פעם ישבתי אצל רבי עמוס גואטה מנתניה במוצ"ש של ל"ג בעומר השנה (החולפת). ואז שמעתי ממנו את האמירה הכי משמעותית אולי של כל השנה.
הוא לא דיבר אלי ישירות אך ההרגשה היתה שהכוונה גם (ואולי בעיקר) אליי.
וכך אמר (איני זוכר את הנוסח המדויק אך זוכר היטב את הרעיון ואולי עוד יותר את הבעת פניו בעת שדיבר. איזה מבט מלא רחמיים אין סופיים. ויחד עם זה שמחה עצומה):
"למה הקב"ה עושה כך שליהודי יש צרות, לדוגמה אשתו זורקת אותו מהבית ולא נותנת לו לפגוש את הילדים שלו וכו. כי הקב"ה אומר "אני רוצה את הבן אדם הזה לפניי… " ואחר כך אמר את הווארט הכי משמעותי אולי עבורי בכל השנה החולפת. אמר "כל מה שעובר על האדם הוא רק כדי לפתוח קצת את הלב שלו…"
אחר כך אמר לי בפרטי: "עובר עליך מה שעובר אבל אתה חייב להחזיק מעמד!"
כמה עידוד, כמה כוחות נפש שאבתי משני אמירות קצרות אלו..
****
ואולי – אני הרי אוהב הכללות – כל המטרה של הבריאה היא זו? שתתגלה מידת הרחמים? וזה בעצם הכל? ובשביל זה הקב"ה ברא את האדם כל כך חלש, כל כך פגיע, כל כך מלא יצרים ועלול ליפול ולחטא? כדי שיתעוררו עליו י"ג מידות רחמים, ועד ל"רחמים עצומים" כפי שהרב דיבר בא' השיעורים המשמעותיים ביותר עבורי של השנה החולפת?
ולכן דוד המלך – הבעל תשובה המיוסר הוא דוקא מסוגל להיות מלך ישראל? כי הוא דוקא מסוגל להרגיש גודל הרחמנות שבבריאה?
אז למה לכל הרוחות אנו משקיעים כל כך הרבה כוחות נפשיים בשביל להיראות חזקים? בלתי מנוצחים? בלתי פגיעים? "כת שאינם חוטאים"?
ובעצם ההתגלות הזו של הרחמנות האין סופית שבבריאה היא היא השיא והסוף והתכלית והבכן של כל הימים הנוראים בכלל ותפילות יום כיפור בפרט ותפילת נעילה בייחוד?
אנו מתחילים את הכיפור ממקום חיצוני ונוקשה, מ"אנחנו ואבותינו חטאנו", מהודאה כמעט כפויה בחולשותינו. אך הסיום והסך הכל הרי הוא המתקה גמורה. הכל מתמתק בסוף ומתמלא רחמים עצומים
פתקא טבא
