סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
http://kabbalah-live.ru/video/rav-ginzburg/5771-03-29-1.flv
http://kabbalah-live.ru/video/rav-ginzburg/5771-03-29-2.flv
ניגנו "צמאה לך נפשי". לחיים לחיים, חג שמח וחדש טוב.
א. פרסומי ניסא ופדיון נפש
חנוכה הוא חג של "פרסומי ניסא" – לפרסם ניסים שהקב"ה עושה, החל כמובן מהנס של חנוכה, וכלה בנסים של כל אחד ואחד. כשרוצים לבקש ברכה מרבי, מצדיק, כותבים לו פ"נ – פ"נ ר"ת פדיון נפש, אבל גם ר"ת פרסומי ניסא. אז יש לומר שאם האדם מפרסם את הנסים זה כמו שהוא כותב פ"נ לרבי. כשכותבים פ"נ, בזכות הפ"נ הצדיק מעורר רחמים רבים והקב"ה עושה נס, ואז מצוה על כל אחד ואחד לפרסם את הנסים שהקב"ה עושה. כשיש שני פ"נים יש "אור פני מלך חיים" – יש פן ופן. כנראה שפרסומי ניסא הוא הפן הימני ופדיון נפש הפן השמאלי, וד"ל. בכל אופן, יש פה שני פן – פן בגימטריא עין, יש שתי עינים. לכן נפתח הערב בברכת הגומל שאשה רוצה לברך על נס שהקב"ה עשה לה, ומתאים לחג חנוכה – נשמע את הברכה ונאמר אמן. לחיים לחיים, שיהיו הרבה נסים.
ניגנו ניגון שמחה.
ב. חנוכה – אור וחום – לו צדיקים ו-לו גבורים
ידוע שהבעל שם טוב אהב את החג הזה אולי יותר מכל חג אחר – חג של אור. בכל השנה כולה כאשר הבעל שם טוב היה נכנס לבית הוא היה אומר להדליק נרות, להרבות אור. הוא אמר שאור עולה רז, ומי שיודע את הרז של הדבר, של הזולת, יכול להאיר אותו באור כי טוב. אור גם עולה אין סוף, וגם עולה אדון עולם – אדון עולה אין ועולם עולה סוף. זהו בעצם הרז שבתוך כל אחד ואחד. לכל יהודי יש רז, "רזי לי" – הרז הוא האין סוף ששורה בתוך הנשמה האלקית של כל יהודי, והאין סוף הוא אדון עולם, הוא המנהיג את העולם ומשגיח בהשגחה פרטית על כל פרט ופרט הכי קטן בחיים שלנו. הרז בא מהאין סוף. האין סוף, שהוא אדון עולם, הוא הרז שבתוכך, ואם יודעים זאת גם אפשר להאיר לך אור, שהרז הזה יתגלה בכל עוצמתו. אז כל השנה כולה הבעל שם טוב אהב אור, ובפרט בחג הזה, חג האורים, שכל כולו "הולך ומוסיף ואור" – כל יום עוד אור.
הבעל שם טוב גם אהב חום. ידוע שהמצוה של נר חנוכה היא "עד שתכלה רגל מן השוק" – זהו שיעור הזמן שמדליקים – ויש רמז כאשר הופכים את האותיות (משחק, כמו שיש כל מיני משחקים בחנוכה), ש"רגל מן השוק" אותיות "שלג מן הקור". עוד לא זכינו לשלג השנה, שה' יעזור שיהיה הרבה גשם, גשם ושלג. בכל אופן, הנרות מקרינים אור וגם חום. כמו שהבעל שם טוב אהב אור הוא גם אהב חום – אולי אפילו יותר. הוא היה שם את ידו הקדושה על הלב של הילד שהוא היה מלווה לחיידר והיה מברך אותו – זו ברכת הבעל שם טוב המסורתית – זאלסט זיין א ווארמע איד, תהיה יהודי חם. יהודי חם עולה חנכה (כמו שכתוב בסידור, בלי ו – על פי דקדוק – אם כי כוונות האריז"ל, וכן כתוב בחז"ל, חנוכה ב-ו). צריך להיות יהודי חם. אם כן, צריך להבין מאיפה האור בא ומאיפה החום בא. כמובן שיש קשר בין אור וחום – שניהם אנרגיה.
ב"על הנסים" פותחים בחנוכה ב"בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו" – מכנים אותו חשמונאי, וכולנו יודעים שזהו חג של חשמונאים. שם המשפחה שלו הוא חשמונאי. גם במלה חשמונאי יש משחק אותיות, כמו ש"רגל מן השוק" אותיות "שלג מן הקור", כך חשמונאי אותיות משיח נאו. הרבי אמר שיחה שהוא כותב now בעברית כך – נאו. לא רק שהרבי אמר איך לאיית בעברית, אלא הוא גם נתן כוונה, יחוד על דרך הקבלה, ש-נאו עולה א–ל הוי', "אל הוי' ויאר לנו", ומשיח נאו אותיות חשמונאי.
יש כמה סוגי יהודים. בדרך כלל כל היהודים, כל הנשמות, מתחלקות לימין ושמאל – חסד וגבורה, בית הלל ובית שמאי. האריז"ל כותב שבשרש כל הנשמות הן או משרש הבל או משרש קין – נשמות משרש הבל שייכות לחסד ונשמות משרש קין שייכות לגבורה. כמו שלעתיד לבוא גם בית הלל יסכים לפסוק כבית שמאי, כך כתוב שלע"ל הלויים יעלו על הכהנים – שמאל על הימין – וגם הנשמות של שרש קין תעלינה על הנשמות משרש הבל. איך אומרים זאת במלים פשוטות (שקשורות למה שאמרנו כעת – שיש בחנוכה שני ענינים, אור וחום, שני הדברים שהבעל שם טוב והחסידות הכי אוהבים)?
קודם כל, מהו חום? אהבת ישראל. שכל יהודי הוא חם על כל יהודי אחר, אני חם עליך. בשביל להאיר אני צריך להיות חם. יש גם חמומי מח. יש כל מיני סוגים של חום, אבל בעיקרו חום הוא דבר טוב מאד – צריך להיות חם. מי שהוא לא חם הוא קר, ומי שהוא קר הוא מת. צריך לחיות. גם המלה חיים היא חם – חום החיים.
יש בעם ישראל צדיקים ויש גבורים. כל יהודי הוא צדיק, "ועמך כֻלם צדיקים", אבל כתוב גם "כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גבורים". יש ספור של הרבי שהוא כנה את כל החסידים – וכל יהודי יכול להיות חסיד – "כולם גבורים", כפשוטו, יודעים לדחוף. כולם גבורים. האור שייך לצדיק – כתוב "אור צדיקים ישמח". בחנוכה מדליקים לו נרות, כנגד לו צדיקים שמקבלים את פני השכינה בכל יום ויום – מושג של אור. הצדיק רואה אור, רואה את הרז, הוא מאיר את הזולת. הדמות של צדיק, המושג צדיק, הוא מלא אור. אומרים על ילד 'צדיק' – הכוונה שהוא מלא אור, וכך כל יהודי צריך להיות מלא אור. אבל גבור זה כח. יש מושג "אור העצם" ויש מושג "כח העצם", ושניהם שייכים לחנוכה. יש מאמר מאד חשוב של הרבי, שבחנוכה "כח העצם" עולה גם על "אור העצם". באותיות של קבלה "אור העצם" הוא שם מה ו"כח העצם" הוא שם סג. שניהם עצם, אבל יותר בעל עוצמה ועצמי הוא כח העצם, שם סג – הגבור של חנוכה. החשמונאים הם גבורים. אם כי בתפלה אומרים "מסרת גבורים ביד חלשים", אבל ידוע ההסבר חסידות שמצד שם מה של הקדושה כל עם ישראל חלשים, אבל הקב"ה מעניק "אורות דתהו" (כפי הנוסחא המשיחית ששמענו ולמדנו, שמשיח הוא "אורות דתהו בכלים דתיקון"), ה"כלים דתיקון" הם חלשים, אבל כשממשיכים "אורות דתהו" הם גבורי גבורים. "כלים דתיקון" הם משם מה ו"אורות דתהו" משם סג. בחנוכה יש את שניהם – אור וחום.
האור מאיר בעינים והחום נמצא בלב, כמו שהבעל שם טוב היה מברך "שתהיה יהודי חם" עם יד על הלב, כי "לבא פליג לכל שייפין" – הלב מחלק את החיות לכל האיברים, החום בא מהלב. הלב הוא המלך של הגוף, כמו שכתוב במפורש בספר יצירה ש"לב בנפש כמלך במלחמה" – הלב דופק, הוא כל הזמן לוחם. הלב לוחם, ואם הוא מפסיק ללחום הוא מפסיק לחיות. [(בקשו מהרב להצמד למיקרופון). כתוב ש"כל חי מתנועע" – אם המקרופון יתחיל להתנועע הוא יהיה צמוד, אתה אחראי על המקרופון, תדאג שהוא יחיה]. שוב – האור מאיר בעינים והחום בלב. הרמב"ם כותב שהמלך הוא הלב, "לב כל ישראל". העינים הם החכמים של הדור, "עיני העדה". החכמים הם הצדיקים והמלך הוא בעיקרו גבור – כמו שהלב הוא קצת בצד שמאל בגוף, כך המלך הוא ביסודו גבור, כמו דוד המלך, שעליו נייחד את הדבור הערב. דוד המלך, חוץ מזה שהוא "לב כל ישראל" – ביטוי של הרמב"ם, לא פסוק – הפסוק אומר עליו שהוא "נר ישראל". היות שהחג הזה הוא חג של נרות, אז מצד אחד מכוונים שכל ה-לו נרות הם לו הצדיקים שבדור, אבל כל נר הוא "נר ישראל" – יש בו התנוצצות של דוד מלכא משיחא, דוד המלך. התנוצצות זו היא בעיקר החום של הנר. העינים הן הצדיקים והלב הוא הגבורים.
נעשה גימטריא קצרה וקולעת: אמרנו שבחג זה אנו חשמונאים – "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו". הצדיקים משרש הבל והגבורים משרש קין, ולע"ל שרש קין יעלה על שרש הבל. צדיק גבור בגימטריא בדיוק חשמונאי. חשמונאי הוא גם צדיק וגם גבור, כך באמת היו החשמונאים – היו צדיקים וגבורים. הם היו צדיקים מכח שם מה, "אור העצם", ה"כלים דתיקון" שלהם, והיו גבורים שזכו להמשיך את שם סג, שנקרא "כח העצם", ה"אורות דתהו", שהתלבשו בתוך ה"כלים דתיקון". זה צדיק גבור.
לשלמה המלך היו ששים גבורים, כך אומר הפסוק בשיר השירים. מה לגבי דוד המלך, שהוא הלב והוא הנר? בסוף ספר שמואל מונים את כל הגבורים של דוד. שלמה המלך אינו איש מלחמה אלא איש שלום – הגבורים שלו הם תפאורה, יש לו ששים גבורים סביב המטה, אבל לא רואים שהוא יוצא לקרב עם הגבורים שלו. בכל אופן יש לו גבורים – כל מלך צריך גבורים. אצל דוד המלך לא כך – כל כולו מלחמה, כל כולו גבורה. שוב, "לב בנפש כמלך במלחמה". כמה גבורים יש לו? כתוב מספר. קודם כל מונים את השמות שלהם, וגם מחלקים אותם לחלוקות – יש את השלישיה העליונה, ועוד שלישיה ועוד שלושים. לכאורה יש לו לו גבורים – כך מסודר בסוף ספר שמואל. אם כן, זה רמז מופלא ל-לו נרות. עד עכשיו ידעתי ש-לו נרות חנוכה הם לו צדיקים בכל דור, שמקבלים כל יום את פני השכינה בעינים, באור, אבל הנה כתוב שלכאורה יש לדוד לו גבורים, שלשה ועוד שלשה ועוד שלשים. אבל, אחרי שמונים את כל שמות הגבורים של דוד המלך הפסוק מסיים – "כל שלשים ושבעה", זו לשון הפסוק. כלומר, כתוב שכולם יחד הם שלשים ושבעה. איך הם שלשים ושבעה? (כשהגעתי לכאן חשבתי על הכתובת של המקום, מספר 37). שוב, יש שלשה ועוד שלשה ועוד שלשים – איך מגיעים לשלשים ושבעה? המפרשים מתדיינים בכך, כמובן, ויש כמה הצעות שונות של פירושים למה בסך הכל בסוף יש לז ולא לו. הפירוש שהכי מקובל על רוב המפרשים הוא שיש אחד שהוא בעצם בין שלשת הראשונים לשלשת השניים שקוראים לו בניהו בן יהוידע, ועליו הפסוק אומר – לא כמו באף אחד אחר – מחד מציינים את מעשי הגבורה שלו, אבל הפסוק אומר שבזכות מה שעשה דוד שם אותו למשמעתו, הפך אותו לשר בממשלה או שומר ראש שלו, ולא יצא יותר בקרב. אחר כך, בימי שלמה המלך, הוא נעשה הרמטכ"ל – במקום יואב אצל דוד. אומרים שהוא איזה "ממוצע המחבר" (ככינויו של כל צדיק בלשון החסידות), והיות שדוד הוציא אותו מתפקיד הגבורה שלו ושם אותו בתפקיד אחר, אז מונים לו גבורים, אבל בסיכום כוללים גם אותו ויש לז. זה פירוש אחד, ויש עוד כמה פירושים. אחרון כל הגבורים של דוד הוא אוריה החתי. אז יש עוד פירוש, שהרי דוד דאג לו שהוא לא יחיה, אז אולי הוא יוצא מן המנין. הוא נמנה אחרון בסדר. אוריה הוא גם לשון אור. שוב, יש עוד כמה וכמה פירושים, אבל נאמר שהפירוש העיקרי הוא הפירוש שמוציא את בניהו בן יהוידע מן המנין.
ג. בני צרויה
יואב הרמטכ"ל, שר הצבא, לא נמנה. מסבירים שזה מפני חשיבותו. אנחנו יודעים שהיה הרבה מתח בין דוד ליואב. יואב הוא אחיין של דוד, והיו לו עוד שני אחים צעירים – אבישי ועשהאל. דוד עצמו מעיד, אחרי שיואב מאד נגד רצונו של דוד הרג את אבנר בן נר, בתור נקמה – כי קודם אבנר הרג את עשהאל אחריו, אך זה היה בשעת מלחמה, כשלעשהאל היה דין רודף, אבל האחים הגדולים נטרו בלב, ובהזדמנות יואב הרג את אבנר – ואז דוד המלך יצא אחרי המטה והכריח את העם לצאת, שיהיה ברור שהמעשה אינו מטעמו של דוד. החידוש שם, שאף על פי שיואב עשה את הכל, הפסוק אומר שיואב ואבישי הרגו את אבנר. מה פתאום אבישי? המפרשים מסבירים שכנראה אבישי עמד שם ותמך במעשה. יואב הוא הגדול, והיות שאבישי היה שם – כנראה ידע מה שהוא הולך לעשות – ולא מיחה, הפסוק מייחס גם לו את הרצח. למה אומרים זאת? מפני שהערב אנחנו רוצים לדבר בעיקר על אבישי.
כל שלשת האחים האלה הם בני צרויה. מי היא צרויה? אחותו של דוד. גם פלא שאין עוד מקרה בתנ"ך שמייחסים אנשים אך ורק לאמא שלהם. אפילו לא יודעים איך אביהם נקרא – אף פעם לא מייחסים את האחים האלה לאביהם, אלא אך ורק לאמם. הפשט הוא בגלל שהאמא היא היחוס – היא אחותו של דוד המלך. בכל אופן, זהו חידוש. האריז"ל מסביר שהחידוש הזה קשור לסוד הגלגול של שלשתם. שלשתם הם גלגול של בני קרח, שחלק על משה רבינו במדבר – המתנגד הגדול. כתוב שבכל דור ודור יש משה רבינו, רבי שהוא משה רבינו, ובכל דור יש את מי שחולק עליו – קרח – ורק בדור שהקרח שבדור יודה ויקבל את המשה רבינו שבדור יבוא מלך המשיח. כתוב שזהו תנאי של ביאת המשיח – שקרח יודה למשה. אז גם קרח יעלה מעלה מעלה – "צדיק כתמר יפרח" ס"ת קרח. קרח הוא משרש קין ומשה הוא משרש הבל. לקרח היו שלשה בנים – אסיר, אלקנה ואביאסף. שלשת הבנים בתחלה השתתפו במחלוקת ובסוף חזרו בהם, לכן נשאר להם מקום גבוה בגיהנם – כשירדו כולם חיים שאולה – והם הם יואב ואבישי ועשהאל בני צרויה אחות דוד המלך. יואב הוא אסיר, אבישי הוא אלקנה (עוד שם חשוב בתנ"ך, אבא של שמואל הנביא, ששקול כנגד משה ואהרן) ועשהאל הוא כנגד אביאסף, הבן השלישי של קרח.
ממשיך האריז"ל ומסביר שכל השלשה מתו מיתה לא טבעית. עשהאל, הצעיר, נהרג ראשון, כאשר רדף אחרי אבנר בן נר, אחר כך האמצעי ורק בסוף הגדול – יואב. בכלל, לאבנר בן נר יש קשר מובהק לנרות חנוכה. לכל הגבורים שאנחנו מזכירים – ובכלל כל גבורי ישראל – החג שלהם הוא חנוכה. יש גבור אחד, אבנר בן נר, שר צבא שאול, שדוד רצה שהוא יהיה שר צבאו בסוף – לכן יואב הרג אותו, חוץ מכך שנקם את נקמת אחיו, הוא גם קנא בו. כמו שיואב הרג את אבנר הוא הרג אחר כך גם את עמשא, שהיה צדיק ממנו – הרג את שניהם בשלום, בלי סיבה. דוד אמר אחרי מרד אבשלום שישים את עמשא תחת יואב – שהוא קרובו, אך לא הסתברו – וחימת יואב בערה בו ובהזדמנות הראשונה הוא הרג אותו. לכן דוד צווה על שלמה להוריד את יואב בדם שאולה, ובניהו בן יהוידע פגע בו במצות דוד.
מה עם אבישי? לא כתוב במפורש בתנ"ך על מות אבישי. כמו שנסביר הערב, אבישי, האמצעי, הוא הכי מיוחד ביניהם – הכי צדיק-גבור של כולם, הכי מקושר לדוד המלך מכולם, כמו שנראה מה שכן כתוב בפירוש בתנ"ך, שהוא הוא הציל את חייו של דוד המלך. הוא הציל את חייו של דוד המלך כי הכי קשור אליו, יותר מיואב, יותר מעשהאל, ויותר מכל הגבורים אשר לדוד. מה היה הסוף שלו? שוב, האריז"ל אומר שכולם היו צריכים למות מות לא טבעי, כדי לכפר על מה ששלשת בני קרח בגלגול הקודם השתתפו בתחלת המחלוקת. האריז"ל אומר גם שכולם נקראים על שם האמא, צרויה, כי הם כאילו צצו מתוך האדמה – כמו תחית המתים. האמא היא כמו אמא-אדמה כאן. הוא גם דורש את הפסוק "מן המצר קראתי יה" שאומרים בהלל – שהבנים הללו צצו ונולדו מחדש לצרויה ("המצר") כגבורים חדשים. שוב, הם אנשים גבורים וקשים – אחרי מות אבנר דוד אומר 'אני צעיר והם קשים ממני'. דוד עצמו, דוד מלכא משיחא, מאוים על ידי הרמטכ"ל שלו. בכל אופן, האח השני הוא המיוחד.
מה קרה לו? בסוף ימי דוד המלך דוד עשה טעות נוראית – למנות את בני ישראל. הוא התעקש על כך. אפילו יואב, שהוא המאיים עליו, היה יותר צדיק בסיפור הזה ורצה למנוע מדוד לספור את עם ישראל. אסור לספור את עם ישראל. אבל דוד לא השתכנע ממנו, הוא התעקש, וברגע שהוא גמר את הספירה דוד פתאום תפס את עצמו שהוא עשה חטא נורא. אחר כך באמת גד הנביא בא אליו ונתן לו שלש ברירות, שיברור לעצמו מה הוא רוצה – או שבע שני רעב, או שלשה חדשים שיפול ביד האויבים, או שלשה ימים של מגפה. אז הוא אמר לו, כמו שיש אומרים בתחנון – "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה". הוא בחר לעצמו את שלשת ימי המגפה, ויצא המלאך המשחית יום אחד, ובאמת – כמו שדוד אמר שרוצה ליפול ביד ה' "כי רבים רחמיו" – אחרי יום אחד ה' ניחם על הרעה, אחרי שהמלאך המשחית השחית שבעים אלף יהודים. דוד אמר לה' – למה אתה משחית את הצאן? הרי אני אשם, "אני וכל בית אבי". מה היה? כתוב "ויאמר למלאך המשחית בעם רב". המלאך המשחית הגיע עד גרן ארוונה – כל הספור הזה קשור לבנין המקדש, הוא איזה יסוד של בנין המקדש, משהו פלאי. סיפור זה הוא גם הסיום של ספר שמואל – "הכל הולך אחר החתום". איך חז"ל מפרשים שה' אמר למלאך "רב"? קח אחד שהוא גבור וצדיק ושקול כנגד כל הסנהדרין, ומי הוא? אבישי בן צרויה, כך כתוב בגמרא. לכן הוא מת במגיפה. אם כן, הראשון שמת הוא עשהאל, הצעיר, אחר כך אבישי השני, ובסוף יואב בידי בניהו. שוב, עשהאל היה רודף, יואב היה רשע – רצח שני יהודים צדיקים, גדולי ישראל, שרים בישראל – ואילו על אבישי לא כתוב במותו משהו לא טוב. אדרבה, כתוב שהוא מת כדי לכפר על עם ישראל, שהוא שקול כנגד כל הסנהדרין, שהוא ה"רב" של עם ישראל – "ויאמר למלאך רב" – ומי הוא? אבישי.
שוב, זה הזמן להתייחד עם לו הגבורים של חנוכה. אבישי הוא הראש של השלישיה השניה. אמרנו שהפסוק מונה אותם ג–ג–ל – צורת האחוריים של מלה פשוטה, גל, כמו "גל עיני". כך מנויים הגבורים של דוד. כאשר כותבים מלה מהאות הראשונה וכל פעם מוסיפים עוד אות זו צורת אחוריים. אבישי הוא הראשון של ה-ג השני. אם נכוון כנגד ימי חנוכה, ה-ג הראשונים הם כנגד שני הימים הראשונים של חנוכה (כדעת בית הלל, ש"מוסיף והולך"), וביום השלישי – שלפי המסורת של החסידות הוא חג הגאולה השני של אדמו"ר הזקן (כאשר המלשינות היתה אפילו יותר כבדה מאשר בפעם הראשונה, ממנה השתחרר ב-יט כסלו) – מדליקים את השלישיה השניה, ובראשה אבישי. אחר כך, מיום ד' עד הסוף, מדליקים עוד ל נרות. זו החלוקה, בדיוק כמו הגבורים של דוד.
ד. חנוכה – שמות החשמונאים ושרשם בקדש; גלגולי נשמת אבישי
עוד הקדמה פשוטה: אמרנו שחנוכה הוא חג של אור וחום. יש עוד משהו – מילה כמעט נרדפת – כשמו כן הוא, חנוכה הוא חג של חן. אם כותבים מלא חנוכה הוא חן–ו–כה. הדרוש הפשוט, בנגלה, הוא חנו–כה, שחנו ב-כה כסלו. האריז"ל דורש אחרת – חנה–כו. חנה עולה סג – האריז"ל כותב בפירוש ש-חנה שייך לשם סג. יש גם גיבורה של חנוכה שנקראת חנה. "כח העצם", שם סג, הוא אשה – חנה. סג הוא מילוי של שם הוי'. אז חנוכה הוא חנה – סג – יחד עם השרש, שם הוי', כו. זו הכוונה הפשוטה כאשר אומרים "להדליק נר חנוכה" לפי האריז"ל – מכוונים ש-חנוכה אותיות חנה–כו. אם כן, יש חנו–כה, יש חנה–כו, יש את הרמז המפורסם בעולם ח נרות והלכה כבית הלל (רמז עממי שאיני זוכר את מקורו).
למתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו היו חמשה בנים, ומה שמותיהם? יהודה, יונתן, יוחנן, שמעון, אלעזר. לפני שיצאו לקרב מתתיהו חזק אותם ועודד אותם ודימה כל אחד ואחד מהם לגבור גדול. כך כתוב במגלת אנטיוכוס, שמודפסת בכמה סדורים גדולים (מכל הסיפורים של חנוכה, זה הסיפור המודפס בסידור). לפי סדר הגילאים: יהודה בני, אדמה אותך ליהודה בן יעקב שנמשל לאריה. יונתן בני, אדמה אותך ליהונתן בן שאול שהרג מחנה פלשתים.
כולם די פשוטים, חוץ מיוחנן – היחיד שהוא מלשון חן. יוחנן הוא השלישי, אבל הוא נקרא על שם הסבא. הייתי חושב שהראשון צריך להיות על שם הסבא, אבל השלישי על שמו. אולי הסבא היה חי והוא נהג מנהג אשכנזים, אי אפשר לדעת. בתוך מגילת אנטיוכוס כתוב שיוחנן באמת פתח את המרד. אנטיוכוס היה המלך, משנהו בגריס הרשע, והשלישי ניקנור. ניקנור נכנס לבית המקדש והקריב דבר אחר על גבי המזבח, והסיפור הראשון של המרד הוא שיוחנן – בתור כהן גדול, הבן של מתתיהו – נכנס ודקר אותו בחנית. הוא הכין חנית ודקר אותו בתוך הקודש. קודם הוא נשא את עיניו לשמים והתפלל לקב"ה שיסלח לו על כך שמחלל את הקדש. הוא התנהג כאילו בא להשתתף, לקבל את מרות היוונים, לכן הכניסו אותו, ובסוף הרג את ניקנור בקדש וברח, ובאותו יום התחילו הקרבות ונהרגו כך וכך יונים. בכל אופן, יוחנן הוא לשון חנוכה. למי הוא דמה את יוחנן? יוחנן בני, אדמה אותך לאבנר בן נר שר ישראל. מה הקשר? הדימוי של יהודה ליהודה בן יעקב הוא פשוט, הדימוי של יונתן ליונתן בן שאול הוא פשוט, הדימוי של שמעון לשמעון בן יעקב שהרג את העיר שכם הוא גם פשוט. הדימוי של אלעזר הוא לא כמו השלשה, שאותו שם ממש, אבל די מפורש – אלעזר בני אדמה אותך לפינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן שקנא את קנאת ה' צבקות. כולם זה די פשוט, אבל יוחנן הוא חידוש. מתתיהו יודע מה שהוא עושה ואומר – כנראה שכל אחד הוא גלגול. אם הוא דמה את יוחנן בני לאבנר בן נר שר ישראל סימן שהוא באמת אבנר בן נר – הוא פתח את המרד והוא נקרא על שם חנוכה, הוא המקור, מתתיהו בן יוחנן.
יש כמה רמזים בשמות, ואחד הכי פשוטים – יש חמשה בנים, ולכל אחד יש חמש אותיות בשם, משהו נדיר ביותר. כלומר, אפשר לעשות מהשמות רבוע של חמש על חמש (שגם מספרו יוצא רבוע וגם האלכסונים שלו יוצאים רבוע – משחק מאד יפה של חנוכה):
י ה ו ד ה
י ו נ ת ן
י ו ח נ ן
ש מ ע ו ן
א ל ע ז ר
רק נאמר שהרבוע הפשוט הוא שיש חמשה בנים ובשם כל אחד חמש אותיות – סה"כ כה, רמז של חנו-כה. לאבא שלהם, מתתיהו, יש שש אותיות – חן-ו–כה.
גם ב-חן אפשר לרמוז רמז. איזה שמות יש בתורה עם נ אותיות? שבטי י-ה רשומים כ-כה ו-כה אותיות באבני השהם לזכרון על כתפי הכהן הגדול, כה אותיות על כתף אחת ו-כה אותיות על כתף אחת. יש רק פעם אחת בתנ"ך את הביטוי "כה וכה" – ביטוי של גבורה, "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי", ראשית דרכו של גואל ישראל. יש כה ו-כה אותיות, סה"כ נ אותיות. האבות, אברהם יצחק ויעקב בפני עצמם, הם לא כל כך 'גבורים'. אולי יצחק הוא גבור, מצד הגבורה, אבל בכללות הם צדיקים. ואילו השבטים הם גבורים. יש הרבה דרושי חסידות על מעלת השבטים לגבי האבות, ואחת המעלות שהשבטים הם גבורים. האבות הם צדיקים, אבל השבטים הם גבורים בפועל. לכן רק לשבטים יש ברכות של חיות, כמו אריה וכו'.
אנחנו בר"ח טבת שהוא עדיין סוף כסלו – היום הזה הוא התפר, החפיפה, של הזאב והנחש, כי לפי הקבלה כסלו הוא "בנימין זאב יטרף" וטבת הוא "יהי דן נחש", אין יום יותר 'גבור'. בנימין עולה ג"פ דן. רק היום יש בנימין ודן באותו יום – ל' כסלו שהוא גם ר"ח טבת – יחד ד"פ דן, העולה גבורה, "דידן נצח" (שצריך לשיר תיכף, אולי נעשה הפסקה). "דידן נצח" ר"ת דן, ובתוך דידן יש עוד דן, ושאר האותיות עולות עוד ב"פ דן. כלומר, דידן נצח עולה ד"פ דן – ד דן – שעולה גבורה, דן ועוד בנימין. "דנת את דינם", כך אומרים בעל הנסים – שה' קודם כל דן את דיננו, הוא נוקם את נקמתנו, הכל גבורה. ידוע ש"על הנסים" הכל גבורות, וגם הסוף – "הדליקו נרות בחצרות קדשך" – זה לא המנורה במקדש, אלא "בחצרות קדשך" עם כל הפירושים. זהו חג של הלל והודיה – הלל הוא על האור, "יהל אור", אבל ההודיה ("על הנסים") היא על הגבורה של חנוכה, על הנסים. כתוב בחסידות שהלל בא מהחיה של הנפש והודיה מהיחידה של הנפש – אור העצם וכח העצם, מה ו-סג. אם כן, היום, הנר הששי, הוא יום מאד מיוחד – התפר והחפיפה של בנימין ודן, כל גבורת הזאב והנחש יחד.
אם כן, דווקא השבטים הם חיות – חיות טרף. האבות לא נמשלו לחיות טרף אבל השבטים כן. סימן שיש בשבטים גבורה יותר מאשר באבות. בשבטים יש נ אותיות – כנראה שזה ה-נ של חנוכה. השרש בא מהשבטים, כמו שמתתיהו דמה את יהודה ושמעון בניו ליהודה ושמעון בני יעקב, משבטי י-ה. אז מה היא ה-ח של חנוכה?
יש עוד משהו, הכי חשוב מהכל, שלא אמרתי. המלך הראשון של מלכות החשמונאים אחרי הנצחון הוא מתתיהו עצמו, ואחריו יהודה הוא המלך. "הכל הולך אחר הפתיחה". אחר כך מלכו רוב הבנים. מכך יש עוד אסמכתא שיהודה הוא הגדול, כי מלך אחרי אביו. באמת יש המון סתירות, כי במגילת אנטיוכוס כתוב שהוא נהרג בקרב. אבל בסדר הדורות כתוב שיהודה מלך אחרי מתתיהו. האריז"ל אומר שמתתיהו הוא מאותו שרש של אבישי – גלגול של אבישי. יכול להיות רמז יותר מובהק ומופלא מזה? עוד פעם, בתוך השרש של קין יש כמה קוים – כמה ענפים של שרש קין – ואחד הענפים של שרש קין כולל גם את אליהו הנביא וגם את אלישע הנביא (אחרי אבישי). מכל הבנים של צרויה מוזכר רק אבישי. זה בעצם הקו שמוביל למלך המשיח, בגלל שהאריז"ל גילה – כתוב כמה פעמים – לרבי חיים ויטאל שזהו שרש נשמתו, והוא שרש נשמת משיח בן דוד. בין כל גבורי דוד מי שנמצא באותו שרש הוא רק אבישי. אחר כך, אחרי התנ"ך, הנשמה הראשונה שכתובה בשרש זה היא נשמת מתתיהו בן יוחנן. אם כן, אם זהו חג של מתתיהו זהו גם חג של אבישי. אחר כך נכלל בענף זה רבי עקיבא – הגדול מבין התנאים בשרש הזה. אחר כך, בין האמוראים יש כמה וכמה חשובים, אבל אולי הכי חשוב הוא אביי. ידוע שהבעל שם טוב הוא מוחין דאביי – כך אמר עליו אדמו"ר הזקן. אבישי היינו אביי ועוד ש. אחר כך, בין כל הראשונים, השרש הזה של משיח בן דוד הוא הרשב"א. ידוע במסורת החסידות שהרשב"א הוא הרבי של כל הראשונים. הוא נהג כמו רבי חסידי יותר מכולם. אז מי שרוצה להתקשר לשרש של אבישי יתחיל ללמוד רשב"א בישיבה. הוא אומר שיש גם ניצוץ שלו במגיד משנה על הרמב"ם, אבל העיקר הוא הרשב"א (היו לאריז"ל הרבה עסקים עם המגיד משנה). אחר כך, הכי חשוב – חוץ מרבי חיים ויטאל – באותו דור הוא אומר שהבית יוסף הוא משרש זה, הוא אבישי של הדור שלנו, יחד עם התלמיד המובהק שלו ששייך למשיח בן דוד, מהרח"ו. אם כן, שרש זה הוא הכי חשוב. שוב, אין בו לא את יואב ולא את עשהאל, אלא רק את אבישי.
מה היא ה-ח? איזה ח אותיות? השבטים יוצאים מאיזה זווג. אפשר לומר ש-ח האותיות הן אברהם-שרה, ואפשר לומר שהן ישראל-לאה. לאה היא עצמה לו. מי שמכיר את כוונות האריז"ל, זיווגי חנוכה מתרחשים במקום המוחין – "שעשה נסים לאבותינו", היחוד מתרחש במקום או"א עילאין. העיקר כאן הם יהודה שמעון ולוי – כל הגבורים הם כהנים, משבט לוי, ושנים מהם נקראים יהודה ושמעון. שלשת השבטים הללו הם בני לאה. אם מחברים לבנימין שמתנקם בעמלק-בעשו – הוא כבר מיוסף. אבל כאן זו מלחמה ביון, נקמה בשכל של הקליפה, והנקמה בשכל של הקליפה היא של בני לאה והנקמה בעשו ועמלק היא של בני רחל. שוב, אפשר לומר גם אברהם-שרה. בכל אופן, ה-ח הוא איזה שרש של זיווג שמוליד את השבטים, שאחר מולידים את מתתיהו וחמשת בניו, אז כך אפשר לכוון את כל אותיות חנוכה.
ה. דמותו של אבישי בן צרויה – ה'חסיד' של דוד המלך
כל זה היה הקדמות, אבל עיקר מה שרוצים הערב – לספר את הסיפור המופלא בו אבישי מציל את חיי דוד המלך, שזהו סימן שהוא הכי קשור בלב ובנפש לדוד מלך ישראל חי וקים. כנראה שצריך להתקשר אליו באופן מיוחד היום, בחג הזה. יחד עם כל הגבורים, אבל הוא ראש של הגבורים. אם הוא שקול כנגד כל הסנהדרין – הוא ה"רב" ששקול כנגד כל הסנהדרין ומכפר על כל עם ישראל בכך – יש גם את בחינת הצדיק שבו. הסנהדרין הם חכמים, "עיני העדה" – הם אור. הוא גם כח וגם אור, גם "אורות דתהו" (כח) וגם "כלים דתיקון" (אור).
הסיפור של אבישי, שאנחנו רוצים לספר, וגם להסביר איך חז"ל מפרשים אותו בצורה מופלאה ביותר, כתוב בסוף ספר שמואל (לפני הסוף-הסוף), פרשיה שלמה של שלשה פסוקים:
ותהי עוד מלחמה לפלשתים את ישראל וירד דוד ועבדיו עמו וילחמו את פלשתים ויעף דוד. וישבי [ישבי הוא אח של גלית, אותו הרג דוד הרבה לפני כן. לגלית היו עוד שלשה אחים. חז"ל אומרים שבגלל שערפה הורידה ד' דמעות לפני שעזבה את נעמי – אחרי שנשקה אותה, לכן בניה נקראו "בני הנשוקה" (לעומת "בני הדבוקה", בית דוד שבאים מרות שדבקה בנעמי) – 'זכתה' להוליד ארבעה גבורים הכי על-טבעיים בממדים שלהם. לאחד מהם היו שש-שש-שש-שש אצבעות – כד אצבעות – ונקרא איש מדון. הראשון נפל בידי דוד המלך עצמו – גלית. עכשו מדברים על השני, ישבי. אחר כך יש עוד אחד שנקרא סף (בדברי הימים ספי), ואיש מדון בעל כד האצבעות. אז יש ארבעה גבורים, שבסוף כולם נפלו בידי דוד ועבדיו-גבוריו.] בנב אשר בילידי הרפה [נקראת כך במקום ערפה] ומשקל קינו [חניתו] שלש מאות משקל נחשת והוא חגור חדשה [כמו חג חנוכה, היה זה יום החנוך של ישבי – היום בו חוגרים את הגבור בחגורה חדשה, והוא צריך לעשות מעשה גבורה עצום.] ויאמר להכות את דוד [דוד התעייף, וישבי הוא החנוכה דלעו"ז, ורוצה להרוג את דוד – מה יכול להיות יותר טוב ביום החנוך שלו. תמיד עושים בחנוכה כנוסי חנוך, וצריך להדגיש בהם את גבורת דוד וגבוריו, נגד ארבעת ענקים אלה.]. ויעזר לו אבישי בן צרויה ויך את הפלשתי וימיתהו אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל.
כאן המקור למה שהזכרנו קודם, שדוד נקרא "נר ישראל", וממילא השייכות לחנוכה. דוד מתעייף, ובסוף נשבעים כל הגבורים – בראשותו של מי שהציל את חייו בפועל, אבישי – שלא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל. מאחורי הפסוקים האלה יש דברים עמוקים ביותר, שחז"ל מתארים אותם בגמרא – בסנהדרין, פרק "חלק". רק נאמר שבכל הפרשיה הזו בתנ"ך יש בדיוק חן תיבות. כשעושים את הגימטריא של כל חן המלים יחד, ממש פלאי פלאות, יוצא מספר שהוא כפולה של חן. כלומר, יש מספר שלם שהוא ערך ממוצע כאן – הכל עולה 17052, חן פעמים 294. 294 הוא כפולה של דוד, כלומר – לא רק שיש כאן חן, אלא הענין גם קשור לדוד, אהיה פעמים דוד. הערך הממוצע של כל מלה בספור הוא אהיה (פעמים) דוד, אני אהיה דוד.
הרבה פעמים למדנו אודות מספר זה, שעולה משפט מפתח בספר התניא – "אין מלך בלא עם". כאן יש סיפור מופת כמה המלך צריך לעם שלו. "אין מלך בלא עם" ו"אין עם בלא מלך" – שניהם בספור כאן. שוב, איך מתחיל הסיפור? ותהי עוד מלחמה לפלשתים בישראל וילך דוד ועבדיו עמו וילחמו את פלשתים ויעף דוד. כשלמדנו על "אין מלך בלא עם" אמרנו שיש רמזי רמזים מופלאים במלה עם – הרבה הרבה ר"ת, שלא יכול להיות מלך בלי הר"ת הרמוזים. פתחנו בכך ש-עם ר"ת עוד-מלך – מאד אהבו את הרמז הזה, גם מהאנשים שיושבים כאן. הרמז הזה יהיה שייך לאיך שחז"ל מספרים את הסיפור כאן בגמרא. אבל בפרשה זו יש משהו בולט – מתחיל ב"ותהי עוד מלחמה". הביטוי הזה חוזר רק פעמיים בתנ"ך – הפעם השניה בסמוך, בהריגת בני ערפה. מה הפירוש של "אין מלך בלא עוד מלחמה"? מלך צריך כל הזמן מלחמות, הוא לא יכול להיות בלי מלחמה. ברגע שאין מלחמה הוא אויס-מלך. לכאורה הדבר דורש הסבר והתבוננות.
כתוב שכאשר משיח יבוא יעמוד מלך מבית דוד, קודם כל יכוף את כל ישראל ללכת בדרך התורה והמצוה, אחר כך ילחם מלחמות ה' וינצח, אחר כך יבנה מקדש במקומו ורק אז הוא משיח ודאי. בכפית ישראל ובמלחמות הוא חזקת משיח. אני יכול לדייק שמשיח בתור מלך הוא רק כאשר עומד ונלחם, וברגע שמנצח ובונה מקדש הוא קונה לעצמו את השם משיח, ואז הוא עובר להיות נשיא, כמו שכתוב ביחזקאל. הסוף של כל מלך, אחרי שמנצח את המלחמות, הוא לצאת מגדר מלך ולהתעלות לגדר של נשיא, של רבי, של משיח. כאן המקור בתנ"ך לתופעה זו. דוד המלך בכל התנ"ך הוא גבור – מתחיל בכך שהורג את גלית, כך מתחיל את הקרירה, קונה את שמו, כולם אוהבים אותו. אחר כך הוא ממשיך להלחם, כל הזמן נלחם, ויום אחד בהיר הוא יוצא לקרב ומתעייף. מה זאת אומרת? הגדר של המלך עד כה היה גבור מלחמה, מה זאת אומרת שהוא מתעיף? הוא זקן? עיף? מה קרה? זה איתות מהשמים. כל גבור, באיזה שלב, סופו להתעייף. אז אומרים לו – טוב, צריך לעלות, צריך להיות רבי. צריך לחזור להיות צדיק, להיות "נר ישראל". אנחנו רק פותחים את הווארט.
איך אני יודע בבירור שאין מלך בלא עוד מלחמה? מלשון ספר יצירה שאמרנו קודם, ש"לב בנפש כמלך במלחמה". ברגע שהוא מפסיק להלחם הוא מפסיק לחיות. אם הלב מפסיק לחיות, ח"ו, כל הגוף מפסיק לחיות – הכל זה דופק, דופק המלחמה. הלב לוחם על החיים. גם כאן בארץ, "ארץ החיים", חלק מהמודעות הטבעית הוא מלחמה על החיים. זה טבע, זה כיף – הלב לא סובל במלחמה, זה המקצוע שלו. כל בעל מקצוע אוהב את המקצוע שלו. גם דוד אוהב את המלחמה. הוא לא אוהב אם הורגים בחנם, כמו בסיפור של יואב – את זה הוא מאד לא אוהב, והוא יהרוג אותו, יעניש אותו. אבל מלחמות ה', כמו שכתוב על מלך המשיח – הרבה פעמים למדנו שנצחון במלחמת ה' באמת הוא מקור התענוג, כמו שלמדנו שנקמה ראויה היא מקור התקומה של העם. אבל יש שלב בו המלך מתעייף – זה הרגע הקריטי, שהוא בסכנת חיים – ואז צריך לבוא איזה אבישי, העם שלו, שאצלו ה"עוד מלחמה" עדיין חי, וצריך להציל לו את החיים, להכות את הפלשתי ולעזור לו. חז"ל שואלים למה כתוב "ויעזר"? הרי עזרה היא רק כאשר שניהם פועלים. אפשר לחשוב שדוד ניסה להלחם ואבישי עזר, אבל חז"ל אומרים שדוד לא השתתף. לכן הם מפרשים ש"ויעזר" היינו בתפלה. זה המפתח של הכל – כאשר הוא מתעייף, ונמצא בסכנת חיים, מה נשאר לו? מדוד עצמו מקובל ש"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים", נשאר לו להתפלל.
אמרנו מבנה. נסיים פרק זה, לפני העיקר: בפעם הראשונה שפוגשים את אבישי. כאשר דוד המלך נרדף על ידי שאול, בצעירותו, הוא נקלע למקום בו הוא עומד על ההר, ושאול שרודף אחריו חונה במחנה עם אבנר בן נר שר צבאו ובלילה נרדמים כולם (דבר ששייך לחוש השינה של חדש כסלו) – "תרדמת ה' נפלה עליהם, אין רואה ואין יודע ואין מקיץ" (כוונה עמוקה שנשאיר להשלמות). מה דוד אומר? הוא רואה כמה גבורים לידו, ושואל מי מוכן להסתכן ולרדת איתי למחנה שאול – לא מלחמה נגד פלשתים, אלא שאול משיח ה', שדוד לא רוצה לפגוע בשערה שלו. מי מתנדב? מן הסתם כל האחים היו שם, אבל אחד מתנדב – אבישי. זו הפעם הראשונה שפוגשים אותו. "הכל הולך אחר הפתיחה" – הוא, יותר מכל הגבורים, הכי קשור בעצם לדוד. הוא אומר לדוד – אני הולך איתך. למה הוא זכה להיות ראש השלישיה? דוד בקש מים מבור בית לחם, ומי הלך לעשות את מבוקשו (המנוגד לגמרי להגיון)? אבישי. אם יש דוגמה אחת למה שהיום קוראים 'חסיד' – הדוגמה היא אבישי. יואב ועשהאל הם 'ספק-חסיד'. יש חסיד שאומר שאני הכי חסיד, אני ראש המוסדות – זה יואב. הבחור שעושה מבצעים ברחוב הוא עשהאל. אבל מי שהוא באמת חסיד – זה אבישי.
שוב, דוד שואל מי מוכן לרדת איתי למחנה שאול, ואבישי גם ומתנדב. שניהם יורדים – כולם ישנים שם – והם נכנסים לתוך המעגל הפנימי, שם ישן המלך עם כל שומרי הראש שלו. כולם ישנים, כולל אבנר בן נר. הם מתקרבים, ואבישי פונה לדוד ואומר שה' סיגר את אויבך בידך בהשגחה פרטית (חסיד שקשור להשגח"פ) – אלך ואפגע בו. דוד אומר לו – חס ושלום שתפגע במשיח ה'. אלא מה? קח את החנית ואת צפחת המים שלו. ליד המקום בו ישן שאול יש חנית וצפחת המים שלו (לשתיה, או לנטילת ידים). התרגום של "קח" הוא "סב", כמו הסביבון של חנוכה – תיכף נדבר על "סב". הפסוק הבא אומר שדוד לקח את החנית ואת צפחת המים, הם יצאו ועלו להר, ודוד צעק לאבנר שאתה חייב מות כי לא שמרת על אדוניך וכל הסיפור. קודם הוא אומר לאבישי "קח" ואחר כך כתוב שהוא עצמו לקח. מה קרה? המפרשים מסבירים – כך ברש"י – שבאמת אמר לאבישי לקחת, ופתאום תפס שלאבישי, ה'חסיד' האמתי, יש יצר (כאילו לטובת הרבי שלו) להרוג את שאול. אם יתקרב מדי לשאול איני סומך עליו – צרויה לשון יצר, יש לו יצר חזק, הוא בן צרויה – ועלול להרוג את שאול. לכן אחרי שאמר לאבישי ללכת, חזר בו והלך לקחת בעצמו את החנית והצפחת. אי אפשר לסמוך גם על אבישי, כי מדי מסור – יש לו יצר לגמור את הסיפור, להרוג את שאול ו"יחי המלך", "דוד מלך ישראל חי וקים". זו הפעם הראשונה שפוגשים את אבישי.
כל זה היה רק לבנות את דמותו של אבישי. נעשה הפסקה, נשיר "דידן נצח", ואז נחזור לעיקר – המדרש איך אבישי מציל את חיי דוד המלך.
אמרנו שדוד ואבישי ירדו אל שאול. הם הצמד – דוד הרבי האמתי ואבישי החסיד האמתי – וביחד ("אין מלך בלא עם" ו"אין עם בלא מלך", הם חייבים זה את זה) הם עולים שאול. זה רמז מצוין, יפהפה, שבכח שניהם להתגבר ולנצח את הרדיפה ששאול רודף את דוד. אבל דוד גם אוהב את השאול. חוץ מזה שהוא השווער שלו – הגם שהוא רוצה להרוג אותו, דוד מאד מייקר אותו כ"משיח ה'". שאול הוא המשיח הראשון ודוד הוא המשיח השני, ובעצם הוא מקבל את המשיחיות שלו משאול. נאמר עוד רמז לפני שנמשיך את המדרש: אבישי במספר רגיל הוא 333, אבל במספר סדורי (האותיות מ-1 עד 22) אבישי עולה 44, ודוד עולה 14 (אותו דבר במספר רגיל וסדורי), יחד זה חן (היינו שבכל הפרשה יש דוד אבישי מלים). בפסוק הראשון יש 15 מילים, בשני 18 ובשלישי 25. אם לוקחים את שלשת המספרים האלה – שכך מתחלק ה-חן – ועושים כל אחד במשולש, הכל עולה 616, 14 כפול 44, דוד כפול אבישי. בחנוכה יחד עם השמשים מדליקים מד נרות (לכן זה מספר הנרות בקופסא לילדים), כמנין אבישי.
יש פלא שהזכירו הרגע. קודם כל, כמה פעמים אבישי מופיע בתנ"ך? כה פעמים. הוא שקול כנגד כל חמשת בני מתתיהו שיש בשמותיהם כה אותיות. אבל לא בכל הפעמים כתוב אבישי. אבישי עצמו הוא כפולה של יואב – יואב פעמים טוב. יואב פעמים כתוב אבישי, ב-י, אבל עוד ו פעמים כתוב אבשי (כמובן שמשנה את הגימטריא, וכל מיני דברים). בדה"י הוא מוזכר ה"פ, ובכולם נקרא אבשי – אף פעם לא אבישי. בשאר התנ"ך הוא נקרא תמיד אבישי, חוץ מפעם אחת שכתוב אבשי. שוב, בכל התנ"ך יש חי פעמים אבישי ופעם אחת אבשי, אבל בדה"י תמיד אבשי. יש רש"י בדה"י שמסביר למה מקפידים לקרוא לו אבשי – רש"י הקדוש אומר דבר יפהפה: כל דברי הימים הוא לכבוד דוד המלך, אז לא רוצים לרמוז שהוא גם בן של ישי, אביו של דוד המלך, כדי לא לפגוע בכבוד דוד. באמת ישי היה הסבא של אבישי, כמו שיוחנן בן מתתיהו בן יוחנן נקרא על שם סבו, כך אבישי קרוי על שמו סבו, אבי-ישי, אבל כדי לא לרמוז לכך קוראים לו אבשי.
כל אחד שקצת בענינים מיד יאמר את הרמז המתבקש, שרש"י לא כותב – מה קרה עם ה-י? כמו ה-י של שרי שהתלוננה ועברה ליהושע, כך גם כאן ודאי ה-י התלוננה. כאן יש עוקץ אחר – היות שאבישי הוא החסיד האמתי שמוסר את הנפש בפועל להציל את חיי הרבי שלו וממילא לקדם את הענין של הרבי שלו, את המשיחיות של הרבי שלו, אז הוא לכתחילה תורם את ה-י שלו (לא בדיעבד, כמו אצל שרה). אבישי אומר לדוד – קח את ה-י שלי, אתה תהיה דויד מלא ואני אהיה אבשי חסר. זה משהו מופלא, שבכל דברי הימים תמיד כתוב דויד מלא ותמיד אבשי חסר, ללא יוצא מהכלל. כמובן, דויד–אבשי שוה דוד–אבישי – שניהם עולים שאול.
איפה בפעם הראשונה כתוב אבשי בדה"י? יש יחוס של כל השבטים, ויש יחוס שבט יהודה – עד דוד המלך. כתוב שם "דוד השביעי" (השביעי בין בני ישי), ואחר כך כתוב שיש אחות בשם צרויה ויש לה שלשה בנים – "אבשי יואב ועשה אל". פלאי פלאים, מי הגדול ביניהם? אנחנו יודעים שיואב הוא הגדול. כאן בפסוק פעם יחידה שמונים את שלשת האחים, וכתוב אבשי לפני יואב. למה? מתבקש שהכוונה היא להסמיך אותו לדוד. כתוב כאן יחוס, וכתוב "דוד השביעי" ומיד שיש אחות ששמה צרויה ולה שלשה בנים, "אבשי יואב ועשה אל". רמז מופלא שרוצים להדגיש את הקשר. מי שהכי קשור לדוד הוא אבשי – אבישי.
ו. מעשה הצלת דוד על ידי אבישי
נתחיל ללמוד את הפסוקים ואת פירושם בגמרא: חז"ל מתחילים לפרש מהפסוק השני, "וישבי בנֹב". בשאר המקומות כתוב שמקום אחי גלית הוא בגוב, וכאן נוב – נוב סמוכה לירושלים, לא בארץ פלשתים, ומה ישבי עושה בה? בסיפור הבא ובכל הסיפורים כתוב גוב, שהוא מקום בארץ פלשתים, אבל נוב היא עיר הכהנים. חז"ל אומרים שישבי בא להרוג את דוד מהשמים על עסקי נוב. מה העוון המקורי של דוד המלך? תמיד חושבים שחטא דוד הוא חטא בת שבע, אבל יש חטא שבמדה מסוימת הוא חמור בהרבה, אף שהוא בלי כוונה. דוד מודה בעצמו שבגללו שאול – על ידי דואג האדומי – פגע והרג פה כהנים במו ידיו, ואחר כך המשיך להשמיד את כל נוב עיר הכהנים, כאילו הם משתפי פעולה עם דוד המלך. כך דואג ספר לשון הרע על דוד. היה שם את אחימלך (= דוד המלך) ראש הכהנים, שכאשר דוד ברח משאול והיה לו בולמוס הוא נתן לו לחם קדש לאכול (כי היה פיקוח נפש), וגם ראה שדוד בלי חרב ונתן לו את חרב גלית. דוד המציא סיפור – שקר – שהוא בשליחות סתר של שאול, והיה צריך לברוח מהר, ולכן הוא בלי חרב. אחימלך נתן לו את חרב גלית שדוד הרג. רואים מה היא גבורה בעם ישראל – לוקחים את החרב של הגבור ושמים אותה בקדש הקדשים, היא סמל של נצחון, "ילחם מלחמות ה' וינצח". הסמל הזה הולך למקום הכי קדוש, אבל כעת כאשר דוד בלי חרב הוא נותן אותה לדוד שאומר "אין כמוה". דואג נוכח שם, רואה את כל הסיפור, ומוציא לעז שהכהנים משתפים פעולה עם דוד שמורד בשאול המלך.
מה כתוב? שהסיפור הזה הוא עוול שנשמר לאורך כל ההסטוריה של עם ישראל, עד מלחמת סנחריב, כך אומרים חז"ל בגמרא. המפרשים מסבירים שאת העונש על החלק האישי של דוד המלך בסיפור הריגת נב הוא קבל בסיפור של ישבי, אבל העון של עם ישראל נשאר הרבה דורות, עד דורו של חזקיהו המלך, כפי שמספרת הגמרא. היה יום אחד, שאם סנחריב היה פוגע באותו יום שהגיע לירושלים היה מצליח – "עוד היום בנב לעמוד" – אבל היות שהוא פספס את היום האחרון של העונש על נוב, למחרת קמו היהודים וכל מחנה סנחריב היו פגרים מתים. שוב, בתור עוון כללי-לאומי אין עוון לאומי לעם ישראל כעוון נוב. עוד פעם, כתוב "וישבי בנב" – על עסקי נוב, שבגללך דוד המלך נהרגה כל נוב עיר הכהנים, בגללך נטרד דואג האדומי, בגללך נהרגו בסוף שאול ושלשת בניו. בסוף הם נמסרו בידי לשתים – הכל בגלל עוון נוב. אגב, ישבי הוא 23 פעמים דוד בגימטריא. הכח שיש לישבי, שכמעט הורג את דוד, הוא בגלל עון נוב. חז"ל מחדשים לנו שלא רק שהוא פגיע כי יש לו עון, אלא שדוד המלך קבל את העונש על עצמו. חז"ל אומרים שהקב"ה בכבודו ובעצמו אמר לדוד שבגללך קרו כל האסונות האלה, אתה חייב כפרה, ומה אתה בוחר לעצמך – שיכלה זרעך או שתמסר ביד אויב? או שלא יהיה לך המשך, או שאתה עצמך תמסר ביד האויב – שיהרגו אותך במלחמה. דוד בחר את האפשרות השניה – שימסר ביד אויב. כלומר, דוד פסק לעצמו את הדין, בתור כפרה על עסקי נוב.
מה קרה? יום אחד בהיר הוא יצא לאיזה מקום – מקום של ציד. המלך יוצא לציד, והשטן מתלבש בתור צבי (טביא) נהדר ויפהפה, אז הוא "פתק ליה גירא". הכל כמובן בארמית של הגמרא, ויש מלה שחוזרת שם שלש פעמים – לזרוק, "פתק". כנראה שקשור למה שדברנו בתחלת השיעור – פ"נ, להכניס פתק לרבי. יש פה שלשה פתקים. הפתק הראשון הוא שדוד פתק גירא – חץ – רצה לירות בצבי. אבל הצבי התחמק והוא רדף אחריו. הצבי משיך אותו עד שהוא הגיע לארץ פלשתים. עוד פעם, הכל מעשה שטן – השטן פה הוא הצבי. כידוע שיש הרבה פירושים במדרשי חז"ל, והפירוש שהכי מפשיט את המדרש הוא המהר"ל מפראג. כאן המהר"ל אומר משהו מאד נחמד, שקשור לשיעור על חיות ב-י"ט כסלו (קשור גם לשבטים). הוא אומר שהיצר הרע של האדם בכלל והיהודי בפרט נמשך אחרי צורות של חיות. הוא הכי אוהב להסתכל על חיות, להתבונן על חיות, והוא נמשך. כל הסיפור כאן הוא משל ודימוי לכך שהיצר נמשך למשהו. דימוי של חז"ל לכך שדוד המלך חווה נפילה רוחנית – שיצרו מושך אותו, מוריד אותו – הכל כדי לקיים את מה שהוא לקח על עצמו. "נורא עלילה על בני אדם". כדי לקיים את הפסק שהוא יפול ביד האויב שלו, הוא צריך קודם כל לעבור איזו נפילה, והנפילה היא השטן שמתלבש בצבי – הוא רואה את הצבי, נמשך אחריו, יורד מטה מטה עד שמגיע לארץ פלשתים, מקום הקליפות. ההסתלכות בחיות מורידה את האדם עד שהוא מגיע לתוך ארץ פלשתים, שהיום היינו כל מיני אתרים באינטרנט. הוא פותח עוד אתר ועוד אתר ועוד אתר עד שהוא נכנס עמוק לתוך ארץ פלשתים, ושם האויב שלו מחכה לו. שם ישבי אורב לו – אורב להזדמנות מתי דוד ימשך לתוך מקום הקליפות.
הוא נמשך לשם ומגיע למקום של ישבי, וישבי אומר – הנה מי שהרג את אחי, גלית, יש לי חשבון איתו. ישבי הוא גבור, ודוד ברגע שהוא נמשך לארץ פלשתים הוא לא סתם עייף – הוא פגיע לגמרי, טרף קל בשביל ישבי. ישבי פשוט תופס את דוד מלך ישראל ושם אותו תחת אבן הבד (כמו בבית הבד, שדורכים על הזיתים), וישב על האבן כדי למעוך אותו. המפרשים שואלים – אם דוד הוא משחק קל עבורו, למה לא הורג אותו וזהו? המפרשים אומרים שהוא רוצה להשתלט על הכח שלו – לא רוצה להרוג אותו מיד, אלא לשחק בו. תאות הנקם היא קודם כל לשחק עם האויב – תופסים אותו, מושיבים אותו תחת הכסא ויושבים עליו, דורכים עליו ומועכים אותו, לא כדי להרוג אותו עדיין. הקב"ה עשה נס שהארץ נעשתה מאד גמישה, תחוחה – או, לפי פירוש אחר, נעשתה שם גומא שהגנה על דוד – והוא לא ניזוק. אחר כך רצה לשחק בו כמו צפור, אז הוא לקח את דוד המלך וזרק אותו באויר, ותוך כדי שהוא זרק אותו הוא נעץ רומח באדמה שדוד יפול עליו וימות. הכל מתוך משחק – הוא רוצה שימות מתוך משחק, שהוא מראה שהוא כלום אצלי, כמו צפור.
כמו שעושים סרט – עד כאן סצינה אחת. בינתים דוד נזרק לאויר, ועוד שניה נופל על החרב. כעת המצלמה עוברת למקום אחר לגמרי. היום ערב שבת קדש ואבישי יודע שהוא צריך להתרחץ לכבוד שבת קדש – כדי שתתגלה אצלו הנשמה היתרה של שבת קדש – ושם הוא לוקח ארבע גרבי מים רותחים לחפוף את ראשו (הרבה מים, כמו שכתוב על אדמו"ר הזקן שזו היתה עיקר הרחיצה שלו בערב שבת, עם מים רותחים שלא אנושי לסבול אותם). יש פירוש שבארבע הסאין של מים רותחים בהם חופף את ראשו לכבוד שבת הוא מתקן את ארבע הדמעות החמות של ערפה כאשר נשקה את חמותה, ובכך יש לו הכח להתגבר על בניה, החל מישבי. פתאום הוא רואה טפת דם בתוך המים. המהר"ל מסביר שטפת דם היא קרבת משפחה. אמרנו שאבישי בגימטריא דם במספר סדורי – כנראה הוא משתקף בעצמו במים. המהר"ל אומר שטפת הדם רמזה לו שמי שהוא נמצא איתו בברית דמים, הכי קרוב לו, נמצא בסכנה. יש עוד גירסה שם, עוד מן דאמר, שתוך כדי שרחץ ראשו באה צפור וטרפה בכנפיה, עשתה עצמה מאד מסכנה (רש"י כותב הרבה מלים על מה שעשתה). הוא הבין שעם ישראל נמצא בסכנה, והיינו שדוד המלך – הלב של כל עם ישראל – נמצא בסכנה. טפת הדם היא ברית דמים בינו לבין דוד, וכאן המלך הוא כל העם – המלך נמצא בסכנה. הוא מבין את הרמז – יש לו רוח הקדש – שדוד המלך בסכנה.
הוא מיד יוצא מהמרחץ, רץ לארמון של דוד ומחפש אותו והוא לא נמצא שם. אחר כך מחפש אותו בבית המדרש, אולי הלך ללמוד בערב שבת, אז הוא נבוך. בערב שבת לא יוצאים סתם – יש בעיה. הוא צריך איזה כלי רכב לרוץ מהר לחפש את דוד. יש חז"ל שאומרים שלא רוכבים על סוסו של מלך ולא יושבים על כסאו ולא משתמשים בשרביטו. המהר"ל מסביר מאד יפה את שלשת הדברים האלה, שסוסו (בסוף יהיה כאן הפרד שלו) הוא ההנהגה של המלך – איך הוא נוהג ואיך הוא מנהיג, המלך בתור מנהיג. הכסא הוא המלך בתור מתנשא שיורד לשפוט את העם, אבל עצם ההתנשאות של המלכות מסמלת בכסא שלו. על ידי ההתנשאות, שהוא יושב על הכסא, הוא מסדר את העם מסביב – זה המשפט. השרביט הוא הכח של המלך כמושל – "זה ירים וזה ישפיל", כח המלך להחיות ולהמית. הכח המושל של המלך הוא השרביט, צורת ההנהגה שלו היא הסוס, ועצם ההתנשאות המשרה השראה ובונה סדר במדינה הוא הכסא. כל זה דרך המהר"ל להסביר כאן. לפני שמתחיל להסביר המהר"ל אומר שאף להעמיד שדבר זה קרה כפשוטו, אבל יותר נכון לקבל את כל הסיפור הזה כמשל. רק שנדע שצדיקים הכי גדולים יכולים לומר על חז"ל שדבריהם משל (בתורה "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", אבל בחז"ל אפשר לפרש כך לשיטת המהר"ל מפראג, כידוע שספר התניא קדישא מבוסס ומיוסד על המהר"ל).
אבישי נכנס לבית המדרש ושואל אם מותר לרכוב על סוסו של המלך כאשר הוא בסכנת חיים, ומתירים לו. אבישי הוא החסיד האמיתי של דוד, ולפי המהר"ל יוצא שלפעמים "עבד מלך מלך" – לפעמים העבד צריך להיות המלך עצמו. הוא שואל – אם המלך בסכנת חיים, אני יכול לרכוב על הסוס שלו? אני יכול להנהיג כעת? אומרים לו שכן. הוא לוקח את הפרדה של המלך. למה פרד? יש מי שאומר שהפרדה רצה הכי מהר. בכלל, למה אבישי צריך את הפרדה של המלך? אין לו פרדה או סוס משל עצמו? יש שני פירושים. בקיצור נמרץ, ערוך הנר מסביר על פי נגלה בפלפול ארוך שאסור לרכוב על פרדה כי היא שעטנז – כלאים – אבל חז"ל אומרים במקום אחד שהפרדה של דוד היא בריה מששת ימי בראשית ואינה כלאים, לכן רק עליה מותר לרכב. כך הוא אומר והרבה מביאים. יש פירוש אחד, שיותר מתיישב – הבן איש חי בבן יהוידע – שסוס המלך יכיר את מקומו של המלך, יריח אותו. כמו שמסופר שסוסו של רבי פינחס בן יאיר הכיר היכן רשב"י התחבא, כך כאן. אבישי לא יודע לאן לרכב, ולכן צריך שהפרדה של דוד תרגיש איפה דוד ותקח אותו. הוא באמת רכב על הפרדה והגיע אל דוד.
אבישי הגיע תוך כדי שדוד באויר. המצלחמה חוזרת אל דוד – שנמצא באויר. אבל יש עוד פרק באמצע. כאשר דוד נמשך אחרי השטן שהתלבש בתוך הצבי הוא הגיע ישר לישבי, בלי תחנת בינים. אבל אבישי, לפני שהגיע לדוד, עבר דרך ערפה – האמא של כל גבורי ישבי. היא ישבה עם פלך, וגם היא רוצה להרוג את אבישי. הגמרא אומרת שהיא זרקה את הפלך עליו ורצתה להרוג אותו. הוא בקשה – עלם, תביא לי את הפלך שלי. הוא הרים את הפלך, "פתק" עליה והרג אותה – אין יותר ערפה. זו נקודה חשובה להמשך הסיפור. הפעולה הראשונה שהוא עשה – הדבר הראשון שצריך לעשות – להרוג את האמא של הקליפות, השרש של כולם, כמו שאומר הפסוק. הכח הרוחני שלהם הוא בהיותם "בני הנשוקה", ו"ימסרו בני הנשוקה בידי בני הדבוקה".
הוא מגיע בדיוק ברגע שדוד נמצא באויר. הוא אומר שם קדוש ועושה שדוד יתלה בין שמים לארץ, שלא ירד, שלא יפול. זה הכי מענין וציורי בכל הסרט – אם רוצים לעשות מזה סרט, זה הכי-הכי. הגמרא שואלת – למה דוד לא אמר שם? ומסבירה שלדוד אין ישוב הדעת, אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. כל שכן לפי מה שאמרנו קודם, שדוד בנפילת מוחין, בקטנות מוחין לגמרי. רק החסיד שבא להציל את הרבי יכול לומר שם והוא נתלה בין שמים וארץ. כעת, לפי המסופר בגמרא, מתנהלת שיחה בין השנים. קצת קשה שהשיחה תתנהל תוך כדי שהוא נמצא באויר, אז הוא אומר שהשיחה התנהלה אחרי שהוא אמר עוד שם ודוד ירד למקום אחר, אבל לפי רצף הגמרא פשוט שהשיחה היא כאשר הוא באויר. כתוב "על במותי יעמידני", ודורשים על כך שהעמידו באויר. כל דבר בסיפור נלמד מפסוק, שדוד מודה בו על נסי ה' – "פרסומי ניסא".
אבישי שואל אותו – איך הגעת לכאן? איך הגעת למצב הזה? (שוב, לפי רש"י לא שייך שישאל באויר, אך כך הפשט). דוד מספר לו שהקב"ה נתגלה אלי בפירוש ואמר לי – תבחר, או כילוי זרע או שתמסר ביד אויב – וברחתי להמסר ביד אויב. אבישי צועק לו – "אפיך צלותיך". בפנימיות זה המשפט של כל הסיפור – תהפוך את התפלה שלך. מוטב שזרעך יהיו עניים, או שיכלו – למי אכפת הזרע שלך – העיקר שאתה תחיה. זה הפירוש של הפסוק "ולא תכבה את נר ישראל". אמרנו שיש אור וכח – עד כה דוד היה בחינת כח העצם, וכעת התעייף מלהיות כח העצם וחוזר להיות אור. "ולא תכבה את נר ישראל" עולה ח"פ אור, כנגד ח נרות חנוכה. אומר לו – אתה תשאר אור, ואנחנו נמשיך עם הכח. בפסוק כתוב "ויעף", אבל אפשר לדרוש "אל תקרי 'ויעף' אלא 'ויעוף'" – שמתוך עייפותו הוא עתיד לעוף באויר. לא ראיתי מי שאומר זאת. אמרנו שחדש כסלו הוא חוש השינה, הוא גם חוש החלומות – אדם שמתעייף הולך לישון וחולם שהוא עף באויר. אם אתה עייף מהתפקיד – למשל מלמד בחיידר – העצה היא שתתחיל לעוף, תעמוד בין שמים לארץ.
עיקר הווארט כאן הוא – מה הסברא של "אפיך צלותיך"?! מה קסבר מעיקרא ומה לבסוף. דוד אמר לו שמקבל את עצתו להפוך את התפלה, ומבקש שיעזור לו, ועל כך כתוב "ויעזר לו אבישי בן צרויה" בתפלה, ובזכות כך שעזר לתפלה והצליח להפוך אותה אצל הקב"ה – בזכות זה "ויך את הפלשתי וימיתהו" ו"אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל", הנר של חנוכה. יש פסוק בתורת הבעל שם טוב על מקרה שיש צדיק גבור שסובר כך – סברא נכונה. מה כל אחד היה אומר? "אין מלך בלא עוד מלך", הוא גבור ולא חושש למות – שהוא ימות ויבוא בנו וימלוך אחריו, זה העיקר. כך הוא סבר מעיקרא, במיוחד אחרי שהקב"ה הבטיח לו מלכות נצחית, שיהיה לו בית נאמן בישראל. מזכיר את העקדה, שהקב"ה אומר "כי ביצחק יקרא לך זרע" ואחר כך אומר "קח נא את בנך… והעלהו לעולה". רואים שאברהם עמד בנסיון, שאף על פי שמובטח מהקב"ה שזרעו לא יכלה מקבל את הצווי לפי איך שהבינו, שצריך להרוג את יצחק – כילוי בנים. אבל כאן הסברא של המלך היא שכילוי בנים גרוע מאשר שימסר ביד אויב. מלך לא צריך חיים ארוכים, אלא "עוד מלך" – המשך, בית נאמן. מה הסברא ההפוכה? הסברא של אבישי. שוב, אבישי הוא האב-טיפוס בכל התנ"ך של חסיד מסור בדם. צריכים אותך חי – שהילדים שלך יכלו, שיהיו עניים, שימכרו שעוה ברחוב – כל זה לא נוגע לך. העיקר שאל תכבה את נר ישראל. יש שני פירושים בפשט של "נר ישראל" – המלכות שלך, כעת צריכים אותך, את המלך. אם תלך עכשיו, לפני שתגמור את כל התיקון שלך – בסוף ימסור את המלכות, אבל אם תלך רגע אחד לפני גמר התיקון – כל מלכות ישראל הולכת פייפן, מלכות ישראל היא אתה. כך אומר החסיד – אתה מלכות ישראל, ולא מענין הזרע שלך.
איזה פסוק ואיזה דרוש של הבעל שם טוב אומר את הסיפור הזה? יש פסוק מופלא ב"אשרי", שאומרים ג"פ ביום – "רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם". דוד המלך אמר את הפסוק, והבעל שם טוב מפרש ש"רצון יראיו יעשה" היינו שה' עושה את בקשתם – את בקשת דוד – אבל אחר כך הירא נקלע למצוקה, מכך שה' עשה מה שהוא בקש, ואז מתחיל לצעוק הצילו ו"את שועתם ישמע ויושיעם". יש רגע של "אפיך צלותיה" – "את שועתם", שנעשה כאן בזכות אבישי – ואז "ישמע ויושיעם". הצדיק בקש משהו, "רצון יראיו יעשה" – ירא בגימטריא גבור, הצדיק מבקש משהו – וה' מקשיב, אבל אחר כך כשזה קורה אבישי משכנע שאתה יותר חשוב, ואז "ואת שועתם [של דוד ואבישי יחד] ישמע ויושיעם". אם נקביל את בני צרויה לא לבני קרח אלא לאבות, אבישי הוא כנגד יצחק – הראשון שכתוב בו "ויעתר יצחק… ויעתר לו הוי'". ויעתר עולה אבישי בן צרויה. הפסוק האחרון של ספר שמואל, אחרי שה' לקח את ה"רב" – הרג את אבישי כדי לכפר על כל עם ישראל – כתוב "ויעתר הוי' לארץ". הכח החזק, העיקרי, של חיתום ספר שמואל הוא "ויעתר" העולה אבישי בן צרויה. חז"ל דורשים שהתפלה מהפכת כעתר – יש ב"ויעתר" כח היפוך.
המקום הכי טוב להתהפך בראש הוא כאשר אתה נמצא בין שמים לארץ, כשאתה נישט א הין נישט א הער. איזה שם הוא אמר? לא כתוב איזה שום הוא אמר, ולא ראיתי גם בספרי הקבלה, אבל מי יכול לנחש? קודם כל קפצה לו הארץ – המשך הגמרא ששלשה קפצה להם הארץ, והוא אחד מהם. אחר כך דוד קבל על עצמו כילוי בנים, כמו שיעץ לו אבישי. אז מה קרה לבניו? באה עתליה והרגה את כל זרע המלוכה, ונשאר רק יואש. למה בכך התקיימה הגזרה? כי גם בנוב נותר אביתר, וכמו שאביתר נשאר לאחימלך כל נשאר יואש לבית דוד, ובכל זאת התקיים הענין של כילוי זרע, שהיה עונש דומה למעשה נוב עיר הכהנים. איזה שם אמר? אולי אמר שם של מב אותיות. כל פעם שיש עלית עולמות זה על שם מב. ידוע שגם לניקוד יש גימטריא, והניקוד של אֲבִישַי הוא חטף-פתח (26), חיריק (10), ועוד פתח (6) – סה"כ מב. הניקוד של כל מלה היא החיות שלה – יש לו חיות של שם מב. עוד הצעה, שאמר את השם ה-טוב של הבעל שם טוב, שהיה עושה קפיצת הדרך עם שם אהוה, "ואבוא היום אל העין". שם אהוה יותר מתאים למה שקפצה לו הארץ, ושם מב לכך שהעמיד את דוד – "על במתי יעמידני". יש בכך הרבה רמזים שנוותר עליהם כרגע.
בכל אופן, יש מצב שלהפוך ראש ולהבין שהעיקר הוא חשמונאי – משיח נאו – היינו שהולכים על ההוה, ולא מתחשבים בעתיד ובונים עליו. הראש של חיזוק ההווה, גם כאשר הוא נראה על חשבון העתיד הוא אורות דתהו, אבל כאן האורות דתהו כאשר הוא באמת עף לגובה. עד כה הוא היה גבור, וכעת עולה לדרגה של "נר ישראל". הגבורה שנשארת היא חום הנר, אבל עיקר הנר הוא האור. כדי להפוך את הראש צריכים להגיע למצב שבין שמים וארץ.
מה קרה אחר כך? אבישי אמר עוד שם, שהוריד את דוד בריחוק מהרומח. ברגע שהוא חוזר לארץ חוזרים ל"עולם כמנהגו נוהג", והם בורחים מישבי. בין שמים וארץ עומדים בין על-טבעי לטבעי, בין נס לטבע, ושם אפשר להפוך את התפלות – להפוך את הראש. עם עוד שם הוא חוזר לארץ, והם מתחילים לברוח כי ישבי גבור משניהם. עד שמגיעים למקום שנקרא קומי, והם מבינים שצריכים לקום ולהלחם נגדו. מגיעים ל"בי תרי" – רואים שתוך כדי הבריחה הם בודקים שמות, הם 'מקובלים' – שרומז להם ששניהם יחד צריכים להתגבר עליו. אז הם פונים להלחם בו, וצועקים לו – אמא שלך בקבר. ברגע שאומרים לו זאת הוא נחלש לגמרי, ואז מתגברים עליו והורגים אותו. זה הסוף הטוב של הסיפור של אבישי.
הווארט הוא באמת, כמו שאמרו הרגע, שהראש של החסיד – שמשפיע להפוך את הראש של הרבי, מתוך מסירות נפש גמורה – הוא ללכת על משיח-נאו. לא אכפת לו מה יהיה אחר כך, העיקר משיח נאו.
לחיים לחיים, שנזכה לכל הענינים – להיות קשורים לאבישי ולדוד מלך ישראל חי וקים.
ז. תוספת – רשימת הרב (חידושי מסכת סנהדרין):
צה, א. ש"ב כא, טו-יז: "ותהי עוד מלחמה לפלשתים את ישראל וירד דוד ועבדיו עמו וילחמו את פלשתים ויעף דוד. וישבו [וישבי קרי] בנב אשר בילידי הרפה ומשקל קינו שלש מאות משקל נחשת והוא חגור חדשה ויאמר להכות את דוד. ויעזר לו אבישי בן צרויה ויך את הפלשתי וימיתהו אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל".
בגמרא:
וישבי בנוב אשר בילידי הרפה [היינו ערפה, רש"י. היא הורידה ד דמעות על חמותה ויצאו ממנה ד גבורים, מהרש"א מסוטה. ערפה על שם שהפכה עורף לחמותה, מהר"ל] ומשקל קינו [בית יד של הרומח, רש"י בשמואל] שלש מאות משקל נחשת והוא חגור חדשה [שנתחנך באותו יום למלחמה, רש"י שם] ויאמר להכות את דוד מאי וישבי בנוב [להלן כתיב גוב ועל כן דורש על עסקי נוב, מהרש"א] אמר רב יהודה אמר רב איש שבא על עסקי נוב אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד עד מתי יהיה עון זה טמון בידך [דוד עצמו אמר לאביתר בן אחימלך שניצל לבדו מיד שאול 'אנכי סבתי בכל נפש בית אביך'. בדיני אדם פטור רק בדיני שמים חייב ועל כן אמר טמון בידך, בן יהוידע. דוד אמר לאחימלך שהולך בשליחות המלך ואילו היה אחימלך יודע שבורח הוא כו' ועוד שראה שם את דואג כו', ראה מרגליות הים] על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים ועל ידך נטרד דואג האדומי [אליו אמר שאול 'סב אתה ופגע בכהנים'] ועל ידך נהרגו [בעון זה] שאול ושלשת בניו רצונך יכלו זרעך [כמו שכלה זרע הכהנים, מהרש"א] או תמסר ביד אויב [ע"י שהצלת את עצמך ולא נמסרת ביד שאול כלה זרעם של אלו, מהרש"א. וי"ל כמו שנמסרו שאול ובניו בידי אויביהם] אמר לפניו רבונו של עולם מוטב אמסר ביד אויב ולא יכלה זרעי [דעת קונו: יכנס החץ בי וכו', עיון יעקב] יומא חד נפק לשכור בזאי [מקום ציד, מהרש"א בשם ערוך] אתא שטן ואדמי ליה כטביא פתק ביה גירא ולא מטייה משכיה עד דאמטייה לארץ פלשתים [על ידי היצה"ר נמשך האדם אל ההעדר, ועיקר כוסף האדם אל צורת החיות, פתק ביה גירא היינו שזרק בו כוסף, מהר"ל] כדחזייה ישבי בנוב אמר היינו האי דקטליה לגלית אחי כפתיה קמטיה [הכניעו תחת הבד של זיתים ויתיב עלה למעכו, רש"י] אותביה ושדייה תותי בי בדייא [סדייא. הוא רצה למשול בו לא להורגו, מהר"ל] אתעביד ליה ניסא מכא ליה ארעא מתותיה היינו דכתיב תרחיב צעדי תחתי [שלא יוכל למשול בו, מהר"ל] ולא מעדו קרסולי ההוא יומא אפניא דמעלי שבתא הוה אבישי בן צרויה הוה קא חייף רישיה בארבעא גרבי דמיא [לכבוד שבת ובזכות זה זכה להציל את דוד, שבת בחינת מלכות, ואבישי רומז לישי אבי דוד שבזכותו ניצל, בן יהוידע. חייף רישיה היינו מחשבות טובות על ישראל, מהר"ל. י"ל ד' גרבי דמיא לבטל ד' דמעות דערפה כנ"ל] חזינהו כתמי דמא [אבישי איהו קרבת דם עם דוד, מהר"ל] איכא דאמרי אתא יונה איטריף קמיה [היתה טורפת ומחבטת עצמה וממרטת כנפיה והומה ומצערת, רש"י] אמר כנסת ישראל ליונה אימתילא שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף [גם זכות ישראל גרם. ויש עוד גרסא בילקוט שבאה פרדה וכבת קמיה, היינו זכות דוד, מהר"ל] שמע מינה דוד מלכא דישראל בצערא שרי אתא לביתיה ולא אשכחיה אמר תנן אין רוכבין על סוסו [וכי לא היה לו פרד משלו, אלא פרד דוד בריה משי"ב ואינה כלאים, ערוך לנר. הפרדה של דוד דווקא תחוש איפה הוא נמצא כמו חמורו של רפב"י במעשה דרשב"י, בן יהוידע] ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו [ג דברים: המלך מנהיג העם, מתנשא ובכך מסדר את העם, מושל בעם. הרכיבה על פרדו היינו שהנהיג במנהגו של דוד, מהר"ל] בשעת הסכנה מאי אתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה בשעת הסכנה שפיר דמי רכביה לפרדיה וקם ואזל קפצה ליה ארעא [הליכה אלקית לא תנועה גשמית, מהר"ל] בהדי דקא מסגי חזייה לערפה אמיה [שהפכה עורף ועל כן רצתה לאבד ישראל, אך בסוף נפלו בני נשוקה ביד בני דבוקה, מהר"ל] דהוות נוולא כי חזיתיה פסקתה לפילכה שדתיה עילויה סברא למקטליה אמרה ליה עלם אייתי לי פלך [רמז: פה לך, תעזור לדוד בפה, באמירת שם ובתפלה, בן יהוידע] פתקיה בריש מוחה וקטלה כד חזייה ישבי בנוב אמר השתא הוו בי תרין וקטלין לי פתקיה [יש כאן ג פתקים, גירא פלך דוד = משיח] לדוד לעילא [להראות את גבורתו ולשחק בו כצפור, יד רמה] ודץ ליה לרומחיה אמר ניפול עלה ונקטל [גוי חייב גם בגרמא, עין אליהו. ישבי חשב את דוד למכשף ועל כן דמה לנתקו מהארץ כו', שו"ת דברי רב משולם] אמר אבישי שם אוקמיה לדוד בין שמיא לארעא [ועל במותי יעמידני, תורת חיים. י"ל שמה שנאמר ויעף דוד רומז שעתיד לעוף באויר, סוד יחוד העפיפה על ידי שם מב = דוד דוד דוד, י"ל שהוא השם שאמר אבישי (הניקוד של אבישי = מב). במתי רומז ל-מב. ועוד י"ל שאמר שם אהוה ר"ת את השמים ואת הארץ כנודע. מב = יהי טוב. שני השמות = 3718 = 22 פעמים 13 ברבוע (3701, שם מב, ועוד את השמים ואת הארץ = 5200 = 200 פעמים הוי' ב"ה וכו')] ונימא ליה איהו אין חבוש מוציא עצמו מבית האסורין אמר ליה מאי בעית הכא אמר ליה הכי אמר לי קודשא בריך הוא והכי אהדרי ליה אמר ליה אפיך צלותיך [י"ל דוקא בין שמים לארץ הוא המקום המסוגל להיפוך התפלה, ראה רי"ף על העין יעקב. דעת אבישי: מלכות בית דוד בהוה עדיף, עיון יעקב] בר ברך קירא [שעוה] ליזבון ואת לא תצטער אמר ליה אי הכי סייע בהדן היינו דכתיב ויעזור לו אבישי בן צרויה אמר רב יהודה אמר רב שעזרו בתפלה [וחרב אין ביד דוד, ילקוט, וממילא לא שייך בזה עזרה רק בתפלה, מהרש"א] אמר אבישי שם ואחתיה הוה קא רדיף בתרייהו כי מטא קובי אמרי קום ביה כי מטא בי תרי אמרי בתרי גוריין קטלוה לאריא אמרי ליה זיל אשתכח לערפה אימיך בקיברא כי אדכרו ליה שמא דאימיה כחש חיליה וקטליה היינו דכתיב אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל [שעדיף שלא תמסר ביד אויב, נר ישראל, מלכות או תומ"צ היו בו, מהרש"א]… ומנלן דכלה זרעיה דדוד דכתיב ועתליה אם אחזיהו ראתה כי מת בנה ותקם ותאבד את כל זרע הממלכה והא אשתייר ליה יואש [מ"מ כליון יקרא שלא נשאר רק אחד כמו שאמר הקב"ה למשה ואכלה אותם כרגע ואעשה אותך גו', עיון יעקב] התם נמי אשתייר אביתר דכתיב וימלט בן אחד לאחימלך בן אחיטוב ושמו אביתר אמר רב יהודה אמר רב אלמלא (לא) נשתייר אביתר לאחימלך בן אחיטוב לא נשתייר מזרעו של דוד שריד ופליט [ובזה נתכפר לדוד, אבל לישראל שלא מיחו בידי שאול נתכפר רק בימי חזקיה שהחזיקו בו במס"נ לטובה נגד סנחריב לכפר על מה שהחזיקו בידי שאול לרעה, ערוך לנר].
כל ג הפסוקים = 17052 = 58 פעמים 294. יש כאן 58 תבות, נמצא שממוצע כל תבה = 294 = אהיה פעמים דוד = אין מלך בלא עם. עם ר"ת "עוד מלחמה". 58 תבות מתחלקות 15 18 25 במשולש 616 = דוד פעמים 44 = דוד יהודה = דם, ראה בן יהוידע על מה שאבישי ראה טפת דם במים. במספר סדורי אבישי = 44 ודוד = 14. נמצא שמספר התבות בפרשיה = 58 = דוד אבישי במ"ס ו-616 הנ"ל = דוד פעמים אבישי במ"ס! דוד אבישי כל תבה בהכאת אותיות במ"ס = 4296 = 12 פעמים 358 = זה פעמים משיח במ"ה. אבישי במילוי (923), במילוי המילוי (2522), ובמספר קדמי (1209) – כל אחד מהם הוא כפולה של 13 – עולה 4654 = 13 פעמים 358 = זו (אחד, אהבה) פעמים משיח!
אבישי הוא ישבי עם הכולל – א, ועל כן מתגבר עליו. דוד אבישי = שאול, לתקן את חטא נוב. ישבי = 23 פעמים דוד. אבישי בן צרויה = 686 = ובחרת בחיים = ב פעמים ז בחזקת ג = 49 פעמים דוד. יחד = 73, בניהו, פעמים דוד.
והנה, יש 25 אבישי בתנ"ך, סוד כה דחנו-כה וכו', 19 (יואב) אבישי ו-6 אבשי (4 אבשי, 2 ואבשי = 1890 = 135 פעמים דוד = 6 פעמים 315 = 7 פעמים אדם, ר"ת אדם דוד משיח כנודע). בכל ספר ד"ה כתיב אבשי חסר (5 פעמים). עם הניקוד, אבשי = משה (345), אבישי = יוסף הצדיק (365, מצות ל"ת), הממוצע = 355 = ערפה, אותה הרג ראשונה. י"ל שהוא נתן את ה-י שבו לדויד, שבכל ספר דברי הימים כתיב דויד מלא, ודוק (וראה רש"י דה"א יט, יא). ושם הוא כתוב לפני יואב אחיו הגדול סמוך לדויד השבעי ביחוס דויד, וראה רש"י שם שהוא לשבח דויד שיש לו אחינים גבורים. אבשי בן צרויה (כן כתוב בד"ה במלחמת אדום שהכה 18000) = 676 = 26 ברבוע.
אבישי מופיע לראשונה בסיפור של לקיחת החנית וצפחת המים משאול (ואין ראה ואין יודע ואין מקיץ, קח תרגום סב), ראה מפרשים שם שיצרו היה להרוג את שאול בכל אופן, עיי"ש. אבישי צרויה בהכאה פרטית = 3600 = 60 ברבוע.
בסוף נהרג אבישי במגפה לכפר על בני ישראל: ויאמר למלאך המשחית בעם, רב – אבישי בן צרויה ששקול כרובה של סנהדרין. אבישי רב = 525 = 7 פעמים כהן, ממוצע כל אות. אבישי בן צרויה רב = 888 = קץ שם לחשך וכו'. אבישי בן צרויה = ויעתר, סוף ספר שמואל שם (התבה ה-7 מסוף הספר = 2 פעמים 7 בחזקת 3, ע באמצע רי ו-תו, ע בתוך יתרו), על ידי לקיחת אבישי ויעתר הוי' לארץ. הא' אצל יצחק – ויעתר יצחק… ויעתר לו הוי', אבישי באחים כנגד יצחק באבות.
בספר הגלגולים, מתתיהו מאותו שרש של אבישי (קין, בחינה הב') וכן אליהו הנביא ואלישע הנביא וכן ענני בן אליהועיני, משיח. וכן רבי עקיבא ואביי (אבישי – אביי ש = יצר של צרויה) והרשב"א והבית יוסף (והוא שרש מהרח"ו).
ברמ"ע יואב אבישי עשהאל הם בני קרח אסיר אלקנה אביאסף ונהרגו שלשלתם לתיקונם שהיו בעצה עם קרח אביהם. רב שמואל בן נחמני גלגול אבישי שבקש על כפנא במקום מותנא דיהיב מזוני לחיי.
דוד המלך ועוד נר ישראל = 900 = 30, יהודה, ברבוע, סוד הלב היהודי. אחימלך = דוד המלך. בן אחיטוב, אחי פעמים טוב = אבישי. אבישי בן צרויה ר"ת צבא למפרע וס"ת הין = אד'. ר"ת אין מלך בלא עם = 113, 8 בהשראה (אוס"ת אין מלך בלא עם = 181 = 10 בהשראה). נר ישראל = 7 פעמים 113, ממוצע כל אות. יש 226 אותיות בפרשה (כמו בב' דברות הראשונים שמפי הגבורה שמענום) = 2 פעמים 113 (הכוללים: 1 3 58 226 = 288, בירור רפח ניצוצין; המספר הבא בסדרה הוא 567 = שניאור, ע"כ 855 = אדם פעמים חוה. עד 7 מקומות = 4004 = יעקב פעמים 22, יעקב הנו הדור ה-22 מאדם הראשון, ודוק. בסיס הסדרה הרבועית היוצאת מ: 3 58 226 = 113, חצי 226 כנ"ל! עד 5 מקומות = 1695 = 15 פעמים 113!).
ולא תכבה את נר ישראל = 1656 = 8 פעמים אור (של חנוכה, שבו מדליקים 8 במשולש, 36, נרות. לדוד היו ג ג ל גבורים, גל עיני באחוריים, ודוק).
לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל = 2868 = עשר ספירות בלימה (יש כאן 10 תבות): כתר חכמה בינה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות. בדילוג אותיות = 1521 = 39, הוי' אחד, ברבוע.
[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.