ואולי כי תצא למלחמה פירוש למצוא את שליחותך בעולם ולהתחיל למלאות אותו. למה זה מלחמה? כי השליחות האמיתית שלך בעולם לפעמים זה משהו הכי מפחיד. למה מפחיד? כי זה משהו שאינך יכול לחיות בלי זה. אז אתה מפחד לחשוף את זה. אז אתה בורח מזה…
הרב פעם אמר שלמשה רבינו היה "תסביך בריחה". משה רבינו רצה גם כן לברוח משליחותו אך הקב"ה הכריח אותו ו"צעק" עליו ואז הוא יצא לשליחות והצליח.
בכל אחד מאיתנו יש ניצוץ משה. ממילא – כך הרב אמר אז – יש גם "תסביך בריחה". לברוח מהשליחות. להמשיך להיות רועה צאן, צדיק נסתר. אז התורה אומרת "כי תצא למחלמה". אל תפחד. צא למלחמת השליחות שלך וה' יצליח דרכך ותיקח גם "שביו" ניצוצות קדושה שנפלו לקליפות וייצאו לחופשי בזכותך. המשך יום נעים חברים
הבעיה של התבוננות בכלל שהמודעות שלנו לא ממש חודרת לעומק התת מודע ששם מרכז האישיות כידוע. כלומר שאליבא דאמת איני מכיר את עצמי כלל. לא את המעלות שלי ולא את החסרונות שלי. ויכול להיות מאד מוטעה בקשר לשניהם. ממש מהקצה אל הקצה.
יש מי שיחשוב את המעלה שלו לחסרון. וינסה לתקן. וחסרום למעלה. וינסה להגדיל. כל כך למה? כי זה מנותק ממעשה ממילא זה הכל הכח המדמה הלא מתוקן שהוא "עגל הזהב" כלשון הרב.
הרב פעם אמר שהיו צדיקים שעד גיל 40 לא ידעו האם הם שייכים לקליפה או לקדושה.
ממילא ההתבוננות על דבר מצבו לא ממש משנה את האדם. מה שכן חודר ומה שכן משנה זה רק המעשה בפועל. המעשים שלנו משקפים את העומק של תת מודע שלנו ומשנים אותו הן לטוב והן למוטב. לכן הרבי מאד מאד הגביל בדור שלנו דור השביעי דור המעשה את עבודת ההתבוננות ודרש מעשה מעשה ועוד פעם מעשה. יש מכתבים של הרבי חריפים ביותר על זה.
זה לא רק שמי שעוסק בהתבוננות יתר על המידה לא באמת מתקן שום דבר. וגם מבזבז את הזמן וכו. בעיקר הוא באשליה לגמרי בסרט לגמרי אודות מהות עצמו. הוא חושב שטבעו התעדן אבל ממש לא.
מתי כן שייך ורצוי להתבונן? כשאתה מבין שהגעת למבוי סתום. שאתה תקוע. כשאתה על הקרשים. אז תתבונן התבוננות אליבא דנפשיה איך לצאת מה"בראך". אם תרצה המצב הזה גופא הוא מעין "סיבה" שהקב"ה מזמין
אבל הבעיה האמיתית, הבעיה אולי הכי קשה בנפש, שהיא ממש אם כל חטאת, ורבים חללים הפילה וכו. היא הבישנות שלא במקומה. אכן שלושה סימנים לאומה זו וכו. אך יש ביישנות שהיא מחלה. כשיש לבן אדם צורך חיוני במשהו. או הוא מרגיש בנפשו לפעול איזה פעולה. אבל הוא מתבייש… יש איזה סיפור קיצוני שפעם קראתי על זה אולי אכתוב בהמשך.
לדוגמה. לפעמים לבחור יש בעיה (כידוע שלבחורים יש בעיות). והוא סוחב את הכל בתוך עצמו. כי הוא נורא מתבייש… אז הוא אוכל את עצמו.. אומרים לו בחור לך למשפיע שלך לך אל הרב שלך תשיח את הדאגה שלך ותסיח אותך מדעתך! אבל הוא עדיין מתבייש.. לאמיתו של דבר הבושה שלו היא בעצם הגאוה שלו כמוסבר ב"פרק"
בעצם יש עוד משהו. אולי זה אותו דבר. יש *חרדה*
הרב פעם אמר שמחשבה זרה זה חרדה. או שמא חרדה היא מחשבה זרה.
זה כל כך תפס אותי שנשארתי אצל הרב והתחלתי לצלם והשאר היסטוריה.
ממה הבן אדם הכי חרד? הבן אדם הכי חרד להישאר לבד. בשפה של הפסיכולוגיה זה נקרא "חרדת נטישה". הבן אדם נורא מפחד שהחברים יעזבו אותו או הורים יעזבו אותו או הרב שלו או המשפיע שלו יכן הלאה.
איך זה קשור לבושה? מאד פשוט. הבן אדם מפחד לדבר על מה שמעיק לו למשפיע שלו כי הוא מפחד שהוא ינטוש אותו. או להרב שלו וכו. לאמיתו של דבר ההיפך הוא הנכון. כשהרב שלך או משפיע שלך מרגיש שאתה מדבר מתוך הלב השבור שלך הוא יתמלא עליך חמלה וילמד עליך זכות ויעודד אותך ויראה לך דרך איך לחזור לדרך המלך