preload
בס"ד
ינו 20

http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5771/05/ginitro.wmv

פרשת השבוע שלנו היא פרשת יתרו, פרשת מתן תורה, פרשת עשרת הדברות. עשרת הדברות פותחים "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". למה צריך לכתוב "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא "אשר בראתי שמים וארץ"? ככה שואלים המפרשים. יש כמה וכמה פירושים ותירוצים לשאלה הזאת. אחד מהפירושים שרש"י מביא, בפירוש שלו על החומש, שזה "פשוטו של מקרא", שבים הרי ה' נגלה כ"גבור מלחמה", כמו שכתוב בשירת הים, קראנו בפרשה הקודמת: "הוי' איש מלחמה הוי' שמו". אז ראינו כביכול את הקדוש ברוך הוא כגבור מלחמה. איפה כתוב הביטוי "גבור מלחמה"? בתהלים פרק כד – "הוי' עזוז וגבור הוי' גבור מלחמה". באמת בשירת הים כתוב "איש מלחמה", אבל בתהלים כתוב "גבור מלחמה", וככה רש"י מביא בשם חז"ל, שבים ה' נגלה לנו כגבור מלחמה, אבל כאן, במתן תורה, ה' נגלה לנו כ"זקן מלא רחמים". וכדי להוציא מהלב את ההרהור, הספק, שמא יש פה שתי רשויות ח"ו, שיש ה' כזה ויש ה' כזה, אז לכן ה', הקדוש ברוך הוא, מתחיל את עשרת הדברות: "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". על הים נדמיתי כגבור מלחמה וכאן כזקן מלא רחמים, אבל תדעו שזה רק מראות, ובעצם אני אחד יחיד ומיוחד.

עכשיו, באמת כתוב ש"לא ראיתם כל תמונה", שבמתן תורה לא ראינו בכלל תמונה. ככה יש ששואלים על המדרש הזה שרש"י מביא. אז איך רש"י כותב, איך חז"ל אומרים, שכאן במתן תורה ראינו את ה' כביכול כזקן מלא רחמים. יש מי שמתרץ שזה ב"טביעות עינא דקלא". שבאמת לא ראינו שום דבר, כמו שהתורה אומר ש"לא ראיתם כל תמונה", אבל שמענו את הקול, הקול יוצא מכל ד' רוחות העולם, מלמעלה ומלמטה, שמענו את קול ה', "קול גדול ולא יסף". ולפי הקול, כמו שיש טביעות עין, כשאני רואה משהו אני יכול להבחין בעומק את האופי של הדבר, האובייקט שאני רואה, אז ככה כשאני שומע קול אני יכול מהקול גופא לצייר מי עומד מאחורי הקול הזה. אז קוראים לזה "טביעות עינא דקולא", טביעות עין של הקול. אז לא ראיתי שום דבר, אבל יש לי טביעות עין של הקול ששמעתי. אז ככה יש מי שאומר, שמה"טביעות עינא דקולא" כאילו ראינו שהקדוש ברוך הוא כאן הוא "זקן מלא רחמים".

אבל התירוץ הזה הוא גם קצת קשה, בגלל שכמו שאמרנו קודם, הפסוק אומר "קול גדול ולא יסף". פה היה קול אדיר, חזק מאד. בדרך זקן מלא רחמים זה לא בדיוק מתאים שהוא יצעק בקול גדול, וכאן הקול היה גדול מאד. אז איך מהקול הגדול הזה אפשר להיות טביעות עינא דקולא שמי שעומד מאחורי זה, זה כאילו זקן מלא רחמים. וגם מהלשון של חז"ל ומהלשון של רש"י זה לא נשמע ככה, בגלל שכתוב "נגלה", שה' נגלה אלינו במתן תורה כזקן מלא רחמים. אז כאן הוא נגלה כגבור מלחמה וכאן הוא נגלה כזקן מלא רחמים, ולכן "אנכי הוי' אלהיך", אנכי זה אותו אחד, רק זה מראה אחד וזה מראה אחר, אבל זה אותו אחד, אחד יחיד ומיוחד.

אז צריך לומר שאם כי שבאמת לא ראינו תמונה, אבל ב"עין השכל שבלב" "את חזי כולא". יש ביטוי בזהר, זה רשב"י אומר לרעיא מהימנא, שזה משה רבינו, שגם הוא לא ראה את הפנים של ה', רק את האחוריים בשיא של הנבואה שלו. אבל רשב"י אומר לו, שבעין השכל שבלב אתה ראית אפילו את הפנים של ה'. עכשיו, מה זאת אומרת שכן? כתוב בתורה לא, שהוא לא ראה, "ופני לא ייראו", והנה רשב"י אומר כן ראית. אז רואים שיש איזה מראה פנימי מאד, מה זה פנימי? שזה לא מודע בכלל. אבל יותר מאוחר, בדורות יותר מאוחרים, בחז"ל, בתורה שבעל פה, מה שהיה לא מודע, גם אפילו למשה רבינו או לבני ישראל, הוא מתגלה, שראינו את ה' כביכול כזקן מלא רחמים. ולכן לדורות צריכים  לדעת שאף על פי שבעין השכל שבלב ה' מופיע בכל מיני מראות וצורות שונות, אבל זה אותו אחד.

עכשיו, חז"ל אומרים במדרש אפילו יותר ממה שרש"י מביא בשם חז"ל. רש"י מביא בשם חז"ל שיש רק שני מראות: יש על הים כגבור מלחמה ויש בסיני, במעמד הר סיני, זקן מלא רחמים. אבל יש חז"ל, יש מדרש שאומר, שבאמת על הים ראינו את ה' כגבור מלחמה, גבור, אבל בסיני ראינו אותו כ"סופר מלמד תורה", זה הלשון, זה הביטוי. כמו סופר, כמו מורה בכתה. יש עוד שני מקומות, כאילו, בהסטוריה שלנו, שראינו את ה' בצורה אחרת. בימי שלמה המלך, ששלמה בנה את בית המקדש, ולכבוד בית המקדש הוא חבר את החיבור הכי הכי נעלה שלו, הקדש-קדשים שלו, שזה שיר השירים, שכל השירים וכל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים. ושמה ה', שהוא הדוד של שיר השירים, נדמה כבחור, "בחור כארזים". ככה חז"ל אומרים, שאצל שלמה, בימי שלמה, ה' נדמה לעם ישראל כבחור. בחור זה לא בדיוק גבור. יש באמת לפעמים שיש את הביטוי "בחור מלחמה", אבל כאן מבחינים, שגבור זה גבור מלחמה, ובמתן תורה בסיני זה כבר איזה דימוי אחר, שזה דימוי שנקרא סופר, מורה בכתה, שמלמד תורה, ובימי שלמה זה כבר בחור, הקדוש ברוך הוא הופך להיות בחור, בעין השכל שבלב שלנו, כך אנחנו רואים אותו בלב, בנקודה הפנימית שבלב היהודי. ויש עוד דבר, רביעי, שזה בימי דניאל. בספר דניאל, שיש הכי הרבה חזון אלוקי, אולי מכל ספרי התנ"ך, זה דניאל, ושמה ה' הוא "עתיק יומין". ושמה כתוב, שדווקא בדניאל, במדרש הזה, ה' נדמה כזקן מלא רחמים. כלומר, בדיוק אותו ביטוי, שכאן רש"י מביא ממקום אחד בחז"ל, שבמתן תורה ה' הוא זקן מלא רחמים, במדרש השני כתוב שזה כבר הדימוי הרביעי, לא השני, וזה לא במתן תורה, זה בימי דניאל. שספר דניאל זה גם מלא דימוי וזה גם ספר מאד משיחי, בגלל ששם יש את החזון של אחרית הימים, של ביאת המשיח.

עכשיו, יש עוד דבר, חוץ מהארבעה האלה, יש גם מדרש שהקדוש ברוך הוא הרי הוא… נחזור לזה שבמתן תורה הוא כסופר מלמד תורה. יש בחסידות בכלל, כתוב שמי שהוא לא חסיד, כשהוא לומד תורה, אז "אני לומד תורה". אני לומד תורה, אני מפנים ידע, כמה שיותר, כל יום עוד ידע ועוד ידע. אבל חסיד לא לומד תורה ככה, ש"אני לומד תורה". חסיד הוא כמו תלמיד בכתה, שהתורה מלמדת אותו. זה הביטוי בחסידות, וזה על פי פסוק שאנחנו "למודי הוי'", אנחנו תלמידים של ה'. החויה של אני פותח ספר, לומד תורה, מה צריך להיות החויה שלי? שאני יושב כאן עם ספר פתוח, אני מסתכל, אבל מישהו עומד מולי, שבעצם זה הקדוש ברוך הוא, נותן התורה. לכן אנחנו מברכים, צריך לברך לפני שלומדים תורה: "ברוך אתה ה'… נותן התורה", שהקדוש ברוך הוא נותן לנו תורה, עכשיו, בהווה. ואנחנו תלמידים, יושבים בכתה, ואנחנו "למודי הוי'", שה' מלמד אותנו. וככה צריך לחוות את החויה של תלמוד תורה כל יום, כל יום. ידוע שרבי עקיבא למד תורה "זמר בכל יום, זמר בכל יום", זה הביטוי של חז"ל. זמר זה ראשי תיבות "זקן מלא רחמים". כלומר, שכל הזמן יש לו את ה"זקן מלא רחמים" שהוא עומד לפניו והוא מלמד אותו תורה, שזה גם אותו אחד, שזה "עתיק יומין" של דניאל בנבואת המשיח, ביאת המשיח, שלו.

עכשיו, במדרש כתוב שיש הרי בתורה כמה דרגות שונות: יש המקרא, התנ"ך. יש המשנה, יש התלמוד ויש האגדה. אגדה זה כמו קבלה. יש ארבע מדרגות, כמו פרד"ס (פשט-רמז-דרוש-סוד), אבל כאן כתוב מקרא-משנה-תלמוד-אגדה. שה'… שוב, אנחנו צריכים לשבת, לקבל, ללמוד תורה יום יום, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". ומה עיקר החידוש? שאני יושב כאן, פתאום ה', שמלמד אותי, מפתיע אותי. הברקה חדשה בתורה, שהוא נותן לי עכשיו. אבל כשהוא מלמד אותי תנ"ך, שאני לומד תנ"ך, רק פשט, אז כתוב שמה שאני רואה, ככה חז"ל אומרים, אני רואה שה' פונה אלי בפנים זועפות. וכשהוא מלמד אותי משנה הוא פונה אלי בפנים בינוניות. וכשהוא מלמד אותי תלמוד הוא פונה אלי בפנים מסבירות. וכשהוא מלמד אותי אגדה, הקדוש ברוך הוא פונה אלי בפנים שוחקות. זה מדרש משהו מופלא, ואם רוצים מכל מה שדברנו עכשיו להתבונן במשהו עמוק, אז זה הדבר שצריך להתבונן.

עכשיו, הדרגות האלה זה כנגד י-ה-ו-ה, אותיות השם מלמטה למעלה, כנגד העולמות מלמטה למעלה:

כשאנחנו בעולם העשיה, שזה הפשט, שכתוב "אף עשיתיו", שיש "צדיק ורע לו", ואין אתנו יודע עד מה, למה דברים קורים כמו שהם קורים. לפעמים, שוב, מה זה "צדיק ורע לו"? אדם טוב שמקבל לא-טוב, לפי ראות עינינו. אין אתנו יודע עד מה. אז זה כאילו שה' מלמד אותנו שמה, אני רואה, הוא מלמד אותי את השיעורים של החיים. מה זה תורה? תורה זה תורת חיים. הוא מלמד אותי את החיים, אבל עם קצת פנים זועפות. זה ב-ה' תתאה, בעולם העשיה.

כשאני עולה לעולם היצירה, שזה ה-ו', שזה ללמוד משנה. משנה זה הלכה, והלכה בתורה זה גם כן, הפשט, אם זה כבר נוגע אלי בתור בן אדם שחי את החיים שלו, אז ההלכה אומרת ברור: תעשה מה שצריך, ככה צריך לעשות, אז גם ה' יעשה מה שהוא צריך. גם ה' מקיים את ההלכה. אתה תהיה טוב, ה' יהיה טוב איתך. לא, לא. אין בעולם היצירה "צדיק ורע לו". "צדיק וטוב לו", "רשע ורע לו". ככה אני לומד, מקבל את התורה, שמה בעולם היצירה. וזה נקרא שה' מלמד אותי בפנים בינוניות. זה בינוני.

אני עולה עוד מדרגה, לעולם הבריאה, ששם יש את התלמוד, שמה זה עולם של שכל. שמה ה' מלמד אותי, מסתכל עלי, בפנים מסבירות. מה זה מסבירות? שהוא מתחיל לנמק ולהסביר לי בטוב טעם, באמת למה הדברים קורים כמו שהם קורים. גם בעולם העשיה התחתון, למה ה' נוהג ככה. מי שעולה עד לתלמוד, הוא לומד סברות. היה אחד מגדולי ישראל, הגאון מרוגאטשוב, כל מה שקרה באקטואליה, במציאות, הוא קישר את זה בלומדות שלו בסברות עמוקות של התלמוד. הפנימיות של הסברות של התלמוד זה להסביר לך למה דברים קורים. ברגע שמסבירים לך למה דברים קורים, ניחא. אז זה קצת מניח את הדעת. אדם מתחיל להיות קצת שמח. קצת שמח, לא לגמרי שמח, אבל קצת, כשהוא מתחיל להבין מה קורה, למה זה… למה דברים.. זה נקרא שה' מלמד אותי בפנים מסבירות.

אבל כשעולים לאצילות, שזה אגדה, שאגדה זה קבלה, זה פנימיות התורה, שמה הכל הופך להיות צחוק. וכל מה שקורה בכל העולמות, הרי מעולם האצילות משקיפים ורואים את כל מה שקורה בכל העולמות, הכל זה צחוק אחד, צחוק אלוקי אחד גדול. לכן, כשיבוא מלך המשיח במהרה בימינו נקרא ליצחק אבינו, לשון צחוק, "אתה אבינו". בגלל שאז כל התורה שנלמד, כל ה"תורה חדשה מאתי תצא", זה הכל יהיה בדרגה של אגדה, של קבלה. וה' שמלמד אותי את התורה, אני רק יושב וה' מלמד אותי, הוא מלמד אותי עם פנים שוחקות.

השלמה: גבור מלחמה זקן מלא רחמים = 860 = י"פ אלהים. זה פירוש רש"י עה"פ "אנכי הוי' אלהיך", ואם נצרף 860 לכל הדבור הראשון נקבל 3355 = אני פעמים הכל, הכל אני. זה "אנכי הוי' אלהיך". עם שני הדימויים האלה יחד – הכל אני. אלה שני הדימויים העיקריים שצריך לחבר, שרואים את ה' כזקן מלא רחמים וכגבור איש מלחמה, וכשמחברים עולה אני הכל.

הדימויים גבור סופר בחור זקן מופיעים בפסיקתא דרב כהנא. יוצא ששלמה דומה לים ודניאל למתן תורה. צריכים להסביר את זה. צריכים להסביר שכל הארבעה הם י-ה-ו-ה. הזכרים הם הגבור והבחור והנקבות הסופר והזקן, אם זה הולך לפי הסדר. באמת כתוב שעתיק יומין זה בעולם העשיה, כנגד ה' תתאה של שם הוי'. כמובן שעיקר הווארט כאן זה ה"פנים זועפות". זה מאמר של רבי חנינא בר פפא.

ד. עברית 2

פרשתנו היא פרשת עשרת הדברות. עשרת הדברות, כמובן, קשורים על פי הקבלה לעשר ספירות. בלשון ספר יצירה: "עשר ספירות בלי מה, עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה". השאלה רק איך מונים את הספירות. יש כמה וכמה שיטות. ידוע הכלל הגדול שכאשר מונים את הכתר לא מונים את הדעת וכאשר מונים את הדעת לא מונים את הכתר, כדי שישארו עשר ספירות. אבל יש גם שיטה בספר יצירה, שיטת הגר"א, ששם עשר הספירות הן פנימיות הכתר וחיצוניות הכתר, ואחר כך חכמה בינה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד, ואחר כך המלכות נכללת ביסוד. אז רואים שכאשר אני אומר עשר ספירות, שאני רוצה להקביל לעשרת הדברות, יש כמה שיטות. אם נתבונן כמה שיטות של עשר ספירות יכול להיות, אז למרבית הפלא נגלה שיש בדיוק עשר דרכים איך למנות עשר ספירות.

עכשיו, זה תואם כלל גדול מאד מאד, היסוד של הקבלה, של עולם התיקון, שכל דבר הוא חייב להמצא בהתכללות. כלומר, שאם יש עשרת הדברות, אולי לא כל דבור ודבור של עשרת הדברות הוא כנגד ספירה אחת. אולי כל דבור ודבור של עשרת הדברות הוא כנגד שיטה אחת של איך מונים עשר ספירות.

כדי להבין איך בונים, איך יש בדיוק עשר שיטות ודרכים להגיע לעשר ספירות בלי מה, עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה, צריך כמה הקדמות. הקדמה אחת כבר אמרנו, שלפעמים הכתר מתחלק לשתים. פנימיות הכתר בנפש זה תענוג וחיצוניות הכתר זה רצון. בלשון הקבלה עתיק יומין ואריך אנפין. בלשון האריז"ל כל אחד הוא פרצוף בפני עצמו, מהות, או אישיות בפני עצמו. בתפלין של ראש יש ארבעה בתים, כנגד המוחין. לפעמים הדעת מתחלקת ל-2, עטרא דחסדים ועטרא דגבורות. אז במקום חכמה-בינה-דעת, שזה שלש ספירות, אנחנו רואים במוחש שיש בתפילין ארבע, יש צד ימין של הדעת וצד שמאל של הדעת. לפעמים שתי הספירות נצח והוד מתאחדות ונחשבות רק לספירה אחת. כך בעולם התהו, וכך גם אצל המלאכים. הרי נצח והוד הם רגלים, ועל המלאכים כתוב "רגליהם רגל ישרה", שתי הרגלים הן אחת, לא נפרד. לכן בזהר הם נקראים "נצח והוד תרין פלגי גופא", הם שני צדדים של אותו מטבע, לא דברים נפרדים בעצם. לכן בהרבה דברים בקבלה, כמו במלכים דתהו, נצח והוד הם רק מלך אחד. גם ברקיעים, בשבעת הרקיעים, נצח והוד נכללים ברקיע "שחקים", רקיע אחד. לפעמים היסוד והמלכות נחשבים לאחד, כמו שראינו קודם, שהעטרה והיסוד הם אחד. בהיכלות יש רק היכל אחד ליסוד ומלכות – "היכל לבנת הספיר". החיבור של יסוד ומלכות הוא גם סוד "שכינה במערב" (השכינה-המלכות מחוברת ליסוד שהוא המערב בו"ק המציאות).

כל ההקדמות האלה היו כדי לראות איך אפשר להגיע בסופו של דבר רק לעשר ספירות, "עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשרה". אני יכול להתעלם מהכתר, וגם להתעלם מהדעת, כי במקום שמונים את הכתר לא מונים את הדעת ובמקום שמונים את הדעת לא מונים את הכתר, כמבואר בחסידות בארוכה. לעומת זאת, הכתר יכול להית לא רק ספירה אחת אלא שתים, וגם הדעת יכולה להיות שתי ספירות. הנצח וההוד יכולים להיות שתי ספירות ויכולים להיות אחת. היסוד והמלכות יכולים להיות שתים או אחת. יש הרבה איך לשחק. השאלה כמה אפשרויות יש בשביל להגיע בדיוק לעשר, והפלא הוא שיש עשר.

נתחיל מהתחלה. נעשה לפי הגיון, שככל שאני מחלק יותר גבוה בעץ הספירות זו מדרגה יותר נעלית. כלומר, אם אני מתחיל מהכתר שמתחלק לשתים, יש שלש אפשרויות איך להגיע לעשר. או כמו שאמרנו קודם בשם הגר"א, שמפרש את כל ספר יצירה לפי שיטה זו, שיש עתיק-אריך-חכמה-בינה – אין דעת, אז יש ארבע – אחר כך חסד-גבורה-תפארת, אז יש שבע, ואחר כך נצח-הוד ויסוד ומלכות מחוברים:

עתיק יומין
אריך אנפין
חכמה בינה
חסד גבורה
תפארת
נצח הוד
יסוד-מלכות

כמובן יכולתי לעשות למטה הפוך, לחבר נצח והוד ולחלק יסוד ומלכות:

עתיק יומין
אריך אנפין
חכמה בינה
חסד גבורה
תפארת
נצח-הוד
יסוד
מלכות

או, אני יכול להכליל את הדעת, ולומר עתיק-אריך-חכמה-בינה-דעת, ואחר כך חסד-גבורה-תפארת, ולחבר גם את הנצח והוד וגם את יסוד ומלכות, אז גם יש עשר:

עתיק יומין
אריך אנפין
חכמה בינה
דעת
חסד גבורה
תפארת
נצח-הוד
יסוד-מלכות

אז אם הכתר מתחלק ל-2 יש בדיוק 3 אפשרויות איך להגיע ל"עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשרה".

אם אני מתחיל רק מכתר אחד, בלי לחלק אותו ל-2. עכשיו ניתן לאנשים, לכולכם, לכל החברים והמקשיבים שיעשו בהגיון לבד, יש ארבע אפשרויות:

כתר
חכמה בינה
עטרא דחסדים שבדעת עטרא דגבורות שבדעת
חסד גבורה
תפארת
נצח-הוד
יסוד-מלכות
כתר
חכמה בינה
דעת
חסד גבורה
תפארת
נצח הוד
יסוד-מלכות
כתר
חכמה בינה
דעת
חסד גבורה
תפארת
נצח-הוד
יסוד
מלכות
כתר
חכמה בינה
חסד גבורה
תפארת
נצח הוד
יסוד
מלכות

אם אני מחסר את הכתר, וכולל את הדעת, אז יש עוד שלש אפשרויות:

חכמה בינה
עטרא דחסדים שבדעת עטרא דגבורות שבדעת
חסד גבורה
תפארת
נצח הוד
יסוד-מלכות
חכמה בינה
עטרא דחסדים שבדעת עטרא דגבורות שבדעת
חסד גבורה
תפארת
נצח-הוד
יסוד
מלכות
חכמה בינה
דעת
חסד גבורה
תפארת
נצח הוד
יסוד
מלכות

עוד פעם, רק הכללים: כמו שראינו בפרוטרוט, אם הכתר מתחלק ל-2 יש שלש אפשרויות. אם הכתר לא מתחלק לשתים, אלא יש רק כתר אחד, יש ארבע אפשרויות. אם אין כתר בכלל, ואז חייבת להיות דעת, יש שלש אפשרויות. אז יש עשר אפשרויות, ועכשיו אפשר להקביל אותן כנגד עשרת הדברות לפי הכתר.

מה שיצא, יצא ששתי השיטות העיקריות בקבלה הן לפי הסדר מלמטה למעלה השביעי והעשירי. כלומר, שהשיטה הכי פשוטה בקבלה, כתר-חכמה-בינה-חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות, תהיה השביעית. ממילא היא תהיה כנגד הדבור "לא תנאף". כל דבור מקבל כעת פרצוף שלם של עשר ספירות, כמו שראוי לו לפי יסוד ההתכללות של הקבלה. ואילו השיטה השניה, כאשר מונים את הדעת לא מונים את הכתר, אז יש רק חכמה-בינה-דעת-חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות תהיה כנגד "לא תחמוד".

נסיים ברמז יפהפה: "כל השביעין חביבין". בעשרת הדברות הדבור השביעי הוא "לא תנאף". עשר הספירות של "לא תנאף" הן הסדר הכי פשוט בקבלה – כתרחכמהבינהחסדגבורהתפארתנצחהודיסודמלכות – שעולה 2868. נחבר את זה ל"לא תנאף", מספר מאד חשוב בשיעורים שלנו, הוא 562. מה קורה כשאני מחבר 562 ו-2868? אני מקבל 3430. נחלק לעשר – יש פה עשר ספירות – אז אני מקבל 343. אבל מזה 343? 7 בחזקת 3. זה הכמות של אור החמה שתהיה "כצאת השמש בגבורתו" לעתיד לבוא, כשיבוא מלך המשיח במהרה בימינו, אז ככה יאיר, פי 7 בחזקת 3, האור של השמש. וכמה שזה מתאים שעכשיו זה כנגד הדבור השביעי, "כל השביעין חביבין" של עשרת הדברות. הדבור פלוס מערכת העשר ספירות שמקביל לאותו דבור. ככה נסיים, עכשיו תן לחכם ויחכם עוד. כעת יש הרבה עבודה של התבוננות להתבונן עד לשבת זו, שלכל דבור של עשרת הדברות יש פרצוף שלם של עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשרה.

הוסף תגובה