פ' משפטים ע"א – וידאו שבועי

http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5771/05/gin%20mishpat%20heb%20flv.flv

בפרשת שבוע, פרשת משפטים, יש פסוק שאם שני אנשים רבים ואחד נותן מכה לשני והוא נופל למשכב, ואחר כך הוא קם, אז על זה שהזיק לו, בין היתר, הוא צריך לשלם את שכר הרופא, וכתוב "ורפא ירפא". אבל זה שכתוב "ורפא ירפא" זה לא רק הפרט הזה, שהמזיק צריך לשלם את השכר של הרופא. יש עוד הרבה דברים שלומדים מה"ורפא ירפא", במיוחד מזה שכתוב פעמיים, שיש פה כפל לשון. שוב, מה צריך לכתוב את זה ככה? אף על פי שיש הרבה דוגמאות, פסוקים בתורה, שיש כפל לשון, אבל כל פעם צריך באמת לדעת מה זה הכפל הזה, "ורפא ירפא".

"ורפא" זה לשון קל במקור. "ירפא" זה לשון כבד ולעתיד. אז גם צריך להבין למה קודם קל ואחר כך כבד, כאילו קודם רפואה קלה, אחר כך רפואה יותר כבדה. אז כל זה צריך להתבונן, להבין את זה, מה זה "ורפא ירפא". חז"ל אומרים ש"מכאן נתנה רשות לרופא לרפאות". זה לא קשור לסיפור הפרטי שמסופר כאן בתורה, בענין המזיק שנותן מכות. זה משהו כללי לגמרי לגבי רפואה, שיש רשות. הייתי יכול לחשוב שאולי רק הקב"ה יכול, ומותר להפציר, להתחנן, להתפלל לה', שירפא אותי, אבל לא ללכת לרופא. אולי כשאני הולך לרופא אני לא בוטח בה'. יש כל מיני הוה-אמינות, מחשבות, שהיה אפשר לחשוב שאסור להתרפאות על ידי בשר ודם, ולכן התורה צריכה לומר שיש רשות. ברגע שיש רשות כתוב שיש גם מצוה על הרופא, ואפילו חובה על הרופא. שאם הוא רופא מומחה באמת ויכול לרפאות, אז או שזה נחשב להשבת אבדה, שכאילו שאני אבדתי את הבריאות שלי, והרופא יש לו את זה ביד לעזור לי, אז בזה הוא מקיים מצות השבת אבדה, "והשבֹתו לו". ככה הרמב"ם סובר, ועוד. ויש גם כן את המצוה של "לא תעמֹד על דם רעך", שאם אתה רואה את החבר שלך טובע במים אתה חייב לקפוץ לתוך המים ולהציל אותו, לכן יש מצוה ואפילו חובה, חובת קדש, על הרופא לרפאות.

עכשיו, גם בפרשה שלנו, חוץ מהמצוה של הרופא, הרשות שנתנה לרופא לרפאות, "ורפא ירפא", יש גם כן הרבה הלכות לגבי גנבים, איסור גנבה. אחד מגדולי גדולי הצדיקים, הרבי ר' זושא מאניפוליא, תלמיד של המגיד ממעזריטש, שהוא הממשיך של הבעל שם טוב. הוא אמר שאנחנו, שעובדים את ה' יתברך, צריכים ללמוד שבעה דברים מגנב. שהשבעה דברים האלה שלומדים מגנב… לא להיות גנבים כמובן, אבל מהגנב, מכל דבר בעולם, אני צריך ללמוד מוסר השכל, ומגנבים יש שבעה דברים חשובים שאני יכול וצריך ללמוד מהם. ואם מקבילים את הדברים כנגד המדות, הרגש שבלב, אז זה ככה:

אני צריך ללמוד להיות בזריזות כמו גנב. גנב עובד מהר, הוא לא עובד לאט לאט. אוי ואבוי לו אם הוא יעבוד לאט. הוא צריך לגמור את העסק כמה שיותר מהר. אז זה נקרא זריזות, זה דבר ראשון שלומדים מגנב.

דבר שני שלומדים מגנב: מעמיד עצמו בסכנה. שזה לא בטוח מה שהוא עושה. זה מאד מסוכן לו אם יתפסו אותו, כמובן. היו מקומות שלא רק אוסרים ועוצרים אותו בבית האסורים. יש מקומות שהורגים גנבים, אז זה מאד מאד מסוכן להיות גנב. אבל הוא, אף על פי כן, הוא לוקח את הצ'אנס, הוא מעמיד את עצמו בסכנה.

אחר כך יש טבע. מי שהוא באמת יש לו 'חוש', 'חוש' בגניבה. שוב, מכל אחד, "כי ממנו נקח לעבוד את ה'", צריך לקחת גם מהצד השני, גם מהרע, ללמוד ממנו איך עובדים את ה' יתברך. הגנב, דבר קטן, הדבר הקטן ביותר, חשוב אצלו כדבר גדול. מי שאוהב לגנוב, כל דבר הוא אוהב, גם דבר קטן גם דבר גדול, אין הבדל בין קטן… הוא "שוה ומשוה קטון וגדול". זה דבר שלישי שלומדים מגנב, שכל דבר, כל פרט קטן, חשוב.

אחר כך יש דבר רביעי: לומדים מגנב, שגנב שהולך, חוץ מזה שהוא מעמיד את עצמו בסכנה, מה שאמרנו קודם, הוא הולך עם המון בטחון. הוא בוטח. אם לא היה בוטח ומקוה שהוא יצליח, הוא לא היה מכניס את עצמו לסכנה. אז יש שני דברים, זה קשור אבל זה שני דברים שונים, זה שהוא מסוגל להכנס לסכנה, אבל זה שהוא בוטח בנפש, בלב, שהוא יצא מזה מצליח, בדרך שלו.

דבר חמישי לומדים מגנב, שהוא "עמל בטרחה גדולה". מי שהוא גנב והוא צריך לתכנן איזה מחתרת, איזה גנבה, אז הוא יכול להשקיע בזה את מלוא המרץ, מלוא החשיבה, ולעמול קשה-קשה-קשה בשביל להצליח בגנבה. ככה צריך ללמוד, שאדם שיש לו משימה בחיים הוא צריך פשוט לעבוד מאד קשה, להשקיע את כל הכח שלו במשימה שלו. זה דבר חמישי שלומדים מגנב.

דבר ששי שלומדים מגנב, שהוא עובד ב"הצנע לכת". חוץ מזה שאמרנו שגנב הוא זריז, הוא צריך לעשות מהר, כמה שיותר מהר, כמה שיותר בצניעות. כמובן, שלא ישימו לב. אז יש לו משהו מוטבע אצלו בנפש שהוא איש צנוע, "הצנע לכת".

דבר אחרון שלומדים מהגנב, זה שאם זה לא הלך לו, אם לא הצליח פעם ראשונה, אז הוא חוזר הרבה פעמים. הוא חוזר עוד הפעם ועוד הפעם. הוא לא מתייאש. ידוע שאסור להתייאש. אז לומדים מהגנב שהוא אף פעם לא מתייאש. לא הלך לו פעם אחת אז הוא, בלילה הבא, הוא הרי הוא עובד בצניעות. מי שעובד בצניעות עובד בלילה בעיקר, עיקר העבודה שלו זה בלילה. זה לא הלך לו הלילה, אז יש עוד לילה. מחר בלילה ינסה עוד הפעם. יש עוד לילה, עד שהוא יצליח. ככה זה הראש, ככה זה הנפש, המנטאליות והפסיכולוגיה של הגנב.

עכשיו, היות שלומדים שבעה דברים מגנב, ויש בסמיכות בתורה בין הגנבים לבין הפסוק הזה של "ורפא ירפא", שזה "מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות", אז אולי יש קשר. עכשיו, באמת אם אנחנו מתבוננים אפשר דווקא עם הרופא וה"רפא ירפא" ללמוד את כל ההקבלות. כל מה שאמרנו לגבי הגנב זה, הרי זה קשור לכל אחד בעבודה שלו, אבל במיוחד, באופן מיוחד, אפשר להבין כמה שזה קשור לרופא, רופא טוב. אז בקיצור נעבור על זה:

רופא טוב צריך להיות עם ידים מיומנות לעשות… במיוחד אם הוא מנתח, למשל, צריך לעשות חלק. זאת אומרת, לא צריך למהר, להיות פזיז, אבל צריך זריזות, בכל טיפול. גם צריך זריזות שלא להחמיץ את השעה. אם מישהו חולה, אז אם לא תטפל בו מיד, יש מצבים קריטיים, שאם אתה לא עושה מיד אז זה סכנת חיים, אז מי יודע מה יהיה בעוד דקה, בעוד שתי דקות. אז מי שרופא והוא מעריך את החיים ויודע שזה יכול להיות על כף מאזנים החיים, אז העבודה שלו זה עבודה מאד מאד בזריזות. אז רופא צריך להיות זריז. זה גם גם דגש "ורפא ירפא", גם בכפל הלשון הזה, אפשר לפרש שזה דגש על לרפא כמה שיותר מהר. "ורפא ירפא", מיד ובזריזות.

לגבי הדבר השני שלומדים מהגנב, שהוא מעמיד את עצמו בסכנה, אז כתוב שאם הרופא לא מצליח, ובאמת במקום להחיות את החולה ח"ו יכול לקרות ההיפך, אז הרופא צריך לתת את הדין. זה לא פשוט. עד כדי כך שיש מאמר חז"ל מפורסם: "טוב שברופאים לגיהנם". מי שסומך על זה שאני רופא מומחה, ובגלל זה הוא קצת מזניח, ובגלל זה איזה פציינט יכול למות, אז הרופא הזה צריך לדעת שעליו לתת את הדין. שבעצם גיהנם, יש ביטוי "גיהנם פתוח לפניו". אף על פי כן הוא לא פטור, זה לא פוטר אותו לא להכנס לסכנה. יש סכנה להיות רופא, כמו כל דבר, גם חיל, גם מפקד בצבא, אותו הדבר. זה מסוכן, ואם אתה, שוב, אתה עושה טעות, אז זה יכול להיות פאטאלי, גם לפציינט וגם ברוחניות לעצמך. ואף על פי כן צריך להעמיד את עצמך בסכנה. הדבר השלישי שלומדים מהגנב… ושוב, זה נקרא "ורפא ירפא", "ורפא" בכל מקרה "ירפא", גם כשזה מסוכן לפציינט וגם לך. "ורפא ירפא", לכן כתוב… כל דבר כאן זה מסביר למה זה כתוב פעמיים.

אחר כך יש דבר שלישי, שדבר קטן חשוב כדבר גדול, מה שלומדים מהגנב. מה זה אצל רופא? אצל רופא לא תמיד אפשר לרפא, לרפאות, את מקור הבעיה, רק צריך לטפל בסימפטומים. אז יש רופא שיכול לומר שאני לא רוצה לטפל. אם אני לא יכול לרפאות מהיסוד, שיש הרבה מקרים כאלה, אז חבל על הזמן. מה זה המדה השלישית? זה רחמים, מדת הרחמים, מי שמרחם על הזולת, על היהודי החבר שלו, על כל אחד, יש גם צער בעלי חיים. מרחמים אני לא מסוגל לראות סבל. רופא, מדת הרחמים… למה בכלל מישהו בוחר להיות רופא, את המקצוע הזה? המקור של הרפואה בקבלה זה מדת הרחמים. הוא מרחם, מרחם הכוונה שהוא לא סובל סבל. ואם הוא לא סובל לראות מישהו סובל, אז גם כשהוא רק יכול לעזור לו בטפה, קצת להוריד את הסבל, את הכאב שלו, רק לטפל באיזה סימפטום. הוא היה רוצה כמובן לרפאות אותו לגמרי, מאה אחוז. אבל גם במקרה שהוא לא מסוגל לרפאות אותו לגמרי, רק להקל על הסבל שלו, אז גם כן הוא נותן את כל הכח שלו בזה, בגלל שהוא באמת, הוא מרחם, מרחם על הזולת. זה רחמים, שדבר קטן חשוב אצלו כמו דבר גדול.

אחר כך, יש את זה שהוא בוטח ומקוה. זה פשוט, שרופא, אם הוא לא יבטח… אמרנו שזה קשור גם למעמיד בסכנה. אם הוא לא יבטח בכח שה' נותן לו, בפסוק הזה גופא "'ורפא ירפא' מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות", אם הוא לא סומך ומקבל את זה מלמעלה, "ורפא", כאילו מקבל את הכח מלמעלה, אבל בוטח "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל", אז הוא לא יכול להתחיל את העסק. זה נקרא שהוא בוטח ומקוה.

רופא כמובן צריך לעמול קשה מאד, "עמל בטרחה גדולה".

רופא צריך להיות בצניעות. כמה שפחות 'אני', כמה שיותר זה הקדוש ברוך הוא. לא לחשוב שאני "הטוב שברופאים". אחד מהפירושים ש"הטוב שברופאים לגיהנם", שהוא מחשיב את עצמו הכי טוב מכולם. לא, הוא לא הכי טוב.

ואחרון אחרון חביב, אם זה לא הלך לך פעם אחת אל תתייאש, אתה הרופא, צריך לחזור הרבה פעמים כמו הגנב.

אז ככה אנחנו בקיצור נמרץ השווינו בין הרופא לבין השבעה דברים שהרבי ר' זושא אומר לנו ללמוד מהגנב. אז שנצליח לקחת את כל הניצוצות הטובים, גם מכולם, ולאמץ אותם בקדושה, במסירות נפש של יהודי לעזור לעוד יהודי ולעוד אדם בעולם, "ובא לציון גואל".

השלמות:

א. טוב שבגנבים לגיהנם = 562.

ב. במדות של הפנימיות הקב"ה גוזר והצדיק מבטל בהוד – כך זה במהלך הראשון, שיש פחד להפר את גזרת ה' אבל יש לרופא רשות. זה שיש לו רשות לטפל גם במחלות הפנימיות, אפשר לומר שזה צדיק גוזר והקב"ה מקיים – הוא 'גולש' לתחום של הקב"ה, ושם הוא גוזר וה' מקיים.

ג. לתפארת (במהלך הראשון) שייך הסיפור על החובש האהוב על הרבי מהר"ש, שקודם מעורר רחמים על ידי הזקן שלו.

ד. תופעות לואי נקראות בחז"ל "צמחים", ואם עלו צמחים הרופא צריך לרפא אותם.

ה. השוואה ל"שום תשים" – "שום לעילא ותשים לתתא" – שייך בעיקר לתפארת. אז לא רק להתפלל לה', אלא קודם תקבע שה' הוא הרופא – כמו "שום" – ואחר כך תקבל ממנו רשות לרפא. עצם הווארט של "נתנה רשות" מסביר פסיכולוגית את עבודת הרופא – קודם שם את ה' לרופא, ואז מקבל ממנו את המינוי לרפא.