התוועדות ט"ו בשבט ע"א – עוד יוסף חי, יצהר

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5771/05/5771-05-14-1.flv

http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5771/05/5771-05-14-2.flv

[אופשערניש למאיר-מנחם (אנגלית) – לפני השיעור בישיבה:

לחיים לחיים. בקשו שנאמר כמה מילים באנגלית. האופשערעניש הוא מנהג ישראל מאד חשוב, שכאשר ילד מגיע לגיל שלש מספרים אותו פעם ראשונה. המקור הראשון של מנהג זה הוא מהכתוב בפרשת קדושים – שנקראת ב"הקהל", כי רוב דיני תורה נמצאים בה – שם כתוב על ערלה, ששלש שנים לא נהנים מפירות האילן, והפסוק אומר "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים להוי'". כאשר מגיעים לשנה הרביעית כל הפירות הם "קדש הלולים להוי'". מה זה אומר? שהכל קדוש להלל את ה', ואיך מהללים את ה'? מעלים את הפירות לירושלים, כמו מעשר שני, ואוכלים אותם בקדושה ובטהרה בירושלים. עצם העובדה שיהודי עולה ומעלה את הפירות לירושלים, "מעלין בקדש", זה "הלולים להוי'". לפני גיל שלש אי אפשר להנות מפירות הילד. מה הם פירות? לימוד התורה, קיום המצוות. מגיל שלש, כל דבר שעושים עם הילד צריך להיות "קדש הלולים להוי'". זה הסבר חינוכי מה צריך להיות מכעת ואילך, שהילד יהיה "קדש הלולים להוי'". מתי אתם עושים עליה? זה מצוין. זה הכל תנועה של עליה, לארץ, לירושלים, לבית המקדש – זה ההילול לה'.

ר"ת "קדש הלולים להוי'" הם קהל – קהל ישראל, קהל קדושים. שמעתי שהיה אתמול דינר של מנהיגות יהודית. ענין גדול שבארץ ישראל להקהיל קהילות, זה הילול ה'. ס"ת של "קדש הלולים להוי'" הם משה. משה רבינו הקהיל קהילות ברבים ללמד תורה – "ויקהל משה". שמאיר מנחם יגדל להיות חסידשע איד, תלמיד חכם, ירא שמים וכו'. ושתהיה לו המודעות הזה – החל מכעת, שההורים נותנים לו תודעה זו – שכל מה שהוא עושה הוא מוקדש לה', ושיעלה לירושלים ולבית המקדש שיבנה על ידי משיח צדקנו. ה"ויקהל משה" הוא דבר חשוב – לעשות הרבה כינוסים וקהילות קדש. חשוב להקהיל ילדים. הרבי רצה שיעשו 'ראלי' לילדים – שהרבה ילדים יהיו יחד, זה "קהל". מי שהבין זאת הוא משה רבינו, בו כתוב "ויקהל משה". שכולם יזכו להכלל בקהל קדושים, להקהיל קהילות לדברים טובים – ללמוד תורה ולקיים מצוות, בארץ ישראל ובכל העולם, ובא לציון גואל.]

ניגנו "לכתחילה אריבער".

לחיים לחיים. אנחנו נכנסים לט"ו בשבט, חמשה עשר בשבט, ראש השנה לאילן, פרשת יתרו, פרשת עשרת הדברות. דברנו על פירות האילנות, שמותר לאכול אותם בשנה הרביעית – "בשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים להוי'", הפירות קדש להעלותם לירושלים ושם להלל את ה'. כפי שיוצא מרש"י, עצם העליה לירושלים על הפירות היא גופא ההילול לה' – "קדש הלולים להוי'". אמרנו שיש כמה דברים יפים בביטוי "קדש הלולים להוי'" – ר"ת קהל וס"ת משה, "ויקהל משה". יש קשר יפה לעשרת הדברות בפרשת יתרו, בהן הביטוי "קדש להוי'" (בלי מלה באמצע, לא כמו "קדש הלולים להוי'") – שיהודי צריך להיות קדש לה' כמו כהן גדול, שיש על מצחו ציץ נזר הקדש בו פתוחי חותם קדש להוי'. הביטוי "קדש להוי'" מופיע בדיוק עשר פעמים בתורה. רמז יפה לעשרת הדברות, שמטרתם שהכל יהיה קדש לה' – כל כחות הנפש. הדבר רמוז בפסוק "העשירי יהיה קדש להוי'" – רמז לכך שיש בדיוק עשרה "קדש להוי'" בתורה.

נתחיל עם ווארט: הפסוק "העשירי יהיה קדש להוי'" הוא הפעם התשיעית שכתוב "קדש להוי'". יש עוד פעם אחת במשנה תורה. בחומשים הראשונים יש ט"פ "קדש להוי'", כשהתשיעית היא "העשירי יהיה קדש להוי'", בסיום חומש ויקרא. אחר כך יש עוד פעם אחת, במשנה תורה, ושם כתוב "קדש להוי' אלהיך". בכל הפעמים הראשונות כתוב רק "קדש להוי'", בלי "אלהיך", אבל בפעם העשירית – שהיא ממש "העשירי יהיה קדש להוי'" – כתוב "קדש להוי' אלהיך", מתאים למבואר בחסידות שתכלית עבודת ה' (בפעם העשירית מגיעים לתכל'ס, כמו שנסביר) היא שה' יהיה "אלהיך", כחך וחיותך, הטבע שלך, המודעות הטבעית שלך. לכן בפעם העשירית כתוב "קדש להוי' אלהיך". אבל למה הפעם התשיעית היא "העשירי יהיה קדש להוי'". אפשר לומר שהיא אומרת ש"העשירי יהיה קדש להוי'" – צריך לחכות (עוד חומש וחצי) להגיע לעשירי, שהוא יהיה קדש לה'. אי אפשר לומר שהוא לא קדש, הרי הולך שם על מעשר בהמה, שם המשנה אומרת "קרא לתשיעי עשירי – מקודש". רמז לכך שהתשיעי מקודש, ובמקרים מסוימים גם האחד עשר מקודש (התשיעי תמיד מקודש, אבל האחד עשר רק במקרים מסוימים), לומדים מכך שהפסוק התשיעי הוא "העשירי יהיה קדש". את הדין חז"ל לומדים מהריבוי "וכל מעשר בקר". יש כאן רמז יפהפה לדין הזה, ש"העשירי יהיה קדש להוי'" הוא הפעם התשיעית של "קדש להוי'" בתורה. אם כן, יהודי צריך להיות כולו "קדש להוי'".

אמרנו שאלה ביטויי "קדש להוי'" בלי מלה באמצע, אבל יש עוד שלש פעמים עם מלה באמצע. "עשר ידענו שלש עשרה לא ידענו", ובעשרת הדברות יש 13 פסוקים לפי טעם תחתון. הפעם הראשונה היא "קדש הלולים להוי'" (פירות ט"ו בשבט), "קדש יהיו להוי'" ו"קדש הוא להוי'". רש"י בנשיאים אומר שאם יש מלה באמצע היא מאד חשובה, כי כאשר התורה שמה מילה באמצע היא רוצה שנצרף אותה לגימטריא. אם כן, יש י"פ "קדש להוי'" ועוד ג"פ – "קדש הלולים להוי'", "קדש יהיו להוי'", "קדש הוא להוי'". אמרנו שבעבודה, בנפש האדם, ה'שפיץ' של "קדש להוי'" הוא ציץ נזר הקדש. על אהרן כתוב "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים". אם עושים את הגימטריא של כל הביטויים (עם המלים באמצע, כנ"ל), הכל עולה כד פעמים אהרן (16 ברבוע, 2 בחזקת 8). היות שב-אהרן יש ארבע אותיות יש לו כד צירופים, וכאן רמוזים כל צרופי אהרן, שנבדל להוי' "קדש קדשים". אהרן במ"ק 13, כנגד 13 פעמים שכתוב "קדש להוי'" ו"קדש… להוי'".

אמרנו שזה קשור לעשרת הדברות, ושרק ה"קדש להוי'" האחרון הוא "קדש להוי' אלהיך". הוא כנראה כנגד הדבור האחרון של עשה"ד – "לא תחמד". דווקא כאשר מגיעים לסוף, לסיום, הכל הוא "קדש להוי'" אבל רק בסוף חודר לפנימיות. האבן עזרא שואל, איך יתכן שילוד אשה, אשר ב"חטא יחמתני אמי", יכול לקיים את "לא תחמד". זה טבע האדם, איך יכול להיות אדם בעוה"ז שלא חומד?! יש אריכות באבן עזרא, ואחריו עוד הרבה מפרשים מתחבטים בשאלה זו – איך יתכן שהתורה תצוה עלינו כזו מצוה, שאי אפשר לקיים אותה על דרך הטבע, שלא תחמוד "כל אשר לרעך". מתי אפשר לקיים מצוה זו? כאשר האדם הוא "קדש להוי' אלהיך". כאשר ה"קדש להוי'" – נבדל לה' – הופך להיות "אלהיך", מודעות טבעית, כחך וחיותך. אז האדם יכול לקיים "לא תחמד בית רעך וגו' וכל אשר לרעך".

בדברות השניים, בפרשת ואתחנן, יש חידוש – מתחיל "לא תחמוד אשת רעך" (הופך את הסדר) ואחר כך "ולא תתאוה בית רעך שדהו ועבדו ואמתו שורו וחמורו וכל אשר לרעך". ידוע שעשרת הדברות הם כנגד עשרה דורות מהבעל שם טוב עד לדור שלנו, כמפורסם אצלנו[ב]. ועל כן הדבר הזה מאד נוגע לנו, שנתבונן ב"לא תחמד". היות שגם יוצא ט"ו בשבט, ו"הכל הולך אחר הפתיחה", ופעם ראשונה שרש חמד בתורה הוא ב"ויצמח הוי' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע", ובפעם השניה "ותרא האשה כי טוב… ונחמד העץ להשכיל". הרבה פעמים אנחנו מסבירים ששרש מתחיל בתהו, מופיע בפעם הראשונה בתהו, ובפעם השניה בתורה כבר נתקן, שעל זה כתוב "ברישא חשוכא והדר נהורא". יש המון דוגמאות כאלה בתורה, אבל כאן הפוך. הפעם הראשונה מתארת את המצב הראשוני והמתוקן, בגן עדן, שה' הצמיח "כל עץ נחמד למראה". כנראה ש"נחמד למראה" מתייחס בפרט לעץ החיים ו"טוב למאכל" על "עץ הדעת טוב ורע". בפעם השניה כתוב הפוך, "כי טוב העץ למאכל", ויש תוספת של "וכי תאוה הוא לעינים" (כתוספת ה"לא תתאוה" בדברות בואתחנן), ואחר כך "נחמד הוא להשכיל". צריך לומר ש"נחמד למראה" בעיקר הולך על "עץ החיים בתוך הגן" ואילו "טוב למאכל" בעיקר הולך על "ועץ הדעת טוב ורע". אם היו מחכים שלש שעות בלבד, עד כניסת שבת קדש, באמת היה מתר להם לאכול והיה טוב להם לאכול – לכבוד שבת קדש. אז היה נשאר רק "עץ הדעת טוב" בלי הרע. עץ החיים נשאר "נחמד למראה". בסוף, בחטא, הסדר מתהפך. צריך לומר שהפעם הראשונה היא למעלה מתהו ותיקון, אולי היא עקודים, והפעם השניה נקודים – התהו שנשבר. הפעם הראשונה היא גם אולי תהו, אבל הוא לא נשבר – עולם העקודים נקרא "תהו יציב". בפעם השניה זהו תהו שנשבר. אולי בכל התורה אחר כך, כל פעם שכתוב שרש חמד הוא בא לתקן את החטא הראשון. אם כן רואים ששרש חמד הוא שרש חשוב ביותר, שרש של ראש השנה לאילן – התואר הראשון על העצים, "כל עץ נחמד".

בפסוק של החטא, בו כתוב "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל", אומר רש"י ש"תאוה לעינים" מתייחס ל"ותפקחנה עיני שניהם" ו"נחמד להשכיל" ל"והייתם כאלהים יודעי טוב ורע". באמת בהמשך כתוב שהיא אכלה, אחר כך הפסוק אומר "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם". במקום השכל, ההשכלה, ה"נחמד להשכיל" – היא חשבה שהשכל יהיה "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע", אבל קבלה שכל אחר, "וידעו כי ערומים הם", ש"מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו ממנה". אם כן, לפי רש"י "ונחמד העץ להשכיל" לשון שכל, אבל לפי התרגומים – אונקלוס ויונתן – "להשכיל" לשון הסתכלות, ולא שכל. כתוב בפעם הראשונה "נחמד למראה", ולכן התרגום – פשט – אומר ש"נחמד להשכיל" הוא לשון הסתכלות. אם כן, מה הכוונה ב"תאוה הוא לעינים" שכתוב קודם? התרגומים אומרים "אסי", שיש כאן רפואה לעינים, שראית הפרי מיטיבה את העינים. אחר כך, אחרי שרפאנו לך את העינים (כידוע הווארט בחסידות של רבי אייזיק ביחס לאדמו"ר הזקן), יכול להיות "נחמד להשכיל" – אז באמת אפשר להסתכל. זה פירוש אחר לגמרי מהפשט של רש"י. הווארט של רבי אייזיק הוא שאדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, היה רופא עינים. נסביר יותר לגבי רופא עינים. זה אדמו"ר הזקן וזו חסידות חב"ד, ועל כך נאמר לפי התרגום "וכי תאוה הוא לעינים".

בכלל, מה ההפרש בין תאוה לחימוד – בכלל לא פשוט. לפי הרמב"ם אלו שתי מצוות, התאוה בלב והחימוד במעשה. כדי להגיע למעשה צריך דבור וגם "ירבה עליו רעים ויפציר בו" שימכור לך את החפץ שאתה חומד. בדבור בפני עצמו אין עבירה עדיין, כי יצא מכלל "לא תתאוה" – שבלב, במחשבה – ועדיין לא בא ל"לא תחמד", שלקח את החפץ בידים. יש מפרשים שכבר בדבור עובר על "לא תחמד". רוב הראשונים הולכים אחרי הרמב"ם, שיש פה שתי מצוות, אבל לא כולם. הרס"ג, ועוד כמה מהראשונים הגדולים, סוברים שיש רק מצוה אחת – שתאוה היא בכלל חימוד.

אחד מהדברים שצריכים להתבונן בהם במצוה זו, שהיא המצוה של הדור שלנו, היא "לא תחמוד כסף וזהב עליהם". מאיפה לומדים שחימוד הוא דווקא במעשה? מהפסוק "פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת", מכאן לומדים שעד שאין לקיחה בידים לא עוברים על "לא תחמד". כך לומדים חז"ל מהרמב"ם, אם כי לכאורה לא מוכרח מהפשט – אפשר לומר שהחימוד והלקיחה הם שני דברים. אדרבה, אולי "לא תחמד" לפני ה"ולקחת", אך לא כך לומדים חז"ל ולא הרמב"ם. שוב, יש מפרשים על פי פשט שעל "לא תחמד" עובר כבר בדיבור. מי הדוגמאות? הרמב"ם מביא דוגמא שמתאוה מגיעים לחימוד ומחימוד לגזל ומגזל מגיעים לרציחה. ממי הוא לומד זאת? מאחאב ונבות. אבל יש הרבה מפרשים שלומדים זאת מעכן, שאצלו כתוב בפירוש לשון חמדה. גם כן, זה הגיע לידי רציחה של עצמו ושגם הרבה יהודים נפלו במלחמה. מי חמד בהתחלה? מי החומד הראשון? הנחש הקדמוני, חמד את חוה. הוא הטיל בזוהמה בחוה, והזוהמה שהוא הטיל בה היא זוהמת החמדה – שהיא חמדה, "ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו". כמה פעמים כתוב שרש חמד בחמשה חומשי תורה? שמונה פעמים. כמה פעמים כתוב תאוה, שרש אוה (כמו "אוה למושב לו")? [סופרים "תתאו לכם"? כנראה שלא, אף שרש"י אומר שקשור]. יש כל כך הרבה ענינים פה, שכדרכנו נשזור אחד בשני. לפי הרמב"ם תאוה באה לפני חמדה – האדם קודם מתאוה בלב, ואחר כך חומד. החמדה מתחילה בדבור, אבל מגיעה לידי מעשה, ואם לא הגיעה לידי מעשה הוא לא עבר את העבירה. אבל מלשון הפסוק ב"ואתחנן", "לא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך וגו'" הסדר הוא חמדה ואחר כך תאוה. כמו שנסביר, לפי פשט הכי פשוט חמדה היא גם בלב, ואם חמדה היא בלב אולי תאוה היא תכלית ההתעצמות וההתגברות של החמדה. אם נאמר כך, התאוה באה אחרי החמדה, כסדר הפסוק. איך אני יודע שתאוה היא תכל'ס – הסוף של החמדה (וגם סוף הסוף של עשה"ד בפעם השניה)? מהפסוק של ברכת יעקב ליוסף, "ברכות אביך גברו על ברכות הורי עד תאות גבעות עולם". יש לרש"י שני פירושים ל"עד תאות גבעות עולם", ובפירוש הראשון הוא אומר ש"תאות" היינו סוף. הברכות שלי הן יותר מברכות אבותי אברהם ויצחק, כי אני נתברכתי ב"נחלה בלי מצרים", "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". "עד תאות" מלשון "והתאויתם" ו"תתאו". הפירוש השני של רש"י ש"תאות גבעות עולם" לשון חמדה, שאלו הברכות שחמדה אותן רבקה אמנו (כאשר צותה על יעקב לרמות את אביו ולקחת את הברכות). שוב, לפי הפירוש הראשון "תאות" היא לשון 'עד הסוף'. לפי זה, אם יש לך תאוה עד הסוף – היא מתחילה מחמדה, אתה חומד משהו, ואחר כך באה התאוה, "לא תחמוד… ולא תתאוה". לא ראיתי אף אחד שמפרש כך, וזה הפוך מפירוש הרמב"ם (על פי חז"ל, כמובן) מה בין תאוה לבין חימוד. [זה מולה למלה קו, גם לשון קו וגם תקוה]. יש פסוק "אף ארח משפטיך הוי' קוינו לשמך ולזכרך תאות נפש". רואים פסוק מפורש בישעיהו הנביא, בו גם כתוב "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", שם המפרשים מסבירים (במיוחד המלבי"ם), ש"אף" הוא ריבוי, ומתייחד ביחס לשאר הריבויים שתמיד יש בו חידוש. "אף עשיתיו" – אפילו עשיתיו, והדגש על החידוש. אף בגימטריא אנכי, המלה הראשונה של עשה"ד. אפשר לומר ש"אף עשיתיו" רומז לפסוק בהמשך ישעיהו – "אף ארח משפטיך הוי' קוינוך לשמך ולזכרך תאות נפש". מה פירוש הפסוק? יש פירוש רש"י, ויש את שאר המפרשים (בעיקר רד"ק). רש"י אומר שכל הפסוק מדבר על התקוה לראות נקמה, "ארח משפטיך", שהוא עיקר קידוש ה'. הוא לא אומר ש"אף" לשון אף וחמה, אבל מתאים. אני מקוה בתאות נפש שלי שה' ינקום את נקמת עם ישראל מהגוים הרשעים שהורגים בהם ומשעבדים אותם במשך כל הדורות – "אף ארח משפטיך הוי' קוינוך", אנחנו מקוים לתכל'ס, שיבוא יום נקם לה'. מה זה "לשמך ולזכרך"? רק זה קידוש ה' האמתי. מדברים על קידוש ה', ורש"י אומר שזו מצות קידוש ה' – המצוה הראשונה מבין חמש המצוות הכלליות. לא הזכרנו פסוק זה שם, אבל הוא פסוק חשוב מאד. שכל תאות הנפש שלנו היא רק ש"יתגדל ויתקדש שמיה רבא", ואיך זה? על ידי שתעשה נקמה בגוים הרשעים. זה פירוש רש"י ל"לשמך ולזכרך תאות נפש". אבל הרד"ק מפרש אחרת, יותר 'גלותי' אפשר לומר – הוא אומר ששייך לגלות, שאת הפסוק הזה אומרים היהודים שבגלות, ומבקשים מה' שילמד אותנו "ארח משפטיך" גם בגלות, שה' ישלח לנו איזה מורה צדק גם בגלות. המלבי"ם אומר ווארט מאד יפה, שצריך להתבונן בו, מה בין "שמך" לבין "זכרך". יש כמה פעמים שיש היקש בין שם לזכר, גם בתורה וגם בתהלים, והמלבי"ם אומר שאם יש שם וזכר ביחד היינו שני גילויים של הקב"ה – יש גילוי של ה' יתברך בפלאי הטבע (קשור לתורה ומדע שלנו), ואם ה' מתגלה לנו מתוך ההתבוננות בנפלאות הבריאה ובוראה קוראים לכך "שמך". זה גם רמז יפה לכך שבכל תופעה אפשר למצוא את שם הוי', הכלל הגדול שלנו – עיקר הפלא שבטבע שכל תופעה חתומה בסוד הוי'. אבל יש עוד התגלות, שבמדה מסוימת היא יותר נעלית, שה' מתגלה בנסים ובנפלאות, בהשגחות הפרטיות שהוא מחולל עמנו על כל צעד ושעל. אלה לא נפלאות הטבע, אלא פשוט השגחה פרטית. הוא אומר שהשגח"פ בחיינו נקראת "זכרך" – כך אנחנו זוכרים אותך ומשבחים אותך. זה מאמר מוסגר. בכל אופן, זה פסוק מאד יפה – "אף ארח משפטיך הוי' קוינוך לשמך ולזכרך תאות נפש", פסוק עם היקש בין תקוה ותאוה.

עיקר הפסוק של תאוה לשון גבול הוא "והתאויתם לכם גבול קדמה". קודם כל, רואים שזה שייך לשלמות הארץ. שמגיעים עד לגבול, ושהגבולות מתפשטים. הארץ היא מקום התאוה, "ארץ חמדה טובה ורחבה". בתנ"ך כתוב ג"פ על ארץ ישראל "ארץ חמדה", ובברכת המזון מוסיפים "ארץ חמדה טובה ורחבה". כמו ששרש החמדה מתחיל מט"ו בשבט, שרש העצים, הוא קשור גם לארץ – "כל עץ נחמד" צומח מ"ארץ חמדה", ארצנו הקדושה. אמרנו שיש ח"פ חמדה בתורה בלבד. אחד מהם הוא "לא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני שלש פעמים בשנה". מתי? אם אנחנו שומרים את החגים ושומרים את התורה בכלל. אז עולים לירושלים – קשור גם ל"קדש הלולים להוי'", עולים לירושלים לשבח ולהלל את הקב"ה, בפרט ב"שלש פעמים [לשון פעימה בלב, שלש פעימות] בשנה" בהן עולים לירושלים כל היהודים – ואז התורה מבטיחה את הנס של "לא יחמוד איש את ארצך". זה לגמרי "זכרך", לא מפלאי הטבע אלא מפלאי ההשגחה. פלאי ההשגחה באים כתגובה לעבודת האדם. כלומר, אם אנחנו רוצים לזכות לירושלים, לבית המקדש, לעליה לרגל – כנראה שהכל תלוי בשמירת מצות "לא תחמד" בפרט. שאם אנחנו נקיים את "לא תחמד" יתקיים "לא יחמוד איש את ארצך". יש מאמר חז"ל מפורש שלפי כמה שאנו מקיימים את "לא תחמד" – התכלית והסוף, התכל'ס, התאוה, של כל עשרת הדברות – כך ה' מקיים את "לא יחמוד איש את ארצך בבואך לראות את פני וגו'".

אמרנו ששרש חמד מופיע ח"פ, ומה לגבי תאוה? לפי המדקדקים שרש אוה מופיע בתורה יא פעמים. אם נחבר יחד, גם לפי סדר התורה שקודם כתוב "לא תחמד" ואז "לא תתאוה", יהיה חוה. אז כל הנושא של חמדה ותאוה הוא תיקון של חוה (כמו התכשיט תיקון חוה). אבל, אם זה מאד מדויק, ב-יא התאוות צריכים אבחנה בין ה-ו ל-ה. כשמתבוננים זה לא פשוט, עד שפתאום מבריקה ההברקה, שמבין יא הפעמים לשון תאוה יש ו פעמים בהן התאוה היא בסדר, ובכולן כתוב תאוה עם נפש ("תאוה נפשך" וכו'), "לשמך ולזכרך תאות נפש" היא בהחלט בגדר "תאות צדיקים אך טוב", "תאות ענוים", "תאות אדם חסד" (כמה וכמה תאוות טובות בתנ"ך). בכל שש הללו יש תאוות טובות שה' מרשה ומלמד איך לקיים בקדושה ובטהרה. יש שש תאוות נפש שכולן בגדר הטוב, אבל יש חמש תאוות רעות – "לא תתאוה" וג"פ במתאוים בקברות התאוה. אז יש ה"פ תאוות רעות, ו"פ תאוות רעות, ו-ח פעמים חמד (בהן הפעם הראשונה לכאורה טוב, בפעם השניה זה מניע לחטא, אז לכאורה לא טוב, אבל אלה האורות מרובים של עולם התהו – אמרנו שהפעם הראשונה שייכת לעקודים והשניה לנקודים).

אמרנו ש-חמד קשור לעצים וקשור לארץ. חמד קשור גם למשיח, זה כבר לא בתורה אלא בסוף התנ"ך. "אי מן מתיא כגון דניאל איש חמודות". הדוגמה של חז"ל למלך המשיח, מכל אישי התנ"ך – לא אברהם אבינו ולא משה רבינו, אלא "אם מן מתיא כגון דניאל איש חמודות", כך כתוב בגמרא. זה לא סתם דניאל, אלא "איש חמודות" – כנראה לכן הוא הוא יותר מכולם ראוי להיות מלך המשיח. "איש חמודות" כמו "איש נעמי" – הוא הבעל של החמדה, מתקן את הלא תחמד, הדור העשירי. על המשיח כתוב "ונחמדהו". אנחנו חומדים את המשיח והמשיח בעצמו הוא הוא "איש חמודות". איך רש"י מסביר פשט שמלך המשיח הוא "איש חמודות"? רש"י כותב "'איש חמודות' – איש טהור". איך רש"י יודע ש"איש חמודות" הוא "איש טהור"? כי קודם בספר דניאל היה כתוב "לחם חמודות", שפירושו לחם נקי. ואיך רש"י יודע ש"חמודות" זה נקי וטהור? לומד זאת מאחת משמונה הפעמים שכתוב חמד בתורה, "בגדי עשו בנה הגדול החמודות". בכלל פלא, המפרשים שואלים למה לשון נקבה, ומביאים עוד דוגמאות בתנ"ך שבגדים לשון נקבה. איך התרגום מתרגם "בגדי עשו החמודות"? "דכייתא", נקיות, טהורות. זה פירוש ראשון של רש"י, ל"בגדי עשו החמודות", לפי התרגום. הפירוש השני של רש"י – כמו ב"עד תאות גבעות עולם", פירוש ראשון הוא פשוט ופירוש שני לשון תאוה – שחמד את הבגדים מנמרוד, ונמרוד עצמו חמד אותם מאדם הראשון. כתוב בפדר"א שבגדי עשו החמודות הן בעצם כתנות האור שהקב"ה הלביש לאדם וחוה לאחר החטא, סימן שהכל הוא השתלשלות חטא אדה"ר – החטא ותיקון החטא. יש בכך איזו התחלה של תיקון החטא. יש כמה פירושים מהן "כתנות עור", ויש פירוש שמדובר בעור הלויתן. לכן הבגדים טהורים – גם כי עור הדג לא מקבל טומאה, ויש גם דעה שהלויתן עצמו הוא דג טהור. לכאורה הפשט שהוא טהור, אם נאכל אותו בסעודת לויתן (כל ה"תורה חדשה" היא לגבי השחיטה, אבל הוא טהור לכאורה – לא פשוט, זו מחלוקת). בכל אופן, פשיטא שעור הדג לא מקבל טומאה, לכן גם כשהבגדים הם "בגדי עשו", אצל עשו הרשע, הן "החמודות"-טהורות. ראינו ש-חמד מתחיל מהעץ, מהארץ, יש גם בגדים, גם משיח, גם לחם מן הארץ. בדניאל יש עוד חמודות, "רב חמודות". קשור לארץ מצרים, ממנה העלינו רב ניצוצות – כנראה שהעלינו את כל חמודות מצרים. חמד מתחיל מ-חם – מצרים היא קליפת חם, אבל מוציאים ממנה את כל חמדת מצרים. דניאל איש חמודות ר"ת דא"ח – זו הכוונה כשאומרים ולומדים דא"ח. כל הכוונה של לימוד דא"ח היא המשכת הנשמה, שתהיה התגלות מלאה של דניאל איש חמודות, שהוא מלך המשיח לפי חז"ל.

נחזור ל"בגדי עשו החמודות": מה היתה הסגולה המיוחדת של הבגדים האלה? כתוב במדרש שעל בגדים אלה, שהתחילו מאדם הראשון, היו מצוירות כל החיות שבעולם. לכן נמרוד החל להיות גבור ציד. איך היה צד? לבש את הבגדים, עליהם היו מצוירים כל החיות, ואז החיות חשבו שהוא חיה ונמשכו אליו – כל החיות. כל החיות נאספו אצלו, וממילא צד אותן בדרך ממילא, בקלי קלות. כך המדרש אומר. איך עשו הצליח להוציא ממנו את בגדי עשו החמודות? קודם כל, רואים שבגדים אלה כוללים את כל החיות, וכנראה עם כל חיה גם פרק שירה שלה. בזמן האחרון, וכל השנים, מאד שמים דגש על פרק שירה, במיוחד בחינוך ילדים. כל ציורי החיות וכל פרק שירה נמצאים על הבגד. זה ציור אמתי, ולא סתם אמתי. איך עשו הצליח להוציא אותם מנמרוד? כתוב שהלך לנמרוד ובקש – בקשת תם – אם ירשה לו ללבוש את הבגדים בהשאלה. כנראה עשו היה גם מיוחס, ונמרוד היה אדיב כלפי עשו והשאיל לו את הבגדים שלו. זה סרט מצוין בשביל ילדים. נמרוד משאיל לתומו את בגדיו לעשו. עשו לחץ על הכפתור של האריה, שיש שם באיזה מקום, ואז בא אריה. כעת הוא בעל הבית, שלובש את הבגדים, אז הוא פשוט משסה את האריה בנמרוד – האריה הולך וטורף אותו, והוא נשאר עם הבגדים (ראש יהודי, ישראל מומר). כך עשו השיג את הבגדים. אבל כעת איך באמת קוראים לכל החיות? על ידי השירה שלהן, פרק שירה. הכל חמוד, סימן שגם כל ההתעסקות בפרק שירה היא חמד של דבר.

כל מה שאמרנו עד עכשיו הוא הקדמה ל"לא תחמד", הדבור האחרון של עשרת הדברות, כנגד הדור האחרון, דרא בתראה. הקושיא היא היא קושית האבן עזרא, איך יתכן שילוד אשה לא יחמוד שום דבר. יש בזה כמה וכמה תירוצים במפרשים. האבן עזרא אומר שנגד הטבע שאדם יראה משהו יפה אצל החבר שלו ולא יחמוד. איך האבן עזרא מתרץ? הוא מביא משל, כנראה מהמדרש, של כפרי אחד שפעם אחת ראה את בת המלך. בת המלך היא יפהפיה ביותר, אבל הוא יודע טוב שהוא כפרי, איש פשוט בתכלית, וזו בת המלך, והיות שאין שום סיכוי בעולם – בשכל הפשוט של הכפרי הפשוט – נישט שייך כלל וכלל שלכפרי זה יהיה איזה עסק או מגע עם בת המלך, לכן הוא לא חומד אותה. יכול להיות שהוא קצת מתפעל מהיפי שלה, אבל הוא לא חומד אותה. הוא אומר שכך צריך להיות ביחס לכל דבר שהוא לא שלך, שהוא פשוט מופלג ממך. כלומר, לפי הראש של האבן עזרא צריכים להפליג כל דבר שהקב"ה לא זיכה אותך ולא הקנה אותו לך – אותו דבר מופלג ממך בעצם, בדיוק כמו שבת המלך מופלגת לגמרי מהאיש הכפרי. זה פירוש אחד, של האבן עזרא, אבל יש עוד פירושים לשאלה זו.

כשהולכים ברחוב יש כמה וכמה משפטים שאדם צריך לשחזר כל הזמן. זה דבר שאנחנו מאד אוהבים להזכיר מדי פעם, ב"היום יום" כתוב שצריך לחזור משניות ברחוב, אבל על רבי פינחס מקוריץ מסופר שכאשר היה הולך ברחוב היא אומר "נחני בדרך אמת" (כתוב שחכמים היו חוזרים פסוק, וכאן אפילו פחות מפסוק). הוא הצטיין במדת האמת, וכך היה אומר כל הזמן. רבי דוד מלעלוב היה אומר "תשמרני" (באידיש). כפי שנסביר, אנחנו צריכים לאמץ לעצמנו את כל המשפטים האלה – ללמוד מהצדיקים – אבל אם יש איזה פסוק שצריך לשחזר כל הזמן ברחוב… כשהולכים ברחוב רואים דברים של הזולת, של אחרים, אז צריך כל הזמן ללכת ברחוב ולחזור "לא תחמד", "לא תחמד", "ולא תחמד", "לא תתאוה". על כל "תתאוה" יש ג"פ "לא תחמד", "לא תחמד… לא תחמד" (שתי פרשיות באותו פסוק ביתרו) "ולא תחמד… ולא תתאוה" (גם שתי פרשיות, בואתחנן). אם כן יש "לא תחמד" "ולא תחמד", "ולא תחמוד", "ולא תתאוה". חייב להיות י-ה-ו-ה – בפרשת יתרו זה עדיין דור דעה, שלא זכו להכנס לארץ, יש "הנסתרת להוי' אלהינו", תרין ריעין שהן אותו לשון. אחר כך פעמיים ב-ו (כל הדברות ב-ו, חוץ מ"לא תרצח", ללמד שכולן תפוסין זה בזה – לשון חז"ל שנלמדת מהדברות במשנה תורה, שהכל עם ווין, ובפרשת יתרו אין ווין, כדי ללמוד שכל מצוה בפני עצמה), "ולא תחמד… ולא תתאוה". מתחיל מ-ו, כנגד ה-ו של שם הוי'. צריכים לומר שהתוספת "ולא תתאוה" היא ה"סוף דבר", "סיפא דכל דרגין" – המלכות. בג"פ "לא תחמד" יש י-ה-ו (פעמיים "לא תחמד" ואח"כ "ולא תחמוד") ואח"כ "ולא תתאוה" במלכות. רמז: לא תחמד לא תחמד ולא תחמד ולא תתאוה = מח ברבוע (תיקון חם של חמד), היינו שהערך הממוצע של כל לשון הוא כד ברבוע, שעור. הערך הממוצע של כל מלה – בכל ביטוי יש שתי מלים – הוא רפח, החצי מ-כד ברבוע (רבוע כפול של יב). אם כן, יש כאן רמז של שלמות, שהכל יחד ברבוע. כאן, ודווקא כאן, יש שלמות התיקון של רפח ניצוצין. אמרנו שכאשר הולכים ברחוב ורואים דברים, איך יתכן שאדם שהולך ברחוב ורואה איזה מגדל רב קומות, ואז הוא מתחיל לעשות חשבון כמה שוה הבנין הזה, ומה אני יכול לעשות עם כל הכסף שרק יתנו לי את הבנין הזה, ובאמת למה צריך להיות שייך לו ולא לי? (אני אפילו אתן מעשר כספים, ואם הוא טוב לב במאד גם יתן חומש). לכן יש עוד משפט שצריכים ללמוד לשחזר כל הזמן ברחוב – "לא תחמד".

תרגום יונתן ותרגום ירושלמי אומרים משהו מאד חשוב על "לא תחמד" בעשה"ד: שאם לא מקיימים את ה"לא תחמד" באה מלכות הרשעה ולוקחת ממך כל מה שיש לך. זה מאמר חז"ל, שמי שחומד לא רק שלא משיג בסוף מה שהוא חומד, אלא שכל מה שיש לו נוטלים ממנו. ממי לומדים? מהחומד הראשון – הנחש הקדמוני, שחמד את חוה. מה שהוא חמד – הוא לא קבל, ומה שהיה לו – הרגלים שלו – נטלו ממנו. ככה עונשו של חומד – שמה שאתה חומד אתה לא מקבל, ומה שהיה לך אתה מפסיד. לא רק זה, התרגום אומר שהמלכות באה ולוקחת ממך הכל, ואז – אם היית עשיר נכסין אתה מתעני, ובסוף אתה יוצא לגלות. סימן שזו באמת מצוה של ארץ ישראל. התכלית של עשרת הדברות היא שבעוון חימוד – חמדה רעה – עם ישראל מתעני, לא מחזיק מעמד בארצנו הקדושה ויוצא לגלות. אבל גם אצלנו, כמו שידוע שהגלות האחרונה – כמו שלמדנו כמה פעמים כאן – היא גלות של יהודים אצל יהודים בארץ, גלות קשה ביותר, אם אנחנו חומדים כספי מדינה, אז בסוף לא רק שלא מקבלים את התקציבים, אלא כל מה שהיה לך גם נוטלים ממך. כך יוצאת הוראה מפורשת ששייכת לדור העשירי. [למה זה נקרא "רעך"? למה זה לא שלך?]. אם אתה שואל את זה, חז"ל אומרים שאינשי לא משמע להו שאם אתה נותן דמים זה אסור. יש מחלוקת ראשונים, הרמב"ם אומר שאף על פי כן זה אסור, אבל היות שאינשי סוברים שמותר, לכן לא נעשה בכך פסול לעדות. אבל יש מי שאומר ש"אינשי" צודקים. חוץ מזה שה"אינשי" חושבים שאם אתה נותן דמים אין בעיה, אחד המפרשים החשובים – הכתב והקבלה, שמפרש ככלל את לשונות התורה מאד יפה – כשרוצה להבחין בין חמדה לתאוה על דרך הפשט, למה דווקא בפרשת ואתחנן כתוב "לא תחמוד אשת רעך" ואחר כך "ולא תתאוה בית רעך" בלי להזכיר אשה. נראה שעיקר התאוה היא אשה, אבל לפי הראש של משה רבינו במשנה תורה עיקר החמדה היא חמדת נשים והתאוה לדברים אחרים (ביתרו הכל הוא חמדה). איך נסביר? היינו באמצע משהו שלא סגרנו. אמרנו שר' אייזיק אמר שאדמו"ר הזקן הוא רופא עינים, ה"נחמד למראה" של עץ החיים. הרופא עינים היינו ה"תאוה הוא לעינים" שמקדים את ה"נחמד הוא להשכיל" – לשון הסתכלות. אדמו"ר הזקן עושה את עיקר טעם הבריאה – "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים", וכל ענינו להחדיר לנו ש'על תאוה אין קושיות', אי אפשר להסביר למה ה' התאוה לדבר כל כך מוזר. אולי הוא חומד. נאמר דבר פשוט לגמרי. אי אפשר לומר שכל החמדות בעולם הן רעות, אדרבה. לכאורה, בלי הזהר המפורסם ש"לא תרצח" ישראל, ויש לפעמים רצח מותר – כמו מיתת בית דין – ונותן יוצא מהכלל לכל דיבור. יש יוצא מהכלל לפי דין תורה, אבל בעצם רצח הוא לא טוב, וכך ניאוף וגנבה וכו'. האם גם חמדה היא בעצם לא טוב? לא, יש חמדה טובה. כמו שהסברנו, כל התורה כולה היא חמדה – "חמדה גנוזה", "כלי חמדה", "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חבה יתרה נודעת להם שנתן להם כלי חמדה". המפרשים אומרים שכאשר אדם חומד ללמוד או לעשות מצוה זו חמדה טובה, חמדה של קדושה, שרצויה לכתחילה אריבער. הפשט של "לא תחמד" הוא בירור. אי אפשר לומר שהפשט של "לא תרצח" הוא לברר בין רציחות טובות לרעות, אבל הפשט של "לא תחמד", היות שיש באמת הרבה חמדות – חמדה היא לא חד וחלק דבר שלילי – היינו בירור מה אסור לחמוד, זה וזה וזה, כלל ופרט וכלל. ביתרו הכלל הראשון הוא בית רעך ובואתחנן הוא אשת רעך. הרמב"ן אומר שמשה רבינו מדבר לדור יותר למעלה, דור דעה, ושם הכלל הראשון הוא "בית רעך". למה? מי שיש לו שכל יודע שקודם צריך בית ואחר כך ישא אשה, כמו הרמב"ם. אם הוא כבר חומד – הוא חומד לפי הסדר, מה צריך קודם. כך הוא מסביר, שפרשת יתרו היא "לא תחמד" לבעלי דעה, אחד שיודע שקודם צריך בית ואחר כך אשה. אבל בפרשת ואתחנן משה רבינו מדבר לדור אחר, בחורים שנכנסים לארץ ישראל להלחם, ויש להם מצות אשת יפת תאר – אצלם עיקר החמדה היא רק נשים. כשמדברים עם בחורים (זו לשונו), ולא עם בעלי דעה – אצל בחורי ישיבה הכלל הוא "לא תחמוד אשת רעך". נראה את דברי הכתב והקבלה והאם אנו מסכימים להם. כבר רמזנו שכנראה אדה"ז לא כל כך מסכים, אבל דבריו נשמעים טוב. אומר שחמדה היא דבר שהוא חמוד מצד עצמו – חפצא שהוא חמוד (לא משתמש במלים חפצא וגברא). אשה – וכל הנשים יפות – היא דבר חמוד בעצם. לא סתם אתה חומד. זה מתאים לפעם הראשונה בתורה, "כל עץ נחמד" – הוא באמת נחמד, זה לא משהו סובייקטיבי. כשאני מסתכל הוא נחמד לי, אבל בגלל שיש משהו חמוד שהוא באמת חמוד. התורה היא חמדה גנוזה, דבר באמת חמוד. אבל הוא אומר שתאוה היינו שאני מתאוה למשהו שאני צריך לשם משהו – לשם תאוה או לשם משהו תועלתי. אבל גם כשיש לי תאוה למשהו סתם, זה לא בגלל שהוא תאוה בעצם – לא בחפצא – אלא הכל בגברא שלי, בגלל שיש לי תאוה. הוא מסביר שזה תמיד מצטרף למשהו אחר. כלומר, שיש בכך איזו תועלת למשהו אחר. אחר כך הוא נותן דוגמה. הוא אומר שיש ציד (לא אומר שרומז כאן לנמרוד ועשו), איש יהודי ציד, ויש אחד יושב אהל, איזה בן ישיבה. בן הישיבה ירש איזו חרב או קשת מאד מיוחדת, שאין כיוצא בה בעולם, מאביו. יושב לו בבית איזה כלי זין מיוחד-מיוחד. בא הציד ורואה את כלי הזין בבית המלמד או הת"ח, ואומר – יש לו, אבל הוא לא צריך את זה. בשבילו זה לא מעלה ולא מוריד. אולי זה מזכרת מאביו או מהיכן שקבל, אבל הוא לא זקוק לכך בעצם, לא שמושי לו, ולי מאד שמושי – הלואי שהיה לי את הדבר הזה. כאן הוא מתאוה, ובתוך התאוה יש לימוד זכות – כשאקח ממנו בדמים זה כמעט "זה נהנה וזה לא חסר". יש בכך כל כך הרבה שכל, לכן אינשי חושבים שאין בכך עברה – זה נוגע בעיקר לתאוה. ביחס לחמדה כולם מבינים, שאם הדבר חמוד – למה שיהיה לי ולא לו. כמו "מאי חזית" – אם הדבר חמוד בעצם אז יתכן שאני חומד, אבל אין שום הצדקה שיהיה אצלי יותר מאשר אצלו, אא"כ הוא סתם אדם רע בטבע. בתאוה לא כך – יש סברא להצדיק, שיותר מוצדק שיהיה אצלי מאשר אצלו, לכן מרבה עליו רעים ומפציר בו ולוקח ממנו בדמים. בספר שמות כנראה הכל דברים חמודים, הכל חפצא (יש בית חמוד מצד החפצא). אם הדבר חמוד מצד החפצא האיסור הוא "לא תחמד", אבל אם רק אינטרס אישי – שיש בו לימוד זכות – זה "לא תתאוה". התאוה מתאימה לדור השני, של אנשים תועלתניים, פרגמטיים, כל אחד צריך את הכלים המיוחדים לו. עוד לימוד זכות, שלא מזכיר, שכאשר נכנסים לארץ יש ערבות – למה שיהיה אצלך ולא אצלי – וכן סברת "עם הארץ" היא "שלי שלך שלך שלי". יש הרבה לימוד זכות על כך שהכלי מתאים שיהיה שלי. איך הולך עם "על תאוה אין קושיות"? לא מתאים, הוא אומר שלתאוה יש נימוק, ואדמו"ר הזקן אומר שלתאות נפש אין שום נימוק (גם הקב"ה סובר שקודם דירה, "דירה בתחתונים", רק שביתו זו אשתו).

אמרנו שיש עוד משפט שצריך לשחזר לעצמך, מה שכתוב בתניא פכ"ט, כל פעם שהיצר עולה, שהגאוה עולה. בכלל, מה ההבדל בין תחלת עשה"ד לסופן? כל המפרשים, וגם חז"ל, מדברים על "נעוץ סופן בתחלתן". כן כתוב במפרשים שהיות שעיקר הפשט של חמדה הוא בלב – עם כל הפירושים שחמדה היא לקיחה בדמים – במחשבה, והדבור היחידי הנוסף שהוא מחשבה הוא הראשון, "אנכי הוי' אלהיך". אם כן, יש קשר ממשי בין שתיהן, "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן". אם כן, זה כנראה עוד תירוץ לקושית האבן עזרא, שהא בהא תליא. איך אפשר לקיים "לא תחמד" בלב? כנראה תלוי ב"אנכי הוי' אלהיך". "לא תחמד" היינו יסוד התאוה בנפש, במובן הרחב של תאוה, וזה כולל הכל – בית, אשה, מטלטלין, קרקעות, נפשות (עבדו ואמתו, כולל גם גונב נפשות, כל מה שהיה כתוב קודם). איך אני יכול לקיים את ה"לא תחמד"? לפי ערך הקיום של "אנכי הוי' אלהיך", מצות האמנת אלקות. רק ההבדל ש"אנכי מי שאנכי" על דרך שהיה כתוב בפרשה הקודמת "אשירה להוי' כי גאה גאה" – אנכי – זה תיקון הגאוה בנפש. יש שני יסודות, גאוה ותאוה. זה שרק ה' יכול להתגאות, תיקון הגאוה, היינו "אנכי הוי' אלהיך", ו"לא תחמד" היינו תיקון התאוה והחימוד. כמו שאמרנו, תיקון החימוד אינו כמו רציחה ושאר האיסורים, אלא בירור – להשאר עם "תאות צדיקים אך [לשון מיעוט] טוב". זו התכלית של "לא תחמד", להיות "תאות צדיקים אך טוב" ו"תאות צדיקים יתן" ו"תאות ענוים". צדיק וענו היינו יחוד יסוד ומלכות, כידוע. אז צריכים לתקן את הגאוה על ידי שפלות ולתקן את התאוה על ידי בירור, להשאר רק עם החמדה הטובה.

הרמב"ם אומר שכל התורה, החל מעשה"ד, היא נגד ע"ז. בעלינו לשבח אומרים "שהם משתחוים להבל ולריק" ויש מוסיפים – מנהג ארץ ישראל – "ומתפללים לאל לא יושיע". ידוע שאומרים לשונות אלה כי רומזות לשתי הדתות המתחרות, הבנות המורדות – בן סורר ומורה – שיצאו מעם ישראל, שהם הלוחמים נגדנו. "לאל לא" בגימטריא נביא האיסלאם, והוא מלשון חמדה. לכן הוא קשור לדור העשירי. קשור גם לארץ ישראל, זו הגלות כאן. אבל "אנכי" זה וריק בגימטריא. בנוסח שלנו אומרים "ולריק", אבל הרמז, הגימטריא, היא רק על "וריק", שמכוונים אותו, ולכן יורקים ("וריק" לשון יריקה). ב"היום יום" כתוב שיורקים מסבה שלא רוצים להנות מהרוק, אבל גם יורקים עליו, כמו שיורקים על ע"ז, וזה עיקר הכוונה. כשאומרים "ולריק" יורקים על אותו אחד שבגימטריא "וריק", שהפגם שלו הוא הפגם של "אנכי הוי' אלהיך", פגם הגאוה. זה הדור של הבעל שם טוב, התיקון של הבעל שם טוב. לכן הדור שלנו הוא הדור של "נעוץ סופן בתחלתן", העשירי לבעש"ט, "העשירי יהיה קדש להוי'" (רק כמו שהסברנו קודם שזה ה"קדש להוי'" התשיעי, כבר מתחיל מהדור התשיעי, התשיעי אומר "העשירי יהיה קדש להוי'", רק שיש הרבה שקוראים לתשיעי עשירי ואז הוא גם "העשירי יהיה קדש להוי'"). אותו האיש גם נתן עיניו באכסניא, גם נעוץ סופן בתחלתן, אבל הפשט שלו ישות. אז רואים כמה "לא תחמד" אקטואלי, גם לא לחמוד תקציבי ממשלה, וכנראה שהא בהא תליא – להתגבר על ה"לאל לא". [מה התשובה על השאלה שהתקציבים הם שלי? – אני נתתי, אני לוקח]. זה לימוד זכות. אפשר לומר שאם תקיים בשלמות "לא תחמד" בכל הקשר אחר, ואז תטען שזה כסף שלי – אז נתחשב. כמו רבית, יש רבית ואבק רבית, וכתוב בחז"ל שיש קשר בין רבית ללא תחמוד – ברבית אדם מורה היתר לעצמו, וכך ב"לא תחמד", ולכן צריכים להתרחק לגמרי. במיוחד כשקוראים את התרגום, ורואים שהסימן שמי שחומד גולה. כתוב שמה שחמד לא נותנים לו, אז הסימן אם חמדת או לא – שלא נותנים לך. אם לא נותנים לך איגלאי מילתא למפרע שהיה "לא תחמד", אז צריך לקבל החלטה טובה שהולכים על "לא תחמד".

[ומה זה שאומרים למלך "למי כל חמדת ישראל"?]. יפה, אמרנו שיש הרבה דברים על חמדה. עיקר הדוגמה של הרמב"ם של מי שחומד הוא אחאב, והוא זה שהקפיד לא למסור לאויב את "מחמד עיניך" – ספר תורה לפי חז"ל, נחלת אבותינו, מסורת היהדות. אצל יחזקאל כתוב "מחמד עיניך" על אשתו. כמו שבפרשת "ואתחנן" לשון חן מתחיל "ולא תחמוד אשת רעך". "מחמד עיניך" זה או האשה או ספר תורה (כבר קשור לאחד הפירושים הבאים). שני כללים גדולים בתורה. האשה צריכה להיות מחמד עיניך – זה חיובי לגמרי, כמו שספר תורה הוא מחמד עיניך של כל עם ישראל, החל מהמלך. אם האשה שלך היא "מחמד עיניך" שלך ודאי לא תחמוד אשה אחרת. יש עוד פסוק במשלי, אסמכתא לכתב והקבלה (צריך לראות אם מביא) – "אל תחמוד יפיה", לא "תתאוה" אלא "תחמוד", סימן שעיקר החמדה הולך על יפי, מתאים לפירושו שחמדה היא למשהו אובייקטיבי. אם כי שעל אשת יפת תאר חז"ל דורשים שהיא רק יפה לך – יתכן שיש שאשה יפה רק לך, ולך היא מותרת. זו כבר לא חמדה, לפי הכתב והקבלה. שם לא כתוב חמדה או תאוה אלא חשק – חשק יכול להיות מצד החמדה, יפי אובייקטיבי, או מצד התאוה, שיפה לך ולא לכולם. [מה עם "חמדת ישראל"?]. קודם כל, רואים ששייך למלכות, הדבור האחרון. תיקון החמדה שייך למלכות. לא צריך לחמוד ממלכות הרשעה, כי החמדה שייכת למלכות [לחמוד את המלכות]. צריך לחמוד דברים טובים, והדבר העיקרי שצריך לחמוד הוא מלכות בית דוד. התורה היא חמדה, דבר הכי טוב. אמרנו שזה תיקון חוה – "אשת חיל עטרת בעלה". חמדה = חוה חוה חוה, בתלת זימני הוי חזקה. (חוה – תחלת חמדה וסוף תאוה, ח פעמים חמדה ו-וה פעמים תאוה).

נעשה הפסקה, נשיר משהו, ונמשיך לעיקר. לחיים לחיים.

היינו באמצע הדבר הרביעי שצריכים להתרגל לומר כאשר עוברים ברחוב. לכן הגענו לגאוה מול תאוה. כתוב בתניא שכאשר הגאוה מתרוממת, וזה מסתיר על האלקות לגמרי, צריך שהאדם ישפיל עצמו לגמרי – יתן לעצמו סטירת לחי ויאמר "אתה רע, משוקץ ומתועב" וכל השמות שקראו חז"ל ליצר, ואז היצר משתתק. אפשר לומר בדיוק את חמש הלשונות שיש בתניא, ואפשר גם לקצר. יש כמה אנשים שמקצרים את כל השלונות שמה למלה אחת – "כלב!", עם סימן קריאה ואצבע מצביעה כלפי. אם כן, יש בעצם ארבעה דברים שאדם צריך להתרגל לומר כל הזמן, והם כמובן כנגד י-ה-ו-ה: הראשון "נחני בדרך אמת", "אין אמת אלא תורה" ו"אורייתא מחכמה נפקת". השני, "תשמרני", שזה מקיפין דאמא, כנגד ה עילאה שבשם. אלה שתי תפלות-תחנות, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", כלומר שתלוי בקב"ה. אבל יש שני דברים שאני צריך כל הזמן  לומר לעצמי. אחד הוא "לא תחמד", וכמו שאמרנו עיקר החמדה והתאוה היא בלב – זה כולל את כל מדות הלב, וממילא כאן זה כנגד ה-ו (אם כי בעשה"ד לא תחמוד הוא האחרון, כנגד המלכות, אבל כאן הוא תיקון הלב). ואחרון אחרון חביב, עצם היכולת להשפיל עצמי במלה אחת קצרה – כלב (למי שהמלה הזו מדברת אליו). גם הכלב אומר שירה. בכל אופן, יש בזה כח השפלה אדיר – כך מספרים אנשי מעשה – אם אדם יודע איך להשתמש בזה, וכנראה לשם כך נבראו הכלבים. אם תאמר נחש או משהו אחר – בסדר, אבל לא בטוח כמה זה ישפיל אותך. יש איזו סגולה מיוחדת בכלב להשפיל אותך ביותר. צריך להתבונן למה זה ככה. ידוע המדרש בסוף פרק שירה שחז"ל תמהים איך הכלב זכה לומר את שירתו. לא תמהים על שום דבר אחר, רק על הכלב, ומתרצים שזכה בזכות "לא יחרץ כלב לשונו". כתוב "מיד כלב יחידתי", הוא כנגד היחידה, וידוע שהבעל דבר בעצמו יורד לפעמים בעולם בדמות כלב שחור ענק, כמסופר על חטיפת נשמת אדמו"ר הזקן על ידי מורנו הבעל שם טוב. עד כאן השלמה לענינים האלה, ש"לא תחמד" הוא משהו מאד כללי שכל הזמן צריך לשנן. [הרבה יותר נעים לשנן "נחני" מאשר "לא תחמד" או "כלב"]. צריך איזון בנפש, כתוב בפרק בעבודת ה' שעבודת ה-יה הרבה יותר נעימה מעבודת ה-וה. כמובן שאם תאמר באידיש יותר טוב, הונט!. שתי הההין, בחינת נוקבא, היו אומרים באידיש. "לא תחמד" צריכים לומר בעברית, וגם "נחני בדרך אמת", זה הרי כמעט-פסוק (של אליעזר עבד אברהם, "אשר הנחני בדרך אמת", וזו הפעם הראשונה בכלל שכתוב "אמת" בתורה), סיפור מפורש בתורה, לכן גם "אורייתא מחכמה נפקת". סיפור שקשור זיווג, וכל זיווג הוא ממוחין דאבא – אז אדם ראוי לזיווג, כשיש לו מוחין דאבא, ואז מבקש "נחני בדרך אמת" לזיווג האמתי שלו.

יש כמה רמזים יפהפיים: ב"לא תחמד" ביתרו יש 54 אותיות ובואתחנן 60 אותיות – יחד 114, הממוצע חמדה אותיות. כל חמדה היא ג"פ חוה, כנ"ל, ויחד זה ו"פ חוה, כנגד ו צרופי חוה. עוד משהו יפה: אמרנו שהחמדה הראשונה שייכת לעצי גן עדן וה"נחמד" הראשון קאי בפרט על עץ החיים והנחמד השני קאי על פי פשט על עץ הדעת. אמרנו שהפסוק הראשון הוא טוב, אבל הוא לפני התהו, לכן צריכים להסביר שזהו תהו יציב, עקודים. הרמז ש"ויצמח הוי' אלהים מן האדמה" בגימטריא תהו, "והארץ היתה תהו", אבל לא תהו של נקודים שנשבר אלא תהו של עקודים שלמעלה מהשבירה. אך היות שבכל זאת זהו תהו, לכן יכול להשתלשל מזה התהו שנשבר של "נחמד העץ להשכיל". הפסוק "ויצמח הוי' אלהים מן האדמה" הוא הפסוק ה-40 והפסוק השני של "כי נחמד העץ להשכיל" הוא הפסוק ה-62. יחד 102 = נחמד. מספרי הפסוקים של הפעמיים שכתוב "נחמד" מצטרפים ל-נחמד. ו"פ טוב – ששת הצרופים – עולים נחמד. נחמד הוא כל שש הכנפים, ששת צרופי טוב, כל גווני הטוב שיש במציאות מצטרפים יחד להיות נחמד. זה שהפסוק הראשון הוא הארבעים והשני הוא ה-62 אפשר למצוא גם במלה נחמד, שיש בה מ ושאר האותיות עולות 62.

עכשיו נגיע לחלק היותר…

[העירו על עניני הכשרות ובדיקת הפירות]

אם כבר אמרת, צריך לקיים, אבל גם נאמר: רבי זושא, שהיארצייט שלו היה ב-ב' שבט, אמר שצריכים ללמוד שבעה דברים מגנב. אחד מהם שהוא "בוטח ומקוה", שהקבלנו לנצח. או הכוונה שמי שרוצה לעשות סדר ט"ו בשבט ולאכול את כל שבעת המינים, שיכוון שכל מין כנגד לימוד אחד מהגנב. שהחטה תעזור לו להיות זריז, ושעורה להיות מכניס עצמו במקום סכנה, וכך הלאה לפי הפרצוף שעשינו. יוצא מזה שכאשר אוכלים תאנים אמור לעזור לבוטח ומקוה. כידוע שמסופר, זו היתה מחלוקת בין הצדיקים הגדולים תלמידי הבעל שם טוב, שהיו כאלה שהשתגעו על לבדוק תולעים והיו כאלה שלא בדקו כלל. כמובן אנחנו לא מורים הלכה כאן, גם לומדים מגנבים ועושים דברים חמודים – "בגדי עשו החמודות" (תיכף נוגע לאחד הפירושים איך אפשר לקיים "לא תחמד" אף שנגד הטבע). שוב, היו כאלה שדווקא לא בדקו, וכששאלו – זו הלכה בשו"ע לבדוק – הם אמרו שזו מדת הבטחון. זה היה רק מאמר מוסגר, עם כוונת אכילת הפירות בשנה זו. תמרים כנגד המדה שאם לא הצליח פעם ראשונה יחזור כמה פעמים.

היו שני צדיקים (למדנו פעם את הסיפור), שאחד בדק את התולעים היטב והשני לא היה בודק. פעם אחת זה שבודק שלח דגים מתנה לזה שלא בודק. הוא אמר לו שזה בחזקת תולעים וחייבים לבדוק היטב. השני שלא בודק אף על פי כן לא בדק, כי הוא לא בודק. או שבודק או שבוטח, והוא לא בדק. הצדיק שבודק בא ולא מצא תולעים בדגים, ושאל איך יתכן – אצלי בכל מה שבדקתי היו תולעים. הוא אמר לו – אתה שבודק, כל התולעים באים אליך, ואני לא בודק אז לא באים אלי… [כמו שהגמרא אומרת על השדים – "מאן דקפיד"]. טוב, ידוע שהיו מתלמידי הבעל שם טוב שלא אכלו אצלו, לא סמכו על הכשרות, וב"מאה שערים" יש הסבר שלם איך יכול להיות.

עכשיו נגיע למהלך השני:

יש הרבה הרבה דברים שהם כנגד עשרת הדברות. החל כמובן מעשר ספירות, עשרה מאמרות וכו' – כל מה שיש עשרה בתורה. למשל, הדברים הפשוטים: כשמקבילים בזהר את עשרת הדברות לעשרה מאמרות זה לא כמו השיטה ש"בראשית נמי מאמר הוא". הכל בשביל שנתמקד על הדור העשירי שלנו, והתנוצץ תוך כדי זה למה יש הו"א להסתפק בתשעה מאמרות. למשל כאן, בזהר המאמר העשירי אינו חלק מהסיפור הראשון של הבריאה, אלא "ויאמר הוי' אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" (אחרי תשעה "ויאמר אלהים"). מאמר זה קובע ברכה לעצמו לגמרי, כי הוא סיפור אחר לגמרי, אבל הוא המשך ל"נעשה אדם". בזהר כתוב ש"לא תחמד" כנגד "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". סימן שהדור שלנו הוא לא טוב להיות לבד, צריך "נחני בדרך אמת" למצוא את השידוך – גם איש ואשה, גם רב ותלמיד, כל מה שבשם שידוך יכונה. זו גם תכלית הבעל שם טוב. הרי כתוב ב"היום יום" שהבעש"ט חדשה שאדם הוא לא לבד. עד הבעל שם טוב כולם היו לבד, והחידוש הגדול של הבעש"ט שאף אחד לא לבד. אפשר לומר שמהבעש"ט והלאה אף אחד לא לבד, אבל צריך לומר שעד הדור התשיעי יש רושם של לבד, אבל בדור העשירי – בזכות קיום "לא תחמד" – מגיעים תכל'ס, באופן סופי ומוחלט, לא להיות לבד יותר. לא נעמיק יותר מדי בכל אחד, תן לחכם ויחכם עוד.

יש מקום שמקבילים את עשה"ד לעשר המכות. כתוב שעשר המכות הן ממוצע בין עשרה מאמרות לעשה"ד. הסדר הוא לפי הסדר, "אנכי הוי' אלהיך" כנגד מכת דם. אעפ"י שהמכות לכאורה ממטה למעלה והדברות ממעלה למטה, ההקבלה היא כסדר ישר – כך כתוב. הרבה מההקבלות שנאמר כתובות ברבינו בחיי על "לא תחמד" – בסוף עשה"ד מסכם את ההקבלות. סימן שכאשר מגיעים לסוף, לדור העשירי, אז הזמן והכושר לעשות הקבלות של הכל. מאד מתאים לדור שלנו. לפני שמגיעים לסוף אין לך את כל הנתונים, ואי אפשר לעשות הקבלות. תכלית הקבלה היא לעשות הקבלות, ועצם הדבר שעושים המון הקבלות הוא בגלל שהגענו לדור העשירי – זו סגולה וכושר מיוחד של הדור העשירי. כך באמת יוצא שכאשר מגיעים לסוף עשה"ד מתחילים לחשוב על כל ההקבלות לעוד דברים שיש בהם עשר. שוב, במכות מכת דם היא כנגד האלקות של מצרים, כנגד "אנכי", ומכת בכורות כנגד "לא תחמד". זו סגולה ל"אף ארח משפטיך הוי' קוינוך לשמך ולזכרך תאות נפש" – נקמה בגוים. מכת בכורות היא בזכות התיקון של "תאות נפש", של "לא תחמד".

בפרשת בשלח כתוב שמשה לקח את עצמות יוסף עמו, ואז היו שני הארונות זה ליד זה, ושאלו "מאי האי" והתשובה "קיים זה מה שכתוב בזה". יש מדרש חז"ל ש"כתוב בזה" עשרת הדברות, וצריכים ללמוד עשרה דברים של יוסף כנגד עשה"ד ש"קיים זה מה שכתוב בזה". אצלו כנגד "לא תחמד" הוא העיקר – "וימאן" (דברנו באריכות על "וימאן" עם השלשלת, כנראה בי"ט כסלו). "וימאן" = "אנכי הוי'", נעוץ סופן בתחלתן, תחלת עשה"ד. העמידה בנסיון של יוסף הצדיק – שלכן נקרא יוסף הצדיק – היא קיום בעצמו של "לא תחמד", דבר שהוא קצת לא טבעי. על "אל תחמוד יפיה" דורשים שלא תקח אותך בעפעפיה, ומי שהשתדלה יותר מכל אחד אחר לקחת את הבחור בעפעפיה היא אשת פוטיפר, וזה שהצליח לעמוד בנסיון זה ממש מעל הטבע, בזכות דיוקנו של יעקב אבינו (שחי נחמד מאד שנים, יעקב הוא נחמד מאד, "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון").

יש עוד מדרש יפהפה שאומר תירוץ לא יודע על הקדמת "נעשה" ל"נשמע" לפני מ"ת. זה פלא, ויש השגה ובקורת על כך מהמינים השונים בעולם, איך הקדמנו פה לאזן – "עמא פזיזא". יש מדרש יפהפה שאומר שזה לא "עמא פזיזא" בכלל. מה שהקדמנו "נעשה" ל"נשמע" דווקא בקבלת התורה, כי אבותינו כבר קיימו הכל – ה"נעשה" היינו מה שהאבות כבר עשו, ולכן "נשמע" ונקבל, זה בכלל לא חדש. ווארט יפהפה ולא מוכר. לא תחדש לי שום דבר, אז אני מוכן לקבל. מי קיים את ה"לא תחמד"? כבר לא המדרש של "קיים זה מה שכתוב בזה", אלא מדרש אחר. מה זה המדרש הזה? "מעשה אבות סימן לבנים", שה"נעשה" היינו "מעשה אבות". מי שם כנגד "לא תחמד"? אברהם אבינו, שאמר "אם מחוט ועד שרוך נעל לא אקח את כל אשר לך". הוא לא חמד כלל וכלל את השלל שהוא בעצמו נצח. יש לו מקום מאד גדול לומר שזה שייך לא, ואף על פי שהשכל מורה לו שזה כסף שלו שהוא יכול לקחת – אמר שלא יקח (כדי שלא יגידו…). זה חז"ל מפורש, ש"אם מחוט ועד שרוך נעל" זה ה"מעשה אבות" של "לא תחמד".

יש ירושלמי מפורסם, שהזכרנו הרבה פעמים, שכל עשה"ד נמצאים בקריאת שמע. "שמע ישראל הוי' אלהינו" זה "אנכי הוי' אלהיך", "לא יהיה לך" ב"הוי' אחד" וכך הלאה. מה זה "לא תחמד"? קשור בפרט לכלל של "לא תחמוד בית רעך" – "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". על מזוזות הבית שלך, ולא הבית של מישהו אחר. בכלל שואלים איך אפשר לעבור על "לא תחמד" בלי לעבור על "לא תגזל", ואחד הפירושים הוא שאם אדם גוזל קרקע, שעל פי כל הדעות לא נגזלת, או סתם נכנס לבית בלי רשות – לא עובר על "לא תגזל" וכן על "לא תחמד". זה אחד ההיכי-תמצי איך אפשר לעבור על "לא תחמד" בלי לעבור על "לא תגזל", גם בלי שהמוכר אומר "רוצה אני". כידוע מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, שלפי הראב"ד ברגע שהמוכר מסכים אין "לא תחמד", אלא זה זביני – מכירה על פי דין – והרמב"ם חולק. זו המחלוקת העיקרית בראשונים לגבי "לא תחמד". הרמב"ם אומר אדרבה, עיקר ההיכי תימצי של "לא תחמד" שאתה מכריח אותו עד שהוא גם מסכים בסוף. ממילא יוצאת נפק"מ גדולה למה אין מלקות – לפי הרמב"ם אין מעשה. הראב"ד צועק – געוואלד, זה שלוקח בכח, בלי הסכמה, זה מעשה שאין גדול ממנו. למה אין מלקות לפי הראב"ד? כי ניתן להשבון, כמו כל גזל. לפי הראב"ד הרבה יותר קשה לחלק בין "לא תגזל" ל"לא תחמד".

אם כבר אמרנו, יש עוד חז"ל מופלא – שהזכרנו בחאלקה – שפרשת קדושים נאמרה בהקהל כי רוב או כל דברי תורה רמוזים שם, החל מעשה"ד. לכן דורשים איך כל עשה"ד נמצאות בקדושים, ו"לא תחמד" שם היינו "לא תעשוק את רעך" ו"לא תגזל". זה לא "לא תגנב", אלא "לא תחמד". הרמב"ם מביא להלכה את דברי חז"ל שמתוך תאוה בא לידי חמדה ובא לידי גזל (וסימנך: "תחג [בשנה]", בגימטריא תהו, "ויצמח הוי' אלהים מן האדמה". תחג ר"ת תפארת-חסד-גבורה. לפי הסימן של "שלש רגלים תחג" תאוה-חמדה-גזל בפרטות כנגד פסח-שבועות-סוכות). הרב פערלא בפירוש על הרס"ג אומר שעיקר ההבדל בין חמדה לגזל הוא שבגזל אתה מעונין בשווי הכספי של הדבר, לא בעצם החפץ – לא משנה לך אם זה חפץ כזה או אחר, אתה רוצה כסף. בגזל אתה רוצה לגזול שוה ערך, ואילו חמדה היא לא שוה ערך בכלל. יש גם חקירה של המנ"ח, האם ב"לא תחמד" חייב בפחות משוה פרוטה. הוא אומר שכן, כי זו לא הפקעת ממון אלא משהו אחר. אם זו הפקעת ממון  חייבים רק בשוה פרוטה, אבל אם לא הפקעת ממון יתכן – וכך הוא סובר – שחייבים על פחות מש"פ. חקירה מענינת מאד. שוב, הרב פערלא מסביר ש"לא תחמד" היינו שאתה מעונין בחפץ, לא בשווי, ו"לא תגזל" שאתה מעונין בשווי. יש מכך כמה נפק"מ מענינות. [איך מסתדר עם "לא תחמוד כסף וזהב עליהם"?]. שאלה טובה. אולי כי זה יפה שם, ולא השווי. הכל נקודות מסביב.

אמרנו שבעשה"ד כנגד "לא תחמד" יש "וכתבתם על מזוזות ביתך" – מזוזה היא סגולה ל"לא תחמד". כשעושים הקבלות מרויחים סגולות. בעשרת המבצעים של הרבי לפי איך שהקבלנו לספירות (לא סדר המבצעים אלא סדר ההקבלה), וממילא לעשה"ד, מבצע מזוזה שייך למלכות. אפילו כשאומרים "לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך". איך מקבילים לספירות? יש כמה מפרשים שמקבילים, אבל כמו הרבה מקרים דעתנו נוטה קצת אחרת. את "ביתך", הכלל הראשון, הייתי שם במלכות. מה עם "אשת רעך"? אם בית זה מלכות, מה עם האשה? אני חושב שהאשה היא "כתפארת אדם לשבת בית" (זה היפי) – נשים אותה בתפארת. הייתי יכול גם לומר הפוך, לשים אשה במלכות ואת ה"כתפארת… לשבת בית" לשייך לבית. ברקיעים רקיע זבול, בו בית המקדש, הוא הרקיע שכנגד התפארת. בכל אופן יותר ניחא, לענ"ד כרגע – זה דברים שמשתנים, אבל לא תמיד משתנים – נשים את הכלל הראשון במלכות, ואחר כך את האשה בתפארת (היפי). אם כן, יש פה שני זוגות – עבד ואמה ושור וחמור. יש מי שאומר שעבד ואמה הם ידי האדון, חו"ג, והשור והחמור נו"ה. אבל אני חושב הפוך. עבד ואמה הם זכר ונקבה, "איהו בנצח ואיהי בהוד". אפשר לומר שזכר ונקבה הם חו"ג, ימין ושמאל, אבל עדיף לומר שעבד ואמה – שגם הוקשו לקרקע – הם נו"ה, איהו בנצח ואיהי בהוד. לפי זה השור בגבורה, כידוע שבמרכבה פני שור מהשמאל, ואז למרבית הפלא יוצא שהחמור הוא החסד, דה-פקטו, היות שזה זוג. יש גם יסוד כמובן – "וכל אשר לרעך". את זה כולם אומרים, שהכלל בסוף, "וכל אשר לרעך" ביסוד – "כי כל בשמים ובארץ". בפרשת ואתחנן יש גם "שדהו". [איך יתכן שהשור והחמור יותר למעלה?] קודם כל, יש יותר בעלות, קנין יותר חזק. לכאורה את השור והחמור יכול להרוג, משא"כ עבד ואמה [והאשה יותר?] תפארת זה קו האמצעי, משהו אחר. אמרנו שמה שהיא בתפארת זה בעצם מה ששרש המלכות באחורי התפארת, כתר מלכות. בכל אופן, לא כל כך פשוט, אבל זה הכי טוב שיצא לי. אם תסתכלו, יש מי שמשנים את זה קצת. מי שמשנה בעיקר שם את האשה בבינה, מוציא אותה מכלל מדות הלב, וממילא גם מפנה מקום לשדה. הכל מאמר מוסגר, תן לחכם ויחכם עוד.

אם כבר אמרנו, מה שבולט – משהו מאד יפה שבולט בדבור זה – הוא הווין. כל לוחות הברית היו ו על ו על ו (יש תורה חשובה בלקו"מ על הווין של עשה"ד). המקום הכי בולט של ווין הוא כאן בסוף. נקרא את מה שנקרא בשבת בתורה, הדברות של יתרו – "לא תחמד בית רעך לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמֹרו וכל אשר לרעך". כמה ווין יש? עשרה. הכל מרוכז בחמש מילים – "ועבדו ואמתו ושורו וחמרו וכל". יש עשר ווין – אומר שכולל את כל עשה"ד, שנתנו על לוחות שהם ו על ו על ו. זה תרגיל בשביל התלמידים בחדר – תרגיל לכתה א': לספור את מיקום עשר הווין ולחבר, יחד עולה משיח. ה-ו האחרונה, של "וכל", היא האות ה-45, אדם – אדם-דוד-משיח. מה לגבי פרשת ואתחנן? יש עוד דברים, אבל יוסבר הדיוק שחסרה ו. בפרשת ואתחנן כתוב "שורו", ולא "ושורו". שם כתוב "ולא תחמד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך שדהו ועבדו ואמתו שורו וחמרו וכל אשר לרעך". כאן יש 13 ווין. "עשר ידענו שלש עשרה לא ידענו". העשר כנגד י"פ "קדש להוי'" ו-יג כנגד התוספת של שלשה "קדש… להוי'". הכל ביחד 23 ווין, שעולה צמח, שייך לט"ו בשבט: "ויצמח הוי' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה", "צמח שמו מתחתיו יצמח".

אמרנו כמה דברים כנגד "לא תחמד". מצות מזוזה היא סגולה ל"לא תחמד". זה סוף הפרשה הראשונה. כעת נאמר עוד תירוץ איך אפשר לקיים "לא תחמד" שכנגד הטבע. [יש הסבר לסגולה?] כעת נסביר, שזה ה"נעוץ סופן בתחלתן" למצות "ואהבת את הוי' אלהיך". אחד המפרשים מסביר באריכות שאי אפשר לקיים "לא תחמד" אם לא תבער בלב האדם אהבת וחמדת ה' בתכלית. הוא אומר ש"ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך", "בשני יצריך", הכוונה שאין מקום בלב לשום אהבה אחרת. זה לא פירוש חסידי, אבל  מאד דומה לפירוש אדה"ז שאהבת ה' היא תאוה, כמו כל התאוות בעולם, אבל אפשר להגיע אליה רק אם אתה מתפטר מכל התאוות. פירוש זה אומר בכיוון הפוך, שעל ידי שתלך חזק על אהבת ה' – שלפי דרך הבעל שם טוב, החסידות, היינו על ידי התבוננות, שתתבונן מאד חזק בדברים המעוררים את האהבה לקב"ה – אז ככל שתקבע בלבבך אהבת ה' כך תתפטר מכל חמדה אחרת. [איך מסתדר עם הפשט, שלא תחמוד רק "כל אשר לרעך", ומה שלא – מותר לחמוד]. אכן, מה שלא של רעך מותר לחמוד. יש חז"ל שאומר שאם אתה חומד את העינים של החבר, כמה נאות העינים שלך – הלשון שם "לואי שעיני היו כמו העינים שלך" – האם עובר על "לא תחמד", וכתוב בחז"ל שלא עוברים. למה? יכול להיות שהיום אחרת, התקדמות הטכנולוגיה. כתוב בחז"ל שבמקרה כזה, וכל כיו"ב, לא עוברים על לא תחמוד כי לא ניתן להשגה. אז בסדר גמור, כי אי אפשר להוציא ממנו את העינים ולשים בחורים שלך. אם נרחיב לטכנולוגיה המודרנית, אז יכול להיות שהדין של "לא תחמד" מתרחב היום. מתוך זה אפשר להבין למה מצוה זו שייכת לדור שלנו, כי מתרחבת מאד. [אבל איך עונה על כך שאם יש תאות ה' אין שום תאוה, ולא רק של רעך]. אמרנו כמה דברים. הווארט של האבן עזרא הוא שצריך להיות מופלג כמו בת המלך. יש מי שאומר שאם יש לך אהבת ה' אין חמדות אחרות. הפוך מאדה"ז, שאמר בכיוון השני. [אני שואל על אדה"ז, שמפסוק זה מותר לחמוד]. מותר, אבל "מה שמותר לא צריך", כמו שכתוב בלוח "היום יום" – אם כן תחמוד, לא תהיה לך אהבת ה'. תמיד שואלים ביחס לירושלמי שעתיד אדם ליתן את הדין על מה שראה ולא נהנה – זה מהלך אחר.

עוד הסבר – הוא לא מביא, אבל קשור למה שכתוב ב"מבחר הפנינים" לרבינו ידעיה הפניני (שהרבי ר' בונים אמר שהוא הגלגול שלו) ואנחנו אוהבים להביא. יש שם "שער היאוש" כמדה טובה, כמו ענוה וכיו"ב, ושם הפירוש שאדם יתיאש מהעולם הזה לגמרי. זה לא שלך, אין לך שום סיכוי. זה כמעט דומה לאבן עזרא, אבל טפה אחרת. פשוט האדם הגיע ליאוש מהעולם הזה, ומי שהגיע ליאוש מהעולם הזה יכול לקיים "לא תחמד".

יש עוד פירוש, של מתנגד, שאומר שאי אפשר להגיע ל"לא תחמד" – לא על ידי אהבת ה', כנ"ל, אלא – בלי פחד מה' (שרק זה מנצח את הטבע). הוא נותן דוגמה – שיש ווארט כמעט-מקביל לה בחסידות. נאמר קודם את הווארט ברמ"ח אותיות. שם נותן דוגמה מה היא חרטה, ראשית התשובה. הוא אומר שחרטה היא של אחד שהלך לים להתרחץ ופתאום טובע, ואז הוא מתחרט שהלך לים. זו חרטה, ואם לא עד כדי כך – זו לא  חרטה. הפירוש הזה אומר משהו דומה, שלאדם יש חמדה – הוא רודף את החמדה, ולשם כך הוא עובר בחורף על נהר שכולו קרח, ופתאום הקרח נשבר לו, הוא נופל לתוך המים, ואז מרוב פחד שהוא טובע הוא שוכח מהחמדה שלו, כבר לא מענין אותו. קודם הוא היה להוט, ולכן סיכן את עצמו – רואים מה זה חמדה – אבל כשהוא באמת מסתכן פחד הסכנה שהוא עמוק בתוכה מנטרל ממנו לחלוטין את התאוה. הוא אומר שמי שיש לו פחד ה' כל הזמן אין לו תאוות, כי כל הזמן פוחד. זה פירוש טוב, רק שמתנגד… (גם ה' צריך אותם בעולם, יש הרבה מה ללמוד ממתנגדים, אם אין מתנגדים אין התוועדות של חסידים – אתה לא מחייך, זה "הרע כסא לטוב" בלשון הבעל שם טוב). הוא מביא לזה פסוק טוב, ראיה טובה מאד, "בחסד ואמת יכופר עון ויראת הוי' סור מרע". זה פשט, שלכפר על העונות שלך זה רק כאשר תעשה חסד ואמת – שעיקר הפירוש הוא חסד של אמת, שלא על מנת לקבל שכר. אחד שרוצה לתקן, שלא יקבל שום עונש אף פעם על כל העבירות הכי חמורות זה בחסד ואמת – פירוש שנשמע חסידי. אם תעשה מספיק חסד של אמת, לא משנה מה עשית בחיים – הכל יתכפר לך. אבל לגבי להבא, שלא תעשה עוד עבירות – קבלה מכאן ולהבא – זה רק "יראת הוי' סור מרע", רק יראת ה' תנטרל חמדות ותאוות וממילא תהיה שמור לא לעשות עוד עבירות. מכאן מביא ראיה שהדבר היחיד שיכול לפעול "לא תחמד" הוא רק יראת ה'.

[יש ציור של תאוה בלי משלים מתאוות פשוטות?]. "והוא ימשל בך", שכל המשלים שלו ממך. זה משהו מיוחד של הדור העשירי שחוזר לבעל שם טוב. זה עוד נושא גדול. הכי קרוב לזה זה אולי הווארט של הרבי הרש"ב בענין תיקון הברית, שמי שאין לו בכלל תאוה לא יכול ללמוד חסידות. אם אין לו שום פגם הברית, שום שמץ מינהו של פגם הברית, אז הוא לא כלי לאור ה' של דברי אלקים חיים. לכן בדורות הרבי הרש"ב הוא השביעי, כנגד "לא תנאף". לכן הוא התנגד ל-562, כי בגימטריא "לא תנאף", הדור השביעי. לכן קשה ללמד זאת בבית ספר, אבל צריך הכל לקשר לגימטריא של 562 (דברנו קודם על קהל, וידוע היום בחכמת התקשורת שקהלים נוצרים על ידי קודים משותפים, וקודים זה גימטריאות – מספיק שאומרים 562 וכבר יודעים מה הכוונה, ולא רק כוונה אחת אלא ריבוי כוונות, המון דברים שהם 562).

יש לנו פירוש האב"ע המקורי, של הכפרי ובת המלך. בכלל, מה שמייחד את הדבור "לא תחמד" – והוא מכנה משותף בין התשיעי והעשירי, אבל במיוחד "בתלת זימני הוי חזקה" בעשירי – זה ג"פ "רעך", רעך רעך לרעך = 900, הלב היהודי, 30 ברבוע. בדבור התשיעי כתוב "ברעך", ובשאר הדברות אין "רעך". בזהר יש פירוש ש"לא תרצח" גם הולך על רעך, וכך הכל, אבל במפורש "רעך" – "ואהבת לרעך כמוך" – מופיע פעם אחת בתשיעי ושלש פעמים, חזקה (שרואים שזו מלת המפתח), בעשירי. ["ואהבת לרעך כמוך" מציל מחמדה?] ודאי. אין הרבה "רעך" בתורה. כל פעם שכתוב "רעך" זה להוציא גוי. איפה עוד יש? אמרנו שכאשר מקבילים בין עשה"ד לפרשת קדושים ה"לא תחמד" הוא "לא תעשק את רעך ולא תגזל", מהפעמים הבודדות שיש "רעך". יש עוד – "לא תשיג גבול רעך". בפירוש הרי"פ פערלא לרס"ג אומר שלגבי השגת גבול כתוב "לא תשיג גבול רעך" (ב"לא תגזל" ה"רעך" שייך ל"לא תעשק") – מצוה שנוהגת בארץ ישראל, לכן שייכת לדור העשירי, שהוא הוא ה"דור רביעי ישובו הנה".

[מ"לא תחמוד אשת רעך" משמע שמותר לחמוד אשת גוי, אשת יפת תאר]. יפה, החינוך אומר ש"לא תחמד" נאמר לכל באי עולם, שגם גוי מחויב, וכל כך למה? כי זה סניף של איסור גזל. זה המקום בספר החינוך, שכדאי לצטט את כולו, שאומר ששבע מצוות הן כללים – הוא מאריך בכך, ששבע המצוות הן כללים, וכל הפרטים שלנו שייכים גם להם. למה ה' מפרט לנו ולא מפרט להם? "יגדיל תורה ויאדיר", רצה הקב"ה להרבות לנו תורה ומצוות. הוא אומר שיש המון מצוות בתורה שהן פרטים של שבע מצוות בני נח, והם מחויבים בכך כמו יהודי, ואם הוא חומד הורגים אותו, כי זה גזל. אז אם רוצים איזו סברא איך להרוג את כולם, זה ודאי רק ה"לא תחמד". אם אמרנו שזה אפילו נגד הטבע של יהודי, כל שכן גוי. מה שאמרת לגבי יפת תאר, המפרשים אומרים שדין אשת יפת תאר לא חי על גוי. יוצאת מכאן שאלה על הספר תורת המלך. כתוב בפירוש שגוי אסור לחמוד גוי, ושיהודי מותר לחמוד גוי. הגמרא שואלת על אשת יפת תאר, אבל כאן כללי. כל כיבוש הארץ, "וכבשוה", זה ארץ חמדה.

[יש במאירי סברא הפוכה מהחינוך. הוא אומר שכישוף זה כמו סולם להגיע לע"ז, ובגלל שה' אוהב אותנו – או אכפת לנו – ה' אומר שלא נעלה בסולם. הם – שיעלו, שישברו את הראש, מה אכפת לנו. על פי אותו הגיון אפשר להגיד על "לא תחמד", שבדרך לגזל]. אפשר, אבל הוא אומר ככה… קשור למה שאמרנו שהקשר בין לא תחמוד ללא תגזול כל כך חזק שקשה להפריד (לפי הרמב"ם, שצריך מעשה).

היות שיש הרבה הקבלות לעשה"ד יש ממילא הרבה דברים שמקבילים ל"לא תחמד", וכל אלה חשובים במיוחד לדור ה"לא תחמד". יש כמה דברים שהם לא בחז"ל אלא ספרי קבלה, ויש אחד שהוא האבן עזרא עצמו. האב"ע עסק בכוכבים, והוא אומר שעשה"ד הם כנגד הגלגלים. גם הרמב"ם מביא את הגלגלים. איך הולך מלמטה? יש את שבעת כוכבי הלכת, שסימנם ממעלה למטה הוא שצ"ם חנכ"ל. למעלה משבעה אלה יש את גלגל המזלות, שהיום היינו כל הכוכבים הקבועים – הרקיע השמיני. למעלה ממנו יש את הגלגל היומי, שמסובב את כל העסק. למעלה מהגלגל היומי יש כמה כינויים – יש מי שקורא לזה גלגל השכל, יש מי שקורא לזה "כסא הכבוד" ויש מי שאומר "כבוד ה'", יש כמה לשונות. עוד משהו כמובן, שעוד לא עצמותו יתברך, שהוא הגלגל העשירי. אם זה כסא הכבוד או כבוד ה' – שם שורה הקב"ה. לכן האבן עזרא כותב שכבוד ה' העליון הוא "אנכי הוי' אלהיך", "לא יהיה לך" גלגל היומי, "לא תשא את שם הוי'" גלגל המזלות, שבת כנגד שבתאי (הכי מתקבל על הדעת), ואחר כך לפי הסדר – "כבד את אביך ואת אמך" כנגד צדק, זה הצדק בעולם, מאדים כנגד "לא תרצח" (חלק מאד), חמה כנגד "לא תנאף" (יש מי שמחליף, ואומר שנגה לא תנאף, אבל נלך לפי הסדר), נגה "לא נגנב" (גונב נפשות), כוכב כנגד "לא תענה", ואחרון אחרון חביב – שאנחנו רוצים להדגיש (בראשונים אפשר להתבונן) – "לא תחמד" הוא לבנה. מה מיוחד בלבנה, חוץ מזה שהיא אחרונה? ישראל מונין ללבנה, דומים ללבנה ועתידים להתחדש כמותה. מי החומד הראשון? הירח, שחמד את הכתר. ווארט יפהפה. כל הזמן היא חומדת, כי אין לה משלה – זקוקה לקבל. אמרנו שהכל תיקון חוה – תיקון הירח. "פני יהושע כפני לבנה" – זו הכניסה לארץ. בהרבה דברים יהושע קשור לכניסה לארץ. אמרנו ש"לא תתאוה" מדבר במיוחד לדור שנכנס לארץ. התוספת של "שדהו" גם מוסברת בכך שלדור דעה אין שדות, במדבר. יתכן שיש למישהו בית-אהל שחומדים, אבל אין שדות במדבר. זו הראיה הכי מוחצת. לדור שנכנסו לארץ יש כבר שדות, ובמובן מסוים זה העיקר. איך חז"ל לומדים שמחימוד באים לגזל? מהפסוק "חמדו שדות וגזלו". דווקא ב"ואתחנן" יש שדהו, ששייך לארץ ישראל. היות שהשדה הוא סניף של בית, זה מחזק את מה שאמרנו שהבית – והשדה כסניף שלו – במלכות, כנ"ל.

יש עוד דיוק, שהמנ"ח מתחיל איתו ולא מתרץ טוב, ואף אחד לא מתרץ טוב. הרמב"ם בהלכה הראשונה של "לא תחמד" משמיט אשה. זו באמת שאלה, הרי כל "לא תחמד" הוא שמרבים רעים עד שקונים בכסף, אז איך חומדים אשה? יש מי שאומר שאי אפשר לחמוד אשה בלי "לא תנאף". [אפשר לשכנע בעל לגרש אשתו]. אומרים שהתירוץ הזה יכול להתאים לרמב"ם, אבל לא לראב"ד, כי אין גירושין בלי "רוצה אני". כל הענין של איך חומדים אשה היא שאלה. הסברא של כלל ופרט שבפעם הראשונה, ביתרו, הבית הוא כלל כי רק הוא קרקע, לא מטלטל, ואחר כך כל הפרטים – אשה, עבד, אמה, שור, חמור – הם מטלטלין. כך מסבירים את הסברא של יתרו. אבל הסברא של ואתחנן, שם הכלל הוא האשה, מסבירים שכלל התאוה היא האשה – לבחורים – וכל השאר פרטים, כך מסביר הרמב"ן. בסוף כוללים "וכל אשר לרעך". אם כן, עוד משהו יצא, ש"לא תחמד" הוא כנגד הלבנה. על "לא תחמד" יש הרבה מנ"ח, בסוף מגיע לכך שגם אם אין שוה פרוטה, אבל בהתחלה מדייק בלשונות הרמב"ם. ב"לא תתאוה" הרמב"ם מביא אשה, אף על פי שלא כתובה שם, ובהלכה של חימוד – מצוה בפני עצמה – הוא לא מביא אשה בכלל. המפרשים מסבירים שצריך להביא כדי לחדש, שהיות שהיא כתובה לפני תאוה צריך לכלול שהכל  מתחיל מתאוה. שוב, יוצא לנו ש"לא תחמד" כנגד הלבנה, ואז הזמן לתקן זאת כל חדש הוא בקידוש לבנה. הרבי חידש שגם נשים בכלל, אז טוב שנשים תשתתפנה בקידוש לבנה. רוב הנשים שומעות ואומרות אמן על הברכה, ואם אין גבר לזכות את הנשים כדאי שהאשה תעשה גם לבד – אולי בלי שם ומלכות. זה אחד הדברים האחרונים של הרבי, לקראת הדור העשירי – קידוש לבנה לנשים, כי האשה היא התיקון של לא תחמוד. אם כי עיקר החמדה היא שהבחור חומד את האשה, אבל הנושא של חמדה הוא תיקון חוה.

אחרון אחרון חביב: יש שאומרים חידוש מאד יפה, שעד כמה שזכור לי לא אמרנו אף פעם, שאף על פי שיש רמח אברים כנגד רמח פקודין ו-שסה גידין כנגד שסה מל"ת, יש מושג בקבלה הראשונה – לפני האריז"ל – של עשרה אברים ראשיים בגוף. היות שיש עשרה אברים ראשיים צריכים הקבלה ביניהם לעשה"ד. לפי זה כל דבור של עשה"ד הוא רפואה לאבר מסוים. תיכף נאמר את כולם, אבל נתחיל מהאחרון אחרון חביב, "לא תחמד", שכתוב שהוא כנגד הכליות (בס"י יש יב מנהיגים, רק מהצואר ולמטה, ויש חלוקה בין שתי הידים ושתי הרגלים, ויש עוד שבעה בראש, וכאן עשרה כולל הכל – חלוקה אחרת לגמרי). כתוב "בטחות חכמה" – אמרנו שצריך הרבה בטחון בה' כדי לא לחמוד. הפשט הוא שהחמדה היא עצת כליות. החמדה מצד אחד באה מהלב, אבל העצה באה מהכליות לפי חז"ל – לכן הכליות יועצות. אפשר אפילו לומר, אם אמרנו שתאוה היא אחרי חמדה – לפי סדר הפסוק, הפוך מהרמב"ם – אפשר לומר שקודם יש איזו עצת כליות, שבחסידות כתוב שהיא לפני רגש הלב. יש עצת כליות לחמוד, ואחר כך התאוה היא בלב (כמו האבן עזרא – אצל הכפרי הכליות יועצות שאין מקום לחמוד). בכל אופן, ההקבלה בסוף היא ש"לא תחמד", כנגד הלבנה. היות שעושים הרבה הקבלות, הכל קשור להכל, יוצא שקדוש לבנה הוא רפואת כליות.

נסיים בכל האברים, נושא חדש שנאמר בקיצור נמרץ: החידוש שבעשרת האברים הראשיים יש מה שקוראים היום אברים פנימיים ואברים חיצוניים. החלוקה היא שש וארבע (כמו חלוקת י ל-וד במילוי שלו). ארבע אברים פנימיים – מח, לב, כבד (מלך), כליות. כנראה איזה י-ה-ו-ה – "חכמה מוחא" ו"בינה לבא". אחר כך כבד, שבדרך כלל מזכירים רק את שלשתם – ר"ת מלך, ויש להם הקבלה לחב"ד, לכן ס"ת חב"ד. לשלשת אלה מוסיפים כליות, שבמקום שלשה אברים פנימיים יש ארבעה. חוץ מזה יש: אזנים, עינים, פה, ידים, רגלים, ברית מילה. עוד ששה אברים שרואים אותם בחוץ [מה עם האף?] אין אף, "אף עשיתיו", "אף ארח משפטיך וגו'". מה שהכי בולט, לכאורה הקושיא העיקרית היא איפה הריאות. הרבה פעמים כתוב שהראה נכללת בלב-בחזה, ויתכן שבכך נכלל גם האף – כל מערכת הנשימה (או שכלול בפה, "אף על פי"; יותר טוב שהאף יהיה כלול בלב, כי עולה אנכי). בכל אופן, איך הולך לפי עשה"ד? "אנכי הוי' אלהיך" כנגד הלב (לא כנגד המח). כמו בספר יצירה, ש"לב בנפש כמלך במלחמה" – כל העולם הזה הוא מלחמה, כמו שכתוב בתניא, והמלך הוא הלב, שהוא האמנת אלקות. איך מסבירים יותר טוב בחסידות? שהיחידה שבנפש – האמונה, האמנת אלקות, "אנכי הוי' אלהיך" – שורה דווקא בלב, כך כותב הרבי הרש"ב והרבי תמיד מביא. היות ש-אף עולה אנכי טוב לכלול אותו בלב. "לא יהיה לך" – האזנים. לא ראיתי הסברים להקבלה זו, אלא רק את ההקבלה. אפילו מה שאמרנו שכליות זה "לא תחמד" בגלל עצת כליות – לא כתוב. בחסידות הדבר הכי חשוב אחרי הלב הוא באמת האזן, ה"דערהער", יותר חשוב מהעינים. לפעמים האזן היא אפילו לפני הלב. יש רמז – אזן-לב-פה, שקודם אני שומע, אחר כך קולט בלב, ואחר כך מוציא בפה ("לב חכם ישכיל פיהו"). קודם צריך "אזן מלין תבחן", אחר כך הלב ואחר כך הפה. זו האלף של האלף-בית. כאן הלב הוא ה"אנכי". הדערהער של האזן הוא "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" – חייבים להסביר. זה עיקר הדערהער של יהודי. בירושלמי "הוי' אחד" זה "לא יהיה לך", והוא יותר קאי ל"שמע ישראל" מאשר על "הוי' אלהינו". זה הסבר יפה, שכתוב שה"אזן מלין תבחן", ה"שמע ישראל", היא בעיקר "הוי' אחד", שחז"ל אומרים שזה "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". הבא די פשוט – "לא תשא" כנגד הפה, זה תיקון הפה, לא להשבע לשקר ולשוא. הכי חשוב זה שבת – המח, "זכור", "'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו" – שני המוחין, או"א, אבל הכל כלול ב"זכור" בדברות הראשונים. בפשט, למה צריך הכי מח בשביל שבת? הלכתא רבתא לשבתא. עיקר השכל של עשה"ד, עיקר ההלכות הרבות, הן הלכות שבת. אבל בכלל למה שבת זה מח? כתוב "חכמה מוחא" ושבת זה מוחין דאבא. אם אנכי זה לב זה גם בינה, כתוב "שמע ישראל" ועיקר ה"דערהער" זה "הוי' אחד". הפה – "לא תשא". המח – שבת, "זכור את יום השבת לקדשו" ("קדש מלה בגרמיה", בחינת חכמה-מוחא). מה זה "כבד את אביך ואת אמך"? היה אפשר לחשוב שזה הכבד, לשון כבוד. בחז"ל הכבד כועס – הוא "לא תרצח". הוא מקום הדם, יש בו שפיכות דמים. פשיטא שהוא כנגד "לא תרצח". אם כבר, אמרנו את כל האברים הפנימיים. יש בחינה ששבת היא לפני "אנכי", המח הוא שבת והלב אנכי, רק שיש מעלה בלב יותר מהמח, פנימיות הלב שליט על המח, ושם היחידה שבנפש דווקא. כבד הוא הדבור שכנגד "אנכי" – "לא תרצח" – וכליות אחרון חביב, "לא תחמד". אז מה זה כבוד אב ואם? הוא אומר שכבוד אב ואם זה ידים. על פי פשט, כי צריכים לשמש ולשרת אבא ואמא. למדנו הרבה מאד על כיבוד אב ואם, אבל יתכן שכאן ההקבלה כי זו מצוה שמקיימים עם הידים – לעשות טוב, לרחוץ אותו וכו'. הכל דברים שעושים בידים. קצת יותר בפנימיות, הידים הם חסד וגבורה – שני הבנים הראשונים של אבא ואמא, הידים הן הילדים שמכבדות אבא ואמא. יותר על פי פשט, הדרך היחידה שאני יכול להבין, שזו מצוה שעושים עם הידים. לפי זה יוצא שכל מה שאני עושה בידים יש בכך קשר ושייכות לכבוד אב ואם. למשל, אם אני מנגן על פסנתר – עושה ניגונים – זה לכבד את אבא ואמא, שבאמת מאד אוהבים את הניגונים. הכי קל זה "לא תנאף" – הברית מילה, כמובן. "לא תגנב" כתוב שזה רגלים – הזריזות שלומדים מהגנב… אחרון חביב, "לא תענה ברעך עד שקר" – הכל עינים, עדות היא ראיה (פגם העינים, הקדמת הפה לעינים), תענה לשון עינים, שער של עין. יש בדבור הזה שלש עינים, בתלת זימני הוי חזקה.

זו ההקבלה לעשרת הדברות, והעיקר שהדור שלנו – דור הכליות. שמשם הכל נובע. אצל אברהם אבינו, היהודי הראשון, שקיים את ה"לא תחמד" – "אם מחוט" – כתוב ששתי כליותיו נעשו לו שני רבנים שמלמדים אותו תורה וחכמה. הפסוק הוא "בטחות חכמה", שמאותו פסוק למדנו שיש שני סוגים של בטחון. הדור שלנו הוא דור של בטחון, כאן בארץ, או בישיבה – אם רוצים  לסגור לך את הישיבה צריך הרבה עצת כליות, גם עצת כליות איך מגיבים. הכל זה כליות והכל זה בטחון – גם בטחון פעיל וגם בטחון סביל. זו בעצם העצה. יש מבצעים שהשאלה העיקרית היא האם הולכים על זה בצורה פעילה, או שהולכים על זה, אבל בצורה סבילה יותר. זה נצח וזה הוד. זו גופא עיקר העצה – יותר פעיל או יותר סביל. זה נקרא מאזניים, מאזני צדק. חוזר קצת לאזנים. עיקר האיזון – המאזנים, המשקל, וגם השיפוט "פלוני אתה חיב, פלוני אתה זכאי", הכל בכליות. כליות = גלגלת = רגל רגל (אחר כך מתחלק לשתי רגלים). זה הקשר בין גזל, שגם בכלל גנבה וגם בכלל לא תחמוד.

יש עוד המון דברים, אבל נשאיר ככה. אלו עיקר ההקבלות. הנושא היה שהדור שלנו הוא דור של לא תחמוד. צריך להתעמק בזה, ושה' יעזור לנו לקיים את זה אף על פי שנגד הטבע. [למה אומרים שהכליות יועצות, מה רואים?] יש לנו שני חברים (שלא נמצאים כאן) ששכרו מסוק בציריך ועשו מבצע כליות. זה נקרא עצת כליות. לחיים לחיים.

ברכת המזון.

נעשה עוד הקדמה לתפלת ערבית: יצא מאחד הפירושים, שלא אמרנו את הווארט, אבל זה נולד ממשהו. השאלה איך אפשר לקיים "לא תחמד" נגד הטבע. אם האדם מלא אהבת ה' הוא לא יחמוד משהו אחר. זה מזכיר את הפסוק "מים אין בו", אבל נחשים ועקרבים יש בו. אם אין מים של תורה ואהבה – מים הם חסד – ממילא החלל מזמין כל מיני מרעין בישין, נחשים ועקרבים. אפשר להקביל נחשים ועקרבים לחמדה ותאוה – "לא תחמד" "ולא תתאוה". הנחש הוא החומד הראשון, הוא החמדה, והעקרב הוא התאוה. חמדה מתחילה חם, היא ודאי חמה, השאלה אם תאוה היא קרה. היפי כאן הוא החשבון: עקרב תאוה = 784 = כח (יחי) ברבוע, משלימים. עקרב הוא גם מזל בשנה. לגבי חמדה, או שאומרים חמדה או חִמוד (כלשון בספרי הלכה), בגימטריא חן (נחש הוא חן-ש), ובצירוף נחש עולה 416, הממוצע הוא יצחק, ח"פ הוי', מדת הגבורה, גם חיבור חשוב. הכל יחד = 1200, מספר עגול. הנחש הקדמוני הוא עמלק, וזה עמלק פנים ואחור – ה"פ עמלק. אם אומרים נחשים-עקרבים ("אבל נחשים ועקרבים יש בו") מוסיף עוד 100, 1300 כבר כפולת שם הוי'. 1200 = אברהם יצחק עשו אליפז עמלק (הרמז הידוע, שהממוצע של כולם הוא עמלק, הוא התמצית). נחש-חימוד זה מובן, וצריך יותר להסביר תאוה-עקרב. מה יותר מסוכן? בהלכות תפלה מפסיקים בגלל עקרב. מה יותר מסוכן, חימוד או תאוה? אם זה התכלית, כמו "עד תאות גבעות עולם", זה יותר עמלק – תמצית הרע – אז יתכן שתאוה יותר מסוכנת. בחמדה הבירור קצת שקול, יש הרבה חמדה טובה. יש גם תאוה טובה, "תאות צדיקים אך טוב", אך היא מעטה יותר. תאוה היא יותר רע בכללות, רובו רע ומיעוטו טוב, כמו בעשיה, וחמדה יותר כמו בעולם היצירה, שחציו טוב וחציו רע. המיעוט טוב במדת התאוה נעוץ ב"נתאוה הקב"ה", לכן למטה, בעולם העשיה.

איך לומדים בחסידות שעצת כליות יותר עמוקה מלב? מכך שב"נשמת" כתוב "וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך", וכתוב ש"כל הללבות ייראוך" חיצוני לגבי "כל קרב וכליות יזמרו לשמך". "כל קרב וכליות" זה אהבה בתענוגים, כתר, ו"כל הלבבות ייראוך" בחכמה. זה המקור שמובא בחסידות. "כל קרב וכליות" זה גם התכלית. [בפסוק "מי שת בטחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה" אומרים שהשכוי לב]. כן, שם הכליות קודמות. בכל אופן, צריך שהבור יהיה מלא, לא יהיה ריק. זו העבודה של הדור העשירי, הלבנה שדברנו קודם – צריך למלא את הלבנה, שלא תהיה ריקה. כל הדור שלנו, כל החינוך, הוא למלא את הלבבות והכליות של כולם, ואז אם יש מים אין נחשים ועקרבים, אין חימוד רע ותאוות רעות. עם זה אפשר להתפלל.

[בקשו לשיר אדון עולם]

לחיים לחיים, שנזכה להתפלל תפלת ערבית עם הכוונה הרצויה, תפלת ערבית של חמשה עשר בשבט.

ערבית.

עוד ווארט לסיום, היות שרוצים לשלוח לכבוד ט"ו בשבט, צריך להשלים בקיצור הכי נמרץ את שבעת המינים כנגד הגנב:

חטה זו זריזות. למי יש רעיון למה קשור? כתוב בגמרא לגבי פת שחרית, שאפילו ששים גברים שרצים אחריך לא ישיגו את זה שאכל חטה על הבוקר. זה הרמז המובהק שחטה נותנת זריזות.

שעורה כנגד מעמיד עצמו בסכנה. מה גנבים שותים? בירה. אם שותים מספיק בירה לא אכפת להם משום דבר. זו ההכנה שאדם יוכל, כמו הגנב, להעמיד את עצמו בסכנה.

הדבר הבא – שדבר קטן ביותר חשוב כדבר גדול. מדובר על גנב מקצועי, גנב בדם, שיש לו חוש. יש כמה דברים שכתובים במקומות אחרים ולכאורה לא כתובים כאן, אצל הרבי הקודם, אבל הכל כלול. למשל, כתוב שגנב אמתי אוהב את המקצעו שלו ולא יחליף אותו. אהבה היא חסד, זו זריזות. אם אתה אוהב את זה, יש לך חוש בזה, אתה גם מהיר בזה – חיש מהר. חטה מחזקת את החוש שלך לאהוב את המקצוע שלך. למשל, אם אתה תלמיד בישיבה, או ר"מ בישיבה, או מנהל, או כותב ספרי "תורת המלך" – אם תאכל פת שחרית יוסיף בחוש, ויותר בזריזות תוציא את הספרים לאור (נוגע לכל האנשים כאן…). זה הפת שחרית. כמה שיותר בירה עוזרת לגבורה, להעמיד בסכנה. הדבר השלישי הוא גפן, שדבר קטן הוא כמו דבר גדול. שתית בירה פועלת משהו אחד, ויין עושה שכל העולם יהיה שוה כמישור. מה יש בענבים שעושה שדבר קטן כמו גדול, למי שאוהב ענבים – יש פרט, יש ענבים קטנים, אבל מי שיש לו חוש בזה גם הענבים הקטנים. היה פעם שיעור שענבים הם מיקרו-קוסמוס ומקרו-קוסמוס. זו תכונה של תפארת, שהכל מוסיף, הקטנים והגדולים.

התאנים זה בוטח ומקוה. הסברנו דבר אחד, שהוא בוטח שהכל יהיה בסדר. עוד משהו – "תֹאנה הוא מבקש מפלשתים". תאנה זה נצח, וכתוב שהיא תואנה – נצח, בוטח ומקוה, מדת שמשון. זו סגולה לזה. הגנב צריך גם את זה.

הרמונים הם "עמל בטרחה גדולה". גנב מקצועי, שאוהב את זה, מוכן גם לעבוד קשה. בשביל לאכול רמון צריך כל כך לאהוב אותו, שאתה מוכן לטרחה גדולה – פשוטו כמשמעו.

זית – הצנע לכת. יש עוד משהו, שעיקר עבודתו בלילה – ברור שקשור להצנע לכת. עיקר עבודתו של הגנב בלילה. זה אומר שכמו שטוב לאכול פת שחרית, חטה על הבקר, כנראה טוב לאכול זיתים לארוחת ערב. כתוב ששמן נמזג בחשאי, בחשאי וברעותא דלבא – נמזג בשקט. כנראה שגם הזיתים הכי גמורים הם שקטים. הזיתים הירוקים שאולכים אינם בשלים. זית אמיתי הוא שחור, זו התכל'ס שלו. בגלל חשש קלקול קוטפים ועושים אותם לפני הזמן. אם נותנים לזה להשאר על העץ עד הסוף כמעט כל הזיתים משחירים. תכלית הזית היא להיות שחור. זו אחת הטענות שלנו, שאין היום מספיק זיתים שחורים – למי שכאן רוצה מקצוע… זיתים זה סגולה להצנע לכת.

אחרון אחרון חביב זה התמרים, מה שאמרנו – שאם לא הצליח פעם ראשונה חוזר שוב ושוב, אין שום יאוש בעולם כלל. מה זה קשור לתמרים? אגב, ט"ו בשבט הוא יום ה-דקל בשנה. בשביל רמונים צריך לעבוד קשה לפתוח ולהוציא את הגרעינים, בשביל תמרים צריך "אעלה בתמר". אדם צריך לטפס בשביל תמרים – אותו גנב – זה גבוה. אם הוא נופל, הוא שובר את היד, לא משנה – הוא לא מתייאש. תמר לשון תמורה – חילוף, לחדש כח. "צדיק כתמר יפרח", ואיך הוא פורח? שלא מתייאש, ממשיך. זה היה אמור להיות גם לכבוד הבת של חנן – תמר דבורה. המסר של התמר שאם לא הצליח פעם ראשונה לנסות עוד פעם ועוד פעם. [עד שיהיה בן?] תלוי במחלוקת מה עדיף לכתחילה. בדור של הבעל שם טוב העיקר הוא תיקון חוה.

אם יש עוד רעיונות אפשר להוסיף – אבל זה מסתדר טוב. צריך כל שנה לחדש משהו בט"ו בשבט, זה החידוש.

נאמר עוד לחיים.

גימטריא לסיום: שבעת הדברים שלומדים מהגנב כתובים ב"היום יום" ג' אייר, שרבי זושא היה לומד מכל אחד משהו, ומהגנב לומדים שבעה דברים. אם עושים גימטריא של שבעת הדברים בדיוק איך שכתוב שם, אם איני טועה – צריך לבדוק – הכל עולה אני פעמים גנב (בטוח כפולת גנב, צריך לבדוק אם אני). לחיים לחיים.

שיהיה חמשה עשר בשבט שמח.

עוד ווארט שהיה אמור להיות על ההתחלה: ה"נחמד להשכיל" היה על עץ הדעת, ויש דעה שעץ הדעת הוא אתרוג כי תרגום "נחמד" הוא רגיג. זו עוד סגולה. בין כל הפירות התיקון הכי מיוחד של חמדה הוא אתרוג. מי שעדיין יש לו מסוכות רבת אתרוגם, זה היום. נוהגים ככה, מי שיש לו רבת אתרוגים, אוכלים היום. מתפללים על זה היום. זה סימן מובהק שכל ט"ו בשבט הוא לתקן את האתרוג. יש מי שכותב ש"פרי עץ הדר" לא רק שיפה, "נחמד להשכיל", אלא שזה גם הפרי הכי טעים. אתרוג קשור ל"לא תחמד" איך ש"לא תחמד" מתקשר ל"אנכי" – שתיקון התאוה תלוי בתיקון הגאוה, היות שזו מלכות צריך שפלות – אתרג ר"ת "אל תבואני רגל גאוה", כידוע מבעל ההפלאה, והרבי מוסיף את ה-ו של אתרוג, "ויד [רשעים אל תנידני]". כנראה שלגאוותנים זה לא כל כך טעים, אבל מי שיש לו גאוה זה לא טעים לו.

יש שני ניגונים חדשים (יש ניגון עוד יותר חדש, של הנכד שנולד ביום ראשון, אבל אין תוים עדיין). "וכל קרב וכליות יזמרו לשמך", הניגון יותר גבוה מדבור ומעשה, מחשבת הלב.

---

[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.

[ב] נאמר בי"א שבט ש"ז: בפרשת שבוע קוראים על מתן תורה, על עשרת הדברות. אפשר להתבונן שכל דבור ודבור של עשרת הדברות זה על דרך דור שלם, וממילא עשרת הדברות זה כמו עשרה דורות. עכשיו, מה מיוחד בעשרת הדברות? הדבר הכי מיוחד ששני הדברות הראשונים, "'אנכי' ו'לא יהיה' לך מפי הגבורה שמענום", ישירות מפי הקב"ה, לא דרך משה, לא דרך ממוצע מחבר. אחר כך שמונה דברות שמעו מפי מה', שמעביר לנו את דבר ה' כממוצע מחבר. אם נקביל את עשרת הדברות לעשרה דורות של החסידות, ממורנו הבעל שם טוב, שממנו והאלה אורו של מלך המשיח מתחיל להתנוצץ ולהתגלות לקראת הביאה של מלך המשיח במהרה בימינו, זאת אומרת ששני הדורות הראשונים של החסידות הכללית, שכולל את כל החסידות, זאת אומרת הדור של מורנו הבעל שם טוב והדור של הרב המגיד ממעזריטש "מפי הגבורה שמענום". שני אלה קובעים ברכה לעצמם. דברי הבעל שם טוב ודברי המגיד גם לא נתנו לכתב. זה לגמרי אור וקול שמקבלים ישירות מקוב"ה ושכינתיה, מפי הגבורה שמענו. אחר כך, מאדמו"ר הזקן ואילך,מתחיל להיות סדר של דורות של דברים שבכתב. דברים שמועברים דווקא, לכתחילה, על ידי המשה – משה רבינו שבדור, שזה עמוד התורה של הדור, ועמוד התורה של הדור בעצם זה מתחיל מאדמו"ר הזקן.

עכשיו אנחנו כבר בדור העשירי, אנחנו כבר בסוף עשרת הדברות. אנחנו בדבור האחרון של ""לא תחמד"". יש קשר של כל עשרת הדברות דווקא לסוף. כמו שיש קשר להתחלה, "הכל הולך אחר הפתיחה", כך הכל הולך אחר החיתום – נעוץ סופן בתחלתן, "לא תחמד" מתחבר במיוחד עם "אנכי הוי' אלהיך". איך אני יודע שיש משהו מיוחד בסוף? חז"ל אומרים שכל התורה כולה היא "חמדה גנוזה", שהקב"ה זיכה אותנו, נתן לנו, בפרשת שבוע. כל התורה, מהתחלה עד הסוף, היא חמדה. ידוע שלכל חג יש רמז מה הן ראשי התיבות ח-ג, וחג שבועות ה-חג שלו ר"ת "חמדה גנוזה". עכשיו, לזכות לכללות החמדה גנוזה זה בקיום, קודם כל כל המודעות וודאי הקיום בפועל, של ""לא תחמד"", בית רעך, אשת רעך, ו"כל אשר לרעך". זה כולל גם את שבע מצוות דרבנן, אותיות "אשר לרעך" מכתר אותיות עשה"ד, כללות תורה שבעל פה. אם כן, הדור שלנו הוא דור שלכל אחד מתגלה היחידה שלו, "כל אחד מתוקן מחברו", ואל לאף אחד לחמוד מאף אחד. דווקא על ידי הקיום של "לא תחמד" נזכה ל"כל אשר לרעך". הכל יתגלה, גם כל מה שאצל "רעך", שזה הקב"ה, הכל  יתחבר. גם בין זרמי החסידות, לא צריך לחמוד – לכל זרם ולכל צדיק יש את היפי שלו, את החמדה שלו. וכאשר מקיימים את ה"לא תחמד" כל החמדה גנוזה, הכל מתגלה.

אם נתבונן בפרטיות, כמו שהדור שלנו הוא הדור של "לא תחמד", הדור התשיעי הוא הדור של "לא תענה ברעך עד שקר". לא לענות עד שקר ב"רעך", אמרנו קודם ש"רעך" זה גם הקב"ה, חז"ל דורשים. מתי  מעידים עדות על ה'? כשאומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". כמו שהשבטים אמרו ליעקב "כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד". העבודה הזאת של לא להעיד עדות שקר ב"הוי' אחד" זה הדור הקודם. הדור שלפניו הוא הדור של "לא תגנוב". המבול, שזה השואה, נחתם רק על הגזל. הדור של הרבי הרש"ב, לפני כן, היה דור של "לא תנאף", כידוע שאז היו עיקר הנסיונות של פגם הברית, "לא תנאף". הדור של הרבי המהר"ש היה הדור של "לא תרצח", כידוע הסיפור בין האחים. אחר כך,מה שהכי ברור מכולם, עוברים כבר מהלוח השמאלי ללוח הימני – הדור של הצ"צ זה הדור של "כבד את אביך ואת אמך", שזה פשוט. ושבת, מה לומדים בשבת? החסידות של אדמו"ר האמצעי, שזה הדור שלפניו. והדור שמגלה את שם ה', ו"לא תשא את שם הוי' לשוא" זה הדור של אדמו"ר הזקן. ה"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ישירות מפי הגבורה זה הדור של המגיד. אבל "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" זה הבעל שם טוב. ידוע ש-ישראל בעל שם טוב שוה אלף, זה ה"אלף אורות" שנתנו למשה רבינו במתן תורה, זה נשמת ישראל בעל שם טוב, "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". אז ככה בקיצור נמרץ אנחנו עברנו את כל עשרת הדברות, מ"אנכי" ועד דורנו, ה"לא תחמד", ושיהיה הכל ביחד עם ה"נעוץ סופן בתחלתן", ובכך, שיהיו עשרת הדברות, נקיים את עשרת הדברות, את הלא תחמד, ובכך "ובא לציון גואל".