ב"ה
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5771/07/25/5771-07-25-1.flv
http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5771/07/25/5771-07-25-2.flv
לחיים לחיים! מזל טוב!
א. כ"ה אדר – יום בריאת העולם לשיטת רבי יהושע: בראשית – ברית אש
נתחיל עם היום הזה, כ"ה אדר הסמוך לניסן, יום בריאת העולם לדעת רבי יהושע. לפי רבי יהושע היום נברא העולם, וזה קשור גם לדעתו ש"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל", גם ללא אתערותא דלתתא, "לא בכסף", לכן נח לנו לצדד לצדו של רבי יהושע. יום הבריאה מתאים לברית מילה, היות שכתוב שכתוב בתקו"ז ש"בראשית" אותיות ברית–אש. אחד הפירושים של אש הוא ר"ת "אל שדי", "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי", והוא שם היסוד, "צדיק יסוד עולם", קשור ל"עוד יוסף חי". אז לפי רבי יהושע היום זה הברית–אש, בראשית, תיקון היסוד. אל שדי בגימטריא משה, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון". אמנם הוא נולד מהול, אבל יש ניצוץ שלו בכל יהודי, ומכח הניצוץ הזה כל יהודי עובר את המילה שלו – נעשה מהול. כמו שמשה, אל–שדי, נולד מהול, ככה בברית המילה יש גילוי מיוחד של "זכרו תורת משה עבדי", "תורה צוה לנו משה" – יש גילוי של אל–שדי בגימטריא משה.
זכינו, לפי המנהג של היום, להכריז שלש פעמים יג מדות הרחמים. כל אחד צריך להכריז שלש פעמים משהו… אז אנחנו זכינו להכריז שלש פעמים "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה". בתוך שלשת הפסוקים של יג מדות הרחמים יש יג ברבוע אותיות. זה אחד מהפלאים. היהודי שהתחיל להתעסק ברבועים של אותיות ותבות בתורה, זו אחת התגליות שלו שהוא הכי התפאר בהן, ובאמת ראוי להתפאר בכך – שיש שם יחידה בתורה שכוללת 169 אותיות, יג ברבוע, והיא כוללת את יג מדות הרחמים. למה מזכירים את זה? בגלל שהשם, אהרן–מאיר, הרך הנימול היום, עולה ג"פ יג ברבוע. כלומר, אם מכריזים ג"פ כמו שהכרזנו, וכל פעם יש התכללות מיניה וביה – שזה סוד עולם התיקון, שבכל מדה יש התכללות – אז כל פעם שמכריזים זה סוד של יג ברבוע, ויחד עולה ג"פ יג ברבוע, העולה אהרן–מאיר. זה הרמז הראשון של השם. השם כרת ברית – נקשר זאת לענין הראשון – "בראשית" זה ברית–אש, זה היום לפי רבי יהושע, ועל המילה ה' כרת יג בריתות, כנגד יג מדות הרחמים. הברית של יג היא ברית מילה, לכן הכל קשור יחד.
ב. טומאת לידה וטהרתה כהקדמה ל"וביום השמיני ימול"
אנחנו בפרשת תזריע, "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים… וביום השמיני ימול בשר ערלתו". אם כן, זו פרשה שקשורה בעצם לברית מילה – גם ללידה וגם לסיבת לידת הזכר, "אשה כי תזריע", הכל בזכות האשה, "הכל מן האשה" בלשון חז"ל. יש הרבה רמזים שגם ברית המילה, בהמשך הפסוק, תלויה באשה – "אשה כי תזריע וילדה זכר… וביום השמיני ימול בשר ערלתו". זה בא בהמשך ל"וטמאה שבעת ימים", ולכן רבה אומר בגמרא (כגרסת השאילתות הרי"ף והרא"ש) בשם רב אסי שאשה שאינה טמאה לשבעה מלים את בנה בו ביום, ולא ביום השמיני. רק אשה ש"וטמאה שבעת ימים" מתקיים בה "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". הכל תלוי ב"אשה כי תזריע וילדה זכר" בדרך לידה, בדרך הטבע, ולכן "וטמאה שבעת ימים", ובזכות זה גופא "ביום השמיני ימול בשר ערלתו". היות שיש שתי דעות בגמרא, היום מלים גם יוצא דופן ביום השמיני, אבל אם הוא נולד בשבת לא מלים אותו בשבת. היות שיש דעה שמלים אותו בו ביום, ואין בו מצות "ביום השמיני", לכן מילתו אינה דוחה שבת. שוב, מי שאומר שאין מילה בשמיני ליוצא דופן הוא רבה, האמורא שלמדנו באריכות שהוא שרש אדמו"ר הזקן, בעל התניא. הוא שאומר על עצמו "כגון אנא בינוני", שעל פי אמרתו מיוסד כל ספר התניא. לפני פחות משנה למדנו באריכות הרבה הרבה מאמרים שלו, ואמרנו שיש הזדהות מיוחדת של אדמו"ר הזקן, בעל התניא, עם רבה. אותו רבה הוא זה שאומר שאם מתקיים אצלו "וטמאה שבעת ימים" אז "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". בכל אופן, זה מדגיש עוד יותר שכל ברית המילה תלויה באשה, ה"וביום השמיני" הוא היום השמיני שלה, לאחר "וטמאה שבעת ימים".
זה מתקשר לעוד מאחז"ל, בסוף פ"ג של מסכת נדה, ששאלו תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי את רבם, מה טעם "וביום השמיני ימול בשר ערלתו"? והוא ענה שלא מן הדין שכולם יהיו שמחים ורק האבא והאמא יהיו עצבים, בגלל שהם אסורים אחד לשני. רש"י מפרש את לשון הגמרא "מפני מה מילה נתנה לשמונה ימים" – מפני מה ביום השמיני ולא ביום השביעי? כל המפרשים תמהים מה ההוה-אמינא ביום השביעי דווקא, אבל ככה רש"י כותב. אצל רש"י יש איזו הו"א ברורה שמילה צריכה להיות ביום השביעי, ומפני מה דוחים ליום השמיני? הוא ענה לתלמידים שלו – כדי שהאבא והאמא שלו יהיו שמחים, שהאשה תוכל לטבול בסוף יום השביעי, ואז אפילו שהיא רואה דם זה דם טהר, ואז היא מותרת לבעלה, ואז כולם שמחים. בשביל השמחה של ההורים רחמנא דחה את ברית המילה מהיום השביעי ליום השמיני. כך אמר רשב"י, שהוא מרא דנשמתא דאורייתא.
יש גם משהו מיוחד שהאחרונים מציינים, איך בכלל שואלים "מפני מה?", הרי כל התורה היא גזרות וכך כתוב בתורה. יש רק אחד, קצת פלא, שכנראה בגלל שרבי שמעון דריש טעמא דקרא. יש הרבה שאומרים שלא לחשוב שזה הטעם היחידי, ואם טעם זה לא מתקיים אז ההלכה בטלה ח"ו. מי שהכי דבר על הפן הזה הוא הגר"א, שלומד מכאן לגבי גזרות של חז"ל שגם אם טעם הגזרה בטל – הגזרה לא בטלה. איך לומד מכאן? בגלל שהיום לא מתירים, ברוב הקהילות, דם טוהר – לכן אין היום את המציאות של אביו ואמו שמחים ביום השמיני, ואם זה היה הטעם אז היה צריך בטל הדין שברית מילה ביום השמיני – או לעשות בו ביום, או לחכות עד שהאשה תטבול לאחר שבעה נקיים. זה גר"א מפורסם. בכל אופן רואים כאן שלפי רשב"י התורה קושרת ברית מילה לשמונה ימים כדי שכולם יהיו שמחים. העיקר שכולם צריכים להיות שמחים בברית מילה – "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", וכמו שקראנו במגלה "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", "'ששון' זו מילה" וכולם צריכים לשמוח.
רוצים להעמיק בנקודה זאת: אם רשב"י אומר שיש קשר עצמי בין ברית המילה לשמונה לבין טהרת האשה לבעלה, שאז ההורים שמחים ביחד עם כולם. רש"י כותב ש"כולם שמחים" בסעודה, אוכלים ושותים ואומרים לחיים, ורק האבא והאמא יושבים בצד – עם כל המצוה של המילה – ועצובים כי מרוחקים אחד מהשני. ככה אומר רש"י, ולכן מחכים ליום השמיני שכולם יהיו שמחים. עיקר הזמן שכולם שמחים הוא עכשיו, בסעודת ברית מילה.
בעצם אמרנו עכשיו שני דינים קשורים (אלה שתי אמרות, אבל מאד קשורות): דין אחד של רבה, ש"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" תלוי ב"וטמאה שבעת ימים", והמימרא של רשב"י שהטעם שברית מילה לשמונה כדי שההורים יהיו שמחים. זה כתוב בסוף פ"ג דנדה.
ג. סוף פרק ג' דנדה
איזה ספר ידוע פותח "בספ"ג דנדה"? ספר תניא קדישא, "תניא בספ"ג דנדה משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע וכו'". "משביעין אותו" מופיע שם לפני "שאלו תלמידיו לרשב"י". ידוע שהבעל שם טוב היה שם חצי בקבוק של משקה, של וודקה, על השלחן, כדי שמישהו שנכנס ויראה אותו בהתלהבות, שהפנים אדומות, יחשוב שזה בגלל שהוא שתה, כדי לאפשר בחירה חפשית. אותו דבר אדמו"ר הזקן בתניא פתח "תניא", כדי שהמתנגדים לא יוכלו לקרוא עוד מילה, כידוע. כי המתנגדים יודעים ש"משביעין אותו" בספ"ג דנדה זה בכלל לא "תניא", אלא "דרש רבי שמלאי" איך דומה הולד במעי אמו וכו', ספור שלם, שבסופו מגיעים ל"משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע". כתוב שגם רשב"י פתח את האדרא רבה במלה תניא, כדי לבטל את קליפת הלמדנים. "תניא" זה 'למדנו', בקיאות, כידוע איך אנחנו דורשים את הפסוק בתהלים "סעפים שנאתי תורתך אהבתי" – אלה שכל תורתם היא רק לדעת באיזה סעיף קטן הדבר מופיע בשו"ע, ואם אתה לא יודע את זה אתה בור ועם הארץ, אם זו כל תורתם על כך כתוב "סעפים שנאתי תורתך אהבתי". ככה רשב"י פותח את האד"ר במלה תניא, והאריז"ל אומר שזה כדי להחליש את הקליפה – הגאוה, הישות – של תלמידי חכמים. גם אדה"ז פותח במלה תניא, מאותה סבה, ויש אפילו מעלה שהתגלגל הדבר בעולם שכל הספר נקרא "תניא" על שם המלה הראשונה. האד"ר גם פותחת תניא, אבל בהשגח"פ היא לא נקראת תניא. אדה"ז לא קרא לספר תניא, לא כתוב כך בשער, אלא ח"א "ספר של בינונים" וח"ב "שער היחוד והאמונה", אבל העולם הבין שצריכים לקרוא לספר זה "תניא", על שם המלה הראשונה. ושוב, מה פועלת המלה הראשונה הזו? בטול בישות של אותם תלמידי חכמים שגם רשב"י עסק בהם ורצה להחליש אותם. נחזור לענינו: איך זה מחליש? קודם כל זה מעורר תמיהה. לכן מי שהוא חזק מתנגד הוא נתקע במלה הראשונה, הוא לא יקרא עוד מלה בכלל, 'מה פתאום?! כאן זה לא תניא! זה דרש רבי שמלאי'. במפרשי התניא יש הסברים. אותו מתנגד חושב שרבי שמלאי הוא לא תנא, שהוא בכלל אמורא, אבל כנראה הוא טועה ורבי שמלאי שעליו נאמר כמה פעמים בש"ס (שתיכף נזכיר ונכוון) הוא כן תנא, ולכן אפשר לומר "תניא". כנראה כך פסק אדה"ז, שהבין שרבי שמלאי כאן הוא תנא.
אדה"ז אומר שזה סוף פרק ג', אבל יש עוד יותר סוף לפ"ג, ושם השאלה למה ברית מילה לשמונה ימים. תלמידי רשב"י שאלו אותו שלש שאלות, וזו השאלה השלישית. השאלה הראשונה היא מפני מה אשה יולדת מביאה קרבן, ועליה הוא עונה שבשעה שהאשה כורעת ללדת היא קופצת ונשבעת שלא תזדקק עוד לבעלה, מרוב הכאב של צער לידה, של חבלי לידה. בשביל זה, כדי להתיר את השבועה, היא צריכה להביא קרבן. תיכף נקרא בפנים. רב יוסף מקשה על זה כמה קושיות לפי נגלה, שלכאורה לא מתאים כאן לקרבן כדי לבטל את השבועה. לא ראיתי שמישהו שם לב, אבל יוצא שבאותו רגע ממש שהולד נולד ויוצא לאויר העולם, בשיא של חבלי הלידה – מה שקוראים היום צירי לחץ, הסוף של צירי הלחץ – היא נשבעת, אבל באותו רגע ממש משביעים את התינוק. אם כן, יש שתי שבועות באותה שניה – התינוק נשבע, עונה אמן על זה שהוא צריך להיות צדיק, והאמא נשבעה שהיא ח"ו לא תזדקק יותר לבעלה, לא כדאי. אז אם יש שתי שבועות באותה שניה ממש, כנראה שיש קשר מאד הדוק ופנימי ביניהן. כתוב ש"משביעין" לשון שובע, שנותנים שובע וכחות נפש לתינוק שיוכל לקיים את ה"תהי צדיק". כמובן שקשור גם לברית מילה, כי הצדיק זה בברית, אף השבועה ברגע הלידה. מי שצדיק הוא במדה מסוימת פרוש, לא נמצא אצל אשתו כתרנגול (תיכף נדבר יותר על תרנגול) – הוא תלמיד חכם, שבאופן אידיאלי העונה שלו היא מליל שבת לליל שבת. כאילו שה"וטמאה שבעת ימים" וכל פעם "וביום השמיני" שמחים – היום השמיני הוא שבת הבאה. אם כן, יש פה איזה דיוק, שמה שכתוב בסוף – שאלות התלמידים לרשב"י, שמתחילים בשבועת האם – קשור למה שכתוב עמ' אחד קודם, שמשביעין את התינוק באותו רגע, "תהי צדיק", ובכך אדה"ז פותח את התניא. לרשב"י פשיטא שכך. יתכן שאפילו בתניא של אדה"ז, לפני שאומר "משביעין אותו", הוא אומר "תניא בסוף פ"ג דנדה" – כנראה רוצה שנלמד את כל ספ"ג דנדה, ואז נבין טוב למה אמר "תניא" ולא "דרש רבי שמלאי". אחת התופעות הבולטות היא השבועה בעת ובעונה אחת, באותה שניה ממש.
התלמידים שאלו שלש שאלות, שכל אחת מתחילה "מפני מה" וכל אחת היא טעמי תורה של דינים מפורשים בתורת משה. אחר כך יש המשך, של רבי מאיר – גם ברייתא – שאין לו בדיוק טעם ששואלים אותו, אבל הוא בעצמו שואל "מפני מה נדה טמאה שבעה ימים", תיכף נקרא בפנים. אחר כך בא רבי דוסתאי ברבי ינאי, ויש אצלו עוד ד"פ "מפני מה" – הכל על תופעות טבעיות, כבר לא טעמי דינים אלא טעמים של מציאות. זה הסיום של פרק זה, פ"ג דנדה. יוצא שיש שמונה "מפני מה" בסוף הפרק, והשאלה על מילה היא השלישית של רשב"י. אם יש פה מספרים, והמספרים מכוונים, אפשר ומתבקש לומר ששמונה ה"מפני מה" הם גופא רמז לשמונה ימי מילה. כלומר, שכל יום משמונת ימי המילה – עד היום – יש שאלת "מפני מה" אחרת, ועל כל שאלה יש תשובה.
ד. דרשות רבי שמלאי
לשם כך צריך לפתוח את הגמרא ולעבור על כולם בקיצור. אבל לפני כן, אמרנו שהכל מתחיל מ"דרש רבי שמלאי". כמה פעמים יש "דרש רבי שמלאי"? כשאני אומר "דרש רבי שמלאי" רוב הלומדים יחשבו על עוד פעם אחת, שלכאורה יותר מפורסם – דרשתו שיש תריג מצוות בתורה, בסוף מסכת מכות. איך סיום ה"דרש רבי שמלאי" של תריג מצוות? "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'", שכל תריג המצוות עומדות על "צדיק באמונתו יחיה" שהוא ה"צדיק יסוד עולם". אם נחפש על המחשב, יש שבע פעמים בש"ס "דרש רבי שמלאי" – "כל השביעין חביבין". כנראה שיש פה סוד גדול מאד של "דרש רבי שמלאי". ה"משביעין אותו" של התניא הוא השביעי, החביב, האחרון. הששי, כנגד היסוד-הצדיק הוא "בא חבקוק והעמידן על אחת" – ממש הצדיק.
כל דבר בחז"ל הוא דרוש מפסוק. הפסוק הראשון ממנו מבינים שהתנוק שנולד נשבע להיות צדיק – "לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון". "תכרע כל ברך" בעת המיתה. יש איזה אחשורוש – שאחרית וראשית שלו, קודם אחרית ואז ראשית – בדרשה זו. "תכרע כל ברך" בשעת המיתה ו"תשבע כל לשון" בשעה שאדם נולד. אז מיתה קודמת כאן ללידה, כמו במשה שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד, והמן לא ידע שנולד – במיוחד לא ידע שנולד אחרי שמת. זה עוד רמז מובהק לשבועה של רשב"י. המפרשים שואלים ולא יודעים לענות למה רשב"י אומר "בשעה שהאשה כורעת לילד קופצת ונשבעת…", זה גם "תכרע כל ברך". כתוב בחז"ל, ועוד יותר מפורש באריז"ל, שבשעת הלידה יש את מיתת הנה"י שלה – מיתה בתוך הברכים שלה, "תכרע כל ברך" – ובאותו רגע גופא "תשבע כל לשון". שוב, זה משהו יותר מדי טוב כדי להשוות, שבאותו רגע יש שתי שבועות. שואלים למה רשב"י צריך לומר "בזמן שהיא כורעת לילד" – יש כמה תירוצים, אבל העיקר הקושיא.
שוב, מה הפעם השישית של "דרש רבי שמלאי"? "דרש רבי שמלאי" ר"ת דרש – אמצע התורה הוא "דרש דרש", כנראה ש"דרש רבי שמלאי" הוא הכי דרוש בתורה.
באמת, את שתי הפעמים האחרונות נכוון כנגד שתי הספירות האחרונות. הפעם הששית, של תריג מצוות, עד "בא חבקוק" היינו ה"צדיק יסוד עולם" של שבע הפעמים. הדרשה השביעית שייכת לאמא תתאה, מלכות, ודורשים "מה הולד דומה במעי אמו", וכל התיאור איך הוא נמצא שם ("תלת כלילן גו תלת", ראשו בן ברכיו וכו', כפי שמתאר את המציאות. בסוף, כשיוצא לאויר העולם – הלידה מתוך מלכות דאצילות, שנכנס לעולמות התחתונים בי"ע – באותו רגע משביעין אותו. יש לך שליחות – בי"ע זה מקום השליחות. אצילות היא הבית, וכשהוא יוצא לאויר העולם הוא יוצא לשליחות, מאגרא רמא לבירא עמיקתא, כמשל הבעש"ט ששולח את בנו למקום שלא מכירים אותו כלל, ואז משביעין אותו – גם לשון שובע, הרבה כחות – שיצליח למלא שליחותו בעלמא דין. ואל תהיה כמו אותם ת"ח שצריכים לבטל אותם עם המלה "תניא", שאפילו כל העולם כולו אומר לך צדיק אתה אל תחשוב כך, אל תקבל זאת, אלא "היה בעיניך כרשע". זה הבטול שספר התניא רוצה להשריש בנו. לפי זה ה"דרש" השביעי של רבי שמלאי הוא המלכות והששי הוא היסוד. היסוד הוא אבר קטן שכולל הכל, "כי כל בשמים ובארץ". אם הדרשה היתה רק תריג מצוות בתורה הייתי שם בתפארת, אבל היות שכל הרעיון הוא שיש תריג מצוות שמרוכזות ריכוז אחר ריכוז – יא מצוות וכו', עד "בא חבקוק והעמידן על אחת" – מובן שזה כח הריכוז של תריג מצוות, ספירת היסוד של "צדיק יסוד עולם". אם כן, הפעמיים האחרונות של "דרש רבי שמלאי" מאד טוב. מה עם חמשת הקודמים? אם היה מסתדר טוב לפי סדר הגמרא – מה טוב, אבל באמת אין סדר במשנה, אין סדר במסכת, לכן לא חייבים להיות צמודים לסדר. ובאמת מה שהכי מתבקש לסדר לפי הענין שלו, כל אחד ואחד.
מה הפעם הראשונה? [הרב יוסי פלאי, תקרא בקול רם]:
ברכות לב, א:
דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל מנלן ממשה דכתיב ואתחנן אל ה' בעת ההיא וכתיב ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך וכתיב בתריה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו'.
כעת לא לפי סדר הספירות, אבל צריך לסדר רק חמש, כי יסוד ומלכות יש לנו. כנראה ש"דרש רבי שמלאי" זה כלל גדול בתורה, שבע כנגד הז"ת – מסתדר מאד יפה, כפי שנראה – אז זה באמת כולל את כל התורה. לאן שייך "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל"? כתוב במפורש בספר התניא, אגה"ק טו, שלספר שבחו של מקום זה תפארת – ככה מגדיר את ספירת התפארת, שהיא לספר שבחו של מקום. הפסוק הוא "הגדול הגבור והנורא", כל האבות, אבל הם נכללים בתפארת. מה הקשר לתפלה דווקא? קודם לספר שבחו של מקום ואחר כך להתפלל, כלומר שהתפלה נולדה ומשתלשלת מלסדר שבחו של מקום – מה זה? או שנאמר שזה זיווג תפארת ומלכות, או בשרש "לעולם הוי' דברך נצב בשמים", שכתר המלכות – התחתונים, "ואתחנן", הכתר של עשר לשונות התפלה של המלכות – נצב באחורי התפארת דז"א. או, אפילו יותר פשוט, שתפלה נקראת בחז"ל "רחמי" – לבקש רחמים. באמת המלכות מתחננת ומבקשת רחמים, אבל מה שהתורה רוצה לעורר זה תפארת-רחמים. לכן דרש רבי שמלאי כלל גדול, שאם אתה רוצה לעורר רחמים בתפלתך צריך קודם לספר שבחו של מקום ואז להתפלל.
סוטה יד, א:
דרש ר' שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים תחילתה גמילות חסדים דכתיב ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם וסופה גמילות חסדים דכתיב ויקבר אותו בגיא.
התורה מתחילה בחסד, שאפילו אחרי חטא אדם וחוה – שסלקו עצמם מה' – הוא לא מסתלק מהם, אלא עושה להם כתנות אור. סוף התורה גם שה' עושה חסד, קובר את משה. שתי מצוות – מלביש ערומים והלוית המת, קובר מתים – של גמ"ח. אם כן, התורה תחלתה וסופה חסד. דומה למבואר במ"א אצלנו שיש שלשה שמות עצמיים לתורה – תורת אמת, תורת חיים ותורת חסד, כנגד הוי' ישראל ואורייתא כולא חד. אמת זה "הוי' אלהים אמת" שבתורה, חיים זה ישראל, "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום", וחסד היינו עצם התורה, כמודגש כאן שהתורה כולה חסד מתחלתה ועד סופה – גמ"ח של ה', אבל זו תורה לשון הוראה, שמה שה' מורה לנו בתורה הוא לעשות חסד בכל עת, כפי שהוא עושה חסד בכל עת. לאיזו ספירה שייך? חסד, כמובן.
הבא בסמוך בהמשך הגמרא:
דרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי…
שוב, כל מה שאומר רבי שמלאי הוא כלל גדול בתורה. קראנו על תחנתו, ועל מה "ואתחנן"? להכנס לארץ. ובשביל מה? לקיים מצוות התלויות בארץ. לכאורה קשור לדרשת רבי שמלאי על תריג מצוות, יש למשה מודעות לכל המצוות (רק שם הענין לצמצם אותן, "וצדיק באמונתו יחיה"). כמו שאמרנו בכל יהודי מתגלה ניצוץ משה רבינו, במיוחד בברית, שמשה נולד מהול. בשביל מה מתאווים לשבת בארץ ישראל? למה משה וכך יהודי מתאוה לארץ ישראל? (זו תאוה, כמו שה' נתאוה לדירה בתחתונים). יהודים הם בעלי תאוה, "תאות צדיקים אך טוב", "תאות צדיקים יתן", "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ". יש תאוה להכנס לארץ כי יש בה מצוות, כל מצוה היא צוותא וחבור. לאיזה ספירה זה שייך? זו החכמה של משה רבינו, שרואה שיש מקום שאפשר להתקשר לה' בשלמות, ארץ ישראל, ומתאוה להגיע לשם כדי לקיים את המצוות. בתוך הז"ת משה רבינו שייך לספירת הנצח. בשבע החיות הטהורות הנצח הוא האקו – החיה שרצה כל הזמן לארץ ישראל (כשמוסיפים עוד ק בסוף מקבלים את השיטה של הדבקות בארץ). כל מי שעיקר ענינו, הנקודה העיקרית של כל התורה אצלו היא ארץ ישראל, שמתאוה להגיע לארץ ישראל – שייך לספירת הנצח. זה דווקא משה רבינו, כי הוא-הוא ספירת הנצח. אמרנו שבעצם זו החכמה של משה. כתוב שהנצח הוא ראשית בנין המלכות. הכתר של המלכות נאצל מאחורי תפארת ז"א, ועוד לא נקרא ראשית בנין המלכות, אבל ראשית בנין המלכות זה מהחכמה דמלכות שנבנית מנצח דז"א, כידוע. משה הוא החכם הרואה את הנולד בנצח, ורואה שאפשר לקיים את רצון ה' דווקא באותה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, ולכן נקראת "ארץ" – ארץ ישראל. מצד אחד שייך למלכות, אבל הדגש כאן על ראשית בנין המלכות – הנצח של משה רבינו שמתחנן להכנס לארץ. אמרנו שזה גם משתלשל מ"ואתחנן" שהיה בתפארת, ועל כך כתוב "איהו [התפארת] בנצח". התפלה שלו היא שיזכה לארץ ולקיים את התאוה שלו.
הלאה, נשארו לנו רק שנים, בקו שמאל – נצטרך רק להחליט אם גבורה או הוד (דומים, שרש וענף). סנהדרין צח, ב:
דרש רבי שמלאי מאי דכתיב הוי המתאוים את יום ה' למה זה לכם יום ה' הוא חשך ולא אור משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור אמר ליה תרנגול לעטלף אני מצפה לאורה שאורה שלי היא ואתה למה לך אורה והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו אימתי אתי משיח אמר ליה לכי חפי להו חשוכא להנהו אינשי אמר ליה מילט קא לייטת לי אמר ליה קרא כתיב כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה.
יש תאוה ויש תאוה. נגלה, זו התאוה של ההוד, אחרי תאות הנצח. בתאות ההוד יתכן "הודי נהפך עלי למשחית כל היום דוה". כל המדות הן יום, ובעיקר מחסד עד הוד בחינת יום, אבל יש אלו המתאוים לאור, ותאות האור לישראל היא חשך לעמים – הבדלה מובהקת בין ישראל לעמים. ישראל זוכים לאור והגוים 'זוכים' לחשך. כל דרשות רבי שמלאי הן כללים גדולים, וזה כלל גדול שלישראל מגיע אור כמו לתרנגול ולאומות העולם חשך כמו לעטלף. אמרנו שעוד נחזור לתרנגול, והנה הגענו אליו. תרנגול = נצח ישראל. אנחנו שמים את זה בהוד, אבל עיקר ההוד כאן הוא ה"חשך ולא אור", היום של ה"הודי נהפך עלי למשחית", "מה לכם יום הוי'", שלכם מגיע רק ערפל ו"חשך יכסה ארץ", ורק לעם ישראל "עליך יזרח הוי'". זה משהו מובהק שכנגד ספירת ההוד. כאן יש גם זוג מאד יפה של תרנגול ועטלף. מתבקש לעשות מזה אנימציה. כל מי שעדיין לא נרשם להיות בישיבה יש לו הזדמנות היום להרשם, ואחד הבונוסים לתלמידים כאן הם שיעורי מתמטיקה ומדע על טהרת הקדש. מי שלמד כאן מתמטיקה יתכן שלמד שיש הרבה זוגות בתורה שאחד כפולת 13 ואחד כפולת 7, יחס זכר ונקבה, ויש הרבה סודות של זוג 13-7. לגבי ברית, 13 היינו הברית של ה' עם ישראל, יג פעמים ברית בפרשת ברית מילה, ו-7 היינו הברית עם האנושות, ז פעמים ברית בפרשת הקשת. לעניננו, יש כאן זוג של חז"ל – תרנגול ועטלף. תרנגול הוא כפולת יג ו-עטלף כפולת ז. תרנגול הוא יג פעמים נג ו-עטלף ז פעמים כז, אם מחברים את כל המרכיבים יחד עולה 100. זה דרך אגב. "עת לעשות להוי' הפרו תורתך" – עת ר"ת עטלף-תרנגול. יש עוד הרבה רמזים שאפשר להמשיך, אבל בכל אופן את ה"דרש רבי שמלאי" הזה אפשר לשים בהוד.
אם כן, גלוי וידוע מה האחרון, במכות י, א:
דרש רבי שמלאי מאי דכתיב אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה [שמש] אמר לו הקב"ה למשה הזרח שמש לרוצחים איכא דאמרי א"ל הזרחת שמש לרוצחים.
עוד פעם משה רבינו, שמבדיל שלש ערים לקלוט רוצחים בשוגג, אף שאינן קולטות בחייו. הקב"ה אומר לו ישר כח, כמו שבסוף התורה אמר לו "ישר כחך ששברת", ולמה? בגלל שבמצוה זו אתה מזריח שמש לרוצחים (עם שתי הגרסאות). בכל אופן, משה עושה כאן טובה לרוצח בשוגג. זה גבורה. יש פה חסד של משה רבינו, שיש לו ענין טובה גם עם הרוצח, אם כן זו המתקה מסוימת – עד כמה שניתן להמתיק את ספירת הגבורה, שזה הרצח.
כל זה היה מאמר מוסגר, לא מעצם הענין, רק לומר שיש ז"פ "דרש רבי שמלאי" במבנה מאד יפה שאפשר לכוון כנגד הז"ת.
העיקר הוא שמונה פעמים "מפני מה" בספ"ג דנדה, שקשור להתחלת ספר התניא. עוד רמז לפני כן. אמרנו שאדה"ז מזדהה עם רבה, החכם הראשון בישראל שהוא מזכיר בספר התניא (באותו עמ'), שאומר "כגון אנא בינוני". אבל במלה הראשונה שלו הוא מעלים את רבי שמלאי – במקום לומר "דרש רבי שמלאי" הוא אומר "תניא" – אבל בכל אופן ההמצאות שלו כאן באתכסיא ודאי אומרת משהו. רבה באתגליא ורבי שמלאי פותח את התניא באתכסיא, אז צריך לחבר אותם. יש גם רמז מאד יפה בין רבי שמלאי לבין מה שאמרנו – שיש רבי שמעון בר יוחאי ורבי שמלאי – הראיה שרבי שמלאי הוא תנא ולא אמורא היא "אמר רבי שמלאי משום רבי אלעזר ברבי שמעון בר יוחאי" – זו הוכחה, לא מוחלטת, שהוא בן דורם: "אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל", הוא הגבור שלנו היום… לחיים לחיים. [יש כמה רבי שמלאי. יש רבי שמלאי בן דורו של רבי. כשאומרים "מפי" או "משום", יתכן שגם אם אמורא הוא רק בדור הראשון. צריך לבדוק אם רב אשי אומר משום תנא. רבי יוחנן נמצא בדור הסמוך, הוא כמעט תנא בעצמו, אז יכול לומר משום. צריך לבדוק את הכללים בזה].
ה. שמונה שאלות "מפני מה" כנגד שמונת ימי מילה
אמרנו שמי שרוצה להתחיל ללמוד תניא, לא יכול לפני שלומד כל סוף פ"ג דנדה, לפחות מ"דרש רבי שמלאי למה הולד דומה וכו'" (בעין יעקב זה המשך אחד של אגדתא, של ששה עמודים בע"י), וצריכים להגיע עד סוף הפרק. זו חתיכה הראויה להתכבד. רציתי לעבור על הכל, אבל יותר מדי – נעשה רק את הסוף שבסוף. יש המון דברים יפהפיים כאן, שקשורים עם לידה וברית מילה. הכל יצא בהשגחה כי כעת פרשת תזריע. נתחיל רק מ"שאלו תלמידיו":
שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן אמר להן בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה לפיכך אמרה תורה תביא קרבן מתקיף לה רב יוסף [אמורא, הרבה יותר מאוחר (רב יוסף בגימטריא משיח). נשים לב שבסוגיא כאן ארבעת הראשונים הם טעמי תורה וארבעת האחרונים טעמי מציאות, לא טעמי תורה, רק ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא". על משהו תורני מתאים להקשות קושיות, על מציאות פחות שייך. עקרונית על כל ארבעת הדברים הראשונים כאן היה אפשר להקשות, אבל משום מה – וצריך להבין בפנימיות הדברים – מאד חשוב שרק על הדבר הראשון יש שקו"ט, שיש מי שמקשה על מה שרשב"י ענה לתלמידיו, והמקשה הוא רב יוסף, הרבה דורות אחר כך:] והא מזידה היא [נשבעת במכוון, במודע, ומביאים קרבן רק על מה שהוא בהעלם. כאן במודע, ולא שייך קרבן, אלא צריכים רק חרטה –] ובחרטה תליא מילתא [ושיתירו לה. לא שייך בכלל לקרבן.] ועוד קרבן שבועה בעי איתויי [קרבן לידה הוא בן יונה או תור, וקרבן שבועה הוא בהמה – בכלל לא אותו קרבן. הוא מקשה את שתי הקושיות האלו ורשב"י לא עונה. עובר הלאה. זה מענין – מקושיא לא מתים. רשב"י אמר שהיא מביאה קרבן על השבועה וזהו, וגם קושיא של רב יוסף לא מזיזה. המהרש"א מנסה לתרץ, אבל לא הגמרא ולא רש"י ולא תוס' – יש פה משהו מובן, שיש קושיא אבל זה לא משנה.]
ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר [למה בזכר האשה טמאה שבעה ימים ובנקבה טמאה שבועיים?] זכר שהכל שמחים בו [יש כמה הסברים לכך. רש"י לא צריך להבין, זה משהו מובן. כשכולם שמחים היא מתטהרת קודם.] מתחרטת לשבעה [למה? רש"י אומר, וזה פשט, שמתחרטת ומתאוה לתשמיש כדי שתתעבר שוב ותלד זכר. יש הרבה דברים מענינים שיוצאים כאן מהגמרא והמפרשים. נעשה מחקר היום, המון פעמים שואלים לגבי תכנון משפחה – שהלידה הקודמת היתה קשה מאד, והאם מותר לעשות משהו למניעה. כשאני מקבל טלפון כזה, אני לא רב פוסק, ואני אומר שאני לא הכתובת. אני כמובן לא מסכים, אם זה לא פקוח נפש. או שזו בעיה של הבעל, או של האשה, שהלידה הקודמת היתה קשה ואין לה יותר כח – יש לה הרבה ילדים ואין לה יותר כח. רש"י כותב כאן משהו מדהים, שזו תשובה של רשב"י שבזכר טמאה שבעה ימים ובנקבה ארבע עשר. מה הוא מפרש? הרי היא נשבעה לא להזדקק לבעלה, אבל באיזה שלב היא מתחרטת, השאלה רק מתי. רש"י אומר שהיא רואה כמה כולם שמחים בסעודה, בברית המילה, בלידת זכר – אז היא כבר מתחרטת. אבל הוא לא מסתפק בזה שהיא מתחרטת. על לידת נקבה מתחרטת מהשבועה לאחר יד יום, ובלידת נקבה מתחרטת אחרי שבעה ימים, ורש"י מוסיף שמתחרטת ומתאוה שוב לתשמיש כדי ששוב תתעבר זכר. כלומר, בסופו של דבר זה היה כיף. יש כמה מפרשים למה. יש פירוש אחד שאומר שכל הצער שלה, למה נשבעה לא להזדקק לבעלה, הוא בגלל קללת חוה ש"בעצם תלדי בנים", והיות שילדה זכר, והבן הזכר לא עתיד ללדת בעצב, כי הוא בן ולא בת, אז היא שמחה שלפחות יצרה יצור שלא חייב לעבור את הצער שזה עתה היא עברה על בשרה. לכן היא אומרת לעצמה שאפשר להוליד זכרים – מילא שאני סובלת, אבל אפשר כל פעם להביא לעולם יצורים שלא יסבלו כמוני, זכרים. לכן אחרי שבעה ימים מתחרטת ומתאוה ללדת זכר. יש מי שאומר שהיה כתוב בסוגיא קודם, במה שלא קראנו, שחבלי לידה של נקבה הם כפולים בקושי מלידת זכר. למה? חישוב שלם בגמרא, שבת חייבת להתהפך בבטן לפי שהיא נולדת, ואילו בן יכול לצאת ישר ולא צריך להתהפך, ולכן חבלי לידה של בת הרבה יותר קשים מחבלי לידה של בן. לכן, עד שהיא תשכח את הטראומה שעברה בלידה לוקח כפול זמן, ולכן שבועיים. אבל נחזור לרש"י, אמרנו שצריך לעשות סקר, שכל הנשים שרוצות מעתה לקחת אמצעי מניעה – כמה ילדו בנות וכמה ילדו בנים. לפי הרש"י הזה, יש רמז לכך שיש סיכוי כפול להרהור של אשה להמנע מהריון נוסף לאחר לידת בת מאחר לידת בן. לכן צריך רק לומר לה שפעם הבאה יהיה לך בן, אם זה מה שאת רוצה – הכל יהיה בסדר. גם בלי צירים, יהיה יותר קל, ואחד שלא יסבול כמו שאת סבלת – להיפך, תפעלי גדולות ונשגבות.] נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לארבעה עשר [רק שלא יהיה רושם שרוצים רק בנים, נקרא משהו מקודם: "אמר רב קטינא יכולני לעשות כל בני זכרים אמר רבא הרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעול וישנה". שתי עצות, של רב קטינא ורבא – צריך להסביר הקשר ביניהם – אבל יש תמיהה, למה "יכולני" ו"הרוצה", שיעשה כך או יאמר לעשות כך. בת אחת צריך בשביל פרו ורבו, לפי בית הלל, אבל למה כותב "יכולני לעשות" ומשמע שאף שיודע את הפטנט לא עשה. סימן שתכל'ס הוא אהב בנות יותר מבנים, לפחות לגבי כולם. כך גם ההמשך, "הרוצה" – אם יש למישהו ג'וק, בעיה נפשית, אובססיה לבנים, שרוצה לעשות כל בניו זכרים – יש לו עצה כזו וכזו. זה אומר דרשני, ה"יכולני" ו"הרוצה". זה במאמר מוסגר, שכנראה גם לרב קטינא וגם לרבא היו הרבה בנות, בדוקא. למדנו את הדבר השני, למה הזכר לשבעה ימים והנקבה שבועיים, כלומר יש משהו בנקבה ש"כפלים לתושיה" – אם תושיה לשון התשת כח, היא כפלים לתושיה.
דבר שלישי אמרנו קודם:] ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים [עד כאן שלשת דברי רשב"י, וכעת ממש "תניא":] תניא היה ר"מ [שם הנולד היום] אומר [הוא שואל והוא עונה. כל הפעמים כאן "מפני מה". כמה שוה? הערך הממוצע של כל אות במלה מפני היא מה, ואם כן "מפני מה" עולה ה"פ מה, רבוע, שלמות – יה (י של איש ו-ה של אשה) ברבוע. ח"פ "מפני מה" עולה רבוע כפול של ל.]
מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה [ההבדל בין נדה לזבה, שדין תורה נדה שרואה דם אפילו יום אחד טמאה שבעה ימים וביום השביעי טובלת – מדין תורה לא צריכה נקיים. אבל זבה, שרואה דם לא בימי נדתה, שומרת יום כנגד יום – אם רואה יום אחד צריכה לשמור יום אחד ולטבול לבעלה בערב. אבל נדה, שרואה רק יום אחד, טפה אחת כחרדל, טמאה שבעה ימים. על כך שואל רבי מאיר מפני מה נדה טמאה שבעה ימים?] מפני שרגיל בה וקץ בה [אם כל הזמן היתה טהורה, מתוך זה שרגיל בה היה קץ בה, ולכן] אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה [כאן רבי מאיר הוא השואל והוא העונה. כל הדברים האלה קשורים, נשמע גם קשור לדברי רשב"י שהאבא והאמא ישמחו ביום המילה, אבל הוא מפשט את זה בכלל, שהתורה אמרה שהאשה הנדה טמאה שבעה ימים. מכאן חוזר לשאלת התלמידים, אבל לא שאלות של דין תורה אלא של מציאות, של מנהג העולם:]
שאלו תלמידיו את רבי דוסתאי ברבי ינאי מפני מה איש מחזר על אשה ואין אשה מחזרת על איש משל לאדם שאבד לו אבידה מי מחזר על מי בעל אבידה מחזיר על אבידתו [את זה כולם יודעים. אחר כך שוב שאלה של תלמידיו של רבי דוסתאי ברבי ינאי:]
ומפני מה איש פניו למטה ואשה פניה למעלה כלפי האיש [אמרנו קודם, שהבת צריכה להתהפך בלידה, אבל כאן לא מדובר על הלידה אלא על התשמיש:] זה ממקום שנברא וזו ממקום שנבראת [כל אחד מסתכל על המקור שלו, המקום ממנו נוצר. יש כאן כוונה בפנימיות – הוא צריך להיות שקוע בשפלות שלו, בכך שנברא מעפר, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", והיא מסתכלת למעלה, שנולדה מהצלע שלו. אחר כך:]
ומפני מה האיש מקבל פיוס ואין אשה מקבלת פיוס [קל לרצות איש ויותר קשה לרצות אשה.] זה ממקום שנברא [עפר תיחוח, שקל ללוש אותו כמו ביצירת אדם הראשון כאשר "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" ואחר כך "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה"] וזו ממקום שנבראת [מעצם, "זאת הפעם עצם מעצמי", דבר קשה. הוא שנברא מהאדמה מקבל פיוס בקלות, והיא שנבראת מעצם בקושי מקבלת פיוס. אחד הדברים שלא קראנו קודם, ש"בא זכר לעולם בא שלום לעולם", ויש מי שאומר שהשלום של הזכר הוא מה שכתוב כאן, שהיות שאת הזכרים קל לפייס אז כשיש הרבה זכרים העולם מלא שלום. לא כל כך רואים את זה היום… כנראה כולם נקבות. יש מי שאומר שאפילו מלחמות בין עמים הן בגלל הנקבות, זכרים לא רבים. את זה צריך להקשות על המציאות. בכל אופן, הייתי יכול לחשוב שפיוס כאן הוא רק לענין זיווג, אבל המפרשים לא תופסים ככה, אלא שזכר מקבל פיוס לכל ענין – קל לרצות אותו בכל נושא, ואשה קשה לפייס בכל הנושאים שבעולם.
אחרון חביב:] מפני מה אשה קולה ערב ואין איש קולו ערב [זו גרסת הגמרא, אבל גרסת העין יעקב הפוכה – "מפני מה איש קולו עב ואין אשה קולה עבה". התירוץ בכל אופן אותו תירוץ (וכך בכל שלש ה"מפני מה" האחרונים):] זה ממקום שנברא [כשמכים באדמה יוצא קול עבה] וזו ממקום שנבראת [כשמכים בעצמות יוצא קול ערב. שוב, גרסת הע"י שלו יש קול עב ולה אין קול עב, וגרסת הגמרא שלה יש קול ערב ולו אין קול ערב. אפשר לראות שערב ו-עב מאותו שער (ה-ר היא לתפארת הלשון). הגבר נשאר עב, והאשה מוסיפה ר לתפארת הלשון ויש לה קול ערב.] שנאמר כי קולך ערב ומראך נאוה [בתוס': אבל היא אינה מקלסתו בקול ערב. החתן מקלס את הכלה בקול ערב, אבל אצלה אין קילוס הקול בכלל, והקילוס הוא "צח ואדום". יש כל מיני קילוסים, למה תוס' מביא דווקא קילוס זה? הרי יש רבים. מסבירים שבגלל סיום הפסוק, "ומראך נאוה", מביאים "צח ואדום" שכנגדו, אבל אין כנגד "קולך ערב", יש לו קול עב. רק כאן יש שתי גימטריאות יפות: יוצא מתוס' שתכלית הנישואין ש"צח ואדום" יתחתן עם "כי קולך ערב" בלשון שה"ש. אם עושים חתונה כזו, המספר הוא תריג, שלמות כל התורה כולה. זה נקרא נישואים של נשיאת חן, כמבואר בספר מחול הכרמים, שנשיאת חן היא נשיאת הפכים. אבל יש נישואים של מציאת חן, בין דומים, ולפי מפרשי תוס' היינו נישואים של ה"צח ואדום" עם "ומראך נאוה". בשני הזיווגים החתן הוא צח ואדום, השאלה היא רק אם הכלה היא "כי קולך ערב" או "ומראך נאוה". אם כמו שהגמרא מדגישה כאן, שעיקר יחוד הכלה "כי קולך ערב", יוצא תריג – מספר השראה. אבל אם ה"צח ואדום" מתחתן עם ה"ומראך נאוה" עולים יחד כב ברבוע, כללות כב אתוון דאורייתא.].
קראנו את כל שמונת ה"מפני מה", מה הסדר? לא נוכל להתעמק, רק נאמר את הנקודות: כאן אפשר לומר שהולך לפי הספירות מאמא עד מלכות. יש בקבלה ששמונה ימי מילה (שהקבלה כנגדם היינו הקבלת ספירות) הם או מחכמה עד יסוד, שם המילה, או שהמילה היא גילוי העטרה, מלכות, ואז הסדר הוא מאמא (רקיעא תמינאה) למלכות. אמרנו שרק על הראשון יש שקו"ט, קושיא של רב יוסף (שלא מתייחסים אליה, אבל יש קושיא) – זה בבינה. התוכן שהיא נשבעת – כורעת (כאילו מתה) וקופצת (מתוך המתה שלה) ונשבעת שלא תזדקק לבעלה. המפרשים שואלים, הרי זו שבועה שבינו לבינה והוא יכול להפר מיד. רשב"י לא יודע את ההלכה? יש כל מיני תרוצים לדבר הזה. כנראה שזו קושיא שאפילו רב יוסף לא רצה לשאול, לא לחשוד את רשב"י שלא ידע את ההלכה. כך המהרש"א כותב, שיותר מדי חמור לחשוד את רשב"י שלא ידע שהבעל מפר. אלא שיש מי שרוצה לומר – לומדות – שלבעל יש כח להפר את השבועה בדברים שבינו לבינה כי כל מה שנודרת הוא על דעת בעלה, אבל במקרה זה היא נשבעת במודע נגד בעלה ולא על דעתו, ולכן יש מי שאומר בנגלה שהוא לא יכול להפר שבועה זו. זה לומדות, יש בזה ווארט. אם זה נכון או לא נכון, נשאיר למכון התורני להחליט – קודם כל צריך לראות במקום שיש כותבים ככה – אבל איך שלא יהיה, רואים כאן אשה עצמאית, שדווקא ברגע שנעשית אמא היא תופסת עצמאות וכבר לא צריכה את בעלה. אני אמא – בשביל מה התחתנתי אתך? בשביל להיות אמא. כעת אני אמא ולא צריכה אותך יותר. לכן היא נשבעת לא להזדקק יותר לבעלה. לכן נשים את ה"מפני מה" הראשון באמא, ולכן יש פה קושיא, כי כל הקושיות והשקו"ט הם במח הבינה. לכן כל הסיטואציה כאן שייכת לבינה.
הדבר השני – מתי היא מתחילה להתאוות בחזרה. קודם היתה בעצמאות, גבורה, לא צריך אותך. לאט לאט זה יורד, האמהות התקיפה שלה מתדרדרת, ואז היא שוב מתאוה. זו רק שאלה אם זכר או נקבה, אם מתחרטת אחרי שבוע או אחרי שבועיים, אבל בסוף היא מתאוה שוב. זה אהבה, חסד, היא חוזרת לאהוב את בעלה.
העיקר, "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" של רשב"י, כדי שיהיו שמחים. רש"י אומר שהיתה הו"א לשבעה ובסוף שמונה כדי שיהיו שמחים. לא רק שהברית מילה בשמיני עושה שההורים יהיו שמחים, אלא זה בונה את התפקיד של הילד עצמו – הרך הנימול – ומקדם את ה"מפני מה" הבא, שיהיה לו כח איפוק, שמונה ימים. היום זה יום ראשון לבריאת העולם. לפי רבה, משיח שנולד יוצא דופן מלים אותו באותו יום, לא מחכים שבעה ימים. איך יש היכי תמצי למול בן יהודי – לא מקנת כסף – מלך המשיח באותו יום, ולא לחכות שמונה ימים? זה רבה אם הוא נולד יוצא דופן. משיח הוא קיסר, יוצא דופן. היום יום ראשון של מעשה בראשית. מה זה מעשה בראשית ביחס למה שהיה קודם? "עשה מאינו ישנו". יום ראשון של מעשה בראשית הוא יוצא דופן, יש עולם – אין יוצא דופן יותר מבריאת העולם, שקודם היה אין ופתאום יש. לכן המלה הראשונה היא ברית-אש, מיד עושים ברית. לכן יש היכי תמצי שיש ברית מילה ביום הלידה, דווקא אצל משיח שהוא יוצא דופן. עוד פעם, רוצים ללמוד כאן שהעובדה שגם התינוק מחכה שמונה ימים כדי שההורים שלו יהיו שמחים. שואלים על כך שבמו"נ הרמב"ם לא מביא את הטעם המפורש כאן בגמרא, אלא משהו פשוט – שמחכים שהתינוק יתחזק, שיהיה לו כח. יש אחרונים שצועקים, למה אתה מניח גמרא מפורשת – דברי רשב"י שאומר שבשביל שההורים יהיו שמחים – ומביא משהו אחר. באמת נעלם מהמקשה שיש מדרש מפורש כמו הרמב"ם, שמחכים כדי שהילד יתחזק. אז נשארת השאלה למה בחר במדרש הפחות ידוע ולא ברשב"י מפורש בגמרא, ואז התירוץ פשוט – שהרמב"ם בוחר בדבר הכי מתקבל על דעתו. ממשיכים ושואלים האחרונים, שרק אצל בהמה ביום השמיני הוא בר קיימא לקרבן, ואילו אצל אדם אינו בר קיימא ביום השמיני אלא רק בשלושים יום. אם מחכים שיתחזק – חכה עד שלשים יום. בבהמה מספיק שמונה ימים, אבל אדם הוא לא בר קיימא אחרי שמונה ימים. אומרים שזה קשור למאחז"ל "כדי שתעבור עליו שבת אחת", ומביאים ראיה מעוד מקום ששבת מחזקת – כמו ששבת בראשית מחזקת ופועלת קיום בכל הבריאה. מה שמחזק הוא שבת, ומשום "לא פלוג" תמיד שמונה ימים. כל זה להסביר את הרמב"ם. אבל כאן כתוב דבר זה. אנחנו רוצים לומר המילה בשמיני בונה בלא-מודע של הילד כח איפוק, כמו שהרמב"ם כותב על עצם המילה שמחלישה את כח המתאוה, וזו הקדמה למאמר הבא. שמונה הוא אין סוף, וברגע שמלים אותו בשמיני זה בונה אצלו כח איפוק באותו ענין כמה שצריך – אם זה יום השמיני ואם יותר מזה, כמה שצריך. המילה ביום השמיני בונה בנפש של הילד את היכולת לחכות עד הזמן הנכון שיהיה גם הזמן השמח. היות שקשור לכח האיפוק שייך לספירת הגבורה.
הדבר הבא, רבי מאיר שהוא מעין המשך, שכל נדה טמאה שבעה ימים כדי שתהיה חביבה על בעלה ככלה שנכנסת לחופה ולא יקוץ בה מתוך הרגל – ציור זה, שחוזרת להיות חביבה עליו כשעת כניסתה לחופה, נשים בתפארת, "תפארת חתנים". תפארת זה רחמים, כמו "אחרי שרפה באה עשירות" – אחרי הריחוק יש קירוב, כמו "אז תשמח בתולה במחול" כפירוש הבעש"ט, איזון בין קירוב לריחוק. אם יש רק קירוב הוא קץ בה, ודווקא אחרי הריחוק הקירוב מתחזק מאד, "נזכרים ונעשים" ככניסתה לחופה. רק נאמר שיש מחלוקת ראשונים לגבי עונה בינונית, אם זה יום השלשים או יום השלשים ואחד. זה נפק"מ איך נחלק את הימים שלנו. לפי רוב הפוסקים זה יום השלשים. מה שהתורה רוצה על פי טבע, אצל מי שיש לה טבע בינוני, הוא שבעה ימי טומאה כדי שתתחבב על בעלה, ו-כב ימי טהרה (כי עונה בינונית יום השלשים). מה זה ז ו-כב – הסוד של פאי, הפירוש הראשון של הגר"א על ספר יצירה. זה העיגול לעומת היושר, המקיף לעומת הקוטר. אז כל סוד מחזור האשה הוא 22 על 7. זו עונה בינונית למאן דאמר שזה ליום השלשים. לפי מי שאומר שזה יום ה-לא זה כבר 7 ו-23 – צריך כוונה אחרת. ז פעמים כג זה שם קדוש. ב-22 עשינו 22/7 וכאן נכפיל ונקבל שם קסא, השם של אמא עילאה, "איני יודע", שער הנון של רבי נחמן. לפי זה כל מחזור האשה הוא "איני יודע", שם קסא, "אם אסק שמים שם אתה", 7 ו-23. אם זו עונה בינונית של שלשים זה 7 ו-22. כל זה מאמר מוסגר. בכל אופן, הציור של העיגול עם הפאי הוא ציור מושלם – תפארת.
היו שלשה דברים של רשב"י וסיכום של רבי מאיר, שלא רק לגבי יולדת אלא כל הזמן, שנדה לשבעת ימים כדי כל פעם לקיים "אז תשמח בתולה במחול". לפי שתי הדעות מפי 3, והיום במציאות יוצא קצת יותר מחצי. יש שלש דרגות של פיתוח המחזור – דין תורה, גזרת רבינו הקדוש, מנהג בנות ישראל שהתקבל על ידי חכמי ישראל. זה סוד חש-מל-מל. ה"חש" הוא דין תורה, שבעה ימים ו-22 או 23 בעונה בינונית; ה"מל" הראשון רבינו הקדוש, שגזר רק ששה ימים, חוץ מזבה שרואה שלא בעת נדתה – יום ראיה וששה ימי נקיים – ואחר כך באו בנות ישראל ובשביל "לא פלוג" גזרו על עצמן, וזה התקבל בטוב על ידי חכמי ישראל, שבכל מקרה צריכים שבעה נקיים. אלה שני שלבים מאד דומים, אבל בנות ישראל עשו את ה"מכה בפטיש", גמרו את הענין שיהיה שוה, "שויתי הוי' לנגדי תמיד", ואלה שתי בחינות מל. [למה זה המתקה?]. האשה היא "נקבה לארבעה עשר ימים", היא לא עצבנית. הבעל עצבני והיא רגועה, יכולה לחכות עוד שבוע. לפני ה"מפני מה" יש את המחלוקת אם האשה מתעברת סמוך לנדתה או סמוך לוסתה. בשביל להבין צריך ללמוד הכל. עיקר לידת הזכר, המפרשים מסבירים, היא דווקא בסמוך לטבילתה – שאז לה יש הכי הרבה תאוה ש"מזרעת תחלה". ואילו מה שרבי מאיר אומר שבסוף קץ בה, יוצא שסמוך לוסתה היא קצה בו יותר ממה שהוא קץ בה, לכן סמוך לוסתה יש יותר סיכוי ללידת בת, שהוא יזריע תחלה ויולדת נקבה, אבל סמוך לטבילתה יתקיים "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר". לכן בנות ישראל יודעות כמה צריך לחכות כדי שתהיה חביבות ה"סמוך לטבילתה" ויתקיים ה"אשה כי תזריע וילדה זכר". הכל נושאים קשורים.
זה קצת מלאכותי, אבל דווקא פה רוצים את סדר הספירות לפי הסדר. יוצא כאן שארבעת הדברים של רבי דוסתאי ברבי ינאי, שכולם מציאות, הם נהי"ם – זה מאד טוב. רשב"י דבר רק במקום החסדים המכוסים, שזה עיקר מה שרשב"י דורש טעמי תורה. אחר כך המשיך אותו רבי מאיר, בספירת התפארת, בה השליש העליון עדיין קשור לרשב"י, עץ החיים, חסדים מכוסים, אבל שני השלישים התחתונים הם כבר עץ הדעת טוב ורע, המודעות העצמית, ה"קץ בה". האדם קץ בהרגל מתוך מודעות עצמית. עכשיו שאלות תלמידי רבי דוסתאי ברבי ינאי הן על מנהג העולם – נהי"ם, מנהג. כמה שצריך קצת לדחוק כל אחד, בכללות המבנה מאד יפה ומכוון.
הדבר הראשון, איש מחזר על האשה, פשוט שבנצח – "איהו בנצח". החיזור הוא יציאה לבר – הבחור צריך לצאת לחזר אחרי הבחורה, זה נצח. זו יציאה לבר, שיוצא לחפש את האשה-האבדה שלו. מסתדר מצוין.
אחר כך, מהוד עד מלכות, התירוץ הוא אותו תירוץ – שכל אחד ממקום שנברא ממנו. זה גם מתאים, "איהי בהוד", הרבה פעמים מהוד עד מלכות הכל אותו דבר. אותו תירוץ, אבל כל פעם מתרץ משהו אחר במציאות. בפעם הראשונה בא לתרץ למה בזווג – וככה גם בלידה – הוא פניו למטה והיא פניה למעלה. כל אחד מסתכל על המקור שלו. זו הודאה – שכל אחד מסתכל "מאין באת", על המקור שלו. הוא בא מהעפר והיא נושאת עיניה למקור שלה, האיש.
מהכי מכוונים זה הבא: איש מקבל פיוס, וכמבואר אצלנו בהרבה מקומות פיוס אותיות יוסף הצדיק. הרבה פעמים פיוס בענין זיווג, כמו תרנגול שמפייס, אבל כאן המפרשים מסבירים שבהכל. כנראה יוצא מזה, האבטיפוס הוא בענין של התרנגול, אבל מתפשט לכל החיים – איש נח לפייס אותו בכל הענינים שבעולם ואשה קשה לפייס. פיוס זה יסוד, לכן יש מי שמקשר ל"בא זכר לעולם בא שלום לעולם" – "תמורת שלום מלחמה" ביסוד.
בסוף יש היפוך יוצרות לגמרי, שהכל הוא מעלת האיש ופתאום בסוף מעלת האשה. האיש הוא גרוב, גס, ואני יודע את זה כשרק מדבר. כתוב שמהדבור אפשר להכיר את המהות, וכשהאיש רק פותח את הפה אני שומע שהוא עב, וכשאשה פותחת את הפה אני שומע שהיא ערבה. העיקר כאן הוא לא ההסתכלות. ידוע שפעם עיקר הזיהוי היה טביעת אצבעות, והיום מתפתח שיותר טוב זיהוי לפי הקול, "טביעות עינא דקלא" (היו שיעורים על זה). טביעת הקול יותר מטביעת אצבעות. בסוף יש לאשה קול ערב ולאיש קול עב – מעלת האשה – זו המלכות, "אשת חיל עטרת בעלה", עצם גילוי העטרה של ברית במילה. פשיטא שהדבר האחרון הוא מעלת האשה. מכאן אפשר לחזור לרב קטינא ורבא, שרצו בנות הגם שאם היו רוצים היו יכולים לעשות כל בניהם זכרים – כנראה שלא רצו, אחרת היו אומרים אחרת. למה? כנראה לא סבלו את הצעקות של הבנים בבית, ורצו קצת קול ערב של הבנות (הבית היה קטן). בכל אופן, פשוט שהאחרון כאן, "הדרן עלך פרק המפלת", הוא כנגד עצם המלכות – "כי קולך ערב".
אם כן, הסתדר די טוב, ובמיוחד המבנה. הסוף הסוף הוא שדווקא בברית כאשר מקבלים את השם – הילד מקבל את בת הזוג שלו, השם רומז לבית הזוג. ה"מפני מה" השלישי היה למה נימול ביום השמיני. ביום השלישי כבר משתחררים מבית רפואה – אומרים שאין צהבת לילד ואפשר לתכנן את הברית… אבל השמיני ממש, מה שקורה ממש דווקא בברית המילה הוא "כי קולך ערב", "מפני מה אשה קולה ערב ואיש אין קולו ערב", או "מפני מה איש קולו עב ואשה אין קולה עב".
עד כאן, בקיצור. יש הרבה דברים יפים אבל נשאיר אותם. רק ווארט אחד: קודם היה כתוב, מה שרש"י מביא בחומש בפרשתנו:
אמר רבי יצחק אמר רבי אמי אשה מזרעת תחילה יולדת זכר איש מזריע תחילה יולדת נקבה שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר תנו רבנן בראשונה היו אומרים אשה מזרעת תחילה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה ולא פירשו חכמים את הדבר עד שבא רבי צדוק ופירשו אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו תלה הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים [עד כאן רש"י מביא, אבל מכאן חידוש:] ויהיו בני אולם אנשים גבורי חיל דורכי קשת ומרבים בנים ובני בנים וכי בידו של אדם להרבות בנים ובני בנים [היה אפשר לומר שהם ונשותיהם לא משתמשים באמצעי מניעה אלא מרבים ילדים, מבצע "פרו ורבו", אבל הגמרא לא מפרשת כך, אלא מבינה שמרבים זכרים דווקא.] אלא מתוך שמשהין עצמן בבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחלה שיהו בניהם זכרים מעלה עליהן הכתוב כאילו הם מרבים בנים ובני בנים [יש פה שאלת תם, שלא ראיתי אף אחד שואל – ניחא בנים, אבל איך אתה עושה כך לגבי הנכדים? אם יש למישהו תירוץ טוב מאד אשמח. חשבתי שאפשר לומר שהם מוסרים זאת מאב לבן, סוד משפחה של שבט בנימין. יש חינוך גלוי, והיות שחז"ל לא אומרים זאת, זה משהו יותר באתכסיא. אני גם חושב על חינוך, אבל חינוך גנטי, שהכוונה שאם הם נוהגים ככה כמה דורות זה הופך להיות מציאות גנטית. באמת עושים ככה, אבל לא צריכים לחנך בפה מלא, הם מרבים בנים ובני בנים. אם תעשו הגימטריא של הפסוק עד כאן תראו משהו מופלא – אני משאיר לכם. אף אחד לא מפרש, אבל כל הלשונות כאן – אנשים, גבורי חיל, דורכי קשת – הם סמלים בחז"ל של ברית וזיווג.].
מומלץ שכולם ילמדו את סוף פ"ג דנדה ואז יתחילו ללמוד תניא.
נשיר "יום ליבשה".
עוד סיבה, אולי הכי טובה, לכך שהשמחה ביום השביעי בגבורה: שיש עוד מקום בחז"ל ששואלים למה מילה בשמיני, ולומדים מפסוק שאברהם מל את יצחק ביום השמיני. נאמר לאברהם, אבל בפועל התקיים ביצחק – לשון צחוק, אברהם צחק ושרה צחקה, צחוק ושמחה, והספירה שלו היא גבורה. יש מי שאומר שצריכים להביא ראיה מיצחק ולא מרשב"י, בגלל המציאות של היום, שהאשה לא טהורה ביום השמיני. לכן צריך עוד ראיה, שמלים ביום השמיני גם כשהאשה לא טהורה, וזה מיצחק, אבל בפנימיות הענין של יצחק הוא צחוק ושמחה – שכולם שמחים. לפי זה יוצא שאהבה בחסד והשמחה בגבורה והחביבות בתפארת – הכל קשור. התבוננות יפה, שיש אהבה-שמחה-חביבות, חסד-גבורה-תפארת. אחר כך יש דברים של מנהג העולם, ולמעלה מהכל היא נודרת שלא צריך יותר את כל הסיפור הזה, עד שהיא מתחרטת ומביאה קרבן.
המספר של הפסוק הוא 2450 – רבוע כפול 35, שהוא הוא המשולש של 49, הסוד של ספירת העומר. זה היהלם של מט שהוא הרבוע הכפול של לה, פעמיים הפסוק "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר", י"פ "אדם קדמון". [מה זה יוצא?] שאם אתה רוצה שכל בניך יהיו בנים – תתבונן במספר הזה. ואם אתה לא רוצה דווקא, זה לא נוגע, העיקר ילדים – אז אל תתבונן במספר הזה…
שיר המעלות.
[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.