דבר השבוע
בשעה טובה ומוצלחת אנו שמחים להוציא לאור עלון שבועי נוסף המבוסס על דברי תורתו הנפלאים של החסיד המקובל הרב יצחק גינזבורג. אין לך שעה יותר מתאימה לפתוח מפרשת "בראשית" אפופת סודות הבריאה וההוויה. המילה "בראשית" היא הנפלאה ביותר בתורה. כל ספר "תיקוני הזוהר" מבוסס עליה, וכבר נאמר שכל סוד בריאת העולם מקופל בתוכה.
עלוני "אוצר הנפש" מבוססים בעיקר על שיעורים משוכתבים ומעובדים של הרב בנושאי נפש ומידות. וכבר אמר הרב לא פעם כי נושא הנפש בימינו מושך לב במיוחד. הבנת מבנה הנפש, שאותו פיתח הרב בהרחבה בכמה מספריו ("הנפש", "גוף נפש ונשמה", "נפש בריאה", "להפוך את החושך לאור" ועוד), מעניקה לאדם המחפש והמבולבל בדורנו כלים ברורים ומדויקים להבין את הדבר הכה מסתורי ונעלם שנקרא "נפש". כמו כן נביא מדברי הרב המאלפים בעניין תיקון המידות, והיחס שבין אדם לחברו.
לדעתנו, תלמידי הרב, ראוי שכל יהודי יקדיש מדי יום זמן כלשהו להעמיק בפנימיות התורה עד שנזכה לחבר ראשית ואחרית ויתקיים בנו הפסוק "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
דאגה בלב איש
בספר משלי כתוב "דאגה בלב איש יַשְׁחֶנָּה ודבר טוב ישמחנה". ניתן לומר שהפסוק הזה הוא היסוד של הטיפול בבעיות הנפש. המצב הקשה בנפש הוא מצב הדאגה, שהעצה לו היא "יַשְׁחֶנָּה" כלומר ישפילנה, מלשון לָשׁוּחַ, להנמיך.
חז"ל דורשים את "ישׁחנה" בפנים אחרות ואומרים "אל תקרי יַשּׁחֶנָּה אלא ישיחנה". דרוש זה נדרש בשתי פנים: שיסיחנה מן הדעת, כלומר שיסיח את הדאגה מדעתו (ע"י שמחליף את הדאגה ב"דבר טוב", במחשבה טובה, בחשיבה חיובית: "חשוב טוב – יהיה טוב!". האדם בעצמו בוחר בטוב, כמ"ש "ובחרת בחיים". הוא בוחר לחשוב על נושאים של חיים, ולא על נושאים של הפך החיים המטרידים ומדאיגים את הנפש) או שישׂיחנה לאחרים, כלומר שישוחח אודות דאגתו עם אחרים. כך מובן בפשטות המשכו של הפסוק "ודבר טוב ישמחנה". כאשר מספר אדם את דאגתו למישהו אחר, לאוזן קשבת של ידיד או משפיע, אז תגובתו, היא לומר "דבר טוב" שישמח את האדם המודאג. לשמח פירושו להמתיק את הדינים, את המתח, את הדאגה. שלושת הפירושים הנ"ל מהווים, אם כן, שלוש שיטות של טיפול פסיכולוגי בדאגה: להשפילה=להנמיכה; להסיחה מן הדעת; להשיחה לאחרים.
(מתוך "דאגה בלב איש", אוצר הנפש א')
שינוי אופי
האם יש סיכוי ממשי לתיקון הנפש?
אם יש לאדם רק צד אחד בנפש, החולם חלומות ורודים של השתפרות, בודאי שהוא מרמה את עצמו. ולעומת זאת, אם הוא מלא בפסימיות שחורה ביחס לשינוי, זה גרוע. הדינמיקה בין אי היכולת של האדם לשנות את עצמו לבין היכולת לשנות, היא המביאה לשינוי המירבי האפשרי.
שני צדדי הנפש הללו מקבילים למושגי החסידות "ביטול" לעומת "שפלות". צד השפלות בנפש פירושו שהריחוק מהאמת מר לאדם, אך אין לו כל מוצא מהותי ולכן הוא נתון בבכי ושפלות. צד הביטול הוא, שאין האדם מרגיש את עצמו, וככל שאינו מרגיש, כך יש לו סיכוי רב יותר להשתנות. ולהפך, ככל שהאדם מודע יותר לעצמו, כך אין לו סיכוי להשתנות. החיבור בין שפלות לביטול הוא המביא לשינוי המיוחל. ואכן אין אפשרות לשינוי מהותי של האופי, אלא רק לעידון של טבע המידות הראשוניות.
בחסידות קיימת הבחנה בין שני ביטויים דומים – "מידות טבעיוֹת" ו"טבעיוּת המידות". לא ניתן לשנות את המידות הטבעיוֹת של האדם, אבל את הטבעיוּת של המידות, כלומר אופי התבטאות המידות – ניתן לשנות בהחלט.
מכאן שכל עבודת האדם בתיקון נפשו היא לשפר את טבעיוּת מידותיו. ניתן לומר במליצה שהמילה אפשרי כלולה בצירוף אותיות שיפור אופי. ולכן מי שיאמר לאדם שאי אפשר לשפר את עצמו, משקר!
(מתוך "שינוי אופי", אוצר הנפש א')
"תן לו משלו שאתה ושלך שלו"
חז"ל מלמדים אותנו דרך מאמרם "תן לו משלו שאתה ושלך שלו" את ההסתכלות הנכונה של האדם כלפי עצמו ביחס לעשיית הטוב.
יחסו של האדם למעשה טוב שעשה דורש עבודה פנימית של ביטול, הגורמת לו לבטל כל זיקה אישית לטוב ולזקוף את כל הזכות בעשיית הטוב אך ורק לה'.
והיות ש"אין עוד מלבדו", הכל שלו מלכתחילה (וכן גם כל מה שנעשה הוא מכוחו בלבד) וממילא "אתה ושלך שלו", שגם האדם, וכל רכושו – הכל באמת שייך לקב"ה, שרק הפקיד אותו אצל היהודי, האמור להכיר בכך ולהחזירו אליו- "תן לו משלו".
ומובן שאין לקבל סיפוק אישי מעשיית טוב, היינו להרגיש טוב מהמעשה, אלא רק לשמוח שמחה אין סופית בה' על שזיכהו לעשות טוב.
הבעש"ט, בפרושו לפסוק "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב", ממשיל את הסיפוק האישי לארס שמכניס הנחש (היצר הרע) לתוך האדם בסוף עשיית הטוב ע"י שנושך את האדם בעקבו (עקב מלשון סוף), וזאת למרות שהצליח להתגבר עליו בתחילה כשיזם והוציאו לפועל. על דרך אדם שנתן צדקה, והנחש נושך אותו בסוף המעשה ומכניס בו סיפוק אישי על שנתן הרבה צדקה.
(מתוך "פרק בעבודת ה'", אוצר הנפש ב')
שבירת הקליפה
ידוע שהבעש"ט בקטנותו היה אוהב ללכת ביער ולהתבודד שם. פעם בהיותו ביער נראה אליו מישהו ואמר לו "איך יכול להיות שילד קטן אינו פוחד ללכת לבד ביער?" ענה לו הבעש"ט "איני פוחד מאף אחד, רק מה'". אמר לו אותו אחד "ילד, עזב ה' את הארץ". ענה לו הבעש"ט "יתפרדו כל פועלי אוון" והכהו במקל שהיה לו, ותכף לא נראה עוד מי שדיבר עמו.
יש סיפורים רבים מתקופת הבעש"ט על התלבשות הס"מ באדם או בכלב. הסטרא אחרא רוצה להפחיד את האדם שלא יתבודד ולא יהיה עם ה'. לכן על האדם להשיב לה שאין הוא מפחד מכלום רק מה'. כאשר הסטרא אחרא לא מצליחה להפחיד את האדם, היא מנסה להכניס בו הרהור כפירה. עיקר הכפירה היא שיש איזה אתר פנוי מאלוקות. ילד שחש תמיד שאביו עמו אינו פוחד כי הוא סומך על מציאות אביו. אך אם יש מקום אחד ללא אבא, הילד פוחד. לכן רצה הס"מ להכניס בו הרהור כפירה שיכול להיות חלילה מקום בלי ה' – "עזב ה' את הארץ". תשובת הבעש"ט לס"מ מתחלקת לשני שלבים. ראשית כל, אמירת "יתפרדו כל פועלי אוון" ולאחר מכן ההכאה במקל. דמיון השוא ש"עזב ה' את הארץ" נובע מריכוז גדול מדי של קליפות, פועלי אוון. מקום עם טומאה רבה יוצר רושם שקרי של העדר השגחה. לאחר מכן יש להפחיד את הקליפה ולהכותה וכך הס"מ נעלם.
כתוב ש"לא נבנתה צור אלא מחורבנה של ירושלים". אם הקליפה בנויה, הקדושה חרבה וגם להפך. כדי לבנות את הקדושה מחדש יש לשבור את הטומאה. ברגע ששוברים את הדמיון מיד הוא נעלם ומתגלה שמעולם לא היה ולא נברא.
(מתוך "נר ישראל")
איזון הצער והשמחה
על ההורים להחדיר בילדם את מידת הרחמנות מהגיל הרך ביותר, שאם לא כן, ספק גדול אם יהיה ניתן אח"כ להחדירה ולתקנה.
מידת הרחמנות, על פי ספר התניא, היא המצב הנפשי המושלם בנפש כאשר יש איזון בין הצער לשמחה – שמצד אחד "בכיה תקיעא בלבי מסטרא דא", ומצד שני "חדוה תקיעא בלבי מסטרא דא". ככל שיש לאדם דעת יותר גדולה, כך יוכל לרחם יותר, היינו שיוכל להרגיש ממש את זולתו, החל מצערו וכלה בשמחתו.
ילד שהוא רק בבחינת "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים…", היינו שכל העת מניחים לו רק להשתעשע זה עלול להיות קצת מסוכן, כי מה ייצא מאותו הילד?! על 'ילד שעשועים' לומדים משבט אפרים, שבתקופת הבית הראשון מרוב ריבוי שעשועים הגיעו עד גלות וחורבן עם ישראל.
כיצד אם כן, מאזנים נכון את ה'ילד שעשועים'?
בהמשך הפסוק בספר ירמיה כתוב "זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו, נאום ה'", כלומר שצריך תמיד לזכור את תכליתו של הילד, שהיא היכולת להצטער על הזולת ועל כלל עם ישראל. אין צורך לשלול את ה"ילד שעשועים" שבו, אלא לאזנו במידת הצער – "רחם ארחמנו".
(מתוך "רחמים-יסוד החינוך", אוצר הנפש ב')
מה' אישה משכלת (חלק א')
הדבר שהכי ניכרת בו השגחה פרטית הוא הנישואין – "מה' אשה לאיש". גם בשידוך המושלם ביותר בתורה, נישואי יצחק ורבקה, בו אליעזר היה השדכן, הכתוב קובע "מה' יצא הדבר". בספר משלי כתוב הפסוק "בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת" שפירושו: יכול להיות לאדם בית גדול ויפה, הון של מיליונים, אך לא ניתן לרשת אשה משכלת, שדבר זה יקר משניהם והוא בא רק מהקב"ה.
שני הדברים הראשונים (בית והון) באים מההורים ואילו השלישי (אישה משכלת) בא רק מה'. הגר"א כותב שאלו שלוש דרכים של עבודת ה'. הבית הוא סמל לקיום המצוות שירשנו מההורים, המצוות הן סמל של חיים, בית. הון מסמל את התורה, שגם היא נרכשת מההורים המעניקים לנו חינוך טוב .
מה מסמלת ה"אישה המשכלת"? ברור שהאינטליגנציה של האישה הבונה ומשלימה ביתה אינה מסתכמת רק בתורה ומצוות, אלא היא מסמלת את העבודה של "בכל דרכיך דעהו", כלומר לדעת את ה' בכל פעילויות החיים. ההבנה של האישה המשכלת היא להראות שכל פעולות החולין בחיי הנישואין אינן אלא אשליה ואיך שהן שייכות לקדושה, ובכך היא מעלה את הכל אל הקודש.
(מתוך התוועדות ר"ח אב, תש"ע)
ניתן להשיג את ספרי "אוצר הנפש" בין כל
ספרי הרב גינזבורג באתר www.pnimi.org.il
או בטל' 050-6360882
הרשמה לקבלת העלון: odedm@neto.net.il