מי שאינו בר-דעת, ואינו מסוגל לזהות את הציור האמיתי של משה בדורו, מסתכן ב'פספוס' השליחות המיוחדת של הדור ובקבעון מחשבתי ורגשי בדפוסים של דורות קודמים, שכבר 'התייבשו' ואבדו את התאמתם למציאות.

היבט נוסף של "דור הֹלך ודור בא" נוגע לשיקול הדעת ביחס לאופי הפעילות הציבורית: האריז"ל מחבר את הפסוק "דור הֹלך ודור בא" לפסוק "הן כל אלה יפעל א-ל פעמיים שלש עם גבר" ומפרש אותם בסוד הגלגול. הוא מסביר ש"פעמים שלש עם גבר" היינו "חסד א-ל" הנותן שתים-שלש הזדמנויות לנשמה לחזור ולתקן את עצמה (כשבכל גלגול תנאי החיים שונים, בתקוה שאולי בתנאים אלו תעמוד הנשמה בתפקידה). אמנם, באם רואה ה' שההזדמנות לא נוצלה כלל, ובמקום להיטיב את דרכו האדם רק מקלקל יותר בכל גלגול, הוא עוצר את סדר הגלגולים ומתקן את הנשמה בגיהנם, לטובתה הנצחית. לאידך, אם בכל הזדמנות האדם משתפר, ולוּ במעט, אזי נותנים לו הזדמנויות נוספות, בעוד דור ועוד דור, כל ימי עמידת הארץ, עד שישלים את תיקונו.

כלל זה יש להחיל גם על שיקול הדעת ביחס להנהגה הציבורית בדורנו. בני ישראל, רחמנים וגומלי חסדים, נוטים לדון כל תופעה לכף זכות, וגם אם היא מתחילה באופן מקולקל נותנים לה עוד הזדמנות. כך ביחס לממסד הקיים היום בארץ ישראל: רוב גדולי ישראל חזו את מגמת התנועה הציונות מראשיתה כשלילית. אך גם מי שדן לכף זכות, ואף שראה כי המהדורה הראשונה של הכנסת והממשלה (ושאר מאיישי משרות השלטון וההשפעה) מנוכרת לאבינו שבשמים ציפה למהדורה נוספת ומתוקנת שלה, צריך להתפכח כיום. אחרי שניתנו עוד הזדמנויות רבות לממשלות בעלות אג'נדה פוליטית שונה (גם אם אין בכך גלגול גמור, ה'מוחק' את מגילת העצמאות וכו' ונולד מחדש), ורואים בעליל כי מדור לדור המצב רק מתדרדר, ואין שיפור בדמותה היהודית-תורנית של המדינה, המבט המפוכח והאוהב מחייב לעצור את מה שמתגלגל במגמה שלילית ולפנות לאפיקים חדשים (בטרם לאסון ואבדן, ר"ל). לאידך, כשרואים שדרך פעולה ציבורית אינה שלמה עדיין – יש בה חסרונות ופרצות מרובות, ואף סטיות והחטאות בנקודות מסוימות – אך מזהים כי מנסיון לנסיון יש מגמת שיפור, יש להתמיד ולהמשיך בנסיונות, עד לעליה שלמה ובטוחה על דרך המלך.

לסיכום: אחרי זיהוי ה"דור הֹלך ודור בא" של המנהיג היהודי הפותח דרך חדשה ומתאימה לדורו יש להוציא מהכח אל הפועל את הדרך היחודית הזאת. בניגוד ללו"ז התוכני של הנהגת הדור, ההוצאה מהכח אל הפועל אינה חתוכה וקבועה מראש, ויש בה אפשרויות רבות (לשון אחרת: היעד קבוע, אך הדרכים אליו לוטות בערפל). את הדרך הזו בוחרים בדרך של ניסוי וטעיה, תוך פקיחת עינים אוהבת לזהות את מגמת הדברים ולהחליט איזה ניסוי יש לעצור מתוך אהבה ודאגה מפני התוצאות השליליות ובמה כדאי להשקיע שוב ושוב, עד להבאת הגאולה האמיתית והשלמה.

(הודפס בתשס"ח ע"י תלמידי הרב יצחק גינזבורג שליט"א)

תגובות

  1. [...] כל הרעיון של פתיחת הבלוג הזה צמח משיעור אחד של הרב יצחק גינזבורג, שמצאתי אותו במקרה (או בהשגחה [...]

  2. [...] הרב, שאחרי ג' תמוז התחיל דור חדש ותקופה חדשה, עי' "דור הולך ודור בא" וכן קונטרס "התקשרות אחרי ג' [...]