בע"ה
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5771/05/5771-05-20-1.flv
ניגנו "צמאה לך נפשי".
אף על פי שעמדתי קרוב לא שמעתי את השם, אלא ישי – כנראה שיש קשר. שאלו איך זכה אתי להיות מפקד של שליש מצבא דוד. דוד הוא מיהודה, וכתוב באיזביצ'א שאצל יהודה תמיד בכל כלל יש יוצא מהכלל. לכן אף על פי שיש כלל שהלוחמים מיוחסים, בהתאם לדוד צריך להיות יוצא מהכלל, והוא אתי. בכל אופן, למה בחר בו להיות היוצא מן הכלל (שקובע ומחליט את הכלל)? צריך לומר, בדרך אפשר – השערה על פי קבלה – שאולי דוד הרגיש שיש לו איזה ניצוץ. לא סתם ישי ואתי נשמע דומה, אולי יש איזה ניצוץ של ישי אביו בתוך הגוי הזה, גר הצדק הזה, אתי. אם ישי אכן נמצא בתוך אתי, אז ראוי וודאי שחבה יתרה נודעת לו מאת דוד המלך, לכן הוא ממנה אותו, ולכן גם מובנת מסירות הנפש והנאמנות של אתי לישי. מאיפה קבל את זה? זה גם אומר שיש פה משהו נשמתי, זה נישט פשוט הסיפור הזה. פשיטא שמשהו התעבר בתוך אתי, וגם נתן לו את המסירות והנאמנות, וגם נתן לדוד את הנחישות למנות אותו, לעשות אותו יוצא מן הכלל לגמרי. קרוב לומר שיש לו איזה ניצוץ של ישי אבי דוד. "ויצא חטר מגזע ישי". ישי ר"ת "יחד שבטי ישראל" ובתוך ה"יחד" נכנסים גם הגרים. זו הברקה בדרך אפשר. אולי נחזק את זה עוד קצת: מה אתי עשה בשביל דוד, חוץ מזה שהתמסר? הוא טהר לו את העטרה של מלכם. אתי המשיך את העטרה מעמון לדוד המלך, המשיך לו את הכתר. מצד עצמו, גם בלי השאלה מי הרג את ישי, ברור שהכתר הוא גם ירושת אב. ברור שאם הוא נותן לדוד את הכתר שלו, וגם מברר אותו מבין הקליפות – מבטל עבודה זרה, בירור עצום, לא סתם מתוך הקליפות אלא מתוך ע"ז שהיא מג"ק הטמאות לגמרי – צריך להיות פה כתר מתהו. אמרנו קודם את הרמז הכי פשוט, שאתי בגימטריא תהו, ותהו זה כתר. אבי הרך הנימול סיים את דבריו עם "משיח נאו", "הכל הולך אחר החיתום", ו-משיח נאו בגימטריא אתי עם האותיות והכולל. משיח נאו צירוף אותיות חשמונאי, אז ברור שאתי שלנו – זה הקטן גדול יהיה – יהיה חשמונאי. בכלל, אתי הוא שם מחתרתי למופת, אין שם יותר טוב. הוא יהיה לוחם, יהיה משיח נאו, יהיה חשמונאי. יש גם רמז מאד יפה לתאריך. היום כ' שבט. כמו בהרבה ספרים, כותבים מלא – כף שבט = אתי. תוספת לרוח הקדש, שבכף שבט צריכים לתת את השם אתי. למה זה מלא? כי מהילד הזה יהיה "מלא כף נחת", ממנו ומכולם כן ירבו. "עשרה זהב הכף מלאה קטרת". אם כן, אתי הוא אורות דתהו – כל היוצאים מהכלל הם אורות דתהו. צריך להמשיך אותו בכלים דתיקון. אז כנראה שהאבא, יחסית למה שיהיה אתי, הוא כלים דתיקון. הכל לפי ערכין. זו הברכה הראשונה, שיהיה פה "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון". זה החינוך, החינוך הוא בשביל להמציא את הכלים דתיקון, אבל עיקר משיח הוא האורות דתהו, היוצאים מהכלל. דוד בעצמו הוא יוצא מהכלל. לא רק שהוא משבט יהודה, שכתוב באיז'ביץ שזה תמיד פרטים, עבודה של יוצאים מהכלל. הוא יוצא מהכלל, קופה של שרצים מונחת מאחוריו – יוצא מרות (שהזכירו שיש קשר בין אתי לרות) – עד כדי כך שהיו גדולי ישראל שרצו לפסול את דוד, שהוא לא מיוחס. היתה שאלה על יחוסו של אתי, אבל הראשון ששואלים על היחוס שלו הוא דוד. ודאי שיש לו חוש באדם עם שאלה על היחוס שלו, כי זה מה שרודף אותו כל החיים, ובזכות זה הוא "דוד מלך ישראל חי וקים" וה' בונה לו בית נאמן לדורי דורות, בזכות קופת השרצים שמונחת מאחוריו. אז ברור שדוד אוהב את הגר, כמו שהקב"ה אוהב את הגר, כמו שכתוב בחסידות שהמשיח יכול לבוא רק אם יתגיירו כל גרי הצדק, כל הניצוצות. זה לעיכובא – מעכב את הגאולה, עד שכל הגרים יתגיירו. כל זה קשור לדמות שלנו של אתי.
כתוב "אתי הגתי". דוד הסתובב הרבה כאשר ברח מגת. כנראה שגם השאיר הרבה רושם, יש הרבה רשימו של דוד המלך בזמן הקשה שלו, בזמן הרדיפות שלו. הכח הזה של דוד נמצא בגת, וכנראה שזה גם נכנס והתעבר בתוך הגתי הזה, אתי, שהוציא את כל הניצוצות. כל הכשרת הקרקע שדוד הכין בהיותו שם – אתי הצליח להוציא משם הכל.
נעשה כמה רמזים יפים מה בין אתי לדוד: כשמחברים אותם יחד מקבלים "משיח נגיד", כוונה של האריז"ל, שם תכה, השם בו משה הכה את המצרי, השם שמכוונים בר"ת "כל הנשמה תהלל" ובס"ת "לך נאה להודות". האריז"ל אומר לכוון ששם זה עולה משיח בן דוד עם הכולל. זו כוונה ישרה מהאריז"ל ל-דוד אתי. לפי זה אתי מוסיף לדוד – משיח בן.
משהו קצת יותר מתוחכם: הכאה פרטית – ד פעמים א, ו פעמים ת, ד פעמים י – ומקבלים 2444, ד"פ תורה. כל תורה עולה אהבה פעמים בטול, וההכאה שלהם היא תורה-תורה-תורה-תורה. תורה זה "רצוא ושוב" וגם "גמילות חסדים". "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", ונעוץ סופן בתחלתן, גמילות חסדים עולה תורה.
נעלה למספר עוד יותר גבוה: כל שם בפני עצמו בהכאת אותיות – ד פעמים ו פעמים ד = צו, "סוד הוי'", א פעמים ת פעמים י = 4000. יחד 4096 = 64 ברבוע, 2 בחזקת 12. מספר מאד מאד מיוחד. יש כוונה ב"אחד" של קריאת שמע שמתחלק, לפי האריז"ל, ל"אח-ד", אח הפן הזכרי, ז"א, ו-ד הפן הנקבי, מלכות, וצריך לחבר אותם. יש כוונה של חיבור בכפל – א פעמים ח בחזקת ד (הרי זו ד רבתי). כלומר, יש רמז – שמופיע – למספר של אתי דוד בקריאת שמע.
עד כאן רמזים כמה אתי ו-דוד מתחברים, ואתי נותן לדוד את ה"משיח בן". למה? כי דוד הוא רק "פלג קיסר", לא יוצא מהכלל לגמרי. קיסר הוא יוצא דופן, אבל דוד הוא רק פלג-קיסר, כידוע השיחה המפורסמת של הרבי על זה, ואילו משיח שיבוא במהרה בימינו הוא קיסר שלם, כלומר שהוא לגמרי יוצא מהכלל, לגמרי יוצא דופן. כדי לעלות מדוד הראשון לדוד השני צריך את אתי, שיביא את הכתר מהתהו, להביא את הכתר מעמון, להכשיר אותו, להוציא אותו מ-ג קליפות הטמאות לגמרי, קליפת ע"ז ממש, ולהכתיר בכתר הזה את דוד מלכא משיחא ובכך לעשות אותו משיח בן דוד. עד כאן רמזים לפני הבר מצוה והחתונה, שעוד חזון למועד. אם יש לך משהו לשמור אל תשמור את זה, תוציא את זה, יהיה לך עד אז עוד משהו.
שמעתי שעושים סיום של פרק "הכונס". מתחיל "הכונס צאן לדיר ונעלו כראוי וכו'" ואם יצא והזיק פטור. מתחיל מלהכניס, להפנים. הכונס = צאן. כנראה שיש לכל אחד צאן, לשון יציאה, רצון לצאת, וצריך לכנוס אותו. ואיך נגמר הפרק? שמישהו הוציא את נר חנוכה שלו החוצה והזיק, והוא גם פטור. מתחיל בפטור ונגמר בפטור, אבל מתחיל בפטור שכונס ונגמר בפטור שמוציא החוצה. היות שמוציא את הנר ברשות, אז גם שהזיק הוא פטור. רואים שיש משהו מיוחד בפרק הזה, שמתחיל מהפנמה ונגמר עם החצנה. לפני שבוע, בשבוע של הלידה, דברנו על פרשת יתרו שהיא "טוב וחסד" – פרשה ה-טוב בתורה ויש בה חסד פסוקים. כתוב בלקו"מ באריכות, על פי זהר מפורש, שטוב זה הפנמה (על פי הזהר ש-ט זה "טוביה גניז בגויה") – "טוב לא אתפשט וחסד אתפשט" (על "טוב וחסד" בתהלים כג). בלקו"מ מסביר שזה שאול ודוד, עד שאומר שכל המחלוקות בש"ס הן בין שני טיפוסים – טיפוס של הפנמה לעומת טיפוס של החצנה, יש להם סברות שכליות שונות, וכל המחלוקות בתלמוד הן סביב הציר הזה. לכן דוד מתפלל ומבקש שרק מחלוקות של חז"ל שהן מחלוקת בין הטוב לחסד, בין ההפנמה להחצנה, הן ירדפוני כל ימי חיי – רק כאלה מחלוקות. בכל אופן, זה פרק הכונס, שמתחיל מטוב – שכונס את הצאן ונועל כראוי – ונגמר בהחצנה, פרסומי ניסא. למה יש לו רשות להוציא נר חנוכה החוצה? כי זו מצוה להחצין. התכלית היא להחצין. קודם צריך כח כונס, הפנמה, אבל תכלית הכוונה היא להחצין, נר חנוכה, גם אם זה ישרוף מישהו. התכלית היא פרסומי ניסא. זה היה ווארט לגבי הפנמה והחצנה. אז גם, מי שיוצא דופן – עיקר יוצא הדופן שבו הוא בהחצנה שבו, לא בהפנמה, בנר חנוכה שבו. לכן אמרנו שאתי שוה משיח-נאו, חשמונאי, נר חנוכה – הסיום והחותם של פרק הכונס. סוף הגמרא שם הוא שאם הניח את נר חנוכה למעלה מעשרים אמה פסול, כמו בסוכה ומבוי. התוס' שואלים למה אומרים פסול ולא "ימעט", הרי הגמרא אומרת שבדרבנן צריך לומר תקנתא. בדאורייתא צריך לומר פסול ובדרבנן ימעט. למה כתוב על נר חנוכה, שמדרבנן, פסול ולא תקנתא. בסוף התוס' אומר שיתר מדי מסורבל לומר ימעט, כי הדלקה עושה מצוה, ולכן צריך לכבות ולהוריד ולהדליק מחדש, ולכן יותר פשוט לומר פסול. אבל אפשר לומר קצת על דרך הפנימיות, שהגם שלכאורה פשוט שנר חנוכה הוא דרבנן – מ-ז' מצוות דרבנן – אבל יש משהו שהוא יותר דומה לסוכה דאורייתא מאשר למבוי דרבנן. במבוי אומרים תקנתא ובסוכה אומרים פסול או כשר. מודגש כאן שנר חנוכה יותר דומה לסוכה. ובאמת לפי בית שמאי, שכך נפסוק להלכה לע"ל, נרות חנוכה פוחתים והולכים כפי שנלמד מפרי החג (שפוחתים מ-13 עד 7). כלומר, שמונת ימי החנוכה נלמדו מימי חג הסוכות. בכלל, כמה אותיות יש בעשרת הדברות? כתר אותיות כנגד תריג מצוות דאורייתא ו-ז מצוות דרבנן (לפי האחרונים דווקא, בראשונים יש עוד הסברים ל-ז אותיות "אשר לרעך" – או ז' מצוות בני נח). מה שהיום מקובל ש-כתר אותיות עשה"ד הן תריג מצוות דאורייתא ועוד ז מצוות דרבנן. אתי ממשיך מהרגלא דתרמודאי, כמו המשכת הכתר מבני עמון. המצוה האחרונה מ-ז מצוות דרבנן היא נר חנוכה – האבן היקרה המשלימה את הכתר של הקב"ה. אף על פי שהוא דרבנן, הוא השלמות של כל כתר המצוות, אז יותר מכל מצוה אחרת מגיע לו להצטרף למצוות דאורייתא. מבוי הוא לא מ-ז מצוות דרבנן בכלל, כל שכן שלא האחרון מביניהן. זה ווארט לגבי פרק הכונס שעכשיו סיימו בשעה טובה.
עוד ווארט: ידוע שבכל אחת משלש הבבות יש עשרה פרקים, כנגד עשר ספירות. ביחד שלשים פרקים, כנגד ל כלים דמלכות דאצילות, ל מעלות שהמלכות נקנית בהן. הכלים האלה יורדים להיות הספירות של ג העולמות התחתונים בי"ע, לכן יש עשרה-עשרה-עשרה פרקים – כך כתוב בקבלה. והנה, פרק הכונס הוא פרק ששי של בבא קמא. היות שבכל אחד יש עשרה פרקים, הוא כנגד התפארת. התוס' הראשון של פרק זה חוקר למה הוא מופיע כאן ולא קודם או אחר כך. כנראה שלהבין טוב את התוס' הראשון – סדר הענינים של ב"ק בכלל – צריך גם לדעת איך לכוון כנגד הספירות, ואז ודאי יעזור להבין למה פרק זה ונושא זה חייב להופיע במקום זה. בתפארת יש שליש עליון מכוסה ושני שלישים תחתונים מגולים – הפנמה והחצנה. השליש העליון מכוסה, לכן מתחיל "הכונס" פטור, ואחר כך שני שלישים של החצנה. כל הנושא של הפנמה שעוברת והופכת להיות החצנה הוא סוד התפארת בקבלה. התפארת היא רב גונית, באישיות האדם הוא צריך את השליש העליון, הפנמה, ואת שני השלישים התחתונים שהם החצנה, עד להכי החצנה – "יפוצו מעינותיך חוצה" לגמרי, הכי החצנה היא בנר חנוכה, סיום הפרק. אז מתאים שהפרק הששי, כנגד התפארת, מתחיל מהפנמה ונגמר בהחצנה שבהחצנה, ושניהם פטורים אם מזיקים.
כל זה הקדמות, אז אולי נעשה הפסקה של לחיים ואיזה ניגון. רק הווארט: הווארט שזה שצריכים לקרב את גרי הצדק, את אתי, ודווקא הוא מתחבר לדוד – שניהם יוצאי דופן, אבל הוא עושה מדוד משיח בן דוד, גורם לכך שיצא מה'חצי-מוזר' מוזר לגמרי, יוצא דופן שלם. זה קשור גם לסוד של חנוכה, שחנוכה דווקא כמו סוכה. למה? בגלל שכתוב שמה שמקריבים בסוכות את שבעים הפרים זה כדי להמשיך שפע לשבעים או"ה ולברר מהם את כל הניצוצות הקדושים שיש בהם. כלומר, להוציא מהם את כל גרי הצדק שיש בהם, ובכך להביא לימות המשיח. הנושא שאנחנו רוצים לדבר היום, בהמשך לשיעור שהיה לפני שבוע, שייך ל"לא תחמד". בקשר למה שקשור בסוף פ"ה של פרקי אבות, סוף המשניות של פרקי אבות, ש"כל מי שיש בו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע". תלמידיו של אברהם אבינו – עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, ותלמידיו של בעלם עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה. כתוב בספרי החסידות, בפרט בשפת אמת, ששלש המדות הללו של אברהם אבינו הן כנגד ג' רגלים: נפש שפלה, בטול התאוות, היא כנגד לחם עוני של חג הפסח. רוח נמוכה, ענוה, כנגד שבועות – התורה נמשלה למים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך, וכדי לזכות לתורה בחג השבועות צריך רוח נמוכה. חג סוכות, עיקר זמן שמחתנו, הוא עין טובה – שאנחנו מסתכלים טוב גם על הגוים (לא אומר את הרמז שעין רומז ל-ע פרים, ע אומות). כשיהודי מגיע ל"זמן שמחתנו" יש לו עין טובה לגבי כל האנושות, לגבי כל העולם כולו, ולכן הוא ממשיך שפע לכולם – הפרים נועדו להמשיך שפע בגשמיות לכל האומות. גם היום יש את הראש הזה, שרוצים להשפיע בגשמיות טוב לכולם, גם לכל גוי שצריך. הוא אומר שזו מדתו הראשונה של אברהם אבינו, עין טובה, והיא מתגלה בעיקר בזמן שמחתנו, חג הסוכות. ממילא עין טובה היא משהו מאד משיחי – גם להשפיע לכולם, וממילא על ידי זה גם להוציא ולקרב את כל הניצוצות. מי שראוי להיות גר שם מתעורר מכך שאני משפיע טוב לכולם. הגרים הראויים מתעוררים ובאים להסתופף תחת כנפי השכינה. זה ווארט. ממילא אתי, עצם המציאות שלו, היא ביטוי של ה"עין טובה" שיש לדוד המלך. זה חג הסוכות, שסיומו חנוכה. עוד פעם, ה"עין טובה" לכולם – לדוד המלך יש עין טובה, הוא "יפה עינים" – לכל באי עולם. לפי סדר החגים עין טובה באה אחרי נפש שפלה ורוח נמוכה. בפסח לא כתובה שמחה אפילו פעם אחת. אחר כך עולים מנפש לרוח – לרוח נמוכה – ושם כתובה שמחה פעם אחת בתורה. אבל הסיום הוא גם למעלה מהתורה, "שמחה פורצת את כל הגדרים", ו"זמן שמחתנו" פורץ אפילו גדרי עם ישראל, מגיע לכולם, ובסוף מעלה את כל הניצוצות ומחזיר את כל הקדושה מאי שם למקום הראוי לו, קדושת עם ישראל. עין טובה היא הנשמה – כך אומרים כל המפרשים, לא רק השפ"א, אפילו ר"ח מוואלזין בפירושו רוח חיים על פרקי אבות, גם מסביר בפשטות ששלש מדות אלה הן נפש-רוח-נשמה. נפש ורוח במפורש, נפש שפלה ורוח נמוכה, והעין טובה היא הנשמה. נשמה היא בינה ובינה היא שמחה, ולכן זה "זמן שמחתנו". מתוך רוב שמחה אתי מופיע.
נעשה כאן הפסקה, שיהיה לנו "זמן שמחתנו", שנגיע לנר חנוכה בחוץ, שאין יותר החצנה מזה, וממילא נזכה שהאורות האמתיים של תהו ימשכו בכלים דתיקון, שזה "תורת המלך". אם היתה איזו בקורת על תורת המלך, רק שזה יותר מדי כלים דתיקון. אבל עכשיו שיש לנו אתי זה כבר בסדר. הכל יהיה בסדר מכאן ולהבא. לחיים לחיים.
[ברכת המזון – לא למי שנשאר להתוועד]
לחיים לחיים.
נחזור לעשרת הדברות, מה שלמדנו שבוע שעבר. עשה"ד מתחיל ב"אנכי הוי' אלהיך", שהרמב"ם מונה כמצוה – מצות האמנת אלקות, "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון וכו'", זו מצוה של דעת. אחר כך יש עוד תשעה דברות, מ"לא יהיה לך" עד "לא תחמד", אבל יש הבדל חשוב בין ה-8 לאחרון. התחלנו לדבר על "לא תחמד", הדבור העשירי, הדור העשירי (הדור שלנו). אמרנו שעל פי פשט "לא תחמד" ו"לא תתאוה", הפשטנים מסבירים ששניהם מדה בלב, אם כי על פי הלכה הרמב"ם פוסק שב"לא תחמד" יש דווקא מעשה. גם לפי התמיהה של הרבה מפרשים, החל מהאבן עזרא, איך יתכן שאדם מסוגל לקיים "לא תחמד" – הרי על פי דרך הטבע אין אדם שלא חומד – ברור שמדובר בחמדה בלב, כי להשמר מ"לא תחמד" במעשה כל אחד יכול להשמר, כמו כל מצוה במעשה. אם יש קושיא היא על מצוה שבלב. לכן ה"לא תחמד" הוא לגמרי אחרת משמונת הקודמים.
נאמר במלים פשוטות, שהמצוה הראשונה – שהיא גם אחרת מכולם, לכן יש הרבה שלא מונים אותה כמצוה בכלל – היא מצוה של דעות. לא "הלכות דעות", אלא "הלכות יסודי התורה", אבל מה שאנחנו קוראים דעות – ליישר את הדעת, "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע". כל שמונה הבאים הם מצוות מעשיות, כמו כל מצוות התורה, אבל האחרון הוא משהו אחר – "לא תחמד". הדור שלנו הוא משהו אחר, לא כמו הדורות הקודמים. בקיצור, ה"לא תחמד" היינו תיקון מדות – לתקן את הלב. אנחנו אוהבים "סימנים עשה", מלות מפתח, יש מצוה אחת של דעות, שמונה דברות של מצוות, וסתם מצוה היא מצוה מעשית, עשה או לא תעשה, ויש בסוף דבור של מדות. כדי לעשות קצת יותר יפה לשוני נאמר שהשמונה באמצע הן קיום מצות, והאחרון הוא תקון מדות (כך הביטוי הרגיל, הרווח). "לא תחמד" כולל כל מה שנקרא תיקון מדות. מכאן נגיע לשלשה דברים של תלמידי אברהם אבינו, הכל נכנס בגדר תקון מדות, וממילא בעשה"ד הכל תחת "העשירי יהיה קדש להוי'", הדור-הדבור העשירי, "לא תחמד". ככה הרהורי החשיבה. אם בסוף מגיעים לתקון מדות, וקודם יש 8 קיום מצות, ובהתחלה יש משהו שקשור לדעות, צריך מלה נוספת. קצת שברתי את הראש מה צריך להיות? אולי ישור דעות, אבל לא צלצל לי. את הגימטריא בודקים אחרי שמחליטים על המלה הכי טובה, בודקים אם יש הסכמה מן השמים (כך צריך להיות). אחרי הרבה שבירת ראש הבריק לי שהמלה היא כנון דעות, "מקדש א-דני כוננו ידיך". צריך לכונן ולייסד את הדעות. אף על פי שלא חפשתי אם יש כזה ניב בעולם, אבל בכל אופן צלצל יפה שיש כנון דעות – זה "אנכי הוי' אלהיך". הכל מצוה, אבל זו מצוה של כנון דעות – "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון". אחר כך יש קיום מצות, עשה ולא תעשה, ובסוף תקון מדות. הכל חורז, נשמע טוב שאלה עשרת הדברות. אין הערה – סימן ששתיקה כהודאה… סימן שמקובל.
ידוע ש"יסוד היסודות ועמוד החכמות" עולה מח במשולש. הרמב"ם אוהב משולשים. מח הוא הגיל של אברהם אבינו הראשון, ממנו לומדים תקון מדות, שאז הכיר את בוראו בשלמות. כנון דעות קיום מצות תקון מדות = מח ברבוע (מח במשולש בתוספת מז במשולש). בחכמת המספר האבן עזרא מציין בספר "האחד" (הספר הכי חשוב שלו על חכמת החשבון, מבין כמה, מופיע בכל כתבי האבן עזרא) שהחידוש של מח, שהוא המספר הראשון שיש לו עשרה מחלקים. אין מספר לפני מח שיש לו עשרה מחלקים, לכן "העשירי יהיה קדש להוי'" – באמת שייך לעשה"ד. זו הגושפנקא ל'משחק' של כנון דעות, קיום מצות, תקון מדות. לכאורה יש קושיא, הסדר קצת קשה. הייתי חושב שקיום מצות הוא הסוף, המלכות. קודם יש דעת, מוחין, אחר כך מדות, רגש, ובסוף קיום מצות ב"מעשה הוא העיקר". כאן הסדר הוא שתקון המדות בא בסוף, "לא תחמד", קיום המצות באמצע והוא הרוב. אבל קודם, לפני הכל, צריך כנון דעות – האמנת אלקות. מה זה אומר לי? זה חדוש גדול של תורתנו הקדושה. מצוה היא לשון מצוה, ותכלית המצות היא להעביר מהאמונה והדעת וההתבוננות – הידיעה שיש מצוי ראשון וכו' היא שכל, התבוננות – למדות שבלב. דווקא קיום מצוות הוא הסגולה להגיע משכל למדות הלב (אנחנו עם סגולה). זה סוד אדיר למה צריכים מצוות, הן הגשר שמעביר מהמח להלב. זו המלחמה בעמלק, שלוחם למלוק בין המח ללב. מי אומר שתכלית התורה היא תקון מדות (ולא קיום מצות)? שה' ברא אותנו בשביל תקון מדות ולכן נתן לנו תורה. כך אומר הרס"ג. זה גם נשמע משהו מוזר, לכאורה לא כך מלמדים תורה. מלמדים שהתכל'ס הוא לקיים מצוות, והנה הרס"ג אומר שהתכלית היא תקון מדות. כנראה הוא גם סובר שכל המצוות נתנו בשביל תיקון מדות. גם מצוות לא תבאנה אותך לתקון מדות אם אין את כנון הדעות. אם אין לך את האמונה המבוררת (הייתי יכול אולי לומר ברור דעות), אם אין האמנת אלקות עם כל ההתבוננות שמאחורי זה, אז קיום המצוות גם לא יביא אותי לתיקון מדות, ל"לא תחמד" עם כל המסתעף ממנו. זה סוד מאד גדול מה היא התורה. [בהקדמה של רבי אהרן מסטרשליא מדובר על כך שהעיקר תקון המדות.] אם באמת התכלית היא תקון מדות – גם אדמו"ר האמצעי אומר שעיקר עבודת ה' היא התפעלות הלב, ולא המוחין, וכל המוחין הן דרך ארוכה וקצרה, וכדי שיפעל צריך מצוה לשון צוותא – כאן הצוותא לחבר את הדעה המבוררת למדה המתוקנת. הלשון תקון מדות שייך לתקון עולם התהו. אדמו"ר מהר"ש אמר שהעץ חיים הוא ספר מוסר בשבילי, נשברו המדות – ז' מלכין קדמאין – ואותן צריך לתקן. השכל לא נפל, הוא קצת השתבש ולכן צריך לכונן אותו, אבל מה שנשבר – ככלי נשבר – זה המדות. צריך לבנות מערכת שלמה של כלים בשביל לתקן את השברים. כל המצוות הן כלים דתיקון. השאלה, אם העיקר הוא תקון מדות, אז אולי כדאי שכולנו נהיה מוסרניקים. אם העיקר "לא תחמד" נלמד ספרי מוסר, נהיה מוסרניקים, וזה לכאורה התכל'ס. כנראה כך סברו בעלי המוסר, שזו התכלית ולכן זה מה שצריכים ללמוד. צריכים לומר שלא כך. באמת העיקר הוא תקון המדות, אבל תקון מדות בדרך הבעל שם טוב, בדרך אדמו"ר הזקן, הוא משהו אחר לגמרי ממה שנקרא היום שיטת המוסר. מה ההבדל? את ההבדל הראשון כבר אמרנו – שחייב להתחיל מ"אנכי", מכנון דעות, שזה חסידות נטו, אחרת לא תגיע. הא בהא תליא, הנפק"מ שבסוף, שתקון מדות של החסידות הוא כולו על בסיס של תקון מדה אחת – ישות – הכל בטול ושפלות. כאשר העיקר, העשירי, הוא המלכות-השפלות. את זה לא נמצא בספרי המוסר, למרבית הפלא. בכל ספר מוסר יש "שער הענוה", אבל מה זה בטול ומה זו שפלות באמת לא תמצאו בספר מוסר. לכן תקון המדות שם הוא, יחסית, משהו חצוני מאד. כשמדברים על תיקון המדות צריכים לחשוב על "לא תחמד", זו הדוגמה, האב-טיפוס. לקיים "לא תחמד" וכל המסתעף ממנו צריך בטול, שזו דרך החסידות. אפילו שדברנו הרבה פעמים, ששואלים על חסידות ברסלב, ודאי גם האנשים פה שמעו שחסידות ברסלב היא מהרבה בחינות יותר דומה לספר מוסר מאשר לספר חסידות. הוא יודע טוב טוב שהתכל'ס היא תיקון מדות, זה מאד מודגש. אבל מה? לא רק שאין את ההשכלה של חב"ד – יש כל מיני השכלות ודברים עמוקים ויפהפיים ביותר, אבל נקודת ההשכלה של האמנת אלקות לא נלמדת שם בגלוי – וגם, וכנראה שהיא הנותנת, שיסוד היסודות של תקון המדות, בטול ושפלות, לא נמצא. ודאי שמלים אלה נזכרות שם, אבל זה לא משודר כמו שמשודר בחב"ד – אם יודעים איך ללמוד חב"ד. מי לא יודע איך ללמוד חב"ד, שלא זכה למורה הטוב, הספר לא ילמד אותו כלום. כך כותב גם בהקדמת התניא, שהספר לבד לא מספיק. בכל אופן, גם הדבור הראשון, "אנכי הוי' אלהיך", וגם התכלית של תקון המדות, הבטול, נקודת האין – שחייבים אותה בשביל ה"לא תחמד" בסוף, "נעוץ סופן בתחלתן" – תמצאו דווקא מהבעל שם טוב ודרך חוט השדרה של החסידות, חב"ד, עד לעכשיו. זה אומר שבאמת עד הדור העשירי, ועד בכלל – ודאי שהבטול והשפלות ותיקון המדות הן כל הזמן, אבל עיקר הדגש הוא על קיום מצוות, ובצדק, צריך לקיים מצוות.
נשים לב לעוד משהו: לא רק שהרבה מוני מצוות לא מונים את "אנכי" כמצוה בכלל (כמו הרס"ג והבה"ג), בתורה אין הפסק בין "אנכי" ל"לא יהיה לך" – הכל פרשה אחת. לכן באמת חז"ל דורשים ש"אנכי" ו"לא יהיה לך" שמענו מפי הגבורה יחד. בעשרת הדורות אמרנו שזה הבעש"ט והמגיד, שלא ניתן להפריד ביניהם. מה ששומעים מפי הגבורה זה מקיף, ומה ששומעים ממשה – מ"לא תשא" ואילך – זה פנימי. לומדים שכנון דעות צריך להיות מחובר לגמרי, מקשה אחת, עם המצוה הראשונה – איסור ע"ז. כנון דעות מחובר למצוה זו המיוחדת – כמו שהרמב"ם אומר שכל התורה היא לשלול ע"ז – המצוה המיוחדת. לפני שאברהם אבינו שובר את פסלי אביו לא שוה כל הפילוסופיה שלו, כל האמונה בא-ל אחד. למעשה גם לא כתוב שהוא האמין. כלומר, אכן נכון הדבר שהכל מתחיל מדעה, מ"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון", אבל זה מחובר לגמרי ל"לא יהיה לך" – מצות עשה בפועל, "לא תעשה", "ולא תעבדם". תקון המדות בסוף, "לא תחמד", מחולק לשתי פרשיות, שבדברות האחרונות זה שתי מצוות, שני ממדים, "ולא תחמד… ולא תתאוה…". מכל פרט כאן אפשר להרחיב את ההתבוננות, אבל מה שרצינו לומר כהקדמה ראשונה – שכדי להביא את המשיח עכשיו, בדור שלנו, התכלית היא שתהיה אדם טוב. עם כל הכבוד למצות שאתה מקיים ולחסידות שאתה לומד, צריך להיות אדם טוב. בלי זה לא יהיה פה משיח. תקון המדות הוא פונקציה של "לא תחמד", וזה כולל "עין טובה" – אפילו לעשות טוב לאו"ה, כמו שדברנו קודם. התפארת ישראל – שלא תמיד סומכים עליו בחסידות – אומר ווארט (טוב לדעתי) שכל מה שלומדים מאברהם אבינו ("תלמידיו של אברהם אבינו") ולא ממשה רבינו, שאם היה כתוב משה רבינו הייתי חושב שהכל מופנה ליהודים המקיימים תריג מצות משה (משה רבינו = תריג), אבל גם גוי יכול להיות תלמידו של אברהם אבינו. כך כותב, לא ברור מאיפה – 'הרגש'). בשביל להיות תלמיד של משה רבינו צריך להיות יהודי. אם כן, לא רק שה"עין טובה" כוללת הסתכלות טובה על גוי, כנ"ל מהשפ"א, אלא ש"תלמידיו של אברהם אבינו" יכולים להיות כל אחד בעולם, גם גוי. זאת אומרת שאם הדור שלנו הוא דור של תיקון מדות, זה לא תקון מדות של יהודים. משיח יבוא כשכולם יהיו אנשים טובים, לא רק היהודים. צריך רק ללמד אותם להיות אנשים טובים. באמת הרבי כבר התחיל עם הראש הזה. עד כדי כך שאחד החברים שלנו – לא יודע אם מישהו זוכר אותו – הדפיס מליארד גוד-קארדס, כרטיסים להיות אדם טוב. זה היה המבצע שלו, בהשראת הרבי. להיות אחד שאפילו לא מקיים שבע מצוות בני נח, אלא שכל גוי בעולם מקבל על עצמו להיות אדם טוב. [אם התורה נתנה עצה שיהיה דרך המצוות, איך יתכן שלא לגמרי צמוד?]. גם אצלם, צריכים את שבע המצוות בשביל זה. כתבנו ספר בשביל גוים, שרובו כינון דעות, עוד לפני שבע מצוות בני נח. למה שיקיים את שבע המצוות אם לא מיישרים לו קצת את הראש? צריך הרבה להשפיע עליו, לכונן את דעתו, וגם לסתור את הדעות הכוזבות שלו, את הדת שלו. [אבל רואים שלא תמיד יש קשר בין מצוות למדות?]. יש קשר. הדור העשירי יכול לבוא רק אחרי הדורות שלפני, רק אחרי קיום המצוות. [אפשר להיות אדם טוב אפילו אם אתה גנב…]. חז"ל אומרים ש"גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא". משיח לא יבוא בזכות אמונתו בלבד של הגנב שנשאר גנב, אבל איני מבטל את האמונה שלו, אדרבה. האמונה שלו היא "אנכי", עוד לא תיקון מדות (רק שאני לומד ממנו שבעה דברים, שיש בהם אולי פן של תיקון מדות). הכל מתחיל אצלו מאמונה, הניצוץ שיש לו. בכל אופן, התבוננות זו היא הקדמה חשובה מאד – כנון דעות, קיום מצות, תקון מדות בסוף.
מכאן נעבור להקדמה השניה, נתחיל להתבונן במשנה. הרבי מקאמארנא אומר משהו אחר, אבל אפשר לקשר לתפארת ישראל. אומר שלומדים מאברהם מול בלעם – לא מקשה, אבל בהרבה מקומות בלעם הוא דווקא הלעו"ז של משה, ש"באומות העולם קם [כמשה] ומנו? בלעם", משה הדעת דקדושה ובלעם הדעת דקליפה, אבל דווקא במשנה זו הוא כנגד אברהם אבינו, למה? יש פירוש ששם את אברהם למטה ממשה. שלבלעם יש גם שתי קומות, הדעת שלו כנגד משה רבינו וממילא גם נבואתו כנגד נבואת משה, אבל במשנה זו מדברים על מדות – שבלב – ובמדותיו הרעות הוא הלעו"ז של בעל המדות התרומיות והמתוקנות ביותר, אברהם אבינו. אומר הרבי מקאמארנא בנוצר חסד, פירושו על פרקי אבות, שרוצים להגיד כאן מי עומד בראש כל עולם התיקון (כולל משה רבינו) לעומת מי שעומד בראש כל עולם הטומאה והקליפות, השפיץ, הכתר. הוא אומר שהשפיץ של הקליפות הוא בלעם, הוא ראש כל הלעו"ז, ולעומתו בקדושה מי שהוא ראש כל עולם התיקון, כולל משה רבינו, כולל התורה ובמדה מסוימת גם למעלה מהתורה, הוא אברהם אבינו. לכן כל דבר טוב בעולם הוא תחת הכותרת של אברהם אבינו, כל המדות הטובות. לא בגלל שאלה מדות דווקא, אלא בגלל שכל עולם התיקון הוא תחת אברהם אבינו, וכל עולם הלעו"ז הרע הוא תחת בלעם הרשע. את זה המשנה מדגישה כאן. הסדר הוא עין טובה, רוח נמוכה, נפש שפלה, והוא אומר ש"עין טובה" – לא כמו שכולם מסבירים, אלא על דרך קבלה, מסביר כמו שרבי הלל מסביר על שלשה כתרים – עתיקא קדישא, ז"א, מלכות. הוא אומר ש"רוח נמוכה" היינו כתר דז"א – לזכות לתושב"כ צריך רוח נמוכה. רוח שפלה היא נוקבא – הכתר של תורה שבעל פה. יש משהו למעלה מתושב"כ ותושב"ע – עין טובה. ראש המפרשים מסבירים כנר"נ – גם אחד למעלה מהשני, אבל קצת יותר למטה, אמא-ז"א-מלכות (רוח ונפש נשארים זו"נ). הוא אומר שזה עתיקא וז"א ונוקבא דז"א. שוב, רואים את החשיבות של עין טובה, שכמו שאמרנו היא לכולם, כמו חג סוכות. יש משהו בחג סוכות שלמעלה מהתורה, תורה היא בשבועות וסוכות שמחה, כמו שחסידים אומרים שכל המצוות נתנו בשביל שמחה של מצוה (גם תיקון הלב, "נתת שמחה בלבי").
הקדמה שניה: נתבונן רגע בבטוי "שלשה דברים". ידוע מה שאבולעפיא אומר ש"בראשית" עולה "שלשה דברים יחד" (ר"ת שדי, "שאמר לעולמו די"), ו"שלשה דברים" = יציאת מצרים = נעשה ונשמע = משה אהרן מרים (שלשה דברים לדור) = כלות הנפש, ובתוספת יחד עולה בראשית. כל זה מאבולעפיא. חז"ל אוהבים את הבטוי "שלשה דברים" – יש הרבה "שלשה דברים" במשנה, אבל הריכוז הכי גדול הוא בפרקי אבות, זה החוט המחבר שלהם (לא יודע אם מישהו שם לב, אבל זה מאד מודגש). זה יסוד היסודות של פרקי אבות, מילי דחסידותא. פרקי אבות היינו תיקון מדות. אם כל המשניות הן קיום מצות, פרקי אבות הם תקון מדות. הוי אומר, שאם אמרנו שהדור שלנו, אם רוצים שיהיה הדור של המשיח והגאולה, זה הדור של תקון מדות, המקור בתורה הוא פרקי אבות. איפה כתוב "שלשה דברים" בפרקי אבות? מתחיל במשנה הראשונה, "הם אמרו שלשה דברים, הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה". המשנה הבאה היא "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח". רואים שבשתי המשניות הראשונות יש בטוי משותף, שודאי אומר דרשני. הראש של אנשי כנה"ג עובד עם "שלשה דברים", ואחר כך שמעון הצדיק קבל מהם – קבל את הראש של "שלשה דברים", רק שהוא תרגם אותם למשהו אחר. אחר כך סיום פרק ראשון "על שלשה דברים העולם קים" (כך הנוסח ברוב המקומות, אבל יש נוסח שגם שם "על שלשה דברים העולם עומד, על האמת ועל הדין ועל השלום"). אני רואה שבפרק ראשון העיקר הוא המושג המופשט "שלשה דברים". עד אנשי כנה"ג זו לא תורה שבעל פה – משה קבל תורה מסיני וכו' עד אנשי כנה"ג, ו"הם אמרו שלשה דברים". מה שלשת הדברים זה שולי… שלשה דברים הם יסוד היסודות. אחר בא מי שקבל מהם ואמר "על שלשה דברים", ואז ממשיך עד סוף הפרק – שם עיקר שושלת הקבלה (יש עוד קצת בפ"ב) – שמסיים ב"שלשה דברים". כמו שנראה תיכף, שלשת הדברים של משנה ב' ושלשת הדברים של הסוף הם אותו הדבר. לכל היותר ההבדל הוא בין "עומד" ו"קים" – מלים ומושגים שונים, אבל הרעיון לגמרי אותו דבר. המפרשים מתלבטים מה ההבדל בין העולם עומד לעולם קים. אמרת שלש מלים אחרות, אבל הרעיון בדיוק אותו דבר. יש עוד "שלשה דברים" בפרק אבות? כמו "הם אמרו שלשה דברים" בפרק א, כך אחרי שבפ"ב מוזכרים חמשת תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, אחרי שמונים אותם עם השמות והגדולה שלהם והשאלות שלו אליהם וכו' – אחרי הכל כתוב "הם אמרו שלשה דברים". מה הכוונה? כולם יחד אמרו שלשה דברים? כל אחד אומר שלשה דברים בהמשך פ"ב. מה קבלו מרבן יוחנן בן זכאי? המכנה המשותף של כל חמשת התלמידים הללו הוא "שלשה דברים". כאן לא כל כך פשוט איך סופרים, אבל בטוח שכל אחד אמר שלשה דברים, זה העיקר, זה מה שהמשנה רוצה להגיד. אם כן, בפ"ב יש לא סתם שלשה דברים, אלא חמש פעמים שלשה דברים – של כל אחד מחמשת התלמידים. אחר כך יש "הסתכל בשלשה דברים… מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". אחר כך חוזר הביטוי "שלשה דברים" בסוף פ"ה.
אז כמה יש? בפרק הראשון 3, אחר כך 5, אחר כך 1 ואחר כך עוד אברהם לעומת בלעם – זה העשירי. צריך לומר שעשר פעמים "שלשה דברים" הם כנגד הספירות. זה שאנשי כנה"ג הם הכתר של כל פרקי אבות – פשיטא. חייבים לומר ששלשת הדברים שלהם – "הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סיג לתורה" – הם בכתר. כתוב שכתר לשון המתנה, מתון – "כתר לי זער ואחוך". זה הפירוש הכי גבוה בכתר. זה "הוו מתונים בדין". אחר כך העמידו תלמידים הרבה כנגד התענוג, זה כיף. אחר כך הרצון הוא "ועשו סיג לתורה". כתוב שכתר מלשון סיבוב וסיג שייך לראש התחתון של הכתר. כנראה שהתלמידים הם כתר לשון עטרה – "ומתלמידי יותר מכולם", הכיף של ריבוי התלמידים. בכל אופן, אלה שלשת הדברים של ההתחלה. הכי בולט זה שני הבאים – שנים שהם אותו דבר, הראשית ואחרית של פרק א (להוציא הכתר), עומק ראשית ועומק אחרית של הפרק, חו"ב. צריך לומר שההבדל בין ההתחלה והסוף – זה בחכמה וזה בבינה – "על שלשה דברים העולם עומד" ו"על שלשה דברים העולם קיים", ההתהוות התמידית של העולם היא מהיחוד התמידי של או"א. זה הכי מובהק. הכי בול. אחרי כח"ב, קיום המציאות, יש ה"ק – רבן יוחנן בן זכאי הוא הדעת כאן, ויש לו חמשה תלמידים שהם ה"ק הלב, וכל אחד מהם אומר שלשה דברים. אחר כך "הסתכל בשלשה דברים" זה היסוד, "ואין אתה בא לידי עברה" – פגם הברית. הסתכל – משכיל, תקון הברית. מאין באת? מטפה סרוחה, הברית, ואתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, הקבר הוא כינוי לרחם. יש עוד "הסתכל בשלשה דברים", של רבי, "עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים" – צריך לומר שזה הדעת. פרק א' הוא כח"ב, אחר כך דעת, אחר כך ה' קצוות, אחר כך יסוד (אותה לשון של "הסתכל בשלשה דברים" בדעת ויסוד, זה מצוין). רצינו להגיע לסוף, המשנה של תיקון מדות. יצא לנו 11, אבל עדיין הסוף הוא המלכות, שכנגד "לא תחמד" בעשה"ד. כל הדבר הזה הוא תיקון מדות. זו עוד הקדמה.
איפה יש כאן "לא תחמד" ממש? נאמר כעת בקצור. לפי רש"י "נפש שפלה" לעומת "נפש רחבה" היא "לא תחמד". יש מפקפקים לגבי רש"י בפרקי אבות אם באמת רש"י, אבל כן יש ראיה, כי בפרקי אבות מפרש בדיוק כמו בתורה לגבי מדות בלעם. הוא אומר בפירוש שמה שבלעם חומד ממון – "לא תחמד" שלו – היינו ה"נפש רחבה" שלו, "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב". מה שאומר שה' לא נתן לי להלוך עמכם זו הרוח הגבוהה שלו, והנסיון להכניס עין רעה בישראל הוא העין רעה שלו. כך כותב גם בפרקי אבות. אפשר לחשוב שזה פשוט, או חז"ל, וכולם אומרים כך. אבל למרבית הפלא הרמב"ם אומר אחרת לגמרי, וה"לא תחמד" של בלעם הוא ה"עין רעה" שלו. אומר ש"עין טובה" לעומת "עין רעה" שייך למדת ההסתפקות. "עין טובה" שמח בחלקו ומסתפק במה שיש לו, ואז לא חומד מישהו אחר. למדנו בשיעור הקודם שחז"ל אומרים ש"לא תחמד" כנגד מה שכתוב אצל אברהם "אם מחוט ועד שרוך נעל". הרמב"ם, וכך הרע"ב שהולך אחריו, לומד את ה"עין טובה" של אברהם מאמירתו "אם מחוט ועד שרוך נעל". שוב, בהשקפה ראשונה רש"י נשמע יותר טוב. יש פה שתי שיטות בעיקר, רש"י והרמב"ם. לגבי רוח נמוכה לעומת רוח גבוהה הם שוים. הרמב"ם קורא לרוח נמוכה "ענוה יתרה" ורש"י קורא לה "ענו ושפל ברך". רש"י הוא קצת יותר בסגנון שלנו, מזכיר שפלות. אחר כך, אם יש מחלוקת לגבי עין טובה מול עין רעה, צריכה להיות גם לגבי נפש רחבה לעומת נפש שפלה. אצל רש"י נפש רחבה היינו חמדת הממון של בלעם ונפש שפלה לא חומדת ממון. הרמב"ם אומר שנפש שפלה של אברהם אבינו היא "זהירות". פירוש רמב"ם על המשניות הוא תרגום מערבית. צריך לדעת מה המשמעות המדויקת של המלה בערבית, אבל התרגום אצלנו הוא "זהירות" לנפש שפלה ו"הסתפקות" לעין טובה, ו"ענוה יתרה" לרוח נמוכה. מה הקשר בין נפש שפלה לזהירות? הוא מסביר שזו זהירות ופרישות מעריות (קודם אומר רק זהירות, ואחר כך משתמש גם בפרישות). מי שיש לו נפש רחבה כבלעם מתאוה לעריות, ולכן נתן עצה להפקיר את בנות מדין. הרמב"ם כותב שם כלל נחמד – שקשור גם ליועצי תורת הנפש – שאדם נותן עצה לזולת רק מה שבא לו בעצמו לעשות. אם הוא נותן עצה של זנות, סימן שהוא הזונה הגדול ביותר בעצמו. כך הרמב"ם כותב. המפרשים ממשיכים לומר שרואים שבא על אתונו. יש שתי נקודות. לגבי אברהם אבינו, לעומת זה, יש "עתה ידעתי כי אשה יפה מראה את", שעד כאן לא הכיר בה מרוב צניעות שביניהם. זו הנפש שפלה של אברהם אבינו. מה שבלעם הוא פרוץ בעריות, היפך הזהירות והפרישות בלשון הרמב"ם, זו הנפש רחבה של בלעם הרשע. שוב, לפי רש"י מביאים אותו פסוק ממש, "אם מחוט ועד שרוך נעל", ל"נפש שפלה" של אברהם אבינו. הרמב"ם וההולכים בשיטתו מביאים פסוק זה ל"עין טובה" וההולכים בשיטת רש"י ל"נפש שפלה". רואים שמההתחלה ועד הסוף יש פה את ה"לא תחמד". אם נקח את שתי השיטות, "אלו ואלו", אז ה"לא תחמד" הוא ה"נעוץ סופן בתחלתן" – הכי גבוהה עין טובה והכי נמוך נפש שפלה (ובאמצע רוח נמוכה). אם כן, הכל תחת ה"לא תחמד".
נעשה כמה הקבלות, בקיצור, לשלש המדות. שוב, הווארט שהדברים בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם הם המהות והסיום של "שלשה דברים". זה סיום פרקי אבות, שמתחילים בשלשה דברים ומסיימים בשלשה דברים (שכנגד הספירות), והתכל'ס כרגע שהגענו למלכות. לאברהם, ראש עולם התיקון – תקון מדות, תקון מדות כאן הוא לא רק לב, אלא הכל – מול בלעם הרשע. שוב, כל השיעור כאן הוא שזה הדור העשירי שלנו – לתקן, להיות מתלמידי אברהם אבינו. בחסידות אברהם אבינו הוא הבעל שם טוב, ואנו הדור העשירי לבעל שם טוב – הדור שצריכים להיות מתלמידי אברהם אבינו יותר מכל הדורות. בפירושים שהספקתי לראות הבקר יש כמה הקבלות:
הדבר הראשון שהרבה מפרשים, כולל רבי חיים מוולאזין, והרבה פירושים חסידיים, אומרים ששלשת הדברים כנגד נפש-רוח-נשמה. נפש שפלה, רוח נמוכה, ועין טובה היא תיקון הנשמה.
ההקבלה הבאה – הכי קרובה, גם הכי כללית (יש הקבלות כלליות ויש פרטיות) – היא מחשבה, דבור ומעשה. גם מופיע אפילו ב"רוח חיים", אצל ר"ח מוואלזין, ובעוד הרבה ספרים חסידיים. מסביר ש"עין טובה" היינו תקון המדות במחשבה. הווארט הוא שתקון מדות הוא לא רק רגש בלב, אלא גם מחשבה וגם דבור וגם מעשה. איך אני יודע ש"עין טובה" היינו תקון המדות במחשבה? הוא מביא את הגמרא המפורסמת (שאנו מביאים תמיד לקשר בין אדה"ז לבעש"ט) – "שוריינא דעינא באובנתא דלבא תליא", דין בהלכות שבת שמותר לחלל שבת על ריפוי העינים, כי העינים תלויות בלב, וזה יכול לגרום ח"ו התקף לב. לכן זה פקוח נפש. תמיד דורשים שאובנתא דלבא זה הבעל שם טוב, "לב כל ישראל", ושורינא אותיות שניאור, וכמו שהזכרנו שרבי אייזיק אמר שאדה"ז הוא רופא עינים, שורינא דעינא, והוא תלוי לגמרי בבעל שם טוב. את הציטוט הזה מביא ר"ח מוואלזין להוכיח שעין טובה היא מחשבת הלב. זה ווארט, דרוש יפה. יש הרבה ספרים שמביאים ענין זה. למה רוח נמוכה דבור? כי התרגום של "לנפש חיה" הוא "רוח ממללא", ורוח היא דבור, רוח הפה. ממילא רוח נמוכה קצת רומז שצריכים לדבר בשקט. לגבי נפש מביא את הפסוק "הנפש אשר תעשה" – הכח הפועל. על פי קבלה פשוט שנפש מעשה ורוח דבור, וכאן עין טובה היא המחשבה.
ההקבלה הבאה היא גם פרקי אבות, "שלשה דברים", שלא כתוב שם הביטוי – אבל הכי בולט שאותו דבר: "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". הכל נכלל אצלנו ב"לא תחמד". קנאה היינו עין רעה, תאוה היינו נפש רחבה (לפי הרמב"ם) וכבוד רוח גבוהה (מחפש כבוד, שה' לא נתן לי להלוך עמכם, רק עם גדולים ונכבדים מכם). זו הקבלה מאד פשוטה ויפה, גם פרקי אבות, ומשהו כללי – שלשת הדברים שמוציאים את האדם מהעולם. ממילא התיקון המיוחד שלנו הוא של הקנאה והתאוה והכבוד. בדרך כלל אנחנו מפרשים מלמטה למעלה (נה"י-חג"ת-חב"ד), אבל כאן לא סדר פשוט – מהכי גבוה להכי נמוך ולאמצע. כאן זה כל המדות הרעות. תיכף נסביר שלפי הבעל שם טוב כל המדות יכולות להיות לטובה או לרעה.
אחרי זה יש "על שלשה דברים העולם עומד", הראשון אחרי הכתר בפרקי אבות. איך הולך? מה יהיה כנגד תורה, מה כנגד עבודה ומה כנגד גמ"ח? נתחיל מהכי קל. זה הדברים הטובים, אז נדבר על אברהם אבינו. איך אני יודע מהמשך המשנה שהכל אברהם אבינו? מסיים "להנחיל אהבי יש ואוצרותיהם אמלא", הכל הולך על "אברהם אהבי". הכי אברהם בשלשת הדברים עליהם העולם עומד זה הגמ"ח, ומהו בין השלשה? "עין טובה". מסבירים שגמ"ח הוא ענין טובה. קודם אמרנו מהשפת אמת (וכך אומר גם השם משמואל) שמתן תורה תלוי ברוח נמוכה, זה התורה. כדי לעבוד את ה' צריך נפש שפלה – עיקר עבודת ה' היא נפש שפלה, אולי יותר כפירוש רש"י. הוא ממושמע, מוכן לקבל עומ"ש, יכול להתמסר לעבודת ה'. מי שיש לו נפש שפלה, כך מסבירים, יש לו נכונות נפשית להתמסר לעבודת האדון – הכל עבודת עבד. אפשר לומר שנפש שפלה היא נפש מסוגלת להיות עבד, ורוח נמוכה היא התנאי לקבל תורה, שיורדת מגבוה לנמוך, ועין טובה היא גמילות חסדים.
אחר כך יש את ההקבלה לחגים, של השפ"א, שאמרנו קודם – הקבלה חמישית. כסניף לכך אומר שרק חדש תשרי יש בו הכל – ר"ה, יו"כ וסוכות. סוכות זה עין טובה, הוא אומר שראש השנה הוא רוח נמוכה ויו"כ נפש שפלה, כי יש עינוי (כמו לחם עוני של פסח – כל פעם שיש מצוה עם עינוי מסוים בתקון המדות זה נפש שפלה). ההקבלה לתשרי היא כבר שינוי סדר – מתחיל מרוח נמוכה, חג שבועות. מי אומר שחדש תשרי מתחיל משבועות? גם רבי נחמן, וגם חז"ל אומרים, כי השופר של ר"ה הוא השופר של מ"ת, שופר אילו של יצחק. רבי נחמן אמר שצריכים להיות אצלו שלש פעמים בשנה, בר"ה, בשבת חנוכה ושבועות. מה באמת הקשר בין שבועות לר"ה? כתוב שבשבועות "רואים את הקולות", רואים את הנשמע, ובראש השנה שומעים את הנראה. יש מי שדורש ששניהם היו בשבועות, אבל על פי פשט שבועות היינו ראית הנשמע, ובר"ה בתקיעת שופר צריך לשמוע את הנראה, להבין אלקות, שזה יותר גבוה. בכל אופן, יוצא שר"ה כנגד שבועות ויו"כ כנגד פסח, נפש שפלה. יש הרבה קשר בין פסח ליו"כ. יש שלובשים קיטל בשניהם. "זמן חרותנו" וחרות מיצר הרע. סוכות נשאר למעלה מהכל, "זמן שמחתנו", בחינת עין טובה. [מה זה שבת חנוכה אצל רבי נחמן?] הקדושת לוי אומר שהאור ששומעים בראש השנה מתגלה ממש לעינים הבשריות בנר חנוכה. זה בעצם תת-שלישיה.
עוד שלישיה שהשפ"א כותב – יש הרבה שפ"א ועל שלש המדות והרבה בת עין (המד"א של ארץ ישראל) עליהם (בעיקר רמזים, שלא נאמר כעת), שני הספרים החסידיים שיש בהם הכי הרבה על שלש מדות אלה – כנגד שלש סעודות שבת. מה הקשר בכלל? לומד מההמשך, שתלמידיו של אברהם אבינו אוכלים בעוה"ז ונוחלים לעולם הבא, ומקשר יחד שיש אכילת עוה"ז שהיא נחלת עוה"ב – סעודות שבת. ההבטחה של "להנחיל אהבי יש ואוצרותיהם אמלא" מתקיימת בסעודת שבת. סעודת הלילה כנגד נפש שפלה, סעודת היום תיקון ושכר טוב של רוח נמוכה, וסעודה שלישית כנגד עין טובה. סוד של נר"נ. הוא אומר שעבודת השבוע היא האתכפיא, נפש שפלה, ושכרה בסעודה הראשונה – העלאת כל עבודת ימי החול. יש שבת של מע"ב, שבת של מ"ת ושבת של לע"ל. תיקון מעשה בראשית בסעודה ראשונה, נפש שפלה. שבת של מ"ת רוח נמוכה, סעודה שניה. התיקון של לע"ל שלא אוכלים בכלל – "עין טובה", הכי שמח שלא צריכים לאכול בכלל – "היום לא", סעודה שלישית.
עוד דבר אחרון: אחד מהחסידים – אולי השם משמואל – כותבים שהיות שהכל אברהם אבינו, אם אני מקביל לתורה, עבודה וגמ"ח בעצם אני אומר שכל האבות נכללים באברהם אבינו. תורה יעקב ועבודה יצחק וגמ"ח אברהם, אבל כאן הכל אברהם אבינו – הראש של כל מה שבשם תיקון יקרא. לכן הכל צריך להיות אהבה. לכן הפירוש האחרון הוא שזה כנגד שלש האהבות – "להנחיל אהבי יש" – "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאדך". זמן טוב לכוון את תקון הלב. "בכל לבבך" – נפש שפלה, "ובכל נפשך" – רוח נמוכה, "ובכל מאדך" – עין טובה, בכל ממונך. יש לך כל כך הרבה עין טוה שאתה מוכן לתת את כל הכסף שלך לגל עיני – עין טובה מאד. "אפילו נוטל את נפשך" בא מנמיכות רוח, עמוד התורה. רבי עקיבא, שאומר "מתי יבא לידי ואקיימנו", הוא כנראה רוח נמוכה של קנין תורה. אבל עצם ה"נפש שפלה", תיקון התאוות, זה "בכל לבבך". אף על פי שיש שני פירושים הפכיים איפה עיקר תיקון התאוה – "עין טובה" או "נפש שפלה" – אבל הפשט הוא שזה תיקון הלב, "בכל לבבך", "בשני יצריך", שגם את החמדה צריכים לקחת לעבודת ה'.
מכאן נעבור לפירוש המפורסם של הבעל שם טוב: הרבי מקאמארנא בהרבה מקומות מחדש פירושים נפלאים על פרקי אבות, אבל כאן, חוץ ממה שהזכרנו לעיל – ווארט פשוט – הוא רק מצטט את הבעל שם טוב. הבעל שם טוב שואל איך אפשר לומר "מה בין?", הרי ברור "מה בין". שאלה אופיינית לבעל שם טוב, שבדור העשירי צריכים לחשוב ככה. הרי הרגע הסביר "מה בין", והם הפוכים מן הקצה אל הקצה! הוא אומר שתלמידי אברהם אבינו משתמשים בכל שלש המדות הרעות של בלעם הרשע לעבודת ה', וככה תלמידיו של בלעם הרשע משתמשים בכל המדות הטובות של אברהם אבינו בשביל לעשות עבירות ולהצדיק את ההנהגה שלהם. כשאתה רואה בחיצוניות אתה לא יכול להבחין, כי כולם משתמשים בהכל. כל ההבדל הוא – בלשון הבעל שם טוב – בין גשמי לרוחני. למשל, אם לתלמידי בלעם יש נפש רחבה בגשמי, אז לתלמידי אברהם אבינו צריכה להיות נפש רחבה ברוחני. למשל, על נפש רחבה מביא את לשון חז"ל ש"אין אדם מת וחצי תאותו בידו". אם מדובר בתלמידי בלעם הרשע התאוה היא בגשמי, שיש לו מנה והוא רוצה מאתים, אין לו שום הסתפקות. הרמב"ם שם הסתפקות בעין טובה, אבל רש"י בנפש נמוכה. לצדיק יש נפש רחבה ברוחני. הרבי הרבה פעמים כותב ששמח בחלקו זו מדה טובה רק בגשמיות, אבל אסור שיהיה ברוחניות. זה כלל שהרבי חוזר עליו הרבה, ולא יודע אם מישהו שם לב שהמקור המפורש לכך הוא תורה זו של הבעל שם טוב, שמי שיש לו נפש רחבה בגשמיות הוא מתלמידי בלעם הרשע, ותלמידי אברהם צריכים נפש רחבה ברוחניות. אותו דבר לגבי עין רעה – אברהם אבינו מסתכל על עצמו בעין רעה ברוחניות, שלא שוה שום דבר, לא השיג כולם. אותו דבר רוח גבוהה. כשבא היצר הרע ואומר לו שזו עבודה גדולה, יזמה גדולה – זה גם היסוד של אפר פרה אדומה – היצר בא ואומר אל תיזום להפוך את המדינה, זה גדול עליך, לא ילך אף פעם. כנגד היצר שרוצה שתוריד ראש בקדושה – צריך רוח גבוהה. אם כן, הוא מסביר שהצדיק צריך את כל המדות של תלמידי בלעם הרשע – ברוחני, מה שיש לבלעם בגשמי. וגם הפוך נכון, שכל המדות הטובות של אברהם אבינו בגשמי קיימות אצל בלעם הרשע ברוחניות. זה שהוא מבסוט מעצמו – הוא מדת ההסתפקות, לפי הרמב"ם, ברוחניות הוא תמיד מבסוט. לא צריך יותר בכלל. אדרבה, יש לו תמיד מספיק, ההיפך מה שאמרנו קודם. גם רוח נמוכה ברוחניות, הוא אף פעם לא יזום משהו גדול בעבודת ה', כי הוא ענו ושפל רוח ברוחניות. אותו דבר נפש שפלה – ברוחניות אין לו שום תאוות בכלל, יש לו נפש שפלה. כך אומר הבעל שם טוב, שברוחני יש לרשע את כל המדות הטובות של פרקי אבות, וברוחני יש לצדיק את כל המדות הרעות של הרשע. יוצא שפשט פרקי אבות מדבר בשניהם בגשמי, ולכל אחד יש את המדות ההפוכות ברוחני. לכן אני שואל "מה בין אלו לאלו", שהרי נראה אותו דבר, ואפשר לטעות.
זה היה סיום. עוד פעם, הכלל הגדול היה – אמור להיות המשך של השיעור הקודם של "לא תחמד", עם החידוש העיקרי שבדור שלנו המשיח תלוי באנשים טובים. אבל כמו שאמרנו כעת, אנשים טובים זה גם בעלי יזמה, בעלי רוח גבוהה ברוחניות וכו'. כל מה שלמדנו כעת על משנה זו. צריכים להיות תלמידיו של אברהם אבינו, תלמידי הבעל שם טוב, וליישם זאת. גם הבעל שם טוב דבר בעיקר על תיקון מדות. העמקת ההשכלה זה אדה"ז, וקיום מצוות בכל הדורות, במיוחד הדורות שבאו בהמשך. הרי מה שהחזיק את היהדות, גם על פי חסידות, זה הדורי מצוות. לא שלא היה הכל, אבל עכשיו צריכים עם כל ירושת ההידור במצוות ולימוד הרבה חסידות, אבל התכלית היא "לא תחמד", לתקן את המדות, כמו שהרס"ג אומר. לתקן את המדות על דרך החסידות, ולא רק אנחנו אלא גם הגוים, ואז "ובא לציון גואל".
[שאלו שהתורה מתקדמת כשיש מחלוקות וכו']
יש חדר בירושלים, כתה א', לאחרונה התפתחה מחלוקת אם נותנים פרסים לילדים שמצטיינים בתפלה. צריך לחנך לתפלה שלא לשמה? לא נאמר מה היתה ההכרעה (זה עדיין בדיונים). בכל אופן, הרמב"ם אומר בפירוש שמי שבקטנות צריך לתת לו פרסים. פירוש הבעל שם טוב מאפשר את כל המדות הרעות – ברוחני. [כבוד בלימוד זה רוחני?]. הכבוד הוא רוח גבוהה, וברוחניות באה נגד היצר הרע שרוצה שתוריד פרופיל. אני הולך על דברים גדולים, לא לפי הערך שלי, קצת אורות דתהו. להרבות בכבוד שמים. צריך תבלין, משהו שעושה מענין. על הנושא של 'מענין' ו'תבלין' דברנו הרבה. למה אנשים קוראים עיתון? למה רואים סרטי רצח וזנות? כי זה מענין אותם, מענין את היצר הרע. צריכים לדעת איך לעשות מענין, איך להביא איזה תבלין של קדושה. זו תורת הבעל שם טוב. יש פה שיעור של כתר שם טוב שמעתי. דווקא כתר שם טוב אמור לתת את הסיפוק הזה, התבלין. הרבה נמשכים לברסלב בגלל זה, כי יש איזה געשמאק, איזה תבלין שם. אבל הכי טוב זה כתר שם טוב. באמת אפשר למצוא את התבלין בהרבה ספרים, ובשביל זה גם עושים התוועדויות. שיהיה מענין, שיהיה תבלין, שיהיה כיף. שמתוך ההתוועדות, ש"נכנס יין יצא סוד", יוצאים כל מיני דברים מענינים. יש הווארט של הרבי, שצריכים להתחיל עכשיו להתוועד ולא להפסיק עד שבא מלך המשיח. כל הזמן להתוועד. עושים קצת הפסקה, לצאת לשירותים או משהו, אם שותים הרבה. אבל חוץ מזה צריך להיות נון-סטופ התוועדות. לחיים לחיים.
שרו "יום ליבשה" – גאולה לברית מילה.
היות ששמענו זימון צריך לברך עכשיו בלי זימון. אפשר לשיר "שיר המעלות".
[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.