יש לומר שה"אמונה" בכלל היא "אומנות", אומנות הציור. אני לא יכול לראות את ה' אך אני יכול "לצייר" לי אותו. אני יכול לצייר אותו כאבא. או כמלך, או כ"אור" וכן הלאה. זה הכל ציורים. זה לא שאלה איזה ציור "יותר נכון". זה יותר שאלה איזה ציור יותר מדבר אלי, יותר מעורר את הנשמה שלי. אך בלי ציור אין אמונה. בודאי אין אמונה חיה, אין אמונה שפועלת במציאות. כדי להאמין חייבים חוש בציור. יש ציור שמרומם אותי. ויש ציור שמשפיל. יש ציור ששובר אותי. ויש ציור שממלא אותי תקוה ושמחה. זה הכל ציורים זה עבודה שלי למצוא את הציור המתאים.
הציור, כלומר המשל, הבסיסי של החסידות הוא נפש האדם. כלומר המענה החסידי לשאלה "מי זה הקב"ה" התשובה יהיה הוא הנפש שלי, הוא הנשמה שלי. זה המשמעות הפשוטה של הפסוק "מבשרי אחזה אלקה". אני יכול להתבונן בנשמה שלי ומשם אני רואה ממש במוחש את הקב"ה. שמה אני "פוגש" אותו, בנשמה שלי. בלב שלי.
מתי הציור הזה, ה"כוח המדמה" בנפש, כפי שהרב קורא לזה, הופך להיות משהו שלילי, הופך להיות "עגל הזהב"? כשאני "מתביית" על ציור מסוים בלי לשים לב האם הציור הזה מתאים לי או לא. האם הציור מתאים להדור או לא. כשהציור הופך להיות משהו "מקובע", משהו שקשה לי לקבל ולהאמין שזה ככה.
גם השפלות – אנו מדברים הרבה על שפלות – זה סוג של ציור, סוג של משל ומודל בעבודת ה'. הדימוי הזה שהקב"ה הוא מלך גדול, ואני אפס אפסים – זה לא "באמת" ככה, זה ציור שאני ציירתי לעצמי. למה זה לא באמת ככה? כי "לית מחשבה תפיסה ביה" – הוא לא "נתפס" בשום ציור שאני מצייר.
אז למה אני מצייר אותו ככה, כמלך גדול ונורא? – רק כדי לעורר את רגש היראה בלב שלי. רק כדי לעורר את רגש הבושה בלב שלי.
האמת היא שזה היה המשל הבסיסי והיסודי של עבודת ה' במשך כל הדורות. ה' הוא מלך. ואנחנו עבדים. ה' הוא אבא. ואחנו הבנים. ה' הוא בעל ואנחנו אישה. בכל המשלים האלה אנחנו והוא זה לא אותו דבר. הוא למעלה ואנחנו למטה. בכל מיני דרגות.
אבל אנחנו דור של משיח. דור של גאולה. האנשים אולי חושבים שזה סתם סיסמא יפה שלא ממש מחייב אותי לשום דבר. האמת הוא ההיפך מזה. האמת היא שזה אומר שכל "כללי המשחק" השתנו מהקצה אל הקצה. הכלל הכי בסיסי ב"עבודה" של "דור הגאולה" שאנחנו והוא "שוים בקומתם". מי זה הקב"ה בדור של גאולה? הקב"ה הוא חבר שלנו. הוא אח שלנו. בכזה הקב"ה אנו מוכנים להאמין. לא מלך. לא אבא. לא בעל. חבר -כן. "למען אחי ורעי" – הנשמות שהקב"ה קורא להם "אחי ורעי". הנשמות של אצילות? אכן. אבל אנחנו דור הגאולה. ואלה הנשמות שירדו לעולם. והם מוכנים להסתכל להקב"ה בעיניים ולדבר איתו בגובה עיניים. או לא לדבר איתו בכלל. או שהוא אח שלי או שהוא בכלל לא קיים. זה הדור. נשמע לכם מוזר? שובר לכם כמה סתיגמות? מצויין… יום טוב חברים…
למה לפני מאה-מאתיים שנה התחילה התנועה של "כפירה" רחמנא ליצלן? האנשים התחילו לכפור בהקב"ה. למה? כי ה"ציור" החיצוני התיישן. הציור הפנימי השתנה והציור החיצוני נשאר אותו דבר. אז הבן אדם אומר אני אלך עם הציור הפנימי שלי. אני יותר מאמין למה שאני רואה בלב שלי.
לפני 122 שנה אדמו"ר רש"ב ייסד את הישיבה תומכי תמימים. באותה תקופה היה מלא ישיבות. לא היה צורך ב"עוד" ישיבה. איך הוא הסביר למה צריכים עוד ישיבה? הוא אמר שמטרה העיקרית ללחום עם רוחות הכפירה. זה ממש פשוט שזה ככה. כל מטרת ייסוד התו"ת היה ללחום עם רוחות הכפירה שהרחוב היהודי התמלא אז. אבל עיקר הכפירה לא באה לי מבחוץ, היא באה לי מבפנים. היא באה מזה שמה שאני מרגיש לא תואם למה שאני קורא בספר. אז אם אנחנו שייכים לתו"ת ורוצים ללחום ברוחות הכפירה בפנים ובחוץ – הדבר הראשון עלינו להתאים את המשל החיצוני להמשל הפנימי. ברגע שזה קורא – אני יכול לעבוד ה' בשמחה ובלב שלם
אולי הדימוי העיקרי של האמונה בדור הזה הוא שהנשמה שלי היא הניצוץ אלוקות שרוצה להישאב לאבוקה הגדולה. אבל גם היהודי השני הוא ניצוץ וחלק מאותה אבוקה גדולה. ממילא כמה שאני יותר מתחבר עם היהודי השני, משמח אותו ומעודד אותו, כך האור של האמונה מאיר יותר ויותר חזק בנשמה שלי פנימה. במובן מסוים זה אולי המשל העיקרי של תניא.