בע"ה
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5771/06/5771-06-17-1.flv
http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5771/06/5771-06-17-2.flv
לחיים לחיים. בהצלחה לכולם.
עשינו ר"ת של הזוג ושני הבחורים שנוסעים להודו לשליחות: ר"ת של הזוג שמ (שניאור ומירי) ושל הבחורים אי (אהוביה ישי), ביחד יוצא ששולחים עכשו להודו את שמאי. השליחים כעת הם שמאי, לכן צריכים להבין מה המשמעות לשלוח את שמאי לקרב יהודים בהודו. כתוב שלע"ל הלכה כבית שמאי, והמקור הוא בספר שנקרא "ויקהל משה". שם הוא כותב שלעתיד לבוא יפסקו הלכה כשמאי וכרשב"י. לא כולם יודעים שמה שלע"ל פוסקים הלכה כשמאי היינו כשמאי ורשב"י. אין הכוונה לומר שרשב"י הוא שמאי, הוא לא בית שמאי, אבל כנראה שהיחס שלו לבר הפלוגתא העיקרי שלו, רבי יהודה, הוא כמו שמאי ביחס להלל. שמעון הוא דין. בכל אופן, זו חברותא טובה, שאיפה שיש שמאי צריך להיות גם רבי שמעון בר יוחאי, וביחד הם ודאי יכולים להחזיר את כל עם ישראל בתשובה ושתבוא הגאולה בחסד וברחמים. צריך לחפש בזהר הקדוש את שרש שמאי שיש שם.
שמאי הוא האב"ד והלל הנשיא. בפרק "אין דורשין" בחגיגה, במשנה השניה, כתוב שבתחלה הזוג היה הלל ומנחם – הלל היה הנשיא ומנחם אב בית דין – "יצא מנחם נכנס שמאי", זו לשון המשנה. לאן הוא יצא? מה זה "יצא מנחם"? הפירוש הרגיל, שרוב המפרשים מביאים רק אותו, שהוא יצא לעבודת המלך עם עוד שמונים בחורים לבושי זהב. גם על מנחם, גם על הלל וגם שמאי כתוב שהם נבאו להורדוס שהוא עתיד למלוך – כנראה בעיקר מנחם – כולם היו נביאים. אחרי שהוא באמת מלך הוא קרב אותם ואהב אותם, כי הם נבאו לו שימלוך. במיוחד הוא אהב את מנחם, כנראה. יצא לעבודת המלך לטיבותא – נעשה שר בממשלה. כך משמע. אבל יש פירוש אחר שמובא בקצת מן המפרשים, שהוא יצא לתרבות רעה. מה הכוונה? הוא נעשה בייתוסי, חלק מכת שהיו מתבודדים, כידוע. הוא יצא לעשות התבודדות ולא חזר… ברגע שהוא יצא, הוא נעשה 'חסיד' במרכאות – חסיד של עולם התהו, לא מתוקן – שמאי נכנס במקומו, סימן שהוא יותר צעיר. באמת כתוב שבתחלה היה תלמיד של הלל, אחר כך נעשה חבר של הלל, ובמסכת שבת אף כתוב שהלל ישב לפניו כתלמיד לפני רבו. כידוע שמאי היה חריף, כל בית שמאי "חריפין טפי", ובית הלל הצטיין בענוה שלו. כתוב שאף על פי ששמאי דחה את הגרים שבאו להתגייר, אבל בפני יהודים הוא היה ענו וקרב את כולם. איך יודעים זאת? שבפרקי אבות יש את המשנה שלו, אחרי שלש משניות של הלל. הם הזוג האחרון, כמו שכתוב גם במסכת חגיגה שם. פעם היתה רק מחלוקת אחת בין הזוגות, אם לסמוך או לא לסמוך על הקרבן, החגיגה, ביו"ט – הסמיכה היא עם כל הכח, והשאלה אם הסמיכה נקראת להשתמש בבעלי חיים. אם לסמוך זה להשתמש בבע"ח אסור ואם לא זה מצוה. זה ענין חשוב, המחלוקת הראשונה. ידוע מהשפת אמת שכל הענין של מחלוקת שייך לחנוכה, הגילוי של "אלו ואלו דברי אלהים חיים", "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי". יש גם בתושב"כ, "זכור ושמור בדבור אחד", אבל זה גם המקור של כל המחלוקות בתושבע"פ. לפי רבי נחמן, כמו שדובר לפני כמה זמן, שכל המחלוקות בחז"ל שייכות ל"אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". ששאול הוא ה"טוב" ש"לא גלי מסכתא" ודוד הוא ה"חסד" ש"גלי מסכתא" – הוא מלמד, "תורת חסד", כמו שדברנו היום על "ולהורֹת נתן בלבו" (החידוש של פרשת ויקהל ביחס לכי תשא בתיאור בצלאל), שיש לו חוש בהוראה וחשק לא לשמור לעצמו אלא ללמד, כפי שאומר האוה"ח. עיקר החידוש של "ולהורֹת" שהוא מגלה מסכת, הוא החסד. אומר רבי נחמן שכל המחלוקות בין שני אבי טיפוס.
בכל אופן, המחלוקת הראשונה בעם ישראל, כדי לגלות את ה"הוי עז כנמר" – עזות היא תכונת הנמר, והיא היכולת לנצח את יון, שהוא הנמר דקליפה בנבואת דניאל – היא בענין הסמיכה. אחד אומר לסמוך והשני אומר שלא לסמוך. אם קוראים ולא מבינים מה הכוונה – כמו שאנחנו תמיד אומרים שחז"ל אמרו קצת סתום, כדי שעם הארץ שלא מבין בכלל יהיה לו הרבה מרחב לפרש לא נכון… – מבינים, לעניננו, שהמחלוקת אם לפני שיוצאים להודו צריך לקבל סמיכה או לא. בכל דור זו המחלוקת העיקרית, לסמוך או שלא לסמוך. יוסי בן יועזר (הנשיא) אומר שלא לסמוך ויוסי בן יוחנן (אב"ד) אומר לסמוך – הזוג הראשון הוא הכי נחמד, עם אותו שם, יוסי ויוסי. יהושע בן פרחיה (הנשיא) אומר שלא לסמוך וניתאי הארבלי (אב"ד) אומר לסמוך, כמו בדור הקודם. אחר כך אותו דבר יהודה בן טבאי (הנשיא) אומר שלא לסמוך ושמעון בן שטח (אב"ד) אומר לסמוך. הייתי חושב שהנשיא יהיה חסד, כמו אצל הלל ושמאי, אבל כאן הנשיאים אומרים לא לסמוך במשך שלשה דורות. בדור הרביעי, שני גרי צדק, שמעיה ואבטליון, יש "אחליפו דוכתייהו" – שמעיה אומר לסמוך ואבטליון אומר שלא לסמוך. אחריהם בא הזוג החמישי, הלל ומנחם, שלא נחלקו בדבר – כבר סימן שמשהו לא בסדר – שניהם אמרו לסמוך (לפי דעת הלל בהמשך). אפשר ללמוד מהאריז"ל. מנחם אחת הדמויות המסתוריות בחז"ל, שלא יודעים למה יצא וכו', והאריז"ל אומר משהו קצת מדהים – שאותו מנחם הוא הגלגול של יהודה בן טבאי, הנשיא שני דורות קודם, שאמר שלא לסמוך. אם הלל אומר לסמוך מנחם היה צריך לומר שלא לסמוך, כמו שרשו יהודה בן טבאי, אבל הלל ומנחם לא נחלקו – סימן שהוא לא זכה לממש את השרש שלו, או שהוא רצה לתקן. מי השרש של יהודה בן טבאי? לא פחות ולא יותר מאשר נחבי בן ופסי. כל הסיפור מתחיל מנחבי בן ופסי, אחד המרגלים. הוא משבט נפתלי, השבט של חדש אדר לפי האריז"ל. הוא תיקון מיוחד של חדש אדר, שמרבין בשמחה. נחבי אותיות חן–בי ו-ופסי אותיות יוסף – שם מאד נחמד, מגיע לו תיקון גדול, במיוחד אצלנו שקשורים גם לחן וגם ליוסף. ממנו יוצא יהודה בן טבאי וממנו יוצא מנחם.
"יצא מנחם נכנס שמאי" – עכשיו בסדר, חולקים. המשנה כותבת הפוך, היה כתוב "הלל ומנחם" ואחרי ש"יצא מנחם ונכנס שמאי" היה צריך להיות "הלל ושמאי", אבל המשנה הופכת – "שמאי אומר שלא לסמוך והלל אומר לסמוך". משמע שכל פעם שיש מחלוקת בין יהודים צריך להקדים לאו להן, אבל בגרי צדק יוצא מהכלל וצריך להקדים הן ללאו. התוספות אומרים משהו יותר חזק, וגם קשה, שהמשנה הופכת ומקדימה שמאי להלל כי כך היה בשלשת הדורות הראשונים – מתעלמים מהדור של שמעיה ואבטליון, והיות שכך היה בשלשת הדורות הראשונים של הזוגות, אז כאן אף על פי שהפוך (שהרי שמאי אב"ד ולא הנשיא, ובכל הזוגות הראשונים הראשון היה הנשיא והשני אב"ד), כדי לשמור על קדימת הלאו להן הקדימו את שמאי להלל. לא די בכך, אלא שתוס' מוסיפים ואומרים שלכן בכל הש"ס מקדימים את שמאי להלל. זה משהו מדהים. יש הרבה סברות למה מקדימים. סברא אחת שהלל מקדים את שמאי מרוב ענוותנותו, אף על פי ששמאי גם תלמידו, והלל הוא הנשיא שלמעלה מאב"ד. אבל תוס' אומרים טעם אחר לגמרי, שרק בגלל ששמאי אומר שלא לסמוך מקדימים אותו בכל הש"ס. לכאורה הקושיא – לא הסתכלתי יותר מדי, אך מן הסתם שואלים – למה חייבים להפוך ולא כמו שלשת הדורות הראשונים, ולא סומכים על הדור הקודם שהיה באותו סדר. [ה-סמך (סמיכה) הראשונה בתורה היא "הוא הסֹבב את כל ארץ החוילה", אחר כך יש "ויסגר בשר תחתנה" (לפי הזהר ה-ס הראשונה היא "ויסגר", סגירת מעגל, אבל בספר ה-ס הראשונה היא "הסֹבב" פעמיים).]
מדברים על התיקון של שמאי. האם שמאי צריך תיקון? האריז"ל אומר שבגלל שדחה את הגרים צריך תיקון, ומי תיקונו? שמעון בן עזאי. יש קצת דמיון בלשון – טבאי-שמאי-עזאי (שמאי נכנס במקום מנחם שהוא גלגול יהודה בן טבאי, כנראה שאמר לו – אתה לא הלכת בדרכו, אני הלך בדרכו), שמה שמשותף בכל השמות הללו הוא ה-אי, אהוביה ישי, זה העיקר, האי, אייאיי. (למה באמת הסדר הזה? לא מגיע לך להיות לפני ישי, למה אתה לפניו? רק בגלל שאתה בן דוד של מירי…). איך שמעון בן עזאי תקן את שמאי הזקן? בגלל שהוא לא היה נשוי, אם כי האריז"ל אומר שהוא באמת התחתן עם בת רבי עקיבא, האיידם של ר"ע, והוא גם לא גרש אותה אלא רק פרש ממנה כמשה רבינו. לכן יש לו זיקה, כדי שיהיה קשור לרבי עקיבא. כתוב שהקשר בין איידם לשווער הוא לפעמים אפילו יותר חזק מאבא לבן. כדי שבן עזאי יהיה קשור בעצם לר"ע הוא היה החתן שלו. גם הוא צריך תיקון, על כך שלא הוליד ילדים מבת ר"ע. בכל אופן, בכך גופא הוא תיקן את שמאי. זו דוגמה יפה שלפעמים דבר אחד מתקן מישהו אחר, ובגלל אותו דבר אתה צריך תיקון. בכל השנים שפרש מן האשה ועסק בתורה, חשקה נפשו בתורה, עשה נפשות גרים, ועל ידי כך תיקן את שמאי הזקן שדחה את הגרים. ידוע שאברהם ושרה גם עשו נשמות גרים. כתוב שכדי לעשות נשמות גרים צריך להיות שייך לאברהם, לחסד. מי היה שמאי? הלל ושמאי זה חסד וגבורה. אפשר לחשוב שהם שרש הבל ושרש קין, כמו שחסד וגבורה הם בדרך כלל בקבלה, אבל כאן אומר האריז"ל משהו – שגם הוא יסוד היסודות – ששניהם הבל. זה מסביר משהו מאד עמוק וחשוב – כתוב שמשה הוא שניהם יחד, ומשה הוא רק הבל (קרח, החולק על משה, הוא קין). אם משה הוא רק הבל, הוא מחלוקת-שמאי-הלל, שניהם הבל. איך יתכן? כתוב שהם החו"ג של שרש הבל. גם להבל יש את החסד שלו והגבורה שלו – החסד של הבל הוא הלל והגבורה של הבל שמאי. לפי זה שמאי הוא התגברות החסד, הוא כן היה ראוי לעשות גרים ולא עשה. הוא השתמש בגבורה שלו לדחות את הגרים. היה צריך להשתמש בגבורה שלו, היות שהיא גבורה של חסד, לעשות גרים (וזה כעת התיקון שלכם). בן עזאי עשה גרים ולא הוליד. בדרך כלל זה או-או, אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה. חוץ מאביי, שעשה גרים בלי לפרוש מן האשה, אבל לשם כך היה צריך להיות יתום מאבא ואמא, שלא הכירם בכלל, ושכל הנר"נ שלו יהיה משרש קין. אפילו הנשמות הגדולות ביותר שהן משרש קין, כמו רבי עקיבא (שכולו משרש קין, לא מהבל בכלל), הן משרש קין רק מצד הנפש והרוח משרש אחר. רק אצל אביי (שהוא מוחין של הבעל שם טוב, שכולו חסד) כל הנר"נ מצד קין. לכן יש אצלו אחדות. יש אישיות מורכבת ויש מישהו עם אישיות יותר אחידה, והדוגמה למישהו עם אישיות אחידה הוא מישהו שכל הנר"נ שלו מאותו שרש. הדוגמה הקלאסית לכך באריז"ל הוא אביי, שכל הנר"נ שלו משרש קין – הוא גם יכול לעשות גרים וגם לא לפרוש מהאשה. יש עוד ענינים שלו, חישובים מחישובים שונים של האר"י הקדוש. בכל אופן, שמאי קודם כל מתגלגל בשמעון בן עזאי, ודווקא מגיע לאביי בסוף – אביי מגיע לבעל שם טוב, והבעל שם טוב מגיע לאהוביה וישי, כך סדר השתלשלות. לפי זה הכל מתחיל משמאי, אבל אם הוא נכנס במקום מנחם זה חוזר ליהודה בן טבאי ועד לשרש בקדש מגיע לנחבי בן ופסי, שממש מתאים לבעל שם טוב ביותר, משבט נפתלי, נפת-לי, "נפתלי אילה שלחה הנתן אמרי שפר". הוא מרגל ותיקונו ארץ ישראל. [בשביל זה אנחנו הולכים לחו"ל?]. כתוב שמי שהיה בחו"ל וחוזר נעשה כפליים לתושיה, וגם מביא את כולם – ירמיהו הנביא יצא לחו"ל לקרב ולהחזיר את עשרת השבטים, את האינדיאנים. צריך לצאת לאינדיה לקרב. אולי צריך את המקל של שמאי בשביל כמה הודים, אולי, לתת את הדעת, אבל העיקר לקרב את כולם.
האריז"ל עושה חלוקה מובהקת בין ה-שם של שמאי ל-אי שלו – שתי בחינות שונות. בדיוק מתאים לשלוחים שלנו, שיש את ה-שם, הזוג, ויש את ה-אי, שני הבחורים. בכך צריך להתעמק ולהתבונן. לחיים לחיים. העיקר שלשמאי יהיה תיקון, שיקרב את כל היהודים, את כל הישראלים, ולגבי הגוים צריך לתת את הדעת מה לעשות. לחיים לחיים.
ניגנו ניגון.
שמאי היה אוכל כל השבוע לכבוד שבת. יש מי שאומר שבהלכה זו פוסקים כבית שמאי. כל השבוע הוא חשב על שבת. זה מאד מתאים לשליחות בהודו, כי יש פעילות כל הזמן אבל עיקר הפעילות היא בשבת. לכן כל השבוע צריכים להכין שבת. גם נפשית, סימן שכל הראש של שמאי מונח בשבת. זה גם איזה רמז יפה מה כדאי ללמוד בהודו, במיוחד שליחות של שמאי – כדאי ללמוד מסכת שמאי והלכות שבת. ידוע ששבת היא בחינת ארץ ישראל, אז מי שיוצא מהארץ ורוצה להיות קשור לארץ ולטעום את טוב הטעם שלה, הלימוד הכי קשור לארץ הוא שבת. אפשר לחשוב שהלימוד הכי קשור הוא זרעים, אבל מיד אחרי שלומדים את כל זרעים יש מסכת אחרת שכוללת את כל הזרעים – שבת. כל הזרעים זה החיצוניות יחסית, והפנימיות זה השבת, ומי שהכי מכבד את השמאי הוא דווקא שמאי. למה כל כך קשור לשבת? כי היחס בין שבת ו-שמאי הוא שלם וחצי, וכל שלם וחצי זה זיווג. לפעמים החצי למעלה מהשלם ולפעמים השלם למעלה מהחצי. שמאי הוא שם הוי' במשולש, סכום כל המספרים מ-1 עד 26, ושבת היהלם של שם הוי', כל המספרים עד 26 וחזור מ-26 עד 1. לכן כתוב בזהר ששבת היא שם של הקב"ה, לא רק כי כפולה של הוי' – זך פעמים הוי', חי פעמים טל (לכן יש טל מלאכות, החיות של כל הטל של שבוע שעבר ושבוע הבא זה שבת) – אלא כי יהלם של שם הוי', השלמות של המספר למי שלומד חשבון על פי דרכנות. החצי הוא שמאי, לכן יש לו זיקה מאד גדולה לשם הוי'.
נעשה תרגיל בחשבון, חידוש. הרי לומדים בישיבה חשבון, "באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון", "עיניך ברכות בחשבון" – חשבון היינו מחשבה. אולי כבר נאמר את הווארט: האריז"ל אומר ש-אי הוא שם בפני עצמו, לכן יש שם אי. הוא מביא מתיקוני הזהר ש-אי זה בעצם ה-א וה-י של שם א-דני (יש הרבה דברים בזה שנאמר בהמשך). ה-א זה אמונה וה-י זה מחשבה. אהוביה, אתה אמונה וישי זה מחשבה. כך כתוב בתקוני הזהר. כתוב בתקו"ז שם שיש הרבה מדרגות של מחשבה – מלכות, חכמה, חיצוניות הכתר ופנימיות הכתר (סדכ"ס). יש ארבע מחשבות ומעליהן האמונה שמוציאה את הכל – יחס של א ל-ד. שם הוי' מתחיל ב-י. ידוע שכאשר משלבים את שם א-דני בשם הוי' מתחיל ב-י ונגמר ב-י, ה-י היא המחשבה. כך בתקו"ז. איפה זה כתוב ברש"י על החומש? ב"אז ישיר" – "י על שם המחשבה", רש"י מפורש. כמאן סוגיא שלמה בתקו"ז, על י מחשבה – א פינטלע ייד – ומחשבה היא גם חשבון, י, "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה". אמרנו ששמאי קשור במיוחד לשבת, והרמז ששמאי הוא חצי שבת, אבל אמרנו שלפעמים החצי גבוה מהשלם – יתכן ששמאי הוא השרש של השבת. כל השבוע שקוע בשבת, ובעצם היא נמצאת אצלו כל הזמן. נאמר אפילו פשט: כתוב, גם בכתבי האריז"ל, שהיו צדיקים שכל השבוע אכלו רק את השירים של שבת. אצל שמאי הפוך – היה קונה הכל לכבוד שבת, הכי טוב שמצא, ואם היה מוצא יותר טוב היה אוכל את הקודם. זה אותו מנהג, אבל לפני.
עכשיו נאמר כלל גדול לחכמים שלנו פה בענין, בסוגיה שלמה של "שלם וחצי" (יש הרבה דוגמאות, כמו י-ה, הוי'-אחד, כלל גדול בחכמת החשבון על פי הקבלה). היות ששמאי הוא חצי משבת – הוא משולש ושבת היא "רצוא ושוב", יהלם שלם של שם הוי' – השאלה-התרגיל: נקח כל זוג של מספרים שבעולם – לאו דווקא שלם וחצי – ויש מספר שלישי, שאם אחבר אותו לכל אחד משני המספרים אקבל יחס של שלם וחצי. לדוגמה: בפרשת שבוע, גם כי תשא וגם פרשתנו וגם פקודי, שני הגבורים הם בצלאל ואהליאב, שני אמני המשכן. בצלאל עולה 153 ו-אהליאב 49. נקח את המספר 55 (שהשאלה איך הגעתי אליו) ונוסיף ל-בצלאל אז יצא יצחק, ונוסיף אותו ל-אהליאב ויצא 104, החצי. לכל שני מספרים בעולם יש את המספר השלישי, שעושה מהם שלם וחצי (יתכן שהמספר הוא מינוס, וצריך להפחית – תיכף נראה דוגמה).
עוד דוגמה, נראה אם יש פה חכמים מחוכמים: אדם ו-חוה, זוג. מה שלומדים זה דבר שאף פעם לא דברנו עליו, ולכל זוג יש את המספר שעושה מהם שלם וחצי – שלמות הקשר בין בני הזוג. אדם זה מה, 45, ו-חוה זה 19. מה המספר המחבר? נאמר את הכלל – אם המספר הקטן הוא פחות מחצי מהמספר הגדול צריך להוסיף, ואם הוא יותר מחצי צריך להפחית. כאן המספר שצריך להוסיף הוא 7. איך הגעת, זה ניחוש? אם אני מוסיף 7 לאדם מקבל שם בן ואם מוסיף ל-חוה מקבל 26, החצי. מאד יפה שהשלם וחצי של אדם וחוה הוא הוי', והמספר שמוסיפים הוא 7.
אברהם ו-שרה, הזוג היהודי הראשון. לפעמים הבעל הוא החצי והאשה השלם ולפעמים הפוך. למשל, אצל אדם וחוה הוא השלם והיא החצי, אבל באברהם ושרה הפוך. צריך להוסיף 9 – 257 מול 514.
כעת יותר קשה: הזוג הכי חשוב בתורה, רמח ו-שסה. כאן צריכים להוריד. הנוסחה די פשוטה, אבל זו חידה… כאן צריכים להוריד מכל אחד 131 – ענוה – ואז יתקבל 117 ו-234. 117 ט"פ 13, מספר פסוקי שה"ש (ט"פ אהבה), ו-234 ט"פ הוי'. כדי ש-רמח ו-שסה יהיו שלם וחצי צריכים להקטין, ויחד הם מצטרפים לג"פ 117 (קודם היה תריג) – שמאי. הכל לכבוד שמאי.
תן לחכם ויחכם עוד. כל אחד יכול לעשות את התרגיל ויש דברים נפלאים ביותר. נאמר רק פרט אחד – מה קורה אם שני המספרים הם אותו מספר (כמו יהודה ו-הודיה לדוגמה)? הם שלם ושלם, איך עושים מהם שלם וחצי? בכל דבר אחר זה פשוט, אבל אם הם בדיוק אותו מספר. המספר היחיד שגם שוה לעצמו וגם חצי של עצמו הוא 0, אז צריך להוריד משניהם 30… [אבל אז יתווכחו מי השלם ומי החצי…] לפחות יהיה להם מענין.
מי שיודע את הכלל, ככה יוצא מהכלל. זו לא המצאה. אמרנו שהמספר של בצלאל ואהליאב הוא 55. בצלאל הוא הדור העשירי מאברהם, ומן הסתם כך גם אהליאב, שאין לנו את המספר שלו. אביו אחיסמך (סימן הפרשה הקודמת, שייך למחלוקת אם לסמוך או לא), אבל חוץ מהופעתו שלש פעמים כאביו של אהליאב הוא לא מוזכר בדה"י. עד כמה שידוע לי, צריך לבדוק אולי יותר טוב, אי אפשר לדעת את כל יחוס אהליאב, כי אביו לא מוזכר בשום מקום. אבל הם בני אותו גיל-מזל, לכן יש להניח ששניהם הדור העשירי. לכן רק צריך להוסיף להם את המשולש של עשר.
ניגנו שאמיל
יש המון מחלוקות בין ב"ש לב"ה, וידעו הכלל שהרבי מביא לגבי הרבה מהן – אם אזלינן בתר בכח או אזלינן בתר בפועל. שבית שמאי, שמאי הזקן, הולך אחרי המצב בכח ואילו בית הלל אחרי המצב בפועל. הדוגמה הכי קאלסית זה נרות חנוכה, האם מוסיף והולך ואור, כדעת בית הלל, שכל יום מוסיף בפועל, או פוחת והולך כדעת בית שמאי, שבהתחלה הכל בכח, והבכח פוחת והולך. לפי עקרון זה יש הרבה מחלוקות. אם עכשיו צריכים לעשות תיקון של בית שמאי, שלע"ל יפסקו כמותו. הרבי חדש בכך חידוש גדול, שיש שתי תקופות בימות המשיח – הטבעית והנסית, שבראשונה "וגר זאב עם כבש" כמשל ובשניה כפשוטו – ובתקופה הראשונה הלכה רק כבית שמאי, אבל בתכלית, התקופה השניה של ימות המשיח, הלכה כשניהם. כמה שלכאורה זו נשיאת הפכים, אבל ההלכה כשניהם יחד. אם באמת עיקר הווארט הוא בכח-בפועל, אז בתקופה השניה הכח והפועל נעשים אחד ממש, הכח הוא הפועל ולכן פוסקים כשניהם. זה קשור גם למה שכתוב בזהר (הרבי לא מביא), המובא במאמר מהעמוקים בחב"ד, "הרכבת אנוש לראשנו", שיש משיח בן יוסף, משיח בן דוד, ובסוף רעיא מהימנא, משה רבינו שהוא גואל ראשון והוא גואל אחרון. משה הוא ר"ת מחלוקת שמאי הלל (בגימטריא 1000, בגימטריא ישראל בעל שם טוב, כמו שהיו דורשים דורשי רשומות בין חסידי חב"ד, כך מובא – אלף האורות שקבל משה במ"ת, נלקחו ממנו בחטא העגל וחוזרים אליו בכל שבת, "ישמח משה במתנת חלקו"), ולכן מתאים שבסוף פוסקים כשניהם יחד, כפי שמתאחדים בנשמת משה רבינו (כפי שמתגלה על ידי ה-תלמיד ותיק, רבי ישראל בעל שם טוב). בעולם הזה פוסקים כהלל, כשיבא משיח צריכים לעבור לקצה האחרון – שמאי – ובסוף הולכים לאמצע, פוסקים כשמאי והלל יחד (עדיין שמאי קודם, כמו בשם משה).
אמרנו שיש כמה פירושים למה מקדימים שמאי להלל בכל הש"ס. יש את דברי התוס', שהכל משתלשל מכך שמקדימים שמאי שאומר שלא לסמוך, כנ"ל. יש את הטעם שמרוב ענוה הלל הקדים את שמאי, אף על פי שתלמידו. אבל עוד פירוש, הכי פשוט – הצמח צדק אומר שכל קדימה בתורה היא משהו אמיתי, ואם כתוב "דרך ארץ קדמה לתורה" יש בדרך ארץ משהו קדום, בחינת כתר, ביחס לתורה. אם חז"ל מוצאים לנכון להקדים את שמאי סימן שיש משהו שבאמת הוא קודם, אף על פי שהלל הוא הנשיא ושמאי רק אב"ד, ושמאי הוא התלמיד, אבל יש אצלו משהו קדום.
אמרנו שבדרך כלל מסבירים את המחלוקת שלהם כ"אזלינן בתר בכח" ו"אזלינן בתר בפועל". כשהאריז"ל מסביר אותם (קשור לאותיות אי של שמאי) הוא אומר חדוש גדול, שהמחלוקת העיקרית שלהם היא בנוגע לפסוק "לא תביא בית הוי' אלהיך אתנן זונה ומחיר כלב כי תועבת הוי' גם שניהם". שמאי אומר "גם שניהם" לרבות שינוייהם, שאם האתנן או המחיר היה חטים ועשה מזה סולת, גם הסולת היא תועבה. "גם שניהם" לרבות שינוייהם. הלל אומר הפוך – הם ולא שינוייהם. שואלת הגמרא, הרי עיקר הריבוי הוא מהמלה "גם", ומה הלל עושה בה? קשיא. נשאר בקשיא, אבל לא כתוב תיובתא, לכן הרמב"ם ושאר הפוסקים פוסקים כהלל, כמו בכל מקום. יש כמה מקומות שפוסקים כשמאי נגד הלל, וזה לא אחד מהם, ולכן צריכים לפסוק לפי הכלל – "אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כבית הלל" ו"בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה" (אם יש קדימות בבית שמאי כנראה הכוונה למעלה מהמשנה, על דרך המבואר שלדור המדבר אין חלק לעולם הבא – לא צריכים את העולם הבא). בכל אופן, האריז"ל אומר שזו המחלוקת העיקרית. קשיא, אבל לא מתים מקושיא – לא תיובתא – לכן הרמב"ם וכולם פוסקים כב"ה. אבל איך מסביר רש"י בפשש"מ? "לרבות שינוייהם", אומר בפירוש כב"ש. כמובן שכל מפרשי רש"י מתחבטים איך להצדיק את רש"י, שפוסק כבית שמאי. הכי מאריך בכך המזרחי, אבל מאד מענין הגור אריה – המהר"ל. בדרך כלל המהר"ל היה צריך גם להתעמק ולתרץ כזה דבר, אבל כאן גומר בשתי שורות – אומר שרש"י פוסק כבית שמאי, וזהו. נשאר בקשיא על הלל, אז אף על פי שאין תיובתא בכל אופן קשיא. אם יש קשיא על הלל צריך שמישהו יבוא ויתרץ, כפי שבאמת עושים הרבה אחרונים שמנסים לתרץ. הראשון שנסה לתרץ הוא הרמב"ן, בשני תירוצים ששניהם טובים מאד. הטוב יותר הוא שיש כאן בפסוק שני דברים, אתנן זונה ומחיר כלב, מובן שאתנן זונה הוא תועבה, אבל מה הבעיה במחיר כלב? מדוע הוא גרוע ממחיר חזיר למשל? לכן הפסוק צריך לומר "גם שניהם", לרבות גם את "מחיר כלב". למה? קשיא. אבל "גם שניהם", ה"גם" לא בא לרבות שינוייהם, אלא לומר שגם מחיר כלב הוא תועבה בדיוק כמו אתנן זונה. אחד האחרונים אומר שהיות שיש גמרא שהתורה חביבה לישראל ככלבתא לאומות העולם, מכאן אפשר להבין את ההיקש בין "מחיר כלב" ל"אתנן זונה". בכל אופן, הפשט הוא שלא מובן מה כל כך גרוע במחיר כלב, ולכן צריך לכתוב "גם שניהם". הכל כדי לתרץ את הלל. אבל בכל מקום "גם" הוא ריבוי. הכתב והקבלה מרחיק לכת לגמרי, ואומר ש"גם" יכול לשמש דבר והיפוכו, כמו הרבה מילים ושרשים בלשה"ק. לכן אף על פי ש"גם" הוא ריבוי, יש מקרים יוצאים מהכלל שהוא מיעוט. זה אחרון, ווארט, אבל לפי פשט התירוץ הכי טוב להלל הוא של הרמב"ן. בכל אופן, שוב, לא הסתכלתי אם יש שיחת-רש"י של הרבי על כך. זה אחד הדברים המופלאים ברש"י, שבפשטות כותב כב"ש נגד בית הלל, ועוד יותר חשוב שהאריז"ל עושה מכך כלל גדול בתורה, שמכאן אפשר ללמוד את שרשי נשמותיהם.
אמרנו שהפעם הראשונה שפוגשים את שמאי במשנה, בתולדות עם ישראל, היא "יצא מנחם נכנס שמאי". שמאי נכנס על רקע מנחם שיצא. "יצא מנחם נכנס שמאי" ר"ת שנים, נשים. ברגע ששמאי נכנס הוא מצטרף להלל, ואז ר"ת שניהם (בפרשה: "וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים"). זה רמז, למה האריז"ל עושה את העיקר – לימוד שרש נשמותיהם, שהם החו"ג של הבל – מהמחלוקת של "גם שניהם". הוא אפילו לא מסביר, אלא רק אומר שכל אחד לפי שרש נשמתו. וכאן רש"י, שפוסק כבית שמאי, הוא רש"י משיחי. אנחנו לפני התקופה הראשונה של משיח, רוצים להביא את המשיח ולשם כך צריך שמאי – הוא התגברות החסד, מתגבר לעשות בעלי תשובה בעולם. כדי לעשות בעלי תשובה הוא צריך לקבל מאברהם, שאברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. "ויבא האנשים על הנשים" כתוב בפרשתנו, צריך האנשים על הנשים, והפירוש של רוב המפרשים הוא שהכוונה שהנשים עיקר והאנשים נטפלו לנשים. העיקר הנשים, שלא חטאו בעגל, ולכן התנדבו לכתחילה אריבער, ונטפלו, תפסו עליהן טרמפ, האנשים, אף על פי שהיו בבושה גדולה שאתמול התנדבנו לעגל והיום למשכן. זה המשך של מה שלמדנו קודם. יש מי שאומר שכמו שהנשים טוו "את העזים" במובן של "על העזים", כך האנשים הביאו את התכשיטים "את הנשים", כשהם על הנשים. יש כמה הסברים למה צריך. לפי הלכה כשהבעל קנה תכשיט לאשתו לא הוא יכול למכור/למסור ולא היא, אף אחד לא יכול לבד, ולכן היה צריך "האנשים על הנשים" כדי למסור את התכשיטים.
נחזור לעניננו: בשמאי, שבא "לרבות שינוייהם", שהשינוי הוא כמו העיקר – אם הוא בא לרבות את השינויים (והאריז"ל אומר שעיקר המחלוקת היא אם לרבות שינויים או לא), נדרוש אנחנו למעליותא, ששמאי זה כח לרבות שינוי. כמו אחד שלא לבש אף פעם בחיים כובע, ונמאס לו מהכובע, אבל שמאי אומר "לרבות שינוייהם". יש מילה "גם", הכל השאלה איך לומדים את המלה "גם". היינו באמצע משהו – אמרנו שהכי מענין שהגור אריה לא מפרש, אלא רק אומר שרש"י פסק כב"ש, לא כמו שהייתי מצפה. הרבי אומר בכללי רש"י שרש"י מפרש את הפשט, ולא תמיד הפשט הוא ההלכה. לכן רציתי לחפש (ולא הספקתי) אם הרבי מביא זאת בתור דוגמה ,שלכאורה זו הדוגמה הכי טובה בעולם. לא אומר שככה רש"י פוסק הלכה, אבל אומר שכך הוא לומד את הפשט, ומה אפשר לעשות שכך דעת בית שמאי. מה ההלכה? זה עוד סיפור, שתי רמות של לימוד התורה. בכל אופן, למדנו מכך שמי שהוא שמאי – צריך להיות גבור – הגבורה שלי היא לעשות שינוי, לרבות שינוייהם. וברגע שהוא עושה שינוי בעצמו הוא יכול גם לחולל שינוי בזולת, והרי כל השליחות היא כדי לחולל שינוי בזולת. לחיים לחיים, שיהיה "גם לרבות שינוייהם" למוטב. זה עיקר השליחות.
רחל מסרה את הסימנים שלה ללאה. אומר האריז"ל – מה היו הסימנים? שם קדוש. איזה שם קדוש היא מסרה ללאה? אי. האריז"ל אומר ששמאי זה שם-אי. שם זו מדרגה בפני עצמה ו-אי מדרגה בפני עצמה. אי זה א-י. בזהר כתוב שהן אמונה-מחשבה, אבל האריז"ל אפילו לא כותב זאת – הוא מסתמך על הזהר, אבל לא כותב זאת – אלא רק ש-א היא האות הראשונה של א-דני ו-י האות האחרונה, ונשאר דן (כמו "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל"). אבל, לא פחות ולא יותר, רחל היא שם המלכות, א-דני, והסימנים שהיא מוסרת ללאה – סימני הזיהוי שלה אצל יעקב אבינו – היינו האות הראשונה והאחרונה של השם שלה, שם א-דני. הוא אומר שה-אי של שמאי אלו הסימנים שרחל מסרה ללאה, ובזכות זה יעקב נושא את לאה לאשה ובזכות זה נולד מלך המשיח מיהודה, מלאה. הגם שדוד הוא בחינת רחל, אבל זה בגלל שהוא נולד במסירות הנפש של רחל שמסרה סימניה. כשלומדים במקור, בכתבי האריז"ל, אמרנו שכתוב שגם הלל וגם שמאי הם מבחינת הבל, חו"ג של הבל. יש עוד גדולים, כמו ר"ע, שהם קין, אבל הלל ושמאי שניהם הבל. כך משמע שגם הלל וגם שמאי הם רחל, רק ששמאי הוא מה שרחל מוסרת ללאה, ולכן לפעמים משמע שהוא מצד לאה. אבל כשקוראים יותר, משמע שהוא החלק של רחל שהיא מוסרת לאחותה הגדולה לאה. מתי משמע שהוא בעצמו לאה? אותה תופעה שהסברנו קודם, עם כמה טעמים, שבכל הש"ס מקדימים שמאי להלל – האריז"ל מסבירים שמקדימים שמאי להלל כי "שם הגדלה לאה ושם הקטנה רחל". היות ששמאי שייך ללאה והלל לרחל, ולאה היא הגדולה, אז מקדימים את שמאי (בלי להתחשב בכך שהוא תלמיד של הלל, שמבוגר ממנו), ככה ייעשה במקומנו, הגדולה לפני הקטנה. שוב, או ששמאי הוא לאה, או – יותר בדיוק – הוא החלק של רחל שנמסר במס"נ ללאה, והופך להיות חלק מלאה. שוב, דווקא מה-אי הזה נולד מלך המשיח, וכל הקירוב שמקרבים הוא מה-אי, שבתקו"ז כתוב שהם אמונה-מחשבה. מאד מתאים ללאה דווקא, כי היא אותיות המחשבה, ופנימיות המחשבה היא אמונה. רחל בפני עצמה היא יראה, יראת שמים, ולאה היא "עקב ענוה יראת הוי'" – היא ענוה, שקשורה גם לאמונה וגם למחשבה, שתי אותיות אי. לכן באמת מי שהולך מכחו של שמאי, לעשות תיקון של שמאי ושמעון בן עזאי (וגם אביי והבעל שם טוב), עיקר מה שהוא צריך לשדר זה אמונה ומחשבה, ולסמוך על כך ש"עקב ענוה יראת הוי'", כלומר שמתוך האמונה והמחשבה תבוא לזולת גם יראת ה', אבל אי אפשר בדור שלנו לדבר ישירות על יראה, 'קודם כל תפחד'. ידוע שזה לא הסדר, וצריך "עקב ענוה יראת ה'", כמו שאומר האריז"ל – שיראת ה' תבוא מתוך הענוה שזה האמונה והמחשבה. האמונה זה הבעל שם טוב והמחשבה חסידות חב"ד, והתכל'ס הוא בנין פרצוף רחל, יראת ה'. בנין פרצוף רחל, לכן לא תמיד מצליחים לקרב בארץ, בארץ צריך את התכל'ס. איפה בונים את האמונה? אברהם השיג את האמונה בכיוון של הודו, במזרח. גם להאמין וגם לחשוב – כל היום והלילה ישב וחשב מחשבות, ומתוך המחשבות בא להאמין – זה פרצוף לאה, בחו"ל. אחר כך לקיים מצוות – יראת ה' היינו קיום תורה ומצוות – שייך בעיקר לארץ. זה ה-אי של שמאי, ר"ת של שני הבחורים שמצטרפים. שוב, זה שם קדוש וזה מסירות הנפש – הסימנים שרחל מוסרת ללאה, שמוסרים לבני ישראל שמטיילים בחו"ל, בהודו. לחיים לחיים.
ניגון.
הווארט לגבי "בכח" ו"בפועל" היה שמי שהולך בכחו-בגבורתו של שמאי, ועושה לו גם תיקון, הוא מסתכל על הבכח. זה מוסר ההשכל הפשוט – גם בך עצמך וגם בכל יהודי שאתה פוגש יש את הבכח ואת הבפועל. הבפועל שלו הוא על הפנים, אבל צריך להאמין – כמו שאמר הבעל שם טוב – שאת הבכח שלו אין לשער. לכן, בשביל עבודת הקירוב – של עצמי ושל הזולת – צריך להסתכל רק על הבכח, שממנו הכל יבנה ויתקן. הבכח הוא עתיד לבוא, שאחרי שמאי, בתקופה הנסית, הבפועל יחזור להתחבר לבפועל. לפי זה התקופה הנסית היא שכל הבכח יבוא בפועל. התקופה הראשונה של המשיח היא שמאי בעצמו. לראות שהאמת ביהודי זה הבכח שלו, והבפועל זה לא האמת שלו. האמת שלו זה השמאי שלו – מדת האמת – זה הבכח שלו. ומתוך זה, להתקשר לזה, אז בונים את ה"בפועל". זה היה הוארט של בכח-בפועל.
נסיים עם המשנה, שהזכרנו בתחלה ולא הסברנו: אחרי ששיש שלש משניות של הלל בפרק ראשון של פרקי אבות – הפרק של הזוגות, שהזכרנו קודם – שם מקדים את הלל, שלש משניות, ואחר כך משנה אחת של שמאי: "שמאי אומר עשה תורתך קבע אמור מעט ועשה הרבה והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". לכך התכוונו, שכמה שדחה גרים, היה מקבל כל יהודי בסבר פנים ובענוה. היתה לו בקורת על גרים, ועל כך היה צריך לעשות תיקון, וגם כעת צריך לעשות תיקון. העיקר אצלו, שבכך צריך ללכת בדרכו, זה "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים". יש שלשה חלקים במשנה, ויש לכך כמה מפרשים, כנגד שלשת העמודים ועוד. אבל אצלנו ברגע שיש שלישיה אוהבים להקביל להכנעה-הבדלה-המתקה של הבעל שם טוב. "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", וכתוב בפירוש ש"כל האדם" כולל גוים – אמרנו שיתכן שלגוי יש התייחסות אחרת, ולגרים התייחס אחרת, אבל כך מפרשים את "כל האדם" – סימן ש"סבר פנים יפות" זה ההמתקה. אי אפשר המתקה בלי שני הראשונים. "אמר מעט ועשה הרבה" איך מתאים לשליחות? לכאורה בשליחות צריך לדבר הרבה. יכולתי לומר שכמה שמדבר – תעשה יותר. אבל צריך לפרש באיכות, לא בכמות. שאיכות הדבור צריכה להיות "מעט", מה הכוונה? אפשר לדבר כל היום, מהבקר עד הלילה, אבל שבכל הדבור שלך תשדר לזולת כמה אתה מעט, "כי אתם המעט מכל העמים". "אמור מעט" – צריך לומר כל הזמן את ה"מעט" הזה, שהוא עצם הלוז של העם היהודי. ומתוך זה שאנחנו "מעט", שזה עיקר הלימוד של שמאי, כל הזמן לומר את המעט – אבל אפשר לומר אותו בלי סוף – ומתוך כך בא ה"עשה הרבה". ריבוי המעשה הוא פונקציה ישירה מכמה אתה אומר את המעט (ב"גם שניהם" בית שמאי מרבים שממעטים הרבה דברים; באותה סוגיה כולם מודים שממעטים שאין כאן "שנים שהם ארבע" – מחיר זונה ואתנן כלב לא אסור, "שניהם" למעט ארבע ו"גם" לרבות שינוייהם, כולם מסכימים שאיזה מיעוט יש כאן, והמחלוקת היא רק לגבי ריבוי השינוי). זה עיקר הלימוד כאן, זה יסוד היסודות של כל שליחות. במילים הכי פשוטות – ברגע שאדם משדר עליונות או גאוה, הפסדת, חבל לנסוע, אפשר לבטל את הכרטיס. כל השליחות, כל הנסיעה, היא רק בשביל "אמור מעט", שככה מקרבים יהודים. זה באמת עושה את ההבדלה. ההבדלה לפי הבעל שם טוב היא כריתת הערלה. הערלה היא הגאוה, וכריתת הערלה היא שאפשר לומר דברים טהורים, דברים מעטים, אמור מעט – לשדר מעט. אז חוזרים להתחלה, "עשה תורתך קבע" זו ההכנעה, שאדם לומד בשקידה והתמדה, שיש בכך גם אתכפיא – כמו שכתוב בתניא, שעיקר ה"עשה תורתך קבע" היא ללמוד את הפרק מאה ואחת פעמים. גם בשביל השליחות, שזו תורת חסד, שאתה לומד על מנת ללמד – היות שאתה גארנישט צריך הרבה יגיעה בתורה, שיהיה לך מה לומר בכלל. אם כן, כל המשנה של שמאי הזקן מאד מתאימה לשליחות. חושבים שאין לי זמן ללמוד שם, כל הזמן יש לי מה לעשות. שמאי לא סובר ככה. שמאי סובר שגם כשיוצאים לשליחות צריך ללמוד, ואדרבה – אם לא תעשה תורתך קבע זה לא ילך. אם אין לך 24 שעות ללמוד, צריך את הפירוש החסידי – שהתורה צריכה להיות בקביעות בנפש. זה פונקציה של שפלות, שאתה כל הזמן צריך את התורה, והיא ה"קבע" שלך – לא משנה כמה שעות בדיוק אתה לומד, אבל התורה היא הקבע שלך – ואז אתה יכול לפתוח את הפה, לומר ולשדר מעט ולעשות הרבה, ואז לקרב ולקבל את כולם בסבר פנים יפות. יש הרבה רמזים, שלא נייגע בהם כעת את הצבור, אבל פשוטו כמשמעו צריך "סבר פנים יפות". כנראה ששמאי זוכה לומר סברות חכמות וחריפות מתוך ה"סבר פנים יפות" שלו.
רמז בכך הכל תלוי בסבר פנים יפות – נעשה ש-אהוביה ישי יהיה שלם וחצי (אמרנו שלפעמים השלם עיקר ולפעמים החצי עיקר): צריך להוסיף 262 (ההפרש פחות המספר הקטן), סבר. צריך להוסיף לאהוביה סבר פנים יפות, ואז הוא יהיה ארץ, ולהוסיף גם ל-ישי סבר פנים יפות של שמאי, ויהיה פעמיים ארץ. אז יהיו יחד "ארץ ארץ ארץ שמעי דבר הוי' [ר"ת שדי]". זה המסר שלכם כשאתם יוצאים לחו"ל, שתהיו ארץ-ארץ-ארץ, שלא תשכחו את ארץ ישראל כמובן. מתי החצי למעלה מהשלם, כמו ב"קדוש, קדוש קדוש", שיש פסק אחרי הראשון. כאן לא ככה, אבל אפשר לפרש כך או כך. בכל אופן, זה היחוד שלכם. אבל בשביל להגיע לכך כל אחד צריך להסתכל על השני בסבר פנים יפות וגם על עצמו בסבר פנים יפות.
נקח עוד דוגמה: 452 ו-95. המספר הוא גם סבר. אז אתם והזוג הזה בדיוק אותו דבר. עוד פלא – כשמוסיפים את ה-סבר לאיתיאל יוצא 714 = אברהם שמעון. [ככה מחשבים אם זוג מתאים?] נכון להבקר. כתוב שחלומות לפנות בקר הם אמיתיים. זה היה חלום לפנות בקר, פשוטו כמשמעו.
מנחם זה השם של הרבי. נפרש למעליותא "יצא מנחם נכנס שמאי" – כדי ששמאי יכנס לשליחות צריך לצאת, לשון התגברות, מנחם בכל העולם.
יש חמשה ניגונים שהגיעו אלינו של ר' שלמה מצ'שניק – הבעל מנגן של אדמו"ר הזקן. הוא הסבא רבה-רבה של ר' אליה ריבקין, הבעל מנגן הגדול של כפר חב"ד, שזכינו לשמוע ממנו את הניגונים, והוא דור שביעי של הבעל מנגן של אדה"ז. דרך אגב, זה מענין ודאי הרבה אנשים, הוא זה שהרבי כתב אליו את המכתב המפורסם לגבי יום העצמאות, אם חוגגים את יום העצמאות. הוא שואל זאת כי היה מורה ברשת, וכל המכתב המפורסם – אם מכירים בנסים של הקב"ה – הוא אליו. לא נאריך לשבח אותו, רק נאמר שהוא מסר בין היתר את חמשת הניגונים. זו הצעה לשליחות. ניגון אחד נקרא "פאר יחידות", הניגון שהחסידים היו מנגנים בדבקות לפני נכנסים ליחידות. יש ניגון ריקוד של "נאך יחידות". זה שני ניגונים שלו, וככה נהגו בדורו ובדורות שאחר כך, שלפני יחידות ניגנו הניגון שלפני היחידות ואחריה ניגון ריקוד. טוב מאד לדעת לשיר את שני הניגונים, במיוחד כשיוצאים לשליחות. את הניגון של הריקוד אנחנו מכירים (הרבה טועים בו, לשיר נכון). ווארט חסידי שלא כולם יודעים – מאד חשוב לשליחות, אחד מסודות השליחות – שמי שלא זוכה להיות אצל הרבי ביחידות, היחידות עם הרבי היא כשעושים קידוש בליל שבת. כמו שאמרנו קודם, ששמאי זה שבת ועיקר הקירוב קשור לשבת, והיחידות – שזה ההתקשרות לרבי, המשלח – היא בקידוש ליל שבת. לכן אפשר לנגן את הניגון של "פאר יחידות" לפני קידוש, ואחרי הקידוש לנגן את הניגון ריקוד. אנחנו נוהגים באמת לשיר כך אחרי קידוש, אבל לא תמיד את הניגון שלפני. זה דבר טוב, ננגן את זה.
השלמות (מיד אחרי השיעור):
א. ב"עשה תורתך קבע" מפרש הרע"ב ש"קבע" הכוונה שמה שאתה פוסק לעצמך תפסוק לאחרים. אל תקל לעצמך ותחמיר לאחרים. בית הלל מחמירים לעצמו ומקלים לאחרים, ובית שמאי אומרים שצריך שיהיה שוה לכולם. לפי זה, יש משהו בראש של שמאי – מדת ההשתוות במובן זה שאין שתי תורות. אני ואתה אותו הדבר. במדה מסוימת, אם רוצים לעשות מזה משהו חיובי מאד לשליחות: לכאורה מתבקש שאם לזולת לא מתאים משהו, אל תחמיר לעצמך סתם חומרה. הדוגמה היא אדמו"ר הזקן, שכתוב שהיה נוהג בעצמו מנהגי בינונים, אף על פי שהוא צדיק, היא ב-יב חלות של שבת ועוד כמה דברים. שאלו למה לא נוהג כקבלה ואמר שזה מנהגי צדיקים, ואני שייך לזה בעצמי אבל רוצה להראות לכולם איך הם צריכים לנהוג. זה ראש של שמאי לפי זה. זה גם טוב, כי יכול להיות שבפנימיות – צריך להיות מאד מאד ענו להחמיר לעצמי ולהקל למישהו אחר ולא להתגאות בזה. מדת כל אדם, אם לא רוצים להיות מעל הזולת, איני יכול להיות מעליהם גם בחומרות.
עזרא הוא השרש של הלל, אבל ממנו לומד דעת בית שמאי, שכתוב בו "הכין את לבבו וללמד" – שמה שהכין לעצמו, "לבבו", כך מורה לכולם. הוא שרש של הלל, אבל את המדה הזו אמץ בית שמאי.
אחר כך הוא כותב ש-ג' המעלות הן כנגד שלשת הדברים שירמיהו מדבר עליהם – חכם, עשיר, גבור. פירוש הכנעה-הבדלה-המתקה לכאורה יותר מזה, אומר קצת מעושה. "אל יתהלל חכם בחכמתו" כנגד "עשה תורתך קבע", "אמור מעט ועשה הרבה" לגבי צדקה, שייך ל"עשיר בעשרו" (תן הרבה, אבל אל תוציא מהפה – אל תתנדב יותר מדי, מתאים לפירוש שלנו ב"אמור מעט", מעט באיכות, שאין הכוונה שלא מדבר אלא שלא משוויץ), ועיקר העוקץ בדבר השלישי, בשביל להיות טוב עם כולם צריך להיות "הגבור בגבורתו", ההיפך מהפירוש שלנו שזה המתקה. אם זה המתקה זה טבעי, מודעות טבעית. את הלל אי אפשר להרגיז, אבל את שמאי אפשר להרגיז אבל הוא עובד על עצמו. אם נפרש כמו האריז"ל, שהוא הגבורה של הבל, ובעצם נפרש למעליותא שזו התגברות החסד, אפשר לומר שגם צדיק צריך אתכפיא לעשות מעל ומעבר. לא שכל חיוך שלו לאנשים הוא אתכפיא, אבל יש לו התגברות עוד יותר ויותר.
התפארת ישראל מקביל לתורה ("עשה תורתך קבע"), עבודה ("אמר מעט ועשה הרבה", לנדור מעט) וגמ"ח ("הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות").
ב. יש רמז שהלל ר"ת "הן לי לא" – מדת ההשתוות של הבעל שם טוב, שמה שה' עושה טוב לי. זה כי הוא אין – ר"ת הלל וס"ת אין. זה בנוגע לעצמי. כתוב ששמאי הוא השם אורחותיו, ויש לו אכפתיות גדולה. הווארט של שם זה אכפת, המלה העיקרית, כידוע. צריך לומר שבאיזה מקום שמאי הוא אכפתניק. זו הגבורה של הבל, שבעיקר אכפת לו הזולת. כך כתוב בלוח "היום יום" שעל מה שקורה לי אני יכול ללמד זכות ולהצדיק, אבל על הזולת לא שייך כלל – אצלו לא עושים השתוות. אפשר לומר שביחס לזולת זו מדת שמאי.
ג. חוץ מנחבי בן ופסי כתוב באיזה מקום באריז"ל שהשם של שמאי – שם-אי – הוא שם בן נח, יש לו שרש בשם בן נח. כלומר, שמאי הוא שמי. אם יש אנטישמיות בעולם – הכל נגד שמאי. לגבי ה"אי" הכל מתחיל "אי הבל אחיך" – הסימנים שרחל מסרה ללאה – וה"שם" הוא שם בן נח. הייתי חושב ש"אי הבל אחיך" שה' אומר לקין קשור לחטא של הריגת קין, אבל האריז"ל אומר ש"אי" זה החטא של הבל – מה שכתוב בתקוני זהר – שפגם באמונה ומחשבה. הוא גם כותב שזה בדיוק חטאו של אדם הראשון, שגם פגם באמונה ובמחשבה, ולכן הגיע להבל מה שהגיע לו. מי שביצע את הרצח זה קין. "אי הבל אחיך" אומר שהבל פגם ב"אי". זה סוגר את המעגל, שביחד עם תיקון שמאי מתקנים את חטא הבל. שמאי הוא הגבורה של הבל, שרש החטא של הבל, ובכך שהוא לא מקבל גרים הוא כאילו מנציח ומשריש החטא של הבל, ותיקונו לתקן את ה-אי, "אי הבל אחיך". על אדם הראשון כתוב שהיה כופר, איזו נקודת כפירה בדקות, וכנראה גם אצל הבל היתה איזו כפירה.
אחרי שרחל מסרה את ה-אי של אד-ני ללאה נשאר ה-דן, ולכן הבן הראשון שנולד ורחל קראה לו שם הוא דן. "דנני אלהים… ותקרא שמו דן, בגלל שהיא מסרה את ה-אי שלה.
כתוב באיזה מקום באר"י שיש לו עוד שרש – שמה אחי דוד, השלישי בבני ישי. שלשת הבנים הגדולים ירדו למלחמה עם שאול ודוד היה השביעי או השמיני. לא כתוב מה היה עם שאר הבנים, אבל עד שמה היו במלחמה. שמה אותיות משה, וכן הוא כמו לשם שמים – לשם ה. מחלוקת שמאי והלל היא מחלוקת לשם שמים. שמאי הוא התיקון של קרח, שלגמרי משרש קין, ודווקא לשמאי יש כח לתקן את קרח. כתוב שבדור שלנו בכך תלויה ביאת המשיח. אם יש פה תיקון של שמאי – לא לחלוק על משה רבינו. הלל הוא הפנים של רחל ושמאי קשור לאחור של לאה. הפנים של רחל – רחל חל ל = אשה = הדר מהיטבאל. האחור של לאה – ל לא לאה = מהיטבאל.
בתקו"ז כתוב ש-א זה אמונה, "אמון מוצנע" ו"אמון מכוסה", כמו בתחלת בראשית רבה.
ד. בן עזאי קשור ל"טוו את העזים" ו"עזובה" שנתבאר היום בוידאו.
ה. התחלנו ולא סיימנו, שאברהם ושרה עשו גרים במחשבה – בכוונות הזיווג שלהם, כשלא ילדו ילדים. תמיד מצטייר שחיו ביחד רגיל, ודווקא בזיווג שלהם עשו את נשמות הגרים, אבל יש מקום באר"י שאומר שהיות שהיא היתה עקרה אז בדרך כלל פרשו אחד מהשני, לא קיימו יחסים, ובאותו זמן עשו את נפשות הגרים, בפרישות שלהם. זה ממש השגה הפוכה לגמרי. אז כמו שמעון בן עזאי. מצד אחד זו פרישות, מצד שני מי שעושה גרים זה אברהם ושרה – חסד. השם של שמעון הוא אותו שם של שמאי, רק ששמעון הוא שם-עון, שמתקן את החטא של שמאי בעון שלו (שמעון בן עזאי).
בן עזאי אמר שכל חכמי ישראל כקליפת השום, חוץ מהקרח הזה – רבי עקיבא, השווער שלו. האריז"ל שואל איך מגנה את כולם, גדולי ישראל, ומסביר שדבר רק על הנושא הזה – יש דבר אחד חשוב בעולם, אם אתה עושה נפשות גרים. כשהוא אומר שכולם כקליפת השום בענין הזה. עשיית גרים היא משהו מאד משיחי. הרי גם הם לומדים תורה. מצד אחד אומר שעיקר הכח לעשות גרים הוא עסק התורה והתמדה בתורה, וכולם התמידו בתורה. אבל הוא אומר שיש להוציא את נפש הגר מקליפת נגה – כל נפשות הגרים כלואות בהתחלה בקליפת נגה. יש מי שיש לו כח להוציא את הטוב מקליפת נגה, אבל אין לו את הכח ממש להכניס אותו לתוך הקדושה ולהוליד אותו בחזרה – הכל ברוחניות. הוא אומר שיש שני שלבים בגיור – הראשון כשהוא בא להתגייר. אז נקרא "גר שנתגייר", נקרא כבר גר – נכנסת בו "נפש הגר", שזה הרצון להתגייר. כשהוא מתגייר בפועל אז הוא מקבל נפש של ישראל, הופך להיות ישראל. מה שכתוב ש"קשים גרים לישראל כספחת" זה אלה שנשארה אצלם נפש הגר. מה שאחר כך עדיין לו פסולת, סיגים, כי רצה להיות יהודי. בן עזאי מתפאר וקורא לכולם קליפת השום, כי אני לפני שאני מגייר מכניס לקדושה לגמרי, ואז נמשכת נשמה יותר גבוהה ואין את סיבוכי הספחת. [אפשר לומר ששלשת השלבים בגר שביארנו בספר לאו"ה – לא-מודע, רצון, גיור – הם איזה נר"נ].
יש מקום שכתוב שכל הכעס והקפידא של שמאי היתה על הרשעים, ואז היה ב"ספר פנים יפות" כלפי האחרים.
אומרים שעיקר רבו של שמאי הוא אבטליון. הלל ושמאי קבלו משמעיה ואבטליון, אבל במחלוקת הסמיכה הלל ושמאי מקבל משמעיה ושמאי מאבטליון – נשיא מנשיא ואב"ד מאב"ד. יוצא, וכך כתוב בסדר הדורות, שעיקר רבו של שמאי היה אבטליון.
מי התלמיד העיקרי? לשמאי יש רב עיקרי וגם תלמיד עיקרי. כל התלמידים שלכם בהודו צריכים להיות כמו התלמיד של שמאי – בבא בן בוטא. הוא קשור לרב ששת אחר כך.
כתוב במקום אחד ששמאי הוא גלגול של יהונתן בן שאול וגם של יהושע בן נון. לא במהרח"ו אלא בגלגולי נשמות של הרמ"ע מפאנו (עד כאן מכתבי האריז"ל המקוריים). בדרך כלל הגלגולים היותר ציוריים – וגם יותר תנ"כיים או סיפורי חז"ל – הם אצלו. לפי זה הלל הוא דוד. גם לפי זה ששמאי הוא שמה אחי דוד, הכוונה שהלל הוא דוד בעצמו. שמה הוא האח הגדול, עוד סיבה להקדים את דבריו (כמו לאה לעומת רחל). כל מי שמוותר בעולם הזה לא מקופח לע"ל. היות שיונתן וותר לדוד, צריך שלב בביאת המשיח שיונתן יעלה מעל דוד. קשור גם ליהושע בן נון, שרש משיח בן יוסף. אם נאמר שהתקופה הטבעית של משיח נקראת משיח בן יוסף, אז באמת ההלכה כב"ש נטו. אחר כך חוזר להיות שמאי והלל יחד. זה מתאים לגלגולים אלה של הרמ"ע מפאנו.
[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.