preload
בס"ד
אוק 21

לקט משיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א  בנושאי נפש ומידות

פרשת בראשית תשע"ב. גליון 54

קשר חי עם הבורא

יש הבדל בסיסי בין הגישה לקריאה ולימוד הנהוגה בתרבות המערב לבין זו של התורה והקבלה. תרבות המערב רואה את תכלית הלימוד בצבירת ידע ובליקוט מידע. המטרה היא לשלוף את הנקודות המועילות ולהתקדם הלאה. בניגוד לזה התורה מלמדת אותנו כי מטרת הלימוד היא לשפר ולעדן את התנהגותנו. על ידי לימוד התורה אנו מבקשים להתקרב אל ה' ביודענו כי נוכל לעשות זאת רק על ידי שנלך בדרכיו ונדמה לו במידותיו, כמאמר חז"ל "מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום". לפיכך לימוד התורה והקבלה אינו מסתכם בידיעה טכנית גרידא. ניתן להדגים זאת על פרופסור למתמטיקה שאין לו צורך לחזור על המשוואה הבסיסית "אחד ועוד אחד שווה שניים" כי לא תצמח לו מכך כל תועלת. כפי שתפס משוואה זו כילד כך הוא מבינה היום. לעומת זאת גם התלמיד חכם הגדול ביותר חוזר מדי שנה ללמוד את "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", ובכל פעם יזכה לתובנות חדשות לגמרי. התורה היא תורת חיים במובן שהיא חיה ומפעמת. בהיותה קשר חי עם הבורא, וככל שנרבה לעסוק בה, כך יתגלו לנו רבדים נוספים במשמעותה.

אמונה-יראה-אהבה (חלק א')

בביאור לאגרת הקודש כ"ז כתוב שחיי הצדיק הם אמונה יראה ואהבה, בכל עולם ועולם עד רום המעלות. הפסוקים שמביא האדמו"ר הזקן הם "צדיק באמונתו יחיה", "יראת ה' לחיים", "רודף צדקה וחסד ימצא חיים". הכי חזק זה באמונה, כי עצם החיים הם אמונה. במידות האחרות זה יותר מרוחק.

היראה, פחד היא המידה הכי עצמית בבן אדם. אהבה היא גילוי ופחד הוא עצם. לפחד זה לא מהגילוי כמו באהבה, אלא לפחד מן העצם. גילוי הוא שלמות ופחד הוא החצי, בסוד שלם וחצי. יש גם אהבה ביחס לעצם, אהבה של ברית. בקידושין עולים מאהבה טבעית – כמו בקידושין שלפני מתן תורה – לאהבה של ברית שלמעלה מטעם ודעת. לעומת זאת יראה חושפת את העצם, עצם אל עצם. אפילו ביראה תתאה יש יותר עצמיות מאהבה תתאה. היראה שייכת במיוחד ליצחק אבינו, ושייכת במיוחד לארץ. יצחק לא יצא מן הארץ. לא לפחד מאף אחד חוץ מה' יתברך זו תכונה של כיבוש הארץ, זה "הפחד יצחק" בעולם הזה שהופך לצחוק ושעשוע למעלה. על פי פשט זה כינוי לה' – "אלוקי אברהם ופחד יצחק", כמו שהתרגום מתרגם "ודחיל ליה יצחק" – מי שיצחק מפחד ממנו. תרגום זה הוא תמיד ההכנעה שבביטוי. יותר בעומק, גם לפשט הזה יש פנימיות: מידת הפחד של יצחק היא כל כך מבוררת שכל הפחד הוא רק מה', עד כדי כך שאת ה' יתברך ניתן לכנות באותה מידה. אין אף צדיק עם תופעה דומה. זו הבדלה. אבל הפרוש הפנימי – בחינת פנים – הוא שנקודת האלוקות שביצחק היא הפחד שלו. זו כבר המתקה.

כתוב בזוהר "ישראל אורייתא וקוב"ה – כולא חד", וצריך למצוא בחיי הצדיק עצמו את שלוש הבחינות הללו. אהבה ויראה הן כמו אש ומים. טבע ראשוני של אדם הוא לפחד מתופעות ארציות מסוכנות, ולאהוב תופעות יפות ומופשטות. כל ילד אוהב את ה' ומפחד מחושך. היראה עולה והאהבה יורדת. את הטבע הראשוני הזה צריך להפוך: יראה מן השמים ואהבה כלפי הבריות. העבודה היא להפשיט את הפחד, שלא יתקיים על מקומו וידרדר לחיצוניות, לדברים בטלים. להגיע לנקודה התמציתית של ה'פחד יצחק'. מה שאין כן באהבה, שם עיקר העבודה היא הלבשה. אם עד עכשיו שנאת מישהו עליך להלביש את כוח האהבה עליו. אהבה צריך לבנות – "עולם חסד יבנה", והיא גם זו שבונה את הזולת. "אולי אבנה ממנה" – רש"י מפרש שבזכות זה שהכנסתי צרתי לביתי ירחם ה' עלי (מעין מה שאומרים בפסיכולוגיה שאימוץ מעורר טבע אימהי שלא היה קיים).

הפסוק של האהבה שמביא האדמו"ר הזקן הוא "רודף צדקה וחסד" היא אהבה לזולת ולא לה', שלא כמו בשני הפסוקים של האמונה והיראה. למה? כי תכלית האהבה היא הלבשה, זה היהודי השני. אבל ביראה העיקר היא ההפשטה, להגיע ליראה מה' בלבד. הזהר אומר שישראל שבצדיק זה כוח האהבה שבו, וה' שבצדיק היא היראה שלו. לפי זה יוצא, וזה עיקר החידוש שרצינו לומר, שהאמונה של הצדיק היא השתקפות התורה שבו, וכנגד התפארת. בלשון הרמב"ם מדוקדק שהמצווה היא לידע את ה' ולא להאמין בו. בחסידות מוסבר בדרך כלל שמצות הידיעה היא ביחס לממלא כל עלמין ולהאמין במה שמעבר, בסובב כל עלמין. אבל לפעמים מוסבר שאמונה שייכת בעיקר בתורה, ובמובן של נאמנות לברית. כשאומרים על מישהו שהוא 'יהודי מאמין' לא מתכוונים לאמונה בה', הרי כולם מאמינים. הכוונה היא לאמונה בתורה, לאמונה במימד הנבואי שבה. זה קשור עם הייעוד של היהודי על פי התורה. בפרק ל"ג מבאר את הפסוק "צדיק באמונתו יחיה", שאם אחד קשה עליו עול המצוות שיתרכז רק במצות האמונה, וממנה יתחייה כתחיית המתים לגבי השאר. זו היא התפארת של היהודי – "רחמנא אמר". אמונת ישראל היא הקשר המיוחד לתורה שיש בכל יהודי.

לפי זה יוצא, שכאשר אני מתייחס לה' באהבה, הכוונה להתייחס אליו כאל יהודי טוב, כמו אבא (או כמו חתן טוב). לפחד ממנו זה כי הוא הקדוש ברוך הוא, למעלה מהשגה. אבל להאמין בו זה להאמין באמת שלו. הוא עצמו התורה – "דבר ה' זו הלכה".                                            (תש"נ)

מידת השלום (חלק י')

לאהוב את הבריות זהו יחס כללי השייך לעולם היצירה, כמו שיושבים יחד ומתוועדים, שותים לחיים ומאחלים אחד לשני ברכות וכו'. אך אם אני יוצא לרחוב ופוגש מישהו ולוקח אותו הצידה לשיחה אישית, כמו יחידות, על מנת לחדור לעומק הנפש שלו ולבעיות שלו ולפתור אותן זה נקרא לקרבו לתורה שכנגד עולם העשיה. שוב, אדם שמתבודד ומרגיש שלא צריך אף אחד בעולם הוא נמצא בעולם האצילות שלו, בהתאם לשיעור נשמתו. אם הוא נמצא בשיעור תורה, שם המודעות של כולם היא התורה שלומדים, אז גם המשמיע וגם השומע מתקשרים באמצעות חוש השמע והם נמצאים בעולם הבריאה שלהם. ההתבודדות היא חוש הראיה, הוא רואה אלוקות – "לאסתכלא ביקרא דמלכא", אבל בשיעור תורה, החוש שמחבר את הלומדים הוא חוש השמיעה. יש אחד שמשמיע והרבה ששומעים. חוש השמע הוא חוש הבינה, אז כאן צריכים להיברא אצלך רעיונות חדשים, ולהתברר רעיונות ישנים (החידוש הוא תמיד בצירופים החדשים שבכוחם להוציא מתסבוכים ישנים). אם מתחילים להתוועד מתגברת אצל כולם אהבת ישראל מורגשת, שלא התגלתה לפני כן. בשיעור נמצאת אהבת ישראל בהעלם, אבל אם מורידים את המתח אז מיד מתחילים לחבק אחד את השני, לשתות לחיים, לתת עצה כללית. זה להתייחס לציבור בכלל בתור אדם. זה אדם שנמצא בעולם היצירה שלו. מתגלה שאין הבדל בין יהודי ליהודי, בין אם הוא היהודי הפשוט ביותר ובין אם הוא הגאון הכי צדיק. אני מתייחס לכנסת ישראל, לאהוב כל יהודי כי הוא שייך לכנסת ישראל. בסוף, אם אני מתעסק עם יהודי בצורה אישית ממש, כמו אהרן הכהן שהלך אל היהודי ושינה מפני השלום כרופא ממוחה שיודע איך להשתמש בסם המוות של שקר לרפואה ולרפא את שבורי הלב, זהו עולם העשיה שלי. וכשבאים לעזור ליהודי באופן פרטי זה תמיד כרוך עם קירוב לתורה. אי אפשר לעזור בשום שטח בחיים, כמו עזרה סוציאלית, בלי להתייחס לעיקר. זה לא עולה יפה. זה לא אומר שהדבר הראשון שצריך לעשות זה להלביש אותו בגדים שחורים ולעשות אותו דתי. זה לא קירוב לתורה. קירוב לתורה זה בלב, כמו אברהם אבינו שנתן לאורחים לאכול ובסוף הודיע להם מאין בא האוכל ושעליהם מוטל החוב להודות לה'. בזה שנתן לאכול קירב אותם לתורה ולכן זה עולה יפה. כל עזרה צריכה להיות בפנימיותה קירוב לתורה. זה עיקר התיקון של עולם העשיה – "היום לעשותם", להיות עסוקים בעשיה – זה לקרב אנשים לתורה, וזה כולל את כל צורות העזרה שאפשר לתת לזולת בצורה אישית ממש. מי שפועל רק לפי כללים של משרד הסעד, הנותן לכולם יחס שווה – מתייחס רק לפי אמת מידה של עולם היצירה, ובזה ודאי יחטיא את המטרה של טיפול אישי השייך לעולם העשיה.

(מנחם-אב תשמ"ה)

אותיות מחכימות: בראשית – ברית אש

הכח להתחיל מחדש מבראשית הוא בזכות קשר של התלהבות מתמדת – ברית אש.

יהודה שעילה יתעלה

ואמאי קרו ליה ראש המדברים בכל מקום? דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג.

עילוי הטוב יביא את הגאולה (חלק ב')

רבי יהודה הוא הגיבור של חג הסוכות, ועל כן מידתו שייכת דווקא לחג זה. כך, על אף ההבדלה בין ישראל לעמים בחג הסוכות – כאשר על סוכת השלום נאמר "ראויין כל ישראל (ולא כל העמים) לישב בסוכה אחת", ואף נאמר כי לעתיד לבוא ה' בוחן את הגויים במצות סוכה ומגלה דרכה את ההבדל המהותי בין ישראל לעמים (וכן נטילת המינים בשמחה בחג הסוכות מבליטה כי במשפט בין ישראל לעמים "דידן נצח", כנודע) – זהו החג האוניברסאלי ביותר. הדבר בא לידי ביטוי בהקרבת שבעים הפרים בימי החג, כנגד שבעים אומות העולם. מחד, הפרים מתמעטים והולכים – רמז למיעוט האומות – אך מאידך הם מגינים על האומות ומשפיעים להם כל טוב. זו דרך הבירור של רבי יהודה – הבלטת הטוב והוצאתו מהרע מחזקת ומברכת אותו, ותוך כדי כך ממעטת את הממדים השליליים שבו. כך, כשם שמשמחת חג הסוכות אפשר לזכות לנבואה – "שמשם שואבים רוח הקדש" – אפשר לזכות ממנו גם להתעלות במלכות (ואפילו בפוליטיקה, נושא שיחתם של רבי שמעון, רבי יהודה ורבי יוסי). בהטבה עם כולם (כאשר ה"וימינו תחבקני" מסוגלת להתפשט גם אל הטוב השבוי עדיין בין הקליפות) – אם היא נעשית כדבעי, באופן מתוקן (ולא כפי שהשתלשלה הנהגה זו בדורות אחרים, כדוגמת הנהגת אבשלום שהטבתו עם כולם הייתה הנהגת שקר כדי לגנוב את המלכות) – יש ממד של תיקון עולם. דרך עבודתו של רבי יהודה, בירורים דאור ישר, היא המעבר בין עבודת הבירורים הכללית של העולם הזה (בירורים דאור חוזר, כדרכו של רשב"י), לעבודת הייחודים שלעתיד.

כך, בפתקת "נפש השפלה" שכתב אדמו"ר הזקן לפני הסתלקותו מן העולם, כעין צוואה אחרונה, הוא אמר שהגאולה לא תבוא מתוך אמת ולא מתוך חסד של אמת, אלא דווקא מתוך חסד שאינו של אמת. אמת היינו כוונה טהורה בגמילות חסדים, וחסד שאינו של אמת הוא כזה שנעשה מתוך מגמת התפארות – מתוך מחשבת התורם על כך שישימו שלט עם שמו. כבר הראשונים אמרו שיש לפרסם עושי מצווה כדי לעודד את הנתינה, אבל צדקה שנעשית מתוך מניע כזה היא חסד שאינו של אמת, ואדמו"ר הזקן במילותיו האחרונות אמר שיש לדעת שזה מה שיביא את הגאולה! אצל רבי שמעון בר יוחאי, שתורתו אמת, חסד שאינו של אמת ראוי לגינוי – בבירור דאור חוזר יש לחשוף את הפסולת המסתתרת בתוך הבר, לחשוף את השקר והאינטרסים בתוך גמילות החסד. אבל לדרכו של רבי יהודה – "יהודה שעילה יתעלה" – יש להדגיש את הטוב והנאה שבמעשה זה, על אף ההכרה המפוכחת במניעים הפסולים, ובסופו של דבר עילוי חסד שכזה יביא את הגאולה. לכן גם מתעלה אחר כך רבי יהודה להיות רבו של רבינו הקדוש – הדמות המשיחית בין התנאים ("אם מן חייא הוא – רבינו הקדוש) – שאצלו באה תכונה זו לידי ביטוי בהנהגת "רבי מכבד עשירים", מתוך הידיעה שהמשיח יבוא בזכות העשירים שיעזרו בכך.

(י"ז תשרי ס"ח)

העולם נברא פעמיים

ישנם בחסידות שני ביטויים – "טבע ראשון" ו"טבע שני". הטבע הראשון הוא המידות התולדתיות של האדם שקיבל בשעת לידתו. ע"י הרגל יכול האדם לקנות בנפשו טבע שני. הטבע השני לא משנה כאמור את עצם המידות, אבל הוא משנה את טבעיות המידות. לא ניתן, אם כן, לשנות את המידות הטבעיוֹת של האדם, את טבעו הראשון, אבל את הטבעיוּת של המידות, כלומר האופי של התבטאות המידות, ניתן לשנות, ולהגיע לטבע שני, בגימטריה אמת.

גם בתחילתה של התורה אנו מוצאים שמופיעים שני טְבָעִים, המלמדים על כך שאין להסתפק בטבע הראשון, אלא לחתור אל השני.

אם נתבונן בתחילת התורה נראה למרבה הפלא כי העולם נברא פעמיים. בפעם הראשונה הוא נברא בפשטות בשם "א-להים" – "בראשית ברא א-להים". יש ל"ב פעמים שם "א-להים" במעשה בראשית הראשון, והכל נברא "טוב מאד". אחר כך מגיעה השבת, ואיתה הרמז הראשון לאותיות שם הוי"ה – "יום הששי ויכולו השמים…". לאחר מכן כתוב "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי"ה א-להים שמים וארץ". כאן מופיע לראשונה שם הוי"ה, ואז מתחיל כל סיפור הבריאה מחדש, אבל בצורה אחרת, באופי אחר.

בסיפור הבריאה השני יש אופי אחר של הא-להים שברא ושל העולם והאדם שנבראו. כל עבודת האדם נמצאת בסיפור השני. סיפור הבריאה הראשון הוא סטטי ומושלם ללא כל התפתחות. אילו האדם היה נופל לחטא בסיפור הראשון, הוא היה אבוד לחלוטין. בסיפור הראשון אין מקום לתשובה ולהשתנות ממשית. בסיפור השני יש את שם "הוי"ה א-להים", כלומר ישנה האפשרות להיות בן-אדם עם חולשות, לחטוא ועדיין לחזור בתשובה. יותר מכך – אפילו מי שמתמוטט נפשית אינו אבוד ועדיין יש לו תקווה.

("אוצר הנפש" א')

חמשת מאמרי "אדם זהיר" בחז"ל (חלק ח')

בקיצור: בחמשת המאמרים האלה יש את כללות תיקון הז"ת, כללות תיקון הלב של האדם, שהלב שלו זה היחס והחיבור שלו עם אשתו (בסוד "נחות דרגא ונסיב איתתא", נחות דרגא ממוחין בעצם למדות הלב כדי לשאת אשה ולקיים "ראה חיים עם אשה אשר אהבת").

מלכות: זהיר באונאת אשתו

זה שאדם יהיה זהיר לא להונות את האשה, לא לומר שום דבר שעלול לצער אותה, שח"ו אם מצער את האשה דמעתה מצויה ואונאתה קרובה, זה מלכות. האשה היא המלכות, ועצם המציאות שלה זה מציאות שקרובה לבכות (רבי נחמן אמר שכל מי שהוא משרש המלכות, שרש דוד, קרוב לבכות) וממילא ה' מאד קרוב לשמוע את הבכי שלה, יותר מכל דבר אחר. זה קשור לספירת המלכות בפני עצמה, לא לצער את האשה, לא עם דבורים ולא עם שום דבר. בשנה הראשונה של הנישואין יש את המצוה המיוחדת של "ושמח את אשתו", ואנחנו תמיד מסבירים שעל פי חסידות זה גם נמשך על כל החיים. שנה אחת זה מצוה, ואם זו התעוררות אמיתית זה משאיר רושם נצחי (כמבואר בחסידות, והרבי הרש"ב מאריך בזה בקונטרס העבודה) – זה משאיר רושם על כל החיים. לפעמים דורשים שאם אחרי השנה עושים חשבון נפש ויוצא שהאדם לא קיים את זה כמו שצריך, אז הוא חייב להשלים את זה כל החיים. כעת אומרים שאם הוא כן קיים את זה, ממילא הרושם יישאר וימשיך. אם לא קיים הסימן הוא שאין רושם, זה לא נמשך, ואז באמת הוא צריך להתחיל עכשיו מחדש. בכל אופן, עצם היחס של הבעל לאשה, "ושמח את אשתו", כתוב שבעולם הזה היחס הוא "משמח חתן וכלה" (הברכה מהחתן לכלה, בברכה הששית בשבע ברכות) ובעולם הבא "משמח חתן עם הכלה" (שהברכה נמשכת מהכלה לחתן, בדרך אור חוזר, שזה הברכה השביעית בשבע ברכות). כל העבודה עכשיו, לפני משיח – אותיות יִשמח וישמח – החתן משמח את הכלה. אחר כך יבוא אור גדול, כל השמחה האין סופית של ימות המשיח והעולם הבא תבוא מהכלה לחתן. בכל אופן, המהות של הכלה, רק לשמח אותה ולא לצער אותה – זה מהות המלכות.

(ט"ז סיון, ס"ט)

אמרת הרב

עלינו ללמוד להבין שבוראנו מפיק כביכול תענוג אינסופי ממאמצינו הכנים להיות צדיקים גמורים, גם אם בסוף היום נדמה שהם לא נשאו תוצאות.

ניתן להשיג את ספרי "אוצר הנפש" בין כל

ספרי הרב גינזבורג באתר www.pnimi.org.il

או בטל' 054-4741572

הרשמה לקבלת העלון: otsar.hanefesh@gmail.com

קובץ להורדה:

http://jewish-education.info/uploads/otzar_hanefesh/5772/5772-54.pdf

הוסף תגובה